מפלצות בעמ

מפלצות של ילדים

מפלצות גדולות ומפלצות קטנות, חלקן שעירות וחלקן קצת פחות. חלקן מרובות עיניים ויש כאלו בעלות חמש רגליים, יש אדומות ויש כאלו ירוקות. ובעולם הזה יש עוד המון מפלצות רבות ומשונות. המפלצות שמצויות בסרט הן במינים, צבעים, גדלים וסוגים שונים, או לכל היותר כל מה שהכי רחוק מיצור אנושי נורמאטיבי.

בדרך כלל שמדובר על עולם מפלצות מדומיין ומופרך, אין ברירה אחרת אלא להבין שזה בסך הכל סרט. ובכל זאת אם נשים עצמנו במקומם של ילדים הצופים בסרט, נגלה שהמצב שונה בתכלית. באופן טבעי ילדים קל בהרבה להזדהות עם דמויות מצוירות ממראה שחקנים אנושיים. מאז ינקותנו מעודדים אותנו לדבר בעזרת בובות. זה דיי מביך לחשוב שאולי גם כשהיינו ילדים הגבנו בכזו חדווה, אפילו לבובות מפלצתיות חסרות הבעה.

 אפקט ההשפעה של סרטים מצויירים על ילדים בהחלט קיים. אבל לא זו השאלה. השאלה כאן עד כמה הסרט מחנך?! כי בכל זאת אנו מדברים על סרט מצויר ובמיוחד כשמדובר בילדים, חייבת לפחות להיאמר כאן אמירה חינוכית. הסרט "מפלצות בע"מ" הוא קומדיית אנימציה לילדים. במרכז העלילה עומדת עיר משגשגת ששוכניה הינם מפלצות מסוגים שונים.

סרט ילדים או מונופול מסחרי ?

עולה שוב השאלה- מה הסיבה האמיתית שבגינה ניתן פסלון אוסקר?

התשובה למעשה דיי פשוטה. כשמבינים שהאוסקר ניתן בעצם לסרט שהופק על ידי תאגיד המונופול הידוע והמוכר וולט דיסני.  אצנם יש כאן שותפות מסויימת של שתי חברות הפקה דיי גדולות.  חברות שנחשבות לשוברי קופות בעולם האנימציה הממוחשבת, אחת היא חברת "פיקסאר" והשנייה כמובן היא חברת "וולט-דיסני".  עולה תחושת קבס וסלידה כשאנו מבינים שאולי פסלון האוסקר נועד שוב לסרט שהופק על פס ייצור מסחרי.  פס ייצור שמזמן אינו עושה עלינו רושם טוב. במיוחד כאשר מדובר בסרט שטחי, רדוד ובעיקר בינוני כגון 'מפלצות בע"מ'.

אבל לא זו הסיבה שהסרט בינוני

אם נסתכל מספר שנים אחורה. הילד הפנימי שבתוכנו ייזכר בקומדיית אנימציה שהפכה עם השנים לשלאגר, לקלאסיקה – שבה דווקא הצעצועים מככבים, צעצועים מעופשים ונשכחים. הצעצועים בסרט ההוא מקבלים איכשהו מימד הרבה יותר סנטימנטלי מעדר מפלצות המפחידות ילדים. ואם בכל זאת תחזרו אל הנוסטלגיה, תגלו שגם אתם עדיין חובבים צעצועים. ואז ייפול לאיטו האסימון ואנו נבין מה הפך את הסרט "צעצוע של סיפור" ליצירה ענקית.

לתסריט של מפלצות בע"מ בכל זאת יש איזו שנינות עוקצנית מתחכמת. דווקא דיי אירוני לגלות שכאשר אנחנו מעיזים להסתכל על עצמינו במראה, אנחנו מגלים את מה שהכי קשה לנו להסתיר – למשל מול המראה נגלה שאולי אנחנו פוחדים מחרקים. ואז כנראה ייעלו גם אצלנו זיכרונות מרירים.  כאן למעשה מתגלה לאיטה הסולידאריות הכמעט טוטאלית של וולט-דיסני לבעלי חיים, אפילו שמדובר בחרקים.

אז איפה בכל זאת פה הדמיון בין האנושי למפלצתי?

הדמיון הזה קיים, כמעט בכל אחד מכם, במיוחד כאשר מגלים שיש מקרים שבהם אנחנו בוחרים לעשות מעשים, אבל הפעם קצת פחות טובים. אם בכל זאת ניתן דוגמאות מהסרט, נגלה כי ג'יימס, המפלצת הראשית, זורקת את הילדה, בו, לשירותים כשהיא נמנעת ככל יכולתה ממגע יד ישיר בינה לבין הילדה כפי שאנו נמנעים ממגע ישיר עם חרקים. אולי גם אנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני נקיטת צעד אלים, שמדובר בג'וק או עכביש חסר אונים. במיוחד בסיטואציה שבה "וולט-דיסני פיקסאר" בוחרת להתמקד. כאשר מתגלה לעינינו ילדה שגם היא כמו החרקים לא מבינה מהי דרך החיים "נכונה".

"צרחות של ילדים"

המפלצות בסרט נרתמות למען משימה עילאית אחת והיא להפחיד ילדים.  המפלצות מגלות שהמשאב העיקרי והנשק המרכזי הינו בעצם צרחות של ילדים. כאן בעצם מגיעה התגלית המביכה ביותר בסרט.  מנגנון הפחד אצל ילדים רגיש ושואף קצת מעבר למפלס האפס. גם הומור של ילדים נמוך אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים או זוכרים. לא צריכים להיות פסיכולוגים או גאונים גדולים כדי להבין שהאפקט לחלוטין תקף כאן, במיוחד כשמדובר בילדים.

הומור הוליוודי חסר תכלית

אצל מבוגרים סף הפחד והצחוק עולה עם השנים. לא נוכל להתעלם שגם המבוגרים יכולים למצוא את עצמם צוחקים מהומור שטחי ונמוך (ילדותי אם תרצו).  אפשר למנות אותם בחבורת גברים שההפרעה שלהם מסתכמת בצפיית סרטי ג'ים קארי בזמנם החופשי או בצפיית סרט פעלולים הוליוודי עם סילבסטר סטלון האימתני. אז נכון שזה משונה להשוות הומור של סרטים מצוירים להומור הוליוודי חסר תכלית. אבל באופן מפתיע נגלה שיש פה מכנה משותף דיי מביש.

ולצערנו אין מסר חינוכי

אז נכון שבניגוד לסרטים האלה, מפלצות בע"מ מיועד קודם כל לילדים. לכן גם אין צורך במאמץ מיותר לבנות עלילה מורכבת ומרובת תעלולים. ההורים הרציניים שבינינו יחפשו את המסר חינוכי. כאן  האכזבה גדולה כשמדובר בסרט בהפקתן של שתי החברות האינטליגנטיות של עולם הסרטים המצוירים. שניהן כשלו בגדול כאשר התעסקו בעיקר בממד הוויזואלי והרבה פחות בתוכן עצמו. במידה מסויימת הקונפליקט המתואר בסרט חסר בסיס. אין בו רובד עמוק, פרט ליחסים תלותיים בין מפלצת לילדה חסרת אונים. אין כאן מסר חברתי, ולצערנו גם מוסר השכל לא קיים כאן.

לדעתי היו יכולים להשקיע קצת יותר. יכול להיות שדווקא הפעם וולט-דיסני ויתרו לעצמם.