גבה גלים עד רוגש / מיכאל רייך - בין זהות למקום

"גבה גלים עד רוגש", הוא ספר השירים השלישי של המשורר מיכאל רייך, שהפעם הפנים את עצתי ופרסם תשעה מחזורי שירה ולא עשרה כפי שעשה בשני ספריו הקודמים. שם נתן מקום בשער אחד לפרוזה. ספר פרוזה ייוולד וידרוש את מקומו לכשיגיע זמנו. בספר הזה מילות השירים חיזרו אחר עיניי. נשאבתי לתוך הספר כעץ הזוקף צמרתו, מתבונן באמירי ענפיו למרחקים וחשתי את החיבור הממוקד בין זהות למקום. היכולים שני נושאים אלה להתקיים בנפרד? ממש לא.

הקובץ נפתח בדמות החקוקה לעד בתודעתו של המשורר מ. רייך. דמות ש"קוֹטֶפֶת מִילִים"(עמ' 10 ) ו" מַפְקִיעָה מֵעַצְמָהּ שְׁקִיעוֹת חֶמְדָּה אֲסוּרוֹת "(שם) תוך נגיעה של זהות ומקום. שני נושאים שנותנים את הדיהם בספרו השלישי של רייך. ספר המורכב מתשעה שערים העוסקים בתובנות שמעבר לנגיעות אקראיות של זהות ומקום. כל תשעת השערים קשורים זה לזה בחיפוש עצמי אחר זהות ואחר מקום. חיפוש אחר יציבות, שייכות וזיכרון. חיפוש שהוא תהליך ארוך הנארג באבני דרך ובאריחי מילים ויוצר יציבות שורשית ב" מְחוֹזוֹת נִשָּׂאִים שֶׁלֹּא תָּמִיד/ יָכֹל הַמְּטַפֵּס עַצְמוֹ לָרֶדֶת / לְסוֹף דַּעְתָּם " (עמ'13) ולשמש להם פה.

מה הופך זהות לאמתית ? האם אלה ה" זְרָמִים הַסְּמוּיִים הַנִּגָּרִים מֵהֶבְזֵק הַשַּׁחַר הַמְּטֻלָּל / מְגַּב שֻׁלְחַן פְּסֵיפָס כָּחֹל ", או האם נאות הדשא החיוורות המרקידות מחשבות האדם? התנועה הזורמת בתוך הנוף או האיש המתנועע בתוכה? איזו זהות מתעצבת מנופי הספר? פגשתי רועה צאן, את דון קיחוטה, בורא מילים, שיבולת שצִמחה רגליים, רכבות קלות רגליים, גרגר כעור, רוח משוטטת, שועלים קטנים המחבלים בכרמים, ליל קיץ מיוזע, משאלות לב תועות, געגוע צרוף לרכבת העמק, ציפור קטנה שבחרה לשבת דווקא על חוט חשמל ולא הייתה מודעת לסכנה שתחשמל את חייה.

זהות היא מפתח הרגשות של המקום. מקום לא יכול להתהוות ולחיות ללא זהות. הזהות היא הנשמה של המקום. המקום הוא הגוף הזהות היא הנפש. הם קשורים זה לזו וזו לזה. המחשבות האלה צורפות חוליות שרשרת של פניני השירה " צֶבַע דַּאֲגַת אִמִּי שֶׁהִתְנַחֵל עַד סוֹף יָמֶיהָ "(עמ'22) אצר געגועים לזכרה. יש בה קולות חושך ועצבות גלמודה המסתובבת ערירית כוססת ציפורניה בין גזעי העצים. רוח מרחפת לא מוצאת מקומה בליל מעורפל עד להפצעת השחר, היא משוטטת חסרת מנוחה לא יודעת את נפשה אם מגעגוע או כמיהה.

האם המקום הוא האהבה? הזהות היא תמצית השמחה "חֵירוּת נִבֶּטֶת מְעֵינֶיהָ / וְעוֹלָמְךָ מַהוּ בִּלְעָדֶיהָ "(עמ'71). היופי בהתמזגות של שניים הופך לחיבור אחד " וְהָאַהֲבָה? הִיא תִּתְיַצֵּב לָעַד / יָפָה כָּל כָּךְ/ מְסֻבֶּכֶת/ מְחוּיֶכֶת/ לְיַד אֶדֶן הַזִּנּוּק / אַתָּה תַּעֲמֹד מִשְּׂמֹאל וְתַבִּיט/ וְהִיא /מִיָּמִין לַנְּקֻדָּה הָעֶשְׂרוֹנִית "(עמ'72). והאם המקום יכול לתקן לב שבור של נערה מתבגרת? כשהלב סגרירי ודמעות הנשמה זולגות, מניפת נחמה של אם אוהבת "בֵּין שְׁקִיעוֹת תָּמִיד זוֹרַחַת שֶׁמֶשׁ", מגרשת הכאב מאמש. על דעת המקום יבואו שלושה: אלוהים הסוכך באמונתו כחופה את אמא ואבא. אמא ואבא הם המגן והמשענת בכל מצב לילדיהם קטנים כגדולים. הספר הזה נותן מענה גם לסוגיה הזאת האם המקום הוא האהבה? בלעדיה לא תהיה לאנושות תוחלת חיים. איך אפשר לחיות ללא אהבה, ללא אמונה, ללא תקווה?

מקום הוא המרחב האינסופי של התודעה. כיוון שהיא אינסופית, אני מדמה אותה לים המופיע בספר זה כסמל לחיים ומוות. " אֵין מִתְחַזֶּה מֻשְׁלָם כְּמוֹתוֹ "(עמ'81). " כִּמְאַהֵב הָזוּי..כֹּחַ בּוֹ נִשְׂגָּב וְזָעַם לֹא אֵדַע פִּשְׁרוֹ "(שם). כוחם של המים התחבר לכוח הרוחני של האלוהות. עוצמה זו הטביעה רושם עמוק על שוכני החוף אשר נצלו את הים לדיג, למסחר ולתעבורה. " בְּלֵב הַיָּם, אַתָּה מַבְחִין בָּעֲוִית שֶׁרִירֵי פָּנָיו / גֹּבַהּ קוֹלוֹ "(עמ'118). תכונות הים, מרחב המים הגדול הזה,הוא המרחב של התודעה האנושית, הכופה על הגופים התנהגות פיזית שונה מזו המוכרת על פני היבשה. " לַמְרוֹת נַקְמָנוּתוֹ וְעֹמֶק תַּחְבּוּלוֹתָיו / יוֹדֵעַ זֶה הַיָּם לִשְׁלֹחַ חִיּוּכוֹ אֶל חֲלָלוֹ שֶׁל לַיְלָה "(שם). מקנות לו סגולות פלאיות קסומות וסביבתו נתפסת כסביבה חידתית. המסתורין וההילה הפולחנית, כמעט דתית, שאפפה את הים, את יורדיו ואת הספינות עצמן מקדמת דנא, קיימים עד ימינו.

האדם תמיד היה סקרן וחקרן. מגלה עולמות וכובש יבשות וימים " וַסַקוֹ דֶּה גָּמָּה, מֶלֶךְ הַיָּמִים/ אֱלִיל הַנִּימְפוֹת וְהַנִּימְפֵאוֹת...בָּנָה לוֹ אֳנִיָּה גְּדוֹלָה ..מֵעֵבֶר לְאֵינְסוֹף הַמַּיִם "(עמ'93). מרחב התודעה הוא מקום החיפוש והגילוי של מקורות ההיתוך הבוראים יש מאין. היש הזה הוא המרחב של השירה הנבראת. השירה היא המקום למשורר הבורא שיריו ממקום של בערה פנימית," אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירַי אֶל הַדָּגִים..אֶל הַצְּמָחִים..אֶל הָאֲבָנִים..וְחַמְצַן שִׁירֵי עוֹלֶה מָתוֹק "(עמ'97 ). שם הזהות והמקום הופכים לישות אחת מוארת המקרינה אהבה, אמונה ותקווה למרחקים. שם " בַּיַּעַר הָאֱנוֹשִׁי בְּמַצַּע הֶעָלִים תַּעֲלֶה שְׁתִיקַת הָאֲדִישִׁים "(עמ' 122). ותונצח במרקם המציאותי של החיים. הזהות המקומית של המשורר מחוברת אל ים השירה של חייו. ים התודעה המאיר את נפש היצירה ונפש היוצר. ספר מומלץ לאוהבי השירה.