מתן אהרוני

סרטו של כריסטופר נולן בכיכובו של דיקפריו אומר כי אסור לספר דבר על הסרט. הוא רק מכריז – "הסרט מעולה" או משהו דומה. הביקורות על הסרט באותו אופן וכמעט פה אחד טוענות כי מדובר על סרט טוב. גם אני מצטרף למחמאות ורוצה לעסוק בנושא הזה – מה הופך סרט טוב לכזה?

התוכנית "אחד העם 101" היא תוכנית מעולה. היא לכאורה תוכנית בידור קלילה ומצחיקה לכל העם, אך במהותה היא גם פארודיה פרועה, שחותרת תחת השיח הקנוני המזרחי הקיים.

טקס האוסקר לשנת 2010 מהווה עבורי שעת כושר להציג כמה הגיגים שנמצאים בראשי כבר זמן מה ולא מצאתי את הזמן להפוך אותם ל

כששומעים קלינט איסטווד, מיד חושבים על קאובוי קשוח, על אינדיבידואליסט, על מערבונים ועל המשתמע מהם - כיבוש השממה ועשיית סדר ב

הייתי בהופעה של מדונה, ההופעה השנייה ב- 2.9.2009. היה נפלא. החוויה הייתה מיוחדת במינה

עלילת הסרט "נער קריאה" מציגה את סיפורו של בחור כבן 40 שנזכר בתקופה קצרה בהיותו מתבגר צעיר ותמים. היה זה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. מייקל ברק הוא נער בן 15, שפוגש במקרה באישה מבוגרת, בודדה וקצת מוזרה, שעובדת בחשמלית (סוג של רכבת עירונית). הוא מנהל עמה רומן שבו היחסים ביניהם מושתתים על תשוקות ועל סיפורים לה הוא מספר, שמהם היא ניזונה. הרומן נקטע כשהיא לפתע וללא הודעה מוקדמת נעלמת באופן מסתורי מחייו. שנים לאחר מכן, כסטודנט למשפטים הוא נתקל בה שוב, כשהיא אחת הנאשמות העיקריות במשפט המתנהל נגד פושעי מלחמה גרמניים. היא נאשמת שהיא האחראית הראשית לסלקציות שנעשו באוושויץ, ובין היתר גם לרציחתם (שריפתם) של יהודים בבית כנסת. אולם לצופים מתברר שהאשמה עליה אינה נכונה, אלא היא פשוט פעלה כמו רובוט. נראה כי היא מחפה על האנלפבתיות שלה במחיר מותה, ושהיא פשוט פעלה כמו סוג של מכונה שממלאת פקודות, ללא רגשות וללא חשיבה מפוכחת על המציאות.

לאחר הצפייה בסרט "מבצע ולקירי" (valkyrie בריאן סינגר, 2008, ארה”ב/גרמניה), התחזקה בי התחושה כי מתחולת מהפכה תימטית (אם אשתמש במונחיו וברעיונו של פופר על מהפכות מדעיות) בשדה הקולנועי בהקשר של סרטים שעוסקים בנושאים של השואה בפרט ושל מלחמת העולם השנייה בכלל – זוועות המלחמה אינם מצטלמות עוד, הקורבנות לא מעניינים עוד, אלא רק הסיפורים הקטנים, הקלילים יחסית, והאנושיים, שמחפשים למצוא עוד ועוד גיבורים. אלו הם אלו שמודגשים כנוכחים בסרטים משני עברי המתרס – של הגרמנים, שפעם עוד היו רעים, ושל הקורבנות היהודים, שמוצגים פשוט כשבויי מלחמה.

כל יציאה לאוויר של ספר בעברית על קולנוע ישראלי היא חגיגה.

חיים יבין בתוכניתו החדשה "תעודה כחולה – יומן מסע" (ערוץ 2, "רשת”, יום רביעי) יוצא למסע מעניין, למסע חשוב, אך גם למסע מסוכן. הוא מציג את נקודת מבטם של הערבים, כפי שהוא מתעד אותן ממצלמתו האישית.

הרוחות סוערות והצופים תופסים עמדות: סדרות מציאות (ריאלטי) שונות לא מפסיקות מלעלות את השסע העדתי (האתני) על פני השטח, לסדר היום הציבורי.

סרטם החדש של האחים כהן, "לקרוא ולשרוף”, הוא סרט מתוחכם שמציג מצד אחד קומדיה חביבה עם רמת ביקורתיות בינונית אך שנונה.

התוכנית "הפוליגרף" (ערוץ 2, רשת), היא למעשה היברידיות של שני ז'אנרים שעכשיו מאוד מצליחים, סדרת ריאלטי עם תוכניות חידונים.

הדבר קיים בהרבה תוכניות מציאות כמו זו הנוכחית, "אבי ביטר חי בסרט", אשר מציגה את שוליותו של הזמר המזרחי אבי ביטר. בתוכנית "לרדת בגדול", המציגה את האנשים השמנים כמי שחייבים לשנות הרגלים ולהפוך ל"נורמטיביים". בתוכנית החדשה "היפה והחנון", אשר מציגה את שתי הקצוות ההפוכים, מתוך דרישה להיות באמצע – יפים וחכמים, ובתוכניות "מהפך" ו-"המראה", שמבקשות לשנות את האנשים הלא במיוחד יפים לכאלה שאמורים להיות במרכז העניינים.

הסדרה "סקס והעיר הגדולה" הסתיימה כבר דיי מזמן. עם סיומה ולמעשה בכל מהלכה חשבתי לעצמי ולעיתים גם התרגזתי על כך שכיצד ייתכן כי ארבעת הנשים הלכאורה עצמאיות, ליברליות וחופשיות הללו שמוצגות בסדרה בסופו של דבר מחפשות דבר אחד - את הבן זוג מהמין השני שיהפוך אותן להיות מאושרות, אך היה משהו שנעדר מעיניי, שלפתע התגלה לי בסרט החדש "סקס והעיר הגדולה".

ישנם דברים, ישנם אירועים, בעיקר טראומטיים ובלתי נתפשים, שפשוט לא ניתן לתאר במילים. שאין מילים לבטא, לייצג, להסביר מה חוו האנשים. ישנם מקרים שפשוט אלו שהיו שם וחוו הדברים נותרים אילמים. ובכל זאת צריך וחשוב לייצג אותם בצורה זו או אחרת, כעדות לחוויה טראומטית, שממנה נסיק ונלמד מה עושים, כיצד מונעים ואיך מתמודדים עם הדברים.השואה היא מאורע טראומטי שכזה, שלא ממש ניתן להסביר במילים, שאלו שחוו אותה והצליחו להישאר בחיים, שפויים, מתקשים להציגה, לייצגה, להסביר אותה, להציג עדות למה שהתרחש באותה תקופה נוראה בחיים האנושיים. לשם כך, יש החושבים כי הם ישמשו פה לאותם עדים שנשארו בחיים. זאת הם יעשו בעזרת סיפורים מודרניים, עם הכלים התרבותיים הקיימים. בעזרתם הם ינסו להסביר מה היה, יפשטו את הדברים, יציגו מה שחוו אחרים למען הדורות הבאים. אך יש פה בעיה נוראה, ולדעתי אסורה, של ניסיון ליצור ייצוג למשהו שאינו יכול להיות מיוצג, של משהו שלא נתפש, של משהו לא מסומן. של חוויה שלא ניתן לפשט ולייצג אותה.

עונה חדשה, שלישית במספר, של תוכנית המציאות "הדוגמניות" החלה בערוץ 10. וכמו העונות הקודמות, גם הפעם לא השתנה דבר: מדובר על תוכנית עם כמה בחורות צעירות ויפות, שלהן פוטנציאל להיות דוגמניות, שעומדות ב"משימות" לא פשוטות של צילומים בכל מיני מקומות, בעיקר בלי אך גם לפעמים עם בגדים.

הסרט "חקירה מעבר לקווים" (או בשמו המקורי,rendition ) עוסק בסוגיה מאוד חשובה, שהפכה רלוונטית כעת בכל העולם - האם מותר לפגוע בחירותו של אדם החשוד בטרור מתוך הטענה כי ייתכן שכך יימנעו פגיעתם של אזרחים רבים אחרים? שאלות נוספות שעולות במהלך הסרט הן האם מספיקות כמה ידיעות מודיעיניות שנויות במחלוקת כדי לפגוע (פיזית ונפשית) באותו אדם? ומה מוביל למה? האם שיטות החקירה הקטלניות של עינויים פותרים בעיה או רק מלבים אותה? כמו בסרטים אמריקאים רבים שמעוניינים להעלות סוגיות פוליטיות לדיון, גם סרט זה מנהל כמה עלילות במקביל שמתחברות יחדיו, הפעם בצורה דיי ברורה וקשורה: עלילת הסרט נעה בין מספר דמויות עיקריות סביב נושא מעצרו של הגיבור, אנואר אל-איברהים (עומר מטאוולי), אמריקאי ממוצא מצרי שנחטף על ידי ה- cia בחשד שהוא מעורב בטרור. אשתו, איזבלה (ריס וויתרספון), נלחמת כדי לקבל מידע על מקום המצאו.

הסרט "אני האגדה", סרטו של פרנסיס לורנס בכיכובו של ויל סמית, הוא גרסה חדשה (וקצת שונה) לשני סרטים ישנים, שבמודע ובכוונה ממוקמת כעת במנהטן, הבירה הכלכלית העולמית. היא מייצגת את הלך הרוח הפוסט טראומטי החברתי האמריקאי (והעולמי) העכשווי ומחזקת ומאששת את המהות הקפיטליסטית, שמנהטן מייצגת את מרכזה העולמי – האינדיבידואליות בשיאה. הסרט "אני האגדה" מספר על מצבה של האנושות בשנת 2012.

סרטו האחרון של דיוויד לינץ', "אִינלֶנד אמפאייר" (2006) הוא סרט קשה, סרט שונה ומיוחד, המבקש מהצופים לשנות הרגלים – לא לשבת על התחת ולקבל שטף תמידי של מידע מעובד, מסונן ומוכן, אלא להתחיל לעבוד ולהרכיב את הפאזל, את החידה, לכדי אחדות אחת מובנת וברורה – משימה בכלל לא קלה, שלא בטוח שיש לה פתרון אחד ויחיד, ובטוח שאין הרבה שישקיעו יותר מידי זמן ומחשבה. והכל, אם בכל זאת מסכמים בקצרה את שלל הסימנים, מדובר על תת מודע של אישה, שמוצג בצורה ויזואלית אך לא בהכרח בצורה מסודרת וברורה.

השם "קצוות מפותלים"לסדרת דרמה נשמע לי חביב. ההסבר על הסדרה היה קצר, ובדיעבד גם קולע. בתקציר המאוד קצר נכתב משהו כמו: שתי מספרות במנצ´סטר שמתחרות אחת בשנייה. אז התחלתי לצפות והתמכרתי. למעשה, מדובר על סדרה שהיא אופרת סבון לכל דבר, עם גינונים בריטיים ואיכות שלעיתים מגיחים. העונה הראשונה של הסדרה מתחילה עם מספרה מצליחה במנצ´סטר של זוג, ספר וספרית, בשם גאווין ואלי. הם מעסיקים את כל משפחתה של אלי, שזה בעיקר האחיות שלה. במספרה ובסביבתה נמצאים גם כל הנלווים אליה, הוריה, חבריה וכד´. בסדרה, הדמויות כולן עסוקות בעצמן, בדילמות דיי סטנדרטיות כמו על ענייני אהבה, על בגידות, על הולדת ילדים ועל הרחבת העסקים. הכל מתחיל יפה ונכון, אך דיי מהר דברים מתחילים להתקלקל עם מספרה שלפתע צצה ממול המספרה שלהם ועם אקס שמגיח משום מקום. וזו רק יריית הפתיחה להרבה עלילות סבוכות ומפותלות בין כל הדמויות הפועלות במשך הפרקים והעונות.

הסרט החמישי במספר של הארי פוטר וחבורתו, "הארי פוטר ומסדר עוף החול", מדגיש כי הילדים של היום כבר אינם יכולים להיות ילדים תמימים ואגואיסטים, המתרכזים רק בעצמם ובעולמם הקטן והסגור, בתוך כותלי בית הספר או בשכונה השקטה והקטנה, אלא הם נשאבים לתוך העולם האלים שבו אנו חיים, שבו הם צריכים להתבגר במהרה, להתגונן ולהלחם למען הצדק והאמונה, גם כשלפעמים הפוליטיקה הקלאסית מסרבת לקחת יוזמה ולהכיר במצב הנורא שנוצר, שבו גם אנשים רשעים ומסוכנים נמצאים סביבנו.

לא הרבה יוצא לך לצאת מהקרנה של סרט ישראלי עם הרגשה טובה, עם הרבה מחשבות טובות שצפות ועולות בך, וגם עם תחושה של טוב בנשמה, למרות שלא בהכרח הכל טוב אצלך. הסרט "מדוזות" (שירה ואתגר קרת, ישראל, 2007) עושה את זה בדיוק. סרט הקולנוע הישראלי "מדוזות" הוא סרט נפלא!!! סרט ברמה מאוד גבוהה שנעשה ברגישות, אהבה וחוכמה בלתי רגילה!! זהו סרט פיוטי בעל תזה אוניברסאלית, למרות שהוא גם כל כך ישראלי, וזה מה שהופך אותו לכל כך נפלא.

הסרט הקולנוע "המלך האחרון של סקוטלנד" מציג מסע של התבגרות ושל פרידה מהמשפחה בסיפור שמהדהד מיתוסים שונים – מרמז על

 ליטל מיס סנשיין

מתוך ידיעה חדשותית אחת, שהופיעה בשני עיתונים שונים, על סרט קולנוע תיעודי שמציג את גילוי מערת קבורתו של ישו ומשפחתו, עולות שתי מסקנות מעניינות ומפתיעות - ביחס לגורם המפרסם (לאינטרסים של עיתונים היריבים) וביחס לתוצאותיה של הידיעה (מהותו של הסרט) – ידיעה עיתונאית זו חושפת את האינטרסים המנוגדים, שבדרך כלל נסתרים בידיעה החדשותית, שמובילה לשתי ידיעות שונות. אותה ידיעה גם מובילה למחשבה חדשה על הכתיבה ההיסטוריוגרפית ועל המדיום הקולנועי - הוא הפך להיות טקסט מדעי. עיתונות אובייקטיבית? עיתונות יריבה!

על פי הסרט "לגעת ביהלום" (יהלום דמים / blood diamond. אדוארד זווק, ארה"ב, 2006) נדמה כי רק כאוס, בלאגן, מוות, אכזריות ושנאה קיימים באפריקה. זה, לצערנו, כנראה באמת המצב, אך מהסרט נעדר הסבר רציני ונכון למצב. הקשר ליהלומים, למערב, למלחמה הוא לא ברור, אלא רק מוזכר בתחילת הסרט, בשורה, כי שדות היהלומים מהווים סיבה למלחמת אזרחים במדינה. אך למה? ממתי? עד מתי? מה הפוליטיקה שעומדת מאחורי הדברים ומיהם השחקנים הרלוונטיים במצב? לא ברור וכנראה, על פי הסרט, לא באמת חשוב. העיקר שישנה התייחסות למערב, שבלעדיו לא הייתה סיבה לעשיית הסרט. והוא, כמובן, יוצא הכי טוב שאפשר – צרכן תמים, בעל חלק מהאדמה השחורה, שלא קשור באמת לזוועות, אלא הוא מסוגל להציל את המסכנים, וכמובן, המערב לא באמת נוגע ביהלומים הנגועים, יהלומי הדמים, אלא הם לבסוף נכלאים במרתפים סודיים.

בימים אלה, כשעדיין מהדהדים הדברים החמורים שהטיח הנשיא הנבצר, משה קצב, בתקשורת "העוינת", התקשורת, שלדעתו גזרה את דינו הרבה לפני שהמעשים האיומים שמיוחסים לו הוצגו לפני שופטים, ראוי להתבונן לעומק ובביקורתיות בתמונות שסיפקה התקשורת, ובמקרה זה העיתונות הכתובה, במקרה של משה קצב ושל חיים רמון, כדי לשאול האם יש אמת בדברים? האם התקשורת מצודדת בצד אחד ובאותו אופן היא מציגה את הדברים? ואם אחדד יותר את השאלות, שבהן אטפל כאן – יש לשאול כיצד העיתונות מייצגת את העומדים למשפט? כיצד הם מיוצגים מאחורי התמונות שמפורסמות? האם לתמונות יש דעות ופרשנויות משלהן?

לחלק הראשון של המאמר: וונדר וומן פרק שלישי: זינה, הנסיכה הלוחמת ההיסטוריה

וונדר וומן החלה את הקריירה שלה כגיבורת קומיקס אשר נולדה ב- 1942 ע"י פסיכולוג שנויי במחלוקת בשם וילהאם מולטון מרסטון, אשר טען שהמציא את דמותה כחלק מן המאמץ המלחמתי, כתעמולה פסיכולוגית, בשביל יצירת אישה חדשה אשר צריכה לשלוט בעולם. אך מתברר כי דמותה והסיפור כולו היו מוצגים כאובססיבים ל-סאדו מזוכיזם (כשם שיוצרה היה) כאשר בכל פרק הייתה התעסקות עם קשירת וונדר וומן בשרשראות. הקומיקס הואשם בהסתה לחוסר מוסריות ובתגובה ענה היוצר כי זהו הקסם הסודי של הנשים: נשים נהנות להיות כנועות וקשורות. דמותה של וונדר וומן נבנתה ע"פ הסיפור המיתולוגי על בנות האמזון.

מהסרט "דז'ה וו" היה לי דז'ה וו לסרטים אחרים עימם הסרט מתכתב.

נדמה כי בז'אנר הקומדיות ההוליוודיות האמריקאיות הקלילות והטיפשיות, שעד כה התרכזו בכמיהה חזרה לחיי הקולג' ההוללים, החלה מגמה חדשה, שאצלנו, בקולנוע הישראלי, הסתיימה כבר בשנות השמונים - סרטי מתיחות. אבל כמו שהאמריקאים יודעים לעשות, גם פה התוצאה היא מעולה. בוראט הוא סרט מתיחות פארודי משובח.

דבר אחד ויחיד נכון עשתה המשטרה בכל פרשת בריחתו של בני סלע – היא לא שכחה לפרסם את תמונות ההשפלה שלו – התמונות הראשונות ששודרו במהדורות החדשות, תמונות שבו נראה בני סלע לאחר תפיסתו, כשהוא מותש, מוכה,

המטרוסקסואל, אותו "גבר חדש" עירוני שמודע לגופו, לבושו, רגשותיו ולמראהו בכלל, כבש עוד חלקה - גם הדמות הכי גברית ומאצ'ואיסטית, הסוכן של סרטי 007 – הסוכן ג'יימס בונד, הפך בסרט ה-21 בסדרה לדמות יותר רכ

מתוך סינמטק תל אביב, באולם דיי קטן, בשעות הלילה המאוחרות, מופצת הבשורה החדשה-ישנה מבית מדרשם של ניו-יורקים מבוהלים, טראומטיים ומדוכאים - שלום ואחווה עושים באהבה או לא עושים בכלל! הסרט "שורטבאס", שעלה לכותרות בגלל ההתנגדות (הרגילה) של החרדים לסצנות המין והעירום הבוטים והמוחצנים, שמוצגים בסרט בלי שום פילטרים וצנזורה עצמית, הוא סרט נוסף שניתן לשייכו לקטגוריית סרטי הטראומה האמריקאים שנוצרו לאחר אירוע הטרור שזעזע את אמריקה והעולם כולו

הכל החל לאחר שהייתי בפסטיבל אומנות שנערך בתל אביב, "אומנות הארץ 5", שנערך בתחנת הכוח רידינג.

הסרט אדמה משוגעת הוא סרט קשה תרתי משמע. כדרמה טובה הוא קשה אך גם המבנה שלו הוא קשה ולא רגיל.

הסרט מספק לחובבי האופנה, וגם לאלו שעדיין לא התמכרו לתעשייה, ספקטקל מהנה של יופי ואסתטיקה של תעשיית אופנת-העילית (והמאוד יקרה). מדובר על מסע קצר וקליל לממלכת האופנה – על מה שניתן להשיג בהרבה כסף זמין ועל מה שניתן רק לחלום עליו- להמשיך להאדירו ולקדשו.

הסרט "אדונית התבלינים" (פול מאידה ברגס, ארה"ב, 2005) מספק שעה וחצי של קסם, של שלווה, הרמוניה והנאה.

 

לא ברורה לי התופעה שמתרחשת כמעט מדי לילה מאוחר בערוץ המסחרי הכי נצפה והעיקרי, בערוץ 2 הממלכתי. מדובר על שידורים מ-פסטיבלים שונים שמשודרים בשעות הקטנות של הלילה. לפעמים מהשעה אחת, לפעמים יותר מאוחר, משלוש ומארבע בבוקר. מדובר על פסטיבלים של מספרי סיפורים, פסטיבלי כלייזמרים, קונצרטים ושלל פסטיבלים נוספים.

עלילת הסרט "שודדי הקאריביים 2- תיבה של איש מת" מתחילה ומסתיימת באותה נקודה. הגיבור מת. פעם אחת בארון מתים ופעם שנייה בפה גדול ולא כל כך נעים. כדי לא לקלקל לאלו שלא מאמינים למבקרים ושמעו מחברים כי מדובר בסרט מעניין לא אוסיף עוד כדי לא לקלקל. רק אזהיר כי כשעלילה לא מתקדמת לשום מקום יש פה בעיה.

בתקופה זו הקשה, של מלחמה והפגזות בצפון, הפרסומות בטלוויזיה מהוות כלי מדד חברתי. הן גם מנצלות את המצב לטובתן, לקידום חברות כלכליות שונות שראו בתקופה זו כשעת כושר לחיזוק קיומן בתודעה, וחוץ מזה ישנן גם פרסומות שגורמות לבלבול אדיר שנוצר בין שני עולמות שונים שהתחברו להם יחדיו: בין זמרים ויצירותיהם לבין חברות כלכליות גדולות.

אנו נמצאים במצב של מלחמה. כל המדינה מותקפת בצורה זו או אחרת. בצפון, שהגדיל את הטווח הייחוסי של מהו צפון, רקטות וקטיושות נופלות. בדרום קסאמים ממשיכים ליפול ובמרכז החשש הרב הוא מפני טילים, מחבלים מתאבדים והיתקלויות של לוחמים עם מטענים ומחבלים.

הסרט השלישי בסדרת סרטי אקס מן,x-מן 3, הוא סרט עם כמה אמירות, חלקן, ברובד הסמוי, מאוד מכעיסות ומסוכנות, וחלקן, ברובד הגלוי, מאוד ליברליות וחיוביות.

בפרק האחרון (השלישי בעונה השניה) של "אבודים" עלו כמה הרהורים ותובנות על מה בעצם הסדרה.

בשנים האחרונות נראה כאילו הקולוניאליזם (האימפריאליסטי) חוזר למרכז הבמה הציבורית והופך להיות רלוונטי מתמיד. זאת לאחר תקופה ארוכה במאה ה-20 בה נדמה היה כי עידן האימפריאליזם (הקולוניאליזם הפיזי) הוא תופעה שכמעט ונכחדה (מלבד אולי כמה חריגים שלא באמת תואמים באופן מלא להגדרות האימפריאליזם כמו ישראל והפלסטינים, רוסיה ו-צ'צ'נים וכד').

הסדרה c.s.i מבקשת להחזיר את המדע, הרציונאליות, המודרניות ואת התרבות "הגבוהה" שוב לקידמת הבמה, לאשר את תקפותם ולהציג את כוחם הרב, ובעשייתה כן הסדרה c.s.i יצרה למעשה דמות חדשה בעולם הבלשים הבדיוני: בלש מסוג חדש המהווה המשכו וחידושו של בלש ישן - הבלש בשירות המדע.