בית ספר למפלצות – Monsters University
"בית ספר למפלצות" החדש מבית פיקסאר , הוא סרט ההמשך ללהיט הנפלא זוכה האוסקר "מפלצות בע"מ" הזכור לנו מקיץ 2001. אך בניגוד לסרט המשך קונבנציונלי המתאר מה קורה אחרי שעלילת הסרט הראשון נגמרת – סרט זה הוא פריקוול – ודווקא חוזר אחורה אל בית הספר למפלצות, לספר לנו כיצד הפכו ג'יימס סאליבן (סאלי) ומייק וואזובסקי למפלצות מדופלמות, ואיך שני החברים הטובים התחילו את דרכם המשותפת בכלל כאויבים מושבעים.
בסרט הראשון הכרנו את עולמן המקביל של המפלצות, עולם בו אנרגיה מופקת באמצעות איסוף צרחות הפחד של ילדים. ככל שמפלצת היא יותר מפחידה, מדד הצעקות שלה עולה. בסרט הראשון בעצם מונחת התשתית לבניית עולם התוכן והשפה הויזואלית לסרטי ההמשך שיבואו.
ובסרט השני – בית ספר למפלצות, (שצריך להיות מתורגם לאוניברסיטה למפלצות) אנו מקבלים סרט קולג' מן המניין. קולים וחנונים, אחוות בנים ואחוות בנות, קליקות מקובלים וקבוצות של דחויים, בנות יפות בחולצות בטן, מרצים מנופחים ומפלצת דיקנית מלאת חשיבות עצמית. קמפוס אמריקאי קלאסי לכל דבר, וממש כמו בהראוורד, יש בו כיכר מרכזית, אולמות הרצאות ענקיים עם ומדשאות מיתולוגיות. אך בסרט זה, העלילה אינה אחרת מאשר "נקמת החנונים" הידועה, שלא לומר המטופלת.
גם כאן הלוזרים רוצים לנצח את המקובלים בכל מחיר וגם כאן יש מלחמה של ממש על מי יותר מפחיד.
הסרטים שניהם מעוצבים להפליא. מבחינה ויזואלית דמויות המפלצות מגלמות בתוכן מגוון תכונות ומחוות אנושיות. שפת גוף, הבעות פנים ופרצופים מצוינים – כשלעתים כל זה קורה בתוך גוש אמורפי בעל עין אחת בלבד. גם מבחינת האישיות, ישנה תשומת לב נפלאה לעיצוב הדמויות, עברן, המניעים שלהן, הרצונות שלהם, כמו שאוהבות לומר מורות לספרות – דמויות עגולות. (תרתי משמע).
אין מה להכביד ולהוסיף על נפלאות האנימציה של דיסני פיקסאר, חגיגה לעיניים, ולעניות דעתי החוויה הויזואלית תישאר עשירה ומרהיבה גם אם נסתפק בדו מימד.
בסרט השני, יש משהו מאוד מאוזן ונכון ביחס שבין הריאליזם שבעיצוב הסביבה, לבין הפנטסטיות של הדמויות והסיטואציות. יחס שלפי דעתי נותן לסרט את מדד האיכות והערך האומנותי שלו. הכול נראה מאוד אמיתי.
ג'ון גודמן ובילי קריסטל בתפקיד קולותיהם של הדמויות מייק וסאלי- מפליאים לדובב את הגיבורים הראשיים וגורמים לנו לשכוח שבמפלצות מונפשות עסקינן. (התעקשות ההורה ללכת ל"באנגלית" המקורי ולא ל"בעברית" המדובב.)
הבעיה שלי עם הסרט "אוניברסיטה למפלצות" היא הבחירה התסריטאית המגיעה לקראת סוף הסרט. זהירות ספוילר.
כי אחרי שהיינו עם הגיבורים כל הסרט, (הלוזרים שצריכים להביס את המפחידים) החזקנו להם אצבעות ועקבנו במתח אחרי ניסיונותיהם להיות מפחידים אפילו שהדבר כל כך מנוגד לטבע שלהם, אחרי שהם בקושי הצליחו לגרד את ניצחונם על הקולים, מגיע החלק הבעייתי. כי אם לאורך הסרט נדמה לנו כי בעזרת התושייה שלהם, עבודתם הקשה ומוחם היצירתי הם יצליחו להתגבר וינצחו – אז לקראת הסוף וההתרה, הנה ממש כאן הספוילר – אנו מגלים שהייתה תרמית. וכמו בסרט אמריקאי, ועוד סרט אמריקאי לילדים, על רמאות צריך לשלם. להתוודות, להתנצל ולתקן. הקטע הזה הורס. ממש הורס. כי אם כבר נשארנו במחוזות המוסר ורצינו להעביר על הדרך מסר חינוכי, אל תוליכו אותנו שולל שבעבודה קשה יושגו הישגים. אם מישהו מרמה – שירמה מהתחלה ובכך יהיה טמון כוח העל שלו נגד הרעים.
מסר נוסף שעולה מן הסרט הוא להישאר מי שאתה ולא להשתנות בשביל אף אחד. תוכן זה מגיע ממש בצמוד למוטו המעייף – לא לוותר על החלומות שלך – המוזרק לדי אן איי של ילדי הדור שלנו בלי הפסקה. וכששני אלה מגיעים יחד- יש בהחלט ריכוך של קונבנציית ה-follow your dreams שטופלה מכל כיוון אפשרי.
וכשאנחנו מדברים על סרטי הקיץ של הילדים, תמיד עולה השאלה למי הם מיועדים. כיום האולפנים יודעים לתת מענה לצורך שנקרא "סרטים לכל המשפחה". סרט ילדים יצליח בהכרח אם הוא יהיה סרט לא (רק) לילדים. גם ההורים המלווים צריכים ליהנות, ובכלל בסרטי הז'אנר של העשורים האחרונים – קיימים מסרים שמכוונים רק למבוגרים – אותם הילדים לא יוכלו בכלל להבין או לא יספיקו להבין. הסרטים קצביים, שנונים, וכבר לא רק "קורצים" למבוגר המלווה אלא נכתבים ממש למענו. אפשר בכיף לשלוח טינאייג'רים וסטודנטים לסרט בית ספר למפלצות מבלי ליווי של אחיין קטן.
תיאורטית, הייתי מטילה ספק מה לילד ישראלי ולסרט קולג' אמריקאי. לא בטוח כמה הוא יוכל להתחבר. אבל באופן פלאי, ילדים מגיל ארבע ועד שבעים אהבו את הסרט. אחרי הכול הסרט הוא אוניברסאלי לחלוטין, יש טובים שצריכים לנצח את הרעים, יש תחרות ויש מתח, יש שני אויבים שהופכים לחברים, יש מפלצות מפחידות ומפחידות פחות, יש מוזיקה נפלאה וקצבית, עולם ויזואלי עשיר שלא מזלזל בצופה הצעיר, ובדיחות ושנינות שאת חלקם גם הפעוטים יבינו.
זוהי יצירה אחידה וטובה, מהנה ללא ספק אך לטעמי נופלת מהסרט הראשון אם יש מקום להשוואה.
ולפני הסרט, ממש כפי שפעם נתנו את יומני כרמל או סרטים מצוירים לחימום- הוצג סרט אנימציה קצר בשם "המטריה הכחולה". פיקסאר הפכה לה למנהג לשחרר סרטון קצר שהוא בעצם "טיזר" לסרט הארוך שיבוא בעקבותיו בעתיד הקרוב, והמטרייה הכחולה בהחלט עושה חשק לחכות לה בקוצר רוח.
מדובר בסיפור אהבה עירוני בין מטרייה כחולה למטרייה אדומה, סיפור שקורה בעיצומו של מבול סוער בלב עיר גדולה כנראה ניו יורק. ההנפשה של הסביבה העירונית ממחישה את המושג "הנפשה" באופן האולטימטיבי שלו. כל מכסה ביוב, אנטנה או תעלת אוורור זוכה לאישיות, הבעות פנים ואמירה. סרט עם ניחוח של סיפור אהבה צרפתי, שאני מנבאת כי גם כאן יהיה קל מאוד לשכוח שמדובר בשתי מטריות ניילון מצוירות.
בית ספר למפלצות – טריילר
