ישראל בר-ניר

פרק ראשון - יום הולדת, חגיגה נחמדת

קול ששון וקול שמחה,עוד תשמע בהרי יהודה הבשורה,לשנה הבאה בירושלים הבנויה,

הנושא בו אדון כאן איננו מה שאתם חושבים. זה לא מאמר זואולוגי ולא בחיות נעסוק. בארץ ישראל אין חיות טורפות, לפחות לא כפי שמבינים את זה באפריקה. בעבר היו (אריה ודוב מוזכרים בתנ"ך). היום לא נותרו.

שרות השידור הבריטי, ה bbc נחשב למקור מידע אמין ביותר. בעבר הוא היה כזה. היום הוא כבר לא כל כך. תהליך מתמשך של ערוב אג'נדה פוליטית בדיווחי החדשות הביא לירידה הדרגתית בדיוק הדיווח.

בשעה טובה (או רעה, תלוי בנקודת המבט), רפורמת הבריאות אושרה בקונגרס. אובאמה הצליח במקום שכל הנשיאים שקדמו לו מאז רוזוולט נכשלו.

אחד הדברים המייחדים משטרים דמוקרטיים היא העובדה שלאנשים החיים במשטר כזה יש זכויות.

ה"פיצוץ" האחרון ביחסי ישראל ארה"ב הביא את היחסים בין שתי המדינות לשפל שמזכיר את היחסים עם ממשל אייזנהאואר אחרי מבצע קדש.

תוכנית הרפורמה במערכת הבריאות של ארה"ב, אובאמה-קייר (obamacare) כפי שהיא מכונה כאן, היא היום הנושא המרכזי, אם לא הבלעדי, בפוליטיקה האמריקאית. רק לפני שניים שלושה חודשים נדמה היה שהעסק סגור, שהרפורמה עומדת לקבל אישור סופי בקונגרס ושאובאמה יוכל לזקוף לזכותו את ההצלחה להביא לשינוי ממשי במערכת הבריאות האמריקאית, משימה שכל הנשיאים שאחרי מלחמת העולם השניה נכשלו בה. והנה התהפכו היוצרות, ואובאמה ניצב בפני שוקת שבורה – התוכנית נתקעה. בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית אין שום סיכוי שאובאמה יצליח להעביר את הרפורמה בלי להזדקק לתרגיל מסריח (כתבתי על כך בהרחבה במאמר קודם, אכלנו אותה, ומה הלאה, אי-מאגו, 22 בינואר, 2010, ), וגם זה בכלל לא בטוח. מה קרה? קרה מה שצריך לקרות במשטר דמוקרטי תקין – הציבור לא רצה את הרפורמה הזאת, והציבור נקט בצעדים למנוע אותה. דבריו של תומס ג'פרסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית, שנאמרו לפני 221 שנה,

הפרעה אובססיבית כפייתית (obsessive compulsive disorder או ocd) היא סוג של הפרעה נפשית המונעת מהסובלים ממנה לתפקד באופן נורמלי.

דמותו של הנשיא רוזוולט שנויה במחלוקת עד היום, ויש עדיין רבים המבקרים את מדיניותו, בעיקר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה. יש הרבה מהמשותף למדיניותו של רוזוולט לזאת של הנשיא הנוכחי, ומטבע הדברים הביקורות הישנות עולות מחדש. אין בכוונתי לכתוב כאן ניתוח של נשיאותו של רוזוולט.

הקשבתי לנאומו של בנימין נתניהו במחנה ההשמדה אושוויץ. לא יכולתי שלא להתרגש למשמע הנאום, שנישא ביום מלאת 65 שנה לשחרור מחנה ההשמדה. שמיעת צלילי השפה העברית במקום הזה כשלעצמה היתה חוויה מרגשת. בכל זאת היה בדבריו של נתניהו מה שהוא שהפריע לי.

אנחת הרווחה של חברי הקונגרס הדמוקרטיים בעקבות תוצאות הבחירות לסנאט במדינת מסצ'וסטס הדהדה בכל רחבי ארה"ב. במחי קלפי הם נפטרו מהצורך להצביע עבור הצעת חוק המנוגדת לרוחו של רוב ציבור בוחריהם, הצעת חוק שהתמיכה בה עלולה היתה לעלות להם במושבם בקונגרס.

בימים אלה מגיעה לסיומה השנה הראשונה לנשיאותו של אובאמה. מטבע הדברים, זה מועד בו מקובל לערוך מאזן ביצועים שיסכם את תפקודו של הנשיא החדש. אשאיר לעדת המומחים, הפרשנים, המייבינים, והספינרים מכל קצווי הקשת הפוליטית למלא את התקשורת בשבועות הקרובים בחוות דעת מלומדות על הנושא.

"אמת שאיננה נוחה" (an inconvemient truth) הוא שמו של סרט מטופש שהפיק סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור. האמת ההולכת ונחשפת בימים אלה היא באמת אמת בלתי נוחה, אבל לא במובן אליו התכוון אל גור. לפני שאמשיך, מספר מלים על הסרט, מפיקו, והשפעתו.

משפטי ראוה מבויימים היו אחד מהמאפיינים של המשטרים הסוציאליסטיים במזרח אירופה לפני קריסת האימפריה הרוסית. הם שימשו כלי בידי השלטונות לחסל מתנגדים פוליטיים.

כבשנים קודמות, בפרוס חודש אוקטובר, אני מקדיש מספר מלים לפרס נובל ששמות הזוכים בו מתפרסמים בתקופה הזאת. החידוש הגדול, או שבירת המסורת כפי שהגדרתי את זה, מתייחס לצד הנשי. השנה יש חמש נשים בין הזוכים

ריפוי בהלם – סוף מעשה (מאמר שלישי ואחרון(?) בסדרה) -ריפוי בהלם חלק א- ריפוי בהלם חלק ב

החלטת הועד האולימפי לשלול משיקגו את הכבוד של ארוח האולימפיאדה היא מכה מתחת לחגורה לארה"ב.

ריפוי בהלם – זווית אישית (מאמר שני בסדרה)

וַיִּחַר אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם; וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, שְׁמֹנֶה שָׁנִים.

במבט לאחור על התקופה שעברה, אי אפשר שלא לחוש איזו שהיא ריקנות, אכזבה מכך שכל התקוות והצפיות של אותם ימים לא התממשו. בהשוואה היסטורית זה כאילו קולומבוס, אחרי גילוי אמריקה, חזר לאירופה ואף אחד לא בא בעקבותיו. ההתיישבות הלבנה באמריקה לא התרחשה והחיים נמשכו כמקודם.

ארץ האש (tierra del fuego) הוא שמו של הקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה. למרות השם די קר שם. חבל הארץ שמצפון לארץ האש, פטגוניה, הוא ברובו קרחון אחד גדול, מהגדולים שבקרחוני העולם.

נושא הבריאות תופס מקום מרכזי בתוכניותיו של אובאמה. זה נושא שמדבר אל לבו של כל אמריקאי. ישנם חילוקי דעות (לפעמים מהותיים) לגבי ה"איך", אבל יש הסכמה מלאה לגבי העובדה שמצבה של מערכת הבריאות בארה"ב היא בעיה אמיתית המחפשת פתרון.

עוד לפני שיצא לאוויר העולם, בנאום שהנשיא בוש נשא ב 22 ליוני, 2002. הנאום הזה העשיר את רטוריקת השלום במונח חדש - "מפת הדרכים".

האייקון של התעשייה האמריקאית, ירדה מהבמה. כבר היו בעבר פשיטות רגל דרמטיות של חברות ענק, ותעשיות שלמות הפכו לזיכרון היסטורי בלבד – מי שהוא עוד זוכר את הזמנים בהם השוק העולמי היה מלא במכשירי טלוויזיה מתוצרת ארה"ב?

ככל שחולף הזמן מאז שהחל לכהן כנשיא ארה"ב, אובאמה מאמץ יותר ויותר חלקים מהותיים ממדיניותו של בוש, מדיניות עליה הוא שפך אש וגופרית במהלך מסע הבחירות, מדיניות אותה הוא גינה בכל פה לפני ואחרי שנכנס לבית הלבן, מדיניות אותה הוא הבטיח לשנות. פעם אחר פעם, בהופעותיו בפני הציבור, הוא חוזר על הטענה שהוא שם קץ ל"עיוותים המוסריים" (moral travesties) שאפיינו את תקופת בוש

דייויד סוטר. היה שופט בינוני לכל הדעות

יחסים בין מדינות מתבססים על אינטרסים. כאשר מחלפים את המילה "ידידים" ב"בעלות ברית" במשפט הפתיחה, מתקבל תאור תמציתי וקולע של מעמדה הבינלאומי של ארה"ב במלאת שלושה חודשים לעידן אובאמה

עם סיום "תקופת החסד" של מאה הימים הראשונים לנשיאותו של אובאמה, אפשר להתחיל לבחון את ביצועיו. מעמדו של אובאמה בדעת הקהל עדיין טוב מאוד אם כי חלה ירידה משמעותית לעומת מה שהיה מיד אחרי הבחירות.

"תיק תפור", ספרו של יחיאל גוטמן שהופיע לא מכבר על הדוכנים הוא, כפי שהמחבר מגדיר אותו, סיפור שלא היה ולא נברא. הספר הוא מותחן פוליטי המתאר סדרת אירועים שלא התרחשו

בימים אלה מלאו חודשיים לכניסתו של אובאמה לבית הלבן. הוא נמצא עכשיו בעיצומם של "מאה הימים הראשונים" לכהונתו, תקופה בה, למעט "מתנגדים שרופים", לא מקובל לצאת בביקורת גלויה על נשיא חדש

government of the people, by the people, for the people

מהפיסגה אפשר רק לרדת

אנשי השמאל מתיימרים לאייש את פיסגת המוסר, אבל אם נדמיין לעצמנו סקאלה בת עשר יחידות, בה לטוב ניתן הציון עשר והרע מדורג כאפס, מקומו של השמאלן בסקאלה הזאת הוא בצד השלילי. אין שמץ של מוסר לא בדברים שאנשי השמאל אומרים, לא במעשים שהם עושים ולא באופן התנהגותם

אני חייב להודות שכותרת המאמר קצת מטעה. בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי, הכלכלה נמצאת כרגע במרכז ההתעניינות, וכן החלק הארי של הדיון יעסוק בכלכלה, אבל נושא המאמר הוא הרבה יותר רחב, ובעיקרו דן בשאלת היכולת לצפות את העתיד או, למען הדיוק, היכולת להעריך נכון את התוצאות הצפויות מנקיטת צעדים כאלה או אחרים. לכלכלה יש מקום מרכזי בדיון מאחר וגם להחלטות ולצעדים הננקטים בתחומים שלכאורה אינם קשורים ישירות לכלכלה יש תוצאות בעלות משמעות כלכלית.

ראשית, בחירתה של מושלת אלסקה ע"י מקקיין להיות המועמדת לסגנות הנשיאות. לצעדו זה של מקקיין היו תוצאות מרחיקות לכת בתחום אחר. אינני יודע אם מקקיין חשב על זה (קרוב לוודאי שלא), אבל בצעדו זה הוא נתן נוק אאוט לתנועה הפמיניסטית. גל ההתקפות על שרה פלין בתקשורת הליברלית הראה שכל הדיבורים על שוויון האישה וחופש הבחירה שלה, הם מס שפתיים בלבד. חופש הבחירה לאישה, בו דוגלות הפמיניסטיות, התגלה כחופש לבחירה ע"פ האג'נדה שלהן בלבד. לאישה עם אג'נדה שונה לא מגיע חופש בחירה, ואין לה מה לחפש בחיים הציבוריים. אישה כזאת מוטב שתשאר בבית ותגדל את ילדיה. דברים ברוח זאת הופיעו אפילו בניו יורק טיימס --- האייקון של העיתונות הליברלית (אף פעם לא אמרו מילה אחת על יושבת ראש בית הנבחרים, הדמוקרטית ננסי פלוסי, שבחרה בקריירה ציבורית למרות שהיה עליה עול גידול של חמישה ילדים). כמעט אף אחת מהמיליטנטיות הפמיניסטיות לא מצאה לנכון להגיב על ההתקפות האלו (חלקן אף הצטרף למקהלה). בכך נחשפה ערוותן – זונות פוליטיות ותו לא. התנהגותן של הפמיניסטיות איננה אלא מקרה פרטי מייצג של הגישה הכללית של השמאל הליבראלי. גישה לפיה חופש הדיבור הוא החופש לאמר אך ורק את מה שתואם את האג'ינדה. חופש דיבור אין פרושו שגם לבעלי עמדות החורגות מהקו מותר לדבר.

הדברים המובאים להלן הופיעו בחלקם במאמר שפרסמתי כאן בחודש יוני 2007 ("הדרך לאבדון: הרהורים בלי כחל ושרק"). אירועי הימים האחרונים בעכו מחדדים את האקטואליות של הנושא ומחייבים לדון בו ביתר הרחבה.

קשה מאוד להשתחרר מהתחושה שהפתרונות המוצעים להתמודד עם המשבר הנוכחי בשווקי ההון מנסים ליצור מצב של "חצי הריון". לא כאן המקום להיכנס לדיון כלכלי מפורט. באופן פשטני אפשר לאמר שיש כאן ניסיון למצוא פשרה בין שני קצוות.

המאמר הזה אמור היה להיות פרק במאמר על הבחירות בארה"ב (בחירות ארה"ב 2008 – מבט שני) המופיע כאן במקביל. מאחר וזה יצא קצת ארוך, החלטתי להפריד אותו ולהביא אותו כמאמר בפני עצמו, בו ארחיב קצת את הדיבור על המבנה השילטוני כאן, מה שאנסה לעשות זה להסביר מספר תופעות שלמסתכל מהחוץ נראות קצת מוזרות (זה בלשון המעטה). אדון כאן רק במה שקשור לתהליך הבחירות.

מערכת הבחירות בארה"ב נכנסת בימים אלה לשלבה האחרון והמכריע.

כאשר מזוז העלה את השגותיו על המינוי בישיבת הממשלה, השרים לא ידעו במה מדובר, ומחשש שאולי יש ממש בדבריו של מזוז, המינוי לא יצא אל הפועל. אחד – אפס לטובת היועץ המשפטי.

פרק א' – ההווה בפרספקטיבה של העבר

עוד לא יבש הדיו על הודעתו של אולמרט שהוא עומד לסיים את דרכו הפוליטית, והמערכת המשפטית לא אחרה לחשוף את שיניה.

נפתולי מחשבה פתלתלה מולידה רעיון, דעה הבונהתדמית כביכול שאני כל יכול,אין כמותי, אין בלתי, ואני הוא הכול.

מסע הצלב המתנהל נגד אולמרט מקבל בימים האחרונים תאוצה מוגברת והופך להיות בדיוק מה שראש הממשלה הגדיר אותו – נסיון בוטה לפוטש. על מנת למנוע אי הבנות, אני רחוק מלראות באולמרט את צדיק הדור. אני מתעב אותו ואת מעשיו ואני רואה בו אסון לאומי ממדרגה ראשונה שכל דקה נוספת שהוא ממשיך לאייש את משרד ראש הממשלה מביאה נזק בל ישוער למדינה. אבל במשטר דמוקרטי אין זה מתפקידה של המשטרה להדיח את ראש הממשלה,

מני מזוז, היועץ המשפטי, נטל על עצמו את תפקיד המוביל במאבק להדחתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן. יש כאן הרבה יותר מאשר הזדהותו העקרונית של מזוז עם מסע הצלב שמנהל ברק (אהרון) נגד פרידמן. מאז שפרידמן העיז להתבטא על מזוז בנוסח שהוא בסך הכל "פקיד ממונה", הדם עלה לו לראש, וזה הפך להיות עניין אישי

לא מספיקים להתאושש מהחמרמורת (hangover) של הילולת תחזיות השְׁחוֹר האקלימי הנגרם בידי אדם, והנה מתרגשת ובאה צרה חדשה המאיימת על קיומו של המין האנושי עלי אדמות --- ככתוב בספר איוב, עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר.

עיתון "הארץ", במהדורת סוף השבוע האחרון, שב ומסית נגד מדינת ישראל. מאמר מערכת החתום בידי, לא פחות ולא יותר, עמוס שוקן עורך העיתון, נושא את הכותרת ישראל מדינת אפארטהייד.

העידן המודרני התברך במאות, אולי אלפי, קסנדרות המפיקות חדשות לבקרים תחזיות שְׁחוֹר על האסון הקיומי הצפוי לאנושות. אסון לקראתו המין האנושי צועד בטוחות, אסון שהוא כולו מעשה ידי אדם, אסון שהוא בחזקת וודאות אם לא ינקטו בעוד מועד צעדי מנע הולמים

למרות הכותרת, המאמר איננו עוסק במימון בחירות ו/או בגיוס כספים למטרות פוליטיות ובכל השחיתות הקשורה בנושא הזה (הקשר הון-שלטון הוא פרובלמטי לא רק במדינת ישראל), זה יכול להיות נושא לדיון (רחב) בפני עצמ

הנושא הזה כבר מתחיל להמאס. כמויות הדמגוגיה והרטוריקה חסרות המשמעות שנשפכות על הנושא הזה הגיעו למימדים כאלה שפשוט קשה להחליט מאיפה להתחיל. אסתפק לכן במספר הערות כלליות שתמחשנה את האבסורדיות אליה הגיעה ההיסטריה שהתפתחה סביב הנושא. שורש הבעיה הוא הערבוב של מדע עם אג'נדה. בעידן הפוליטיקה התקינה (political correctness) הקריטריונים לשיפוט של מחקר מדעי הם מידת ההתאמה של מממצאיו/מסקנותיו עם האג'נדה.

אין מלה אחרת לתיאור מה שהולך עכשיו בהליכים נגד ראש הממשלה, מאשר טרוף מערכות מוחלט. אולי יותר מדוייק יהיה לאמר קריסה מוחלטת של כל המערכת. ערב ביקורם של נשיא ארה"ב ושורה שלמה של גדולי עולם, המשטרה מגלה מידע חדש, המחייב לחקור את ראש הממשלה ללא כל דיחוי, אחרת הוא יברח להם או יעשה "תיאום עדויות"

למרות שהדברים האלה נכתבו לפני יותר מ 60 שנה, מידת האקטואליות שלהם לא פגה, וקשה למצוא תאור יותר מוצלח של עולמם של פעילי העכשיו. דפוסי חשיבה כאלה אינם מתפתחים מעצמם במוחו של אדם. דפוסי חשיבה כאלה נרכשים באמצעות תהליך מתמשך של שטיפת מוח עכשווית. מאמר של ניצן יניב שהתפרסם כאן בפורום ב 11 בפברואר, הוא דוגמא אופיינית ללוגיקה העכשווית שהיתה מוקנית לתלמידי המדרשה אילו היתה קיימת,

למינון הסטנדרטי של מתכון הפלא המכונה ועדת חקירה, אולמרט הוסיף נופך משלו. לראשות הוועדה שנועדה לחקור את המלחמה הוא מינה שופט מחוזי (בדימוס אומנם, אבל אין זה משנה לצורך הדיון כאן). בכך הוא שבר מוסכמות על פיהן ה"כבוד" הזה שמור תמיד לשופט עליון. היתה לו סיבה טובה. הוא ידע שבעליון לא יעברו על כך לסדר היום.

[למען הסר ספק, "מדרשת השלום" המתוארת להלן. איננה קיימת במציאות ומעולם לא נפתחה על ידי שום תנועה, ככל הידוע לנו. הדברים מהווים פרשנות של המחבר. (הודעת מערכת)]\

אולמרט ידע מה הוא אומר כאשר הוא התבטא שבכוונתו להיות רבין מס' 2. כותרת המאמר והתמונה המופיעה בראשיתו אומרות את הכל. לאולמרט לא יהיה כל קושי להמשיך את המסורת הזאת כל עוד ידיהם של "61 המופלאים" תמשכנה לסוכך עליו

תגלית מרעישה---גברים ישראליים המשרתים במילואים בשטחי יהודה ושומרון במסגרת הכיבוש אינם מכים את נשותיהם בעקבות "מחקרה" של טל ניצן שהתפרסם לאחרונה, ממנו נובעת המסקנה שאי ביצוע פשע הוא פשע, התעוררה סקרנותי, והחלטתי לחפש אם יש בנמצא עוד מחקרים כאלה, ואם נושאים "מקוריים" אחרים, בנוסף לאי האונס של פלשתינאיות ע"י חיילי צה"ל, נחקרו גם כן.

עלמת חן, השייכת ע"פ הבנתי למיטב האינטלקטואליה הליבראלית, בשם טל ניצן, עושה דוקטורט באוניברסיטה העברית (אולי היא כבר סיימה וקבלה את התואר).

עלייתו של אולמרט לצמרת היא חידה. הישארותו שם היא חידה יותר גדולה. וחידה גדולה מכל, היא העובדה שע"פ כל הסימנים הוא יישאר שם ויסיים את מלוא הקדנציה של הכנסת הנוכחית

לא תכננתי להוסיף על מה שכתבתי בסדרת המאמרים על מערכת המשפט, אבל התפתחויות עליהן קראתי לאחרונה וכן חלק מהתגובות שקבלתי, הביאו אותי למסקנה שיש מקום לתוספת ואולי גם למעט הבהרות.סידרת המאמרים הוקדשה לרפורמות ששר המשפטים מנסה להנהיג במערכת המשפט של מדינת ישראל, רפורמות אותן אני רואה כתהליך חיובי שבא קצת מאוחר וגם לא במידה מספקת

ידיעה המופיעה היום (30 בנובמבר, 2007) בג'רוסלם פוסט מספרת על התבטאות של קונדוליסה רייס בה היא אומרת "אני יודעת מה זה להיות פלשתינאי".

בשעה טובה הוועידה הסתיימה. כל רואי השחורות התבדו --- ההצלחה היא מעל ומעבר, מה יש כבר לאמר? ממש סיבה למסיבה. נכון, כפי שכתבתי במאמר קודם, שאף אחד לא הגדיר למה ייקרא "הצלחה",

חוּשָׁם של המסורת יצא עם מכנסיים רטובים בלבד. חוּשָׁם המודרני הרטיב לכל עם ישראל את המכנסיים, בדם ולא רק במים. ויתר דברי חוּשָׁם וכל אשר עשה, הלא הם כתובים בידי יורם המזרחי כפי שסופרו באתר האינטרנט "קולמוסנט" מה 7 בחודש דצמבר, בשנת 2003 למניין העמים.חוּשָׁם המודרני, הלא הוא יוסי ביילין מיודענו, איננו מסתפק ב"הישגיו" בעבר. עוטה חליפה מגוהצת וענוד בעניבה הוא מרחף על כנפי הסילון בין בירות העולם, ומציע שרותי הצלה והחייאה (לשלום הטובע) לכל מי שרק מוכן את דבריו לשמוע. רבה מצוקתו של יוסי ביילין בימים אלה. צרה גדולה התרגשה ובאה עליו. יש חגיגה לשלום באנאפוליס והוא לא נכלל ברשימת השושבינים. ביילין נותר בחוץ. הנשמעה כזאת בחוצותינו? ככה ייעשה לאיש אשר בעשר אצבעותיו מאוסלו ועד ג'נבה את גלגלי השלום הריץ? אפילו ארגון המורים התיכוניים שלח נציגים לאנאפוליס (לא ברור של מי היוזמה).

כבמאמר הקודם, נתחיל עם שירו של חיים חפר. בגרסא הנוכחית מה שנותר זו המנגינה בלבד. המלים הן כולן שלי. למרות שכתבתי את זה לפני כן, מילים אלו יכלו להיכלל בנאום שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, נשא בטקס בו העניקו לו פרס בירושלים, ב 7 בנובמבר' 2007.אנוכי השופט, אנוכי השולט! רק זאת האמת וכל האמת!כשאני שומע על צדק או חוק,זה רק גורם לי לפרוץ בצחוק,כי מי שקובע זה מי ששולט,ומי ששולט זה אנוכי השופט!תמיד היתה לי הערכה לאהרון ברק. היתה לי אי הסכמה מוחלטת עם העמדות שלו בנושאי ביטחון, וראייתו את שלטון המשפט כשלטון השופט לא היתה מקובלת עלי. למרות זאת, ראיתי בו אישיות בעלת יכולת אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה והאמנתי שהוא באמת משכמו ומעלה כשופט. לביקורות ולהתקפות הקשות עליו מצד חברים למקצוע התייחסתי במידה לא מעטה של חשדנות כי ראיתי בהם בעלי עניין. אחרי שצפיתי בהופעתו האחרונה בטלוויזיה בטקס קבלת הפרס שניתי את דעתי עליו מהקצה אל הקצה. הן בתוכן והן בסגנון, זו היתה הופעה ההולמת דמגוג כיכרות זול.

משתתפי הדיון שהובאו במיוחד מהוליווד שם הם היו מוכרים כ"שלושת המוקיונים" the three stooges

ראשי סחרחר עלי, אבדתי לחלוטין את הצפון.

שלום ושיברו. הסיום הדרמטי של קמפ דייויד 2000. האם תהיה "הצגה שניה" באנאפוליס 2007?

אני חייב התנצלות ו/או הסבר לקוראים. אחד המגיבים למאמר הקודם, הפנה את תשומת לבי לכך שקיים בשוק ספר שנכתב לפני מספר שנים הנושא את הכותרת שנתתי למאמר, ועוסק באותו הנושא. לא ידעתי על קיומו של הספר ומעולם לא ראיתי אותו. אם הייתי יודע, לא רק שהייתי נותן לו קרדיט, הייתי גם משאיר ללא שינוי את הכותרת המקורית עליה חשבתי עבור המאמר – "בימים האלה אין מלך בישראל". אלה הם שופטיך ישראל נפתח בנקודה בה הסתיים המאמר הקודם --- שירו של חיים חפר (הפעם עם כמה שינויים מהמקור):נטלתי כספים מקופת הציבור בסך הכול היה חסר לי איזה אישור בתשובה לשאלת מבקר המדינה הסברתי שזה נעשה לא בכוונה אדוני השופט, אל תהיה כזה מין למה באדם אתה לא מאמין? אדוני השופט, אנא קצת תתחשב כי עשיתי זאת תום לב. זאת מילת המפתח.

בכל שנה, במחצית הראשונה של חודש אוקטובר, מתפרסמים שמות הזוכים בפרסי נובל של השנה. פרס נובל מוענק כבר למעלה ממאה שנים (1901 היתה השנה הראשונה בה הוענק הפרס)

אנאפוליס. כששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור אם הוועידה האמורה להתכנס באנאפוליס תצא אל הפועל ומי ייקח בה חלק

המאבק המתנהל במסדרונות היכל המשפט בימים אלה הוא על דברים של ממש --- סמכויות שלטון, שררה וכוח. הרטוריקה המתלהמת, הקריאות החוזרות לשמור על "אי תלותו של בית המשפט" ו/או למנוע את "הרס הדמוקרטיה" והתבטאויות אחרות ממין זה, כל כולן אינן אלא מליצות ריקות שנועדו אך ורק לסבר את האוזן, ליצור את הרושם שמדובר בעקרונות נעלים. האמת היא כמובן הרבה יותר בנאלית, אבל האמת היא דבר שמעטים מוכנים להודות בו.

בחזית הפסקת האש בדרום אין כל חדש. ישראל ממשיכה את ההפסקה והערבים ממשיכים את האש. מה שכן מתחדש כמעט מדי יום זה ההסברים והתירוצים בהם משתמשים לזבל לציבור את השכל על מנת להצדיק את המשך המצב הזה.

אין בכוונתי להיכנס כאן לתאור מלא ומפורט של הפרוטוקולים וכל מה שהתלווה אליהם. הטקסט המלא (באנגלית) עם הערות והסברים נמצא כאן או כאן. את ההשתלשלות ההיסטורית אפשר לראות כאן.אסתפק כאן בשני קוריוזים

במאמר קודם, שעסק במשמעויות של זכיית אהוד ברק בפריימרי'ס של מפלגת העבודה, התייחסתי למילכוד אליו ברק הכניס את עצמו בהבטחה האולטימטיבית שמפלגת העבודה תפרוש מהממשלה אם אהוד אולמרט לא יתפטר בעיקבות הדו"

העולם שאחרי ה 11 בספטמבר, 2001, שונה באופן מהותי מהעולם שלפני המועד הזה.

בימים אלה התפרסמה ידיעה שמוזיאון השואה בוושינגטון בארה"ב, החליט להוסיף לתצוגה המתמדת שלו, תחת הכותרת "קול קורא בישימון", קטע המתאר את פעילותו של פיטר ברגסון. מי הוא פיטר ברגסון? שמו האמיתי היה הילל קוק, נצר למשפחה מכובדת (דודו, הרב קוק, היה הרב הראשי בארץ ישראל בתקופת המנדט, והיה גם אביה ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית). אחרי שעלה לארץ מליטא ב 1925 הוא הצטרף להגנה בראשית שנות השלושים ואחרי שאברהם תהומי פרש מההגנה והקים את האירגון הצבאי הלאומי – האצ"ל (

הדברים המובאים כאן הופיעו בחלקם במאמר קודם בעל שם דומה שהתפרסם בפורום ארץ הצבי בדצמבר 2003. עקב התפתחויות שחלו מאז, ובמיוחד החרם שהוכרז לאחרונה נגד אקדמאים ישראליים ע"י האקדמיה הבריטית, הנושא מסרב לאבד מהאקטואליות שלו. כמה מהרעיונות המופיעים כאן מתבססים על רעיונות של ההוגה הבריטי ג'ורג' אורוול (george orwell) שהופיעו במאמר שהתפרסם בשנת 1945 בשם "האנטישמיות בבריטניה" (anti-semitism in britain).המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על מפלצת ההידרה (hydra), מין יצור בלהות בעל הרבה ראשים, שבכל פעם שהיו קוצצים את אחד מראשיו שניים חדשים היו צומחים תחתיו. אחד ממאפייני העידן המודרני הוא קיומה של הידרה דומה במישור האינטלקטואלי – האנטישמיות.

איך שלא מסתכלים על זה, בראש מפלגת העבודה עומד אדם שנבחר לתפקידו בקולות של ציבור שאין לו כל כוונה חהצביע עבור מפלגת העבודה בבחירות לכנסת. זו תופעה שאינה זוכה לכל התייחסות בתקשורת, וגם לא נראה שמי שהוא מבין חברי מפלגת העבודה מוטרד ממנה במיוחד

אין דרך טובה יותר לתאר את מה שהיה, תוצאות הפריימרי'ס של מפלגת העבודה. עלייתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה התקבלה בזמנו ברגשות מעורבים. רבים ראו בזה התפתחות חיובית בכך שנפרץ המחסום שמנע מיוצאי עדות המזרח להשתלב באופן מלא במערכת השלטון ובחברה הישראלית

שאלת תם, למה "פריימרי'ס"? מדוע צריך לייבא מילה לועזית כשבעברית אין מחסור בביטויים הולמים? מה רע ב"בחירות מוקדמות" א ב"בחירות מקדימות" או ב"בחירות פנימיות

"כיבוש" הוא הנושא היחיד והבלבדי המעסיק אותם מבוקר עד ערב, בחינת "לא יצא אדם ידי חובתו עד שלא השמיע מחאתו, בצורה כזאת או אחרת, נגד ה'כיבוש' " או, לחילופין, יום שלא נאמרה בו מילה בגנות ה"כיבוש" איננו יום

הדרך לאבדון (road to perdition) היה סרט הוליוודי מעולה בכיכובם של תום הנקס (tom hanks) ופול ניומן (paul newman). מועד יציאת הסרט לאקרנים, תחילת יולי 2002, היה שניים או שלושה שבועות אחרי שהנשיא בוש הביא לעולם את בשורת "מפת הדרכים". אינני יודע אם סמיכות התאריכים נועדה לאמר מה שהוא על אותה "יוזמה" מדינית, אבל בדיעבד אפשר לאמר שלמפיקי הסרט היה חוש נבואי לפחות במה שקשור לצד הישראלי.

ההתפתחויות של החודשיים האחרונים היוו יקיצה מרה (rude awakening) עבור נושאי חזון השלום בישראל. אחת ולתמיד נסתם הגולל על שתי קונספציות שליוו אותנו הרבה שנים. הראשונה קשורה למושג "רצועת ביטחון", והשניה היא המיתוס שהבריחה מלבנון לפני 6 שנים (מהדורה מוקדמת של פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה לפני שנה, ושל ההתכנסות הבאה עלינו ל"טובה") היתה "הישג". הקונספציה הראשונה היתה נחלתו של רוב הציבור שראה בה חלופה סבירה להסתבכות בביצת לבנון. הקונספציה השניה לעומת זאת, יותר משהיתה נחלת הציבור כולו, היתה פועל יוצא של הצורך הנפשי שהיה לשמאל להציג מה שהוא חיובי מתקופת ממשלתו הכושלת של אהוד ברק. הקונספציה השניה היתה נחלתו הכמעט בלבדית של השמאל. שש השנים שחלפו מאז הבריחה מלבנון במאי 2000, הוקדשו למסע שטיפת מוח שנועד כל כולו למכור את הלוקש הזה לציבור. האקרובטיקה האינטלקטואלית שהתפתחה בתחום הזה היתה מלאכת מחשבת של "שמיניות באוויר", תרתי משמע --- הרבה אוויר ומעט מאד תוכן.