פורום אקטואליה
 נושא חדש  |  חזור למעלה  |  עבור לנושא  |  חיפוש  |  התחברות   הודעה קודמת  |  ההועדה הבאה 
 ועוד משהו לאייל
מחבר: עודד ישראלי 
תאריך:   26/04/08     06:44

מאחר שאני קורא כעת את ספרו של זנד, ומאחר שאני רואה שזנד קפץ כמוצא שלל רב על טענותיה
האולטרה-תימהוניות של "אסכולת קופנהגן - שפילד" ואימץ אותן אל ליבו בחום, ומאחר שראיתי שהנושא
של ביקורת המקרא מעניין אותך גם הוא, אני מוצא לנכון להביא לך ציטוט של קטע מתוך אחת מעבודותי
אשר עוסק באסכולה תמהונית זו (שחלק מחבריה אנטישמים, אגב) שאת דבריה מאמץ זנד:

"במסגרת פרק זה לא אוכל להתייחס ברצינות הראויה לטיעוני אותם חוקרים מקרב אלו המכונים כיום
לעיתים "ניהיליסטים" (כך: דיוויס, וויטלאם, למקה, תומפסון, ועוד), אשר סבורים שהמקרא "הומצא" כולו
בתקופה הפרסית, כחלק מ"מזימה פרה-יהודית-ציונית" קדומה, בעידוד הקולוניאליזם הפרסי הקדום,
מתוך כוונה לנשל "פלסטינים" קדומים מאדמתם ומורשתם. לדעתי, ממילא ההתייחסות אליהם אין מקומה
במסגרת אקדמית העוסקת בארכיאולוגיה וחקר המקרא, אלא במסגרת דיון על נושאים אחרים, חשובים
לא פחות, שעל סדר ימינו אנו. עם זאת, כדי להבהיר את העמדה השוללת טיעונים אלו מכל וכל, אזכיר
כאן שני עניינים עיקריים:

א. לכמה וכמה מהאירועים הנזכרים במקרא ככאלו שהתרחשו בימי בית ראשון יש אישור בתעודות
חיצוניות שחשף המחקר הארכיאולוגי: האירוע הקדום ביותר, מהמאה ה-10 לפסה"נ, הוא מסע "שישק"
(מל"א י"ד 25-28), שנמצא מתואר גם בכתובות שהשאיר מלך זה – שאמנם מכונה במצרית "שושונק" –
על קירות מקדש אמון בכרנך, ובהן גם רשימת שמות מפורטת של ערים שכבש בא"י (על הרשימה שפרסם
סימונס ומשמעויותיה ראה: אהרוני 1987: 249-254). מהמאה ה-9 לפסה"נ נמצא אישור למרד מישע מלך
מואב בישראל (מל"ב ג' 4-27) במצבת ניצחון שהקדיש מישע ל"כמוש" אלוהיו (והשוו' גם: מל"א י"א 7),
שבה הוא גם מזכיר, בפירוש, את "עמרי מלך ישראל", "איש גד" ו"כלי יהוה" (וראה: אחיטוב תשנ"ג: 249-
260); ולאירוע נוסף – תבוסת יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה, שנלחמו במלך ארם (מל"ב ח' 25-
28) – נמצא אישור בכתובת ניצחון ארמית שנחשפה בתל דן (וראה 'כתובת דן' בויקיפדיה), שבה גם
מופיע הביטוי "מלך בית-דוד" – מה שקלקל לכמה חוקרים "רוויזיוניסטים" את הטענה לפיה בית-דוד הוא
מיתוס (וראה: טלשיר תשס"ד: 18-19). גם כתובות שלמנאסר ה-ג' מאשור מזכירות את מלכי ישראל
המקראיים מהמאה ה-9 לפסה"נ, אחאב ויהוא; וכתובת של סנחריב, מהמאה ה-8 לפסה"נ, מתארת בפרוט
את מלחמתו ב"חזקיהו מלך יהודה" ואת החרבת לכיש והמצור על ירושלים (מל"ב י"ח - י"ט), ויש לציין
שאף נזכר בה כי המס ששילם חזקיהו כלל "30 כיכר זהב" – בהתאמה מלאה לכתוב במל"ב י"ח 14
(ראה: תדמור 1997: 119-145). יש עוד ממצאים מימי בית ראשון, כמו הבולות של "גמריהו בן שפן" (ירמ'
ל' 10-12) ואישים אחרים הנזכרים במקרא, שנתגלו בירושלים (אחיטוב תשנ"ג: 121-137); וכמו מכתבי
לכיש וערד, ועוד (שם); אך די במה שכבר ראינו כדי להפריך מן היסוד את הטענות לפיהן עם ישראל ו-או
המקרא, "הומצאו" בתקופה הפרסית. מתוך ההצלבה ברור שחלק מהארועים הנזכרים במקרא הם
הסטוריים ולא "אגדתייים", וגם ברור שלפני חלק מהסופרים שכתבו אותו היו תעודות המכילות מידע
היסטורי שלא היו יכולות לעמוד בפניהם אילו החלו לכתוב היסטוריוגרפיה בישראל רק בימי בית שני...

ב. כפי שצוין בתחילת הפרק, כבר בראשית המחקר שמו חוקרי המקרא לב לכך שהוא מכיל סתירות,
כפילויות, סגנונות ספרותיים שונים, רבדים לשוניים שונים, ואף רבדים שונים של תיאוסופיה; וכל אלו היוו
למעשה את הבסיס למחקר. מימי שפינוזה דרך וולהאוזן, נות וגונקל, ועד ימינו, הנחת המחקר הייתה
שהמקרא מכיל מסורות עממיות רבות ושונות – חלקן היסטורית וחלקן אגדתיות – שלוקטו ע"י סופרים
שונים, בעלי מגמות ואינטרסים שונים, שחיו בזמנים שונים – חלקם בימי בית ראשון, וחלקם בימי בית שני.
לפי שעה לא הביאו הניהיליסטים הסבר חליפי ראוי לאופן היווצרות כל אותן סתירות, כפילויות ותופעות
אחרות המאפיינות את הטקסט (וראה דיון בנושא: טלשיר תשס"ד) – מה גם שלא הביאו, לדעתי, הסבר
ראוי ל"המצאת" התכנים שלו: לדוגמא, אם הומצא המקרא כולו בידי כהני בית שני ששלטו בעם, מדוע
המציאו את "בית דוד" וברית העולם שנכרתה בינו ובין ה' ולא המציאו סיפור על ברית שבו מבטיח כביכול
ה' לבני אהרון דווקא, "שלטון עולם" בישראל? האמנם רצו ליצור ערעור תדיר על מנהיגותם (כפי שלכאורה
התרחש בימי ישוע מנצרת, למשל)? ואם כבר המציאו את "בית דוד" מדוע המציאו את "בית שאול"? ואם
הומצאו כל סיפורי המקרא בידי זקני יהודה היושבים בציון, מדוע מסופר בהם ששכם ולא ירושלים, היא
המקום הראשון אליו הגיעו אברהם, יעקב ויהושע, בבואם לכנען – וייסדו דווקא שם (ובעוד מקומות אחרים)
את פולחנם (רחמנא ליצלן)? ומדוע דווקא ייסוד אתר הפולחן המרוכז ו-או ה"בירה" בירושלים לא "הומצאו"
בפרוש בתורה? בתשובה לכל השאלות הללו ועוד, ניתן להמציא תירוצים נפתלים מן הגורן ומן היקב כיד
הדמיון הטובה, אך אמיתו של דבר, בדומה למה שכבר ראינו פה במקרים אחרים, גם הטענה לפיה המקרא
כולו "הומצא" בתקופה הפרסית מופרכת מתוך עצמה, עוד טרם שנדרשים לעדות הארכיאולוגית הנ"ל.

להבדיל מ"החוקרים הניהיליסטים" הנ"ל, שעיקר טיעוניהם מופרכים מן היסוד, גם חוקרים הנוטלים חלק
במחקר המודרני ה"אמיתי" (בהעדר הגדרה מבדילה טובה יותר) מניחים כי שכבות רבות במקרא נכתבו
בתקופות מאוחרות – לקראת סוף ימי בית ראשון ובראשית ימי בית שני – אך לא כולן. ההנחה המקובלת
היא שחלק ניכר מספר דברים, עליו נסמכה הרפורמה של יאשיהו (מל"ב כ"ב - כ"ג), נכתב סמוך לביצוע
רפורמה זו (בהתאם להשערת דה ווטה ), וכי עצם סיפור הרפורמה נכתב לראשונה בסוף ימי בית ראשון, ו-
או זמן קצר לאחר חורבנו הנזכר בסוף ספר מלכים (מל"ב כ"ה 1-26). מאחר שספר דברים עצמו מסתמך
על סיפורי מקורות 'E' ו-'J' ומצטט אותם כאילו הם מוכרים לכל קהל הקוראים הפוטנציאלי, ברי שחלקים
נרחבים מ-'E' ו-'J' נכתבו עוד הרבה קודם לכן. ומאחר שמקור 'E' מרבה לעסוק בממלכת ישראל ואתרי
פולחנה, רוב החוקרים גם מניחים שמקור זה, לפחות, מבוסס על תעודה שנוצרה בממלכה הצפונית – לפני
שחרבה ב-722 לפסה"נ. ניתן אמנם למצוא רבדים מאוחרים בסיפורי התורה, חלקם מסוף ימי בית ראשון
(אז נערך כנראה החיבור בין מקורות 'E' ו-'J' והפיכתם לתעודה אחת – זו שהייתה מוכרת לכותב/י ספר
דברים 'D') וחלקם מהתקופה הפרסית (אז התבצעה עריכה נוספת במסגרתה צורפה גם גרסת המקור/ות
הכהני/ים 'P' לתורה); וניכר גם שחלק מסופרים והעורכים האחרונים התערב, פה ושם, בסיפורי המקורות
הראשונים. אך באותה מידה גם ניתן למצוא בהם שיבוץ וציטוט של טקסטים קדומים בהרבה ל"מקורות",
כגון ברכת יעקב ( בר' מ"ט 2-27), שירת הים (שמ' ט"ו 1-18), שירת המושלים (במ' כ"א 27-30), שירת
בלעם (שם: כ"ג - כ"ד), קבצי חוקים שונים, ועוד. עוד יש לציין שגם מקורות 'D' ו-'P', הנחשבים למאוחרים,
מביאים לעיתים חומרים קדומים בהרבה לזמן כתיבתם ו-או עריכתם המשוער. כך לדוגמא "מקור P",
המביא את "ברכת הכהנים" (במ' ו' 24-26), משתמש בנוסח דומה מאד לזה המופיע בקמע עשוי כסף
מהמאה ה-7 לפסה"נ, שנתגלה בקבר בירושלים (וראה: אחיטוב תשנ"א 95-97); ו"מקור D" מביא
את "מקרא ביכורים" ו"ברכת משה" (דב' כ"ו 5-10, ל"ג 2-29), שלפחות חלקים מהם נכתבו זמן רב לפני
ספר דברים, ואולי אף לפני ה"מקורות" כולם (רופא תשס"ו 47, 89-91, 306, 351).

השתמרות שכבות כתיבה מתקופה קדומה יחסית של ימי בית ראשון, מופיעה גם באותם חלקים במקרא
שיש הנוהגים לכנותם "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" – קרי, ספרי יהושע, שופטים, שמואל, ומלכים.
מסתבר שגם בספרים אלו יש רבדים של כתיבה שאינם דויטרונומיסטיים כלל ועיקר, וכן שלבי כתיבה
ועריכה שונים של השכבה הדויטרונומיסטית עצמה. גם בטקסטים אלו מופיעים סיפורים חיוביים על הקמת
אתרי פולחן שונים – שהקימו אנשים כמו יהושע, גדעון, שמואל ואליהו, למשל – דבר שלא מתאים
לאידאולוגיה הדויטרונומיסטית; וכן מופיעים ציטוטים מספרים קודמים, כמו "ספר הישר" (שמ"ב א' 18)
ו"ספר דברי הימים למלכי ישראל" הנ"ל; ו"מראי מקום" למצבים המוכרים "עד היום הזה" ומתאימים רק
לימי בית ראשון (וראה לדוגמא מל"א ח' 8). עוד ניכר שחלק נרחב מ"ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" עוסק
בקורות ממלכת ישראל ושבטי הצפון דווקא – ולא רק בממלכת יהודה בה פעלה האסכולה
הדויטרונומיסטית בשלביה המאוחרים. ולדוגמא, בשירת דבורה הקדומה, בספר שופטים (שו' ה') –
שלכשלעצמה היא מסמך מרתק המתאר את ישראל כ"ברית שבטים" הנלחמת ב"מלכי כנען" שאין בו כל
זכר לתקופת המלוכה – אין אפילו אזכור של השבטים הדרומיים, יהודה ושמעון. ועל סמך תופעה זו טוען
כיום א' רופא (וגם מבסס, לדעתי, את טענתו) כי יש בספרים אלו שכבה שלמה לה הוא קורא "החיבור
האפרתי", אשר נכתבה במקור בממלכת ישראל לפני חורבנה (רופא תשס"ו 154-161) – שכבה שנוגעת
במידה רבה בעניין המרכזי של תקופת ההתנחלות, שכן היא כוללת חלקים נרחבים מהסיפורים העוסקים
בתקופה זו.

באשר לשאלה האם אכן יש אמת היסטורית מאחורי סיפורים ספציפיים שונים העוסקים בתקופת
ההתנחלות לא ארחיב כאן את הדיבור, אך כתשובה לשאלה העקרונית, ראוי להזכיר כאן שני דברים:

א. הסיפור של ספר שופטים, המתאר התפתחות מדינית "טבעית" לכאורה של התגבשות ממלכה מתוך
קואליציה של שבטים, הוא יוצא דופן במזרח הקדום. רוב הממלכות פשוט "נבראו עם בריאת העולם", או
נוסדו בידי גיבורים מיתיים. עצם התיאור הזה אומר אפוא, דרשני (!). עניין זה בולט במיוחד לנוכח הנסיון,
הכושל, לגבש את כלל סיפורי "מלחמות הכיבוש" לסיפור "אפי-קאנוני" אחיד, בספר יהושע. סיבת הכשלון
נעוצה בכך, שגיבור סיפור "הכיבוש האחיד", יהושע, התייחש על שבט אפרים, ששלט בממלכה הצפונית,
ואילו סיפורי הכיבוש השבטיים הנפרדים (שו' א') הם "תוספת יהודאית מאוחרת" לספר שופטים – שרובו
עוסק כאמור, גם הוא, בשבטי הצפון. הוספת "הגרסה האלטרנטיבית לסיפור יהושע" לספר הצפוני
(ה"חיבור האפרתי"?) הייתה, אם כן, אינטרס יהודאי מאוחר – אך אין זה אומר שכל הסיפורים שבה
הם "המצאה" יהודאית מאוחרת. אדרבא, אולי יש בכך דוגמא טובה לאופן בו נאמנויות שבטיות ישנות
דווקא הכשילו מחיקה של סיפורים שבטיים קדומים והמצאת סיפור קאנוני אחיד ומאוחר במקומם.
גם העובדה שכמה מסיפורי תקופת ההתנחלות, כמו לדוגמא הכחדת "בני הענק" מהר חברון וכמו
המלחמה ב"יבין מלך חצור", היו מוכרים לכותבים שונים בספרי יהושע ושופטים, והם מופיעים בשניהם
בכמה גרסאות שונות; מראה שכותבי סיפורים אלו ניסו "לבנות" את סיפוריהם על מסורות שבטיות קדומות
וחזקות מהם, ולא מחקו והמציאו סיפורים כרצונם. את המסקנה הזו מחזקת הימצאות טקסטים במקרא,
כמו ברכות יעקב ומשה, ושירת דבורה הנ"ל – המשמרים, לכאורה, מבנה שבטי קדום של ישראל.

ב. יש לפחות סיפור התנחלות אחד – של שבט דן (שו' י"ח) – שנמצא מתאים בצורה כה מלאה לממצא
הארכיאולוגי, שאין לה כל הסבר אחר מלבד זכרון היסטורי. שמה הקדום של העיר דן, "ליש/לשם", מקבל
אישוש ממקורות חיצוניים; זמן חורבנה מתאים לזמנו של הסיפור; והממצא החומרי מראה שהמתנחלים על
חורבותיה באו מאזור ההר המרכזי דווקא (פרנקל 1990 29-30).

כסיכום לפרק זה ניתן לומר כך: כל הטענות של הוגי התיאוריות הסוציולוגיות, לפיהן אין למקרא כל ערך
כמקור היסטורי, אינן עומדות במבחן ביקורת המקרא עצמו. הביקורת מראה, שוב ושוב, שחלק מהטקסט
קדום ושרוב הסופרים שעסקו בכתיבתו ועריכתו לא היו חופשיים למחוק או "להמציא" דברים כפי רצונם.
תופעות ההשתכבות וההתרבדות של המקורות השונים בטקסט, מצביעות על ניסיון מתמיד לבנות
ולהיבנות על טקסטים קודמים – גם אם בנייה זו נעשית תוך עריכת שינויים קלים והוספת תוספות
מגמתיות כאלו ואחרות – והעובדה שהמקרא משמר טקסטים קדומים שאינם עולים בקנה אחד עם
התפישות האידאולוגיות של הכותבים המאוחרים, מראה שבמסורות קדומות וחזקות עסקינן – שאיש לא
העז למחוק אותן, וכולם ניסו רק להיבנות עליהן או לצידן.

העובדה שחלק מהמסורות במקרא הן מסורות קדומות וחזקות, כמו גם העובדה שחלקן אף מקבלות
אישוש מהממצא הארכיאולוגי, מחייבות אותנו אפוא לבחון אותן בכובד ראש בבואנו לחקור את אשר
התרחש, בפועל, באזור ובזמן שבהם הן לכאורה עוסקות."

(כל הזכויות שמורות לי - ו-או לכל מי שיוכל להוכיח שהוא אני - כמובן...;-))


ביבליוגרפיה:

אהרוני, י.
1987. ארץ ישראל בתקופת המקרא גיאוגרפיה היסטורית – מהדורה חדשה ומתוקנת, ירושלים.

אחיטוב, ש.
תשנ"ג. אסופת כתובות עבריות מימי בית ראשון וראשית ימי בית שני, ירושלים.

טלשיר, צ.
תשס"ד. "מתי נכתב התנ"ך?", בית מקרא א (קע"ו), 15-30.

פרנקל, ר.
1990. "הגליל העליון במעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל", בתוך: נ. נאמן, י.
פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה, ירושלים, 16-33.

רופא,א.
תשס"ו. מבוא לספרות המקרא, ירושלים.

תדמור, ח.
1997 (יצא לאור ראשונה בשנת 1969), "ימי בית ראשון ושיבת ציון", בתוך: א. מלמט, ח. תדמור, מ.
שטרן, ש. ספראי (כותבים), ח. ה. בן ששון, ש. אטינגר (עורכים), תולדות עם ישראל בימי קדם, ישראל, 93-
173.

 הגב להודעה זו  |  רשימת הפורומים  |  מצב שטוח   נושא חדש  |  נושא ישן יותר 

 נושאים מחבר  תאריך




הפורום פועל במתכונת ארכיון.
לא ניתן להוסיף תגובות חדשות.