לאומיות: גישות שונות והמשורר הרדר
לאומיות מוגדרת כהזדהות תרבותית ונאמנות חזקה של הפרט למדינה. העקרון הראשי של רגש או תנועת הלאומיות הוא הגדרת היחידה הפוליטית כחופפת ליחידה הלאומית. המצאת הדפוס במאה ה-15 סייעה לזרימת רעיונות חדשים ואילו הרפורמציה שברה את ההזדהות של האינדבידואל עם קהילה קוסמופוליטית נוצרית קתולית כלל אירופאית. הדפוס איפשר לתרגם את הביבליה ולהפיץ רעיונות בשפה מקומית ובאופן שידגיש את ייחודו של כל אחד מן העמים. בכך נוצר עידן חדש, עידן של המונים, שאיפשר חינוך והפצת רעיונות חילוניים בנושאים כגון מרכזיות האדם, ההשכלה וההגדרה הלאומית. המהפכה הצרפתית ונפוליאון הפיצו רעיונות של לאומיות פופולארית (השימוש הראשון במונח "לאומיות" נעשה ב-1798). המאה ה-19 התאפיינה בגל של לאומיות: אביב העמים בשנת 1848, מאציני ואיחוד איטליה בשנת 1860 ואיחוד גרמניה בשנת 1871, כמו כן באסיה התרחש תהליך של מערביזציה וגיבוש של יפן, באמריקה קם הדומיניון הקנדי.
את תהליך ההתגבשות הלאומית ניתן לבחון על פי שתי גישות: הגישה האינסטרומנטלית והגישה הפרימדוריאלית. מאמר זה יסקור את שתי הגישות וינסה לבחון איזו מהן מסבירה באופן הולם יותר את הלאומיות ואת היווצרותה.
הגישה האינסטרומנטלית-מודרנית מול הגישה הפרימודריאלית
הגישה האינסטרומנטלית-מודרנית מדגישה את השפעת הפוליטיקה על הלאומיות. גישה זו מתבססת על שתי תתי גישות: הראשונה עוסקת בניתוח מיקרו של פוליטיקה אתנית וכוללת את האופן בו רותמים מנהיגים ומפלגות את הלאומיות לצרכי מאבקי עוצמה פנימיים. השנייה עוסקת בניתוח מאקרו של התגבשות לאומית, במהלכה יוצרת המדינה קבוצות אתניות ולאומים למטרותיה, ושאותה היא מממשת בזירה הבין-מדינית. הגישה האינסטרומנטלית נחשבת למודרנית היות והיא מניחה כי הלאומיות הינה תוצאה של תפעול על ידי קבוצות פוליטיות (מדינות או קבוצות פנים-מדיניות) להשגת מטרותיהם, ושהינה תוצר של התנאים המודרניים המאפיינים מדינה, הכוללים בירוקרטיה, חילון ומערכת כלכלית סדירה (קפיטליזם או מרקסיזם).
הגישה השניה היא פרימודריאלית באופייה. במילים אחרות, היא מצביעה על "כוחם המתמשך של קשרים אתניים אשר לעיתים תכופות מהווים את הבסיס לזכויות ולחובות של הסדר האזרחי המודרני"(1). מאפיינים פרימודריאלים בולטים כוללים: קהיליות שפה, מיתוסים, זכרונות ומנהגים משותפים. קשרים פרימודריאלים מבוססים על כוחה של תחושה קבוצתית ועל אמונה משותפת. קשרים אלו מתקיימים ככוח החורג משיקול דעת ומאינטרסים רציונאלים. ישנה טענה(2) כי השקפת העולם הלאומית שונה מן האידיאולוגיות הכלליות כגון הליברליזם, השמרנות והסוציאליזם. בעוד שהאחרונות מחזיקות בהשקפות עולם שיטתיות ומובנות המעוגנות בטבע האנושי, בפוליטיקה ושלהן זיקה חזקה לצורת הממשל הטובה ביותר או השיטה הכלכלית הרצויה ביותר, ללאומיות אין משנה סדורה המבוססת על פרשנויות פילוסופיות ושיפוטיות או אפילו ראציונליות. הלאומיות היא מעין כיפת-על המסוגלת להכיל בתוכה את המשתייכים אל כל מגוון הזרמים הקיימים כמעט, מסוציאליזם מרקסיסטי ועד ליברליזם קיצוני. במילים אחרות הלאומיות, לפי השקפה זו, הינה כוח רגשי – סובייקטיבי המכונן זהות תרבותית קיבוצית. בדומה לגישה האינסטרומנטלית, גם גישה זו ניתנת לחלוקה לניתוח מיקרו העוסק באופן בו קבוצות אתניות ותנועות לאומיות שואפות להגשים את מטרותיהן הפוליטיות, ובניתוח מאקרו העוסק בחלקן של תרבות ואתניות ביצירת מדינות ובהשפעתן על המערכת הבינלאומית.
בחינה אמפירית
בהתבוננות על ההיסטוריה של הלאומיות ניתן למצוא דוגמאות לשתי הגישות, האינסטרומנטלית והפרימודריאלית. סמית למשל מביא כדוגמא לגישה אינסטרומנטלית את טיעונו של בראס בנוגע להתגבשותה של פקיסטן. האחרון טוען כי אליטות מוסלמיות גייסו את ההמונים המוסלמים באמצעות שימוש מניפולטיבי בסמלים איסלמיים דתיים, וזאת על מנת לשמר את כוחם הפוליטי והכלכלי בשעה שחשו כי השלטון הבריטי תלה את יהבו על האליטות ההינדיות ששלטו במפלגת הקונגרס ההודית.
במקום וזמן אחר ניצל ביסמארק את המפלגה הלאומית הליברלית הגרמנית (National Liberal Party) על מנת ליצור גרמניה מאוחדת חדשה. איחוד גרמניה הייתה תנועה שהתרחשה מלמעלה למטה. באמצעות המפלגה הליברלית הלאומית הצליח ביסמארק לארגן תמיכה למהלכיו בקרב בני המעמד הבינוני ולשכך את ההתנגדות של היונקרים לוותר על הייחוד הפרוסי במסגרתה של גרמניה מאוחדת. זוהי דוגמא לניתוח מיקרו אינסטרומנטלי (ראה מעלה). ברמה של ניתוח מקרו אינסטרומנטלי, ניצל ביסמארק את התנועה הלאומית הגרמנית למטרותיה של פרוסיה, ביניהן המלחמות נגד אוסטריה ב-1866 ונגד צרפת ב-1870.
גם לגישה הפרימודריאלית ניתן למצוא תימוכין בהיסטוריה: בפקיסטן, סמית מביא את טיעונו של רובינסון, היוו קשרים מוסלמיים ואידיאולוגיית ה-"אומה" נדבך חיוני בהטמעת הצורך להבטיח את מקומה של קהילתם במדינה בקרב אליטות מוסלמיות, תהליך שהביא, בסופו של דבר, לעצמאות למוסלמים שהיו מרוכזים בפרובינציות שבצפון מערב המדינה ובבנגל.
קיומם של זיכרונות היסטוריים משותפים ומסורת ה"אומה" מעידים על העובדה כי רעיונות וערכים לאומיים היוו חלק מרכזי מן הנורמות והמטרות ששררו בקרב מקבלי ההחלטות באליטה המוסלמית. בגרמניה, מהלכיו של ביסמארק לא היו צולחים אילולא היה קיים בהם רקע של רעיונות לאומיים גרמניים פופולארים. מהפכות 1848, 23 שנים לפני איחודה של גרמניה, מדגימים זאת. הפילוסוף הגרמני פיכטה נתן ביטוי לרוח העם שטען כי "בני אדם חיים יחד מוגנים בין הרים ונהרות, לפי רצון הגורל שזימן אותם יחד, משום שהם למכתחילה עם(volk) תודות לחוק נעלה יותר של הטבע (3)." מילים אלו מלמדות כי רוח העם קודמת להיבטים חומריים כגון שטחי מחיה. האתניות היא אכן מושג עתיק יומין הקיים מקדמת דנא.
ההיסטוריון פישמן מזכיר את היוונים ובני ישראל הקדמונים כמי שביטאו כבר רעיונות אתניים פרימדוריאלים. לדידו, האתניות "נחוותה תמיד כתופעה של יחסי השארות, של רצף בתוך עצמי ובתוך אלה השותפים לזיקה בין-דורית לאבות קדמונים משותפים" (4). ניתן להזכיר גם את ניסיונותיהם של אנשי רוח לאומנים פינים כמו אליאס לונרוט להחיות את עברה ההירואי של פינלנד על ידי שימוש במקורות מיתולוגים עממיים כגון סיפור מיתולוגיה קלוולה.
מהכתוב לעיל עולות שתי נקודות עיקריות.
א.
לאומיות מורכבת מאלמנטים פרה-מודרנים ומודרנים. מה שמתחיל כקהילה אתנית הופך בבוא הזמן ללאום. קהילה אתנית מוגדרת על ידי סמית כאוכלוסייה אנושית בעלת שם, מיתוסים, זיכרונות משותפים ומידה מסויימת של אחדות. בעוד שאתניות היא מושג פרמדוריאלי שמרכז הכובד שלו הוא מיתוסים, מורשת אבות וזיכרונות היסטוריים, ואינה חייבת להיות בעלת מולדת (ישנן בנמצא קהילות אתניות פזורות), מרכז הכובד של אומה נשען על אלמנטים מודרנים כגון כלכלה אחת, תרבות המונים, חוקים מקובלים ובעיקר טריטוריה. השאלה היא האם ניתן ליצור הפרדה היסטורית וגיאוגרפית בין שני המושגים הנ"ל. אתניות קודמת לאומה אך מהווה את הבסיס לה. אומה מודרנית נשענת על האלמנטים הפרימידוריאלים. מהבחינה הגיאוגרפית, יכולות מספר קהילות אתניות שונות להתאחד לכדי אומה רב תרבותית. עם זאת, יש לציין כי אומות רב תרבותיות עלולות לסבול מאי-יציבות פנימית.
.ב
כפי שאלמנטים פרה-מודרנים ומודרנים מכילים זה את זה בתוך הלאומיות, כך ניתן לומר גם על שתי הגישות המוזכרות במאמר, הגישה האינסטרומנטלית והגישה הפרימדוריאלית. תהא זו טעות לבחון את הלאומיות אך ורק על פי אחת מן הגישות. הסתמכות על הגישה הפרימדוריאלית בלבד תציג רק תמונה חלקית. פרימדוריאליזם אינו מסוגל להסביר מדוע בני האדם נחלקים לקבוצות כה רבות בעלות מקור אתני ותרבותי שונה. הפרימדוריאליזם נכשל בניסיונו להסביר מדוע קבוצות אתניות פרטניות עוברות תמורות, הטמעה או התפרקות. כיצד זה שישנו בנמצא מספר כה גדול של קהילות אתניות מול מספר קטן בהרבה של מדינות. מאידך גיסא, הגישה האינסטרומנטלית אינה מספקת הסבר מניח את הדעת שיענה על השאלה מדוע נענים ההמונים לקריאה המבוססת על מקורות אתניים ותרבותיים. הסתמכות על מניפולציות של אליטות בלבד לא תסביר מדוע קהילות אתניות מסוימות נשארות מאוחדות לאורך ההיסטוריה כולה בניגוד לאחרות. יש להתחשב ב"דבק" התרבותי ובהבנות האינטר-סובייקטיביות המאחדות אנשים לקהילה אחת, הקודמות להיבטים אינסטרומנטליים. הגישות הפרימדוריאלית והאינסטרומנטלית מכילות זו את זו בתהליך ההתגבשות הלאומי כפי שהודגם במהלך המאמר במקרים של פקיסטן וגרמניה.
נספח: הלאומיות התרבותית של הרדר
יוהן גוטפריד הרדר (1744-180) נחשב לאבי רוח הלאומיות כפי שהשתקפה ברומנטיקה הגרמנית. להלן מבחר מדעותיו.
היווצרות המדינה:
· – המין האנושי לא התפתח באופן שווה. אלוהים נתן לכל בני האדם פוטנציאל זהה, אך זה בא לידי ביטוי בצורות שונות. כל עם מפתח את הכשרונות בצורה ייחודית לו על פי הגיאוגרפיה וההיסטוריה שלו. הטבע האלוהי התכוון ליצור גיוון ושונות. הרדר מתנגד לדואליזם בין רוח לחומר אותו ניתן למצוא אצל דקארט ושפינוזה. הכשרונות האנושיים הם כשרונות אורגנים רוחניים המהווים חלק בלתי נפרד מהעולם החומרי ומניעים אותו. בני האדם פועלים על פי אותה הרוח האורגנית הקיימת בטבע. בהם מתגשם האיחוד המושלם בין רוח לחומר. בניגוד לרוסו, שרואה את האדם במצב הטבע כיצור א-חברתי, אצל הרדר האדם נתון באופן אינהרנטי להשפעתה של אותה רוח אורגאנית המאחדת אינדיבידואלים לנשמה (spirit) קולקטיבית אחת – ה volk. שמורכב מרשת הבנות אינטר-סובייקטיביות שכוללת מנהגים משותפים, היסטוריה, אתוס לאומי, שותפות גורל ובעיקר שפה. שפה היא הביטוי העליון למקורות של כל עם. היא מעבר לביטוי אמפירי של המציאות. שפה היא ביטוי הרמונאוטי ספציפי של כל תרבות ועם.
2) נגד גלובליזציה ובעד המדינה – נגד אוניברסאליזם ובעד הפרטני:
הרדר מתנגד לניסיונות של תנועת ההשכלה (קאנט) לתאר את ההיסטוריה האנושית כתנועה פרוגרסיבית של כל העמים יחדיו לעבר ניצחון רוח הבינה האוניברסאלית. הבנה כזו של המציאות פוגעת בייחוד של כל תרבות ותהפוך את האנושות לעדר עכברים. לכל עם יש מרכז כובד משלו. בספרו גם זו פילוסופיה של ההיסטוריה לשם עיצוב האנושות הוא כותב – " הדעה הקדומה היא טובה בזמנה כי היא עושה את העמים מאושרים, היא דוחפת אותם לקראת מרכזם. היא מביאה לפריחה בתוך מינם הסגולי… התבוללות של עמים היא נסיעות תקווה אל הניכר." הוא התנגד לגלובליזציהה אורו-צנטרית. כל תרבות צריכה להתפתח בכיוון עצמאי. קטגוריות אוניברסאליות זרות לרוחם של עמים ומטשטשות את האותנטיות ההיסטורית שלהם. בספרו אידיאות לפילוסופיה של תולדות האנושות הוא כותב –
The deeper the state’s center of gravity lies, the stronger it becomes
ובהקשר הזה – אין דבר כזה "היעלמות של גבולות בינלאומיים".
3) הממד האתי :
· בניגוד לתנועת ההשכלה, האמין הרדר כי האנושות לא מתקדמת באמצעות הבינה אלא באמצעות השגחה ותוכנית אלוהית נסתרת לאדם. אין הפרדה בין תכלית ואמצעים. את העבר ניתן ללמוד מן העתיד. המדינה היא שלב מתקדם בדרך אל העולם ההומני. מדינת הלאום היא כלי שמשרת את האנושות. באידיאות הוא כתב:
The better the state is, the better will humanity be in it.
To politics man is a means, to ethics he is a purpose.
באמצעות מדינת הלאום לומד האדם אכפתיות וכיבוד האחר. בסופו של דבר, בדומה לאזרחים, תלמדנה המדינות לכבד מדינות אחרות. ישנה כאן מדרגה. כשהאדם הוא אזרח טוב במדינה המדינה היא אזרחית טובה בעולם. לכן הרדר התנגד לכל סוג שהוא של מיליטריזם, כיבוש והתפשטות של מדינות. הוא התנגד למדינות שמאגדות כמה לאומים ופוגעים בחירותם – מופנה כלפי האימפריה האוסטרו-הונגרית.
מבט לעתיד מהמאה ה 18 למאה ה 19 וה 20
מה שהחל כתנועה לאומית ברומנטיקה האירופאית התגלגל בגלגול לא טבעי לכדי אי-רציונליות של הלאומיות הגזענית הגרמנית של המאה ה 20. שורשיו של עיוות זה נמצאים עוד במאה ה 19, כשנוצר פיצול גיאוגרפי בתנועה הלאומית בין ימין ושמאל, כשהראשון מאפיין את מרכז אירופה ואילו האחרון את אירופה האטלנטית.
באירופה האטלנטית 'אומה' (nation) הוגדרה במונחים פוליטיים ליברלים ודמוקרטים. אומה נתפסה כאיחוד בין פרטים הנשלטים על ידי חוק אחד ומיוצגים על ידי בית נבחרים. לפיכך אחדות וזהות האומה נתפסו כארגון פוליטי אשר במרכזו המדינה קדמה לאומה (state before nation). במרכז אירופה התרחש תהליך הפוך. הגדרת האומה במונחים של שפה ותרבות הפך את האומה קודמת למדינה (nation before state). הלאומיות המרכז אירופאית נטשה את ה ליברליזם.
ביבליוגרפיה:
ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל: אשנב לשיח האידיאולוגי בן זמננו, ירושלים 1999
אנתוני ד. סמית', האומה בהיסטוריה, ירושלים 2003
ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, ת"א, 1994
Anthony D. Smith, “Culture, community and territory: the politics of ethnicity and Nationalism”, International affair, vol. 72, No.3, Ethnicity and International relation, pp 445-446.
Brendan O’Leary, “On the Nature of Nationalism: An Appraisal of Ernest Gellner’s Writing on Nationalism”, British Journal of Political Science, vol. 27, No 2, (Apr. 1997), pp. 191-222.
הערות:
1. אנתוני ד. סמית', האומה בהיסטוריה, ירושלים 2003, ע' 37.
2. ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל: אשנב לשיח האידיאולוגי בן זמננו, ירושלים 1999, ע' 271.
3. פיכטה בברוך זיסר, על ימין ועל שמאל: אשנב לשיח האידיאולוגי בן זמננו, ירושלים 1999, ע' 284.
4. אנתוני ד. סמית', האומה בהיסטוריה, ירושלים 2003, ע' 40
