אריה קיזל

הספר

כבר בשנות התשעים של המאה ה-20 גברה הדעה בקרב קברניטי חינוך וחוקרי חינוך כי יש לשנות באופן מהותי את תכניות ההכשרה המסורתיות למורים.

השואה כתוצאה של תופעה קוסמולוגית של חידוש הצמצום האלוהי על ספרו החדש של פרופ' דוד הלבני "שבירת הלוחות – תיאולוגיה יהודית לאחר השואה"

הבסת התבונה בידי חרושת התרבות והאינסטרומנטליות הכלכלית עיונים בתרגום העברי החדש של ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר (הוצאת שלם, 2010)

הספר של בלטמן הוא מעשה מחשבת היסטורי ותיעודי מהמדרגה הראשונה וגם מסמך אנושי מצמרר אשר מותיר את הקורא בו עם השאלות הקשות ביותר בדבר המין האנושי והאפשרות לאחווה אנושית סולידרית.

פרופ' אייל נוה, אוניברסיטת תל אביב דר' גדי ראונר, אוניברסיטת תל-אביב והאוניברסיטה הפתוחה אריה קיזל, המכללה האקדמית אורנים ואוניברסיטת חיפה

כיצד זוכרת גרמניה את מתיה במלחמת העולם השנייה? כיצד היא מבטאת זאת בדיון הציבורי, התקשורתי והאמנותי שלה?

על הספר פוליטיקה תקשורתית בת זמננו: אזרחות מקוונת  עידן של מדיה On-Line מאת ד"ר אורית גלילי-צוקר

משרד החינוך מתפאר (או לפחות התפאר עד תקופת סער ושושני) ש"אופק חדש" הינה רפורמה.

אני מבקש להוסיף. אל מול הנרטיב הציוני שהוצב, על פי יהודה שנהב, על המשולש לאומיות, דת ואתניות, מוצב הנרטיב המזרחי החדש המשלב ניצול, סימון/פירוק ואי-השתייכות, ומספר את סיפורו של הציבור המזרחי בישראל. תוך שהוא עושה שימוש בקולוניאליזם מהופך, מגייס הנרטיב החדש אמצעים דומים כדי לבצע פעולה הפוכה. הוא מסמן את המנצל-התמידי (האשכנזים הציונים), מפריד (בין מנצלים למנוצלים, בין טובים לרעים, בין פוגעים לנפגעים), יוצר דיכוטומיה מוסרית ביניהם (מוסריים ולא-מוסריים), מפרק (בין המזרחיות לבין הישראליות והיהודיות כגורם זהותי) ומתייג (בשם התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית). אותם מסומנים, מופרדים ומתויגים הם גם האשמים – ויש לציין הבלעדיים – במצבם של ה"קורבנות".

אנו נמצאים במצב משברי במקצוע ההיסטוריה. מצב משברי שטרם נכתב אודותיו ספר", אמר פרופ' אייל נווה, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים

אל תוך המדמנה של הניהיליזם וגרסתו הנציונל-סוציאליסטית על הספר "פרט נאצי בהגותו של קרל שמיט" מאת איב שארל זרקא (הוצאת מכון שלם, 2009)

"סוקרטס על למברטה" הוא סרט מורכב. לכאורה, סיפור פשוט: איש צעיר יוצא למלחמה ולא שב ממנה. שנים רבות אחר כך, בנו הצעיר, שכבר בגר והיה לאיש, מבקש להנציח את זכר אביו בחוברת, אולי אפילו בסרט.

מבחני הבגרות בהיסטוריה נגועים מזה שנים רבות בנוסח מחייב למדי וחונק עד מאד של שאלות אשר מחייבות שליפת פיסות מידע קצרות, לעיתים לא מחייבות, מכלל הידע הקיים אצל התלמיד (אם בכלל) והטענתו בתוך מחברת התשובות

מאת אריה קיזל, רות הרתאן, אורית גילור [1]

קיגה - ארגון של צעירים גרמנים אידיאליסטים מפגין מאז נובמבר 2003 פעולה אמיצה כנגד אנטישמיות בלב ברלין. הארגון "יוזמת קרויצברג נגד אנטישמיות" ארגון לא גדול פועל ברובע קרויצברג ( Kreuzberg ) שבברלין.

התקשורת הישראלית נעה בשנת השישים לקיומה של המדינה בין קטבים של האחדה תרבותית והיעדר פלורליזם חדשותי אמיתי, תחרותיות המובילה לשטחיות וחינמונות הדוחקת את רגלי השיח המעמיק. היא שקועה בעודף התעסקות אגוצנטרית נמוכת-מצח באנשי הברנז'ה התקשורתית, דעתנות מיותרת הבאה על חשבון מידע עיתונאי מאוזן והגון וצהובונות

נפתלי אוברהנד-בלבן, מי שהיה בעבר מנהל "בית מילר" בחיפה הוציא בימים אלה ספר שירים פרי עטו ובו כינס שירים המתארים נופים ואנשים, צלילים ומראות, מחשבות ורגשות, זיכרונות ותקוות.

הספר החדש "התמונה" מאת רות ריכטר מספר את קורותיהם של שני ילדים בימי מלחמת העולם השנייה ואת סיפור עלייתם לארץ ישראל בספינת מעפילים רעועה

הסצנה המרגשת ביותר בסרט היא גם הסמלית ביותר: שירלי ברנהולץ, צלמת עיתונות, בימאית ותסריטאית, ואביה, ברט, ניצול מחנה ברגן בלזן, צועדים ברחובות ברלין. הטמפרטורה היא 15 מעלות מתחת לאפס.

אם נשאל מה פירוש המילה "תרבות" נוכל מיד להעלות בדעתנו מגוון תשובות אפשריות, התלויות לא פעם באופן שבו אנו מנסחים את השאלה. התיאוריה של התרבות רואה אל כל היבטי התרבות כתחום מחקרה (אם למעשה, הרי שלפחות בעיקרון). במובן הזה, גבולות התחום מותווים בה בעת בבהירות חדה ובעמימות גדולה, שכן ה"תרבות" טבועה בניסיון האנושי, אולם עובדה זו עצמה מקשה להגדיר תא המונח באופן חד משמעי", כך פותחים העורכים את הספר החדש – לקסיקון לתיאוריה של התרבות, מושגי יסוד, שיצא, אך לאחרונה,

כל מה שהיה זה תחרות בשתיית וודקה, שהסתיימה באובדן הכרתה של הילדה

סוגיית הוראת השואה בקרב הגיל הצעיר מטרידה עוד יותר כאשר מדובר בהוראת הנושא הסבוך לבני נוער ערבים. התנגשות הנרטיבים בין זה הציוני (משואה לתקומה) לבין זה הפלשתיני (הנכבה) מעמיד את השואה במקום בעייתי עבור מובילי דעת הקהל בחברה הפלשתינית בישראל

מתוך דו"ח שהוגש לוועדת החינוך של הכנסת במאי 2005: "הצפיפות בכיתות הלימוד היא אחד הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי בתחום החינוך.

לא כל יום יוצא מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב כנגד מו"ל נחשב. יוסי בר-מוחא, המנכ"ל יצא לאחרונה במתקפה חזיתית כנגד עמוס שוקן, מו"ל הארץ

בעקבות הספר "הגישה השלישית וארגון הידע: מתווה להכשרת מורים מטפחת חשיבה" מאת אמנון כרמון, שרית סגל, דוד קורן, יורם הרפז (הוצאת מכון מופ"ת, 2006)

האקטיביזם החינוכי היא דרך שתאפשר להוציא לפועל "אסטרטגיה של ערעור" בכיתה. האקטיביזם החינוכי נשען על הפדגוגיה הביקורתית על כל גרסאותיה ובמיוחד זו של הנרי ג'ירו. נקודת המוצא של הפרויקט של ג'ירו היא התיאוריה הביקורתית של החברה מבית מדרשם של בנימין, אדורנו, הורקהיימר ומרקוזה.

האם חשוב לחנך לדמוקרטיה במדינת ישראל? שאלה זו עמדה במרכזו של מחקר מקיף שבדק את יחסן לדמוקרטיה של שתי קבוצות – בני נוער ומבוגרים צעירים. המחקר נערך בשנת 2004. תוצאות המחקר גילו כי 67 אחוז מהנחקרים סבורים שמנהיג חזק עדיף על כל החוקים הדמוקרטיים. 33 אחוזים סבורים שיש צורך להגביל את הדמוקרטיה באופן משמעותי גם במקרה של איום קל על ביטחון המדינה

שבעת החטאים ועוד חטא אחד, ישראלי במיוחד: הצדקנות בעקבות ספרו של פרופ' אביעד קליינברג "שבעת החטאים – רשימה חלקית"

האוטיזם של פרינס-יוז הוא מסוג תסמונת אספרגר והיא מטיבה לתאר את מרכיביו לפרטי פרטים, אף כי יש לזכור שכל אוטיסט הוא בעל מאפיינים אחרים. היא סופרת מספרים בראשה או מעקמת בלי הרף את בהונותיה כשהיא משוחחת עם מישהו. כשאיננה מרותקת אל נושא השיחה שבחרו אנשים אחרים, היא מתחילה לחשוב על דברים שמעניינים אותה יותר ואינה שומעת דבר ממה שהם אומרים. היא מקבלת ריגוש גופני כשהיא נתקלת בסימטריה, אוהבת את הקווים והצבע של מגרשי טניס ואוהבת לרוץ עליהם. היא אוהבת לנהוג בתוך מנהרות ולהיות מוקפת במעגליות שלהן.

הלבטים האם להורות את נושא השואה בגיל הצעיר מלווים כל איש חינוך העוסק בהיסטוריה. התהיות הן רבות סביב מידת החשיפה שיש לחשוף ילדים צעירים בגיל בית הספר היסודי לנושא סבוך וכאוב. ישראלים רבים נוטים גם לגונן על ילדיהם ומבחינה זו הם דומים דווקא לבני הדור הראשון אשר לא דיברו תקופה ארוכה ולא שיתפו במאורעות אותם ימים. הם חוששים שחשיפת ילדים לזוועות השואה תזיק לנפשם הצעירה. מנגד, הוראת שואה בגוונים מסוימים מעלה סוגיות לאומיות המביאות לעידוד של לאומניות חסרת מעצורים או רגשנות חסר תכלית אשר מלווה באי ניתוח ממשי של התהליך ההיסטורי שגרם לשואה וללקחיה בתחום ההומניסטי.

אל בית הספר הלילי יגיעו תלמידים מכל שכבות הגיל ושם יקבלו שיעורי העשרה, שיעורי תגבור, הכנה למבחנים, העשרה בתחום השימוש במחשבים וכן שיעורים פרונטליים אשר מטרתם המוצהרת תהיה לשפר הישגים לימודיים בתחום החומר הנלמד בבית הספר הפורמלי

בזכות מעשה הזיכרון ההומניסטי, על הספר "מעשה זיכרון – חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ", מאת פרופ' אפרים מאיר

ספרו של איאן קרשו, פרופ' להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטת נוטינגהם שיצא לאור בארץ ב-1998 הוא בעל ערך ומקץ כמעט שני עשורים מאז נכתב באנגלית תחת השם "the ‘hitler myth’ ” הוא ראוי לעיון מחודש.הקיבעו

מתוך ניסיון לבצע לגיטימציה לבתי הספר הדמוקרטיים מגייסים תומכיהם את כל הטיעונים האפשריים המייצגים קו אחיד, נגטיבי, שבבסיסו פסילה כמעט טוטאלית של כל מערכת החינוך הממלכתית, פסילה שלא מותירה בתוך המערכת הזו, לגבי דידו, אף אבן אחת חיובית.

למה דווקא? על כתב העת החדש "דווקא" העוסק בארץ היידיש ותרבותה כתב עת דווקא ארץ יידיש ותרבותה

מבוא

אזרחות ודמוקרטיה כחלק מ'לימודי חברה' חייבים להתחיל בישראל בגן חובה. זה המקום שבו על הגננות להקנות לתלמידים את עיקרי ההתנהגות הדמוקרטית ובהם עקרונות היסוד: חירות ושוויון

וינסטון צ'רצ'יל היה ללא ספק אחד המדינאים החשובים של בריטניה במאה הקודמת. מעורבותו במלחמת העולם השנייה מרכזית וחשובה להבנת אירועי אותה מלחמה. הוא הותיר אחריו שישה כרכים תחת הכותרת "מלחמת העולם השנייה

בסוף שנת 1988 חודש לפני שאאוג'ן לוקה, סופר, איש רוח ועיתונאי, אמור היה לפרוש לגמלאות הוא קיבל התקף לב, אותו הוא עבר. התקף לב זה העמיד אותו בנקודת מבט שונה ומיד כשהתאושש ביקש לכתוב ספר. ספר על הפוגרום ממנו הוא ניצל בסוף יוני 1941 בעיר יאשי שברומניה.

בשיאו של הסרט "המעוז האחרון" נפגשת הסופיות של ההתנחלות ברצועת עזה עם הסופניות של המחלה הקשה שפקדה את אחת הגיבורות, דתיה יצחקי. זהו מפגש קשה שעושי הסרט, אנשי הבי.בי.סי, אינם מצליחים למצות ממנו את המירב. דווקא אז מתגלה הדמות הפרטית של דתיה כאם לילדים, כרעייה לאריה שכבר חווה אובדן של אשה וכחולה המתמודדת עם סרטן קשה.

פרידה כואבת מהידיעה בהתכנס מדורת הפרשנים למנגל היומי והשבועי

ד"ר אודי מנור מוצא בכדורגל (כתב העת "חברה" מספר 10) אספקטים של "תועלות" חברתיות, פוליטיות, חברתיות-כלכליות ואף מגיע עד "תועלות" במסלול הדמוקרטי. מנור לא מסתיר אמנם את החסרונות הגלומים כיום במשחק הכדורגל והם בולטים במאמרו, ובהם ההשתלטות של בעלי הון פרטיים ובעלי אינטרסים.

צילו הכבד של דו"ח ועדת מלץ, הקובע מבנה חדש לאוניברסיטאות, מרחף מעל קובץ המאמרים "קץ האקדמיה בישראל?" שיצא כגלגול משוכלל של "עיונים בחינוך". אילן גור-זאב, העורך, כותב בפתח: "כתב העת 'עיונים בחינוך' קם לתחייה כדי להכריז על הגלייתה של האידיאה האקדמית ועל התמוססותו של אותו עולם ארוטי-אינטלקטואלי של השכלה גבוהה וחיים אוניברסיטאיים שהיו יסוד לתקווה ולקדמה הומניסטית".

האשכנזיות נמצאת תחת מתקפה פנימית וחיצונית. הזהות שלא הוגדרה עדיין ואשר נשדדה באלימות על ידי הציונות שהותירה אותה פצועה אך גם הגמונית, נושאת עמה בעיקר רגשות אשם. הזהות הזו מבקשת להיחלץ מסבך המודרניות והפוסט-מודרניות, הכיבוש והעצמאות, ההפרטה ומדינת הרווחה ומבקשת לה אוטונומיה, ירידה מן הצלב.

החלטתה של הנהלת "יד ושם" להמליץ שלא להכניס צעירים מתחת לגיל 12 למוזיאון החדש היא שגויה. גם אם נתקבלה מסיבות של רצון לגונן על הצעירים וחשש כי חשיפתם בפני חלקים מהתצוגה החדשה עלול לפגוע בהם, ראויה ההחלטה להיבחן שוב ולעבור התאמות.

ז'אק שלנגר, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים שכתב את "הפילוסופיה של שלמה גבירול", "דרכי פילוסופים", "על החיים הטובים", "בשבחי נפשי הגשמית ובשבחי מותי" מוציא אותנו עתה למסע פילוסופי בסיסי ומעניין. בספרו החדש "מורה דרך לאוהב החכמה" (הוצאת מאגנס, תשס"ה) שהוא תרגום של ספר שהוציא בצרפתית ב-2002 תחת השם guide pour un apprenti philosophe הוא מוליך אותנו לא אל התכנים הדוקטריניים השונים של הפילוסופיה אלא בדרכים לדעת, לעשות, לפעול ולחיות, הדרכים שהפילוסופים מתמסרים באמצעות לפעילותם הייחודית, כדבריו.

"בלי קרול ויטולה לא הייתי פה היום", אמרה לי בפברואר 98' אדית צירר מחיפה ופרצה בבכי, "זה האיש שהציל את החיים שלי. הוא האיש אשר אלוהים שלח אלי כדי לתת בי רוח חיים.

בעקבות הספר "האם הסובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון"

בפגישה יום יומית מיותרת בחדשות ערוץ 2

בתי הספר הדמוקרטיים שהוקמו ברחבי הארץ הם אכן פרויקט של שחרור. הם משחררים את המצטרפים אליהם מההתמודדות הקשה, היום יומית, עם החברה שבה הם אמורים לחיות ובעיקר מחלקים מסוימים בה. תחת מסווה של יחוד שיש בו שלילה של המערכת הקיימת, בונים לעצמם אנשי הדמוקרטיים איים של התבדלות והתרחקות אשר יש בהם מסרים סמויים של אי קבלת השונה ואף יותר מכך, דחייתו והתרחקות ממנו, הן פיזית והן קונספטואלית. הדמוקרטיים הם בתי ספר הדוחים את האינטגרציה החברתית בישראלית ומבקשים ליצור שמורות מוגנות ללא שלטי "אין מעבר", אך עם חוקי קבלה קשוחים וממיינים. במידה רבה, הם הקימו את "החינוך הממיין".

"כשאני רואה בעיתונות כותרות מרעישות כאילו העולם עמד מתנועתו ומתהווים שינויים מדהימים שיהפכו את גורל האנושות, הקוסמוס, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, אני שם על אפי משקפיים של סבתא אחת שבעת-ימים ורבת-ני

הסרט מאפשר לנו הצצה מובנית על התקופה, על השפה, על אופן הלבוש, על סוגי המכוניות, על האווירה המשפחתית. מבחינה היסטורית, הידע המצטבר אצל הצופה אינו מבוטל. אין אפשרות מלאה ליצור כאן זיכרון קולקטיבי אודות אותה תקופה אך יש אפשרות להשתמש בטקסט המצולם באופן שימסור לנו פרטים בפסיפס לא מושלם.

אלברט שפאר: נטילת אחריות אישית ומיניסטריאלית

ללא חרטה, ללא בקשה סליחה

בספר החדש "יצירה עצמית – חיים, אדם ויצירה על פי ניטשה" (הוצאת מאגנס, תשס"ה) יוצא ד"ר אלי אילון למסע ממושך ומעמיק שמטרתו לבחון את נסיונו של ניטשה לתאר את טיפוס האדם היוצר. מטרה משולשת מציב לעצמו הכותב: "לרדת לשורשיו של מבנה המציאות שמעבר לה אין שום דבר, זו המציאות האימננטית המאפשרת את היצירה העצמית שאליה כיוון ניטשה, להבין את הבחנותיו הפנים-אנתרופולוגיות של ניטשה ואת קריטריון ההבחנה בין אדם 'סתם' ובין אדם נעלה היוצר את עצמו ולעמוד על המאפיינים האסתטיים של פעילות יצירה זו"

אם הוא בחיים הוא יחגוג בתחילת אפריל 2006 את יום הולדתו ה-95, בדירתו שבאחד הרבעים העשירים של דמשק.

בעקבות הספר "אמונה ופוסטמודרניזם בחינוך הציוני-דתי" מאת מרדכי גד-אל נשיא

היחס לשכול הישראלי, הפך פומבי, חשוף, חסר סולידאריות חברתית, בעיקר חסר רגישות ולמעשה, עוד סחורה בחרושת התרבות, הבידור והריגוש אשר עוברת כמטבע לסוחר.

 פאולו פרירה. קובע כי על החינוך להתווכח על דמותה ומשמעותה של המציאות, להכיר אותה מזוויות שונות ואף לרצות לשנות אותה.

בשדרות אונטר דן לינדן בברלין, באחד מערבי קיץ 1780, ספג משה מנדלסון, יחד עם בני משפחתו, קריאות "יהודים! יהודים!" וידוי אבנים מאת חבורת נערים. מנדלסון היה נסער, מתוסכל וחסר אונים. בסיפור זה פותח פרופ' שמואל פיינר את ספרו החדש אודות משה מנדלסון (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005). הספר יצא בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" בעריכת פרופ' אביעד רביצקי.