אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משבר האדם החושב


תאריך פרסום קודם: 
2004

לאחרונה הבחנתי בתופעה הולכת ומתרחבת המאפיינת את  מעגל האנשים הסובב אותי.

מעגל זה, כדאי לציין, בנוי ברובו מאנשים מיושבים בדעתם, סוף שנות השלושים–ארבעים כאלה, שבמונחים אובייקטיביים כבר השיגו משהו בחיים. משפחה, מעמד, כסף.

לא  שנחים על זרי הדפנה. עוד ילד בגיל מאוחר, חופשה סופר-אקזוטית פה ושם, הרצאות בנושא סקס אחר , אלא שהדרך, שהייתה מכוסה פעם בענן סמיך של אי ודאות, נעשתה  די ברורה. אותו בן זוג  רשמי כבר המון שנים, אותה עבודה, אותו אזור מגורים. 

פעם היינו כולנו משני-עולם, נשבענו לא לחיות כמו ההורים שלנו, ניפצנו כל  מסגרת אפשרית. אחר כך  גדלנו ונכנסנו בצעד קל  למאבק נגד  המרוץ המטורף של החיים. נחשו מי ניצח . ובגדול. התמסדנו . נעשינו אחראיים, ומודאגים, וחסרי שימחה . צברנו המון  וזה אף פעם לא הספיק.

לאחרונה, כאמור, שמתי לב  כי שינוי מסוים מתחולל לאיטו בדינמיקה הקבועה המלווה את חיינו.

 זה התחיל בטפטוף מינורי. זוג שאף פעם לא היה משהו התגרש. אחריו הלכו עוד כמה (כולל הזוג ההוא שחובר לו יחדיו בכיתה ה'). חלקם חובקים כבר בני זוג אחרים. במקביל החליטו כמה מידידי לעשות שיפט היסטרי ופנו ממקום עבודתם הבטוח, הרווחי, לכיוונים אחרים, מפתיעים, רחוקים מאוד מכל מה שעסקו בו בעבר.

סגנונות לבוש השתנו, אפילו נושאי השיחה אחרים. אנשים שדיברו בעבר רק על בונוסים, התפקיד הבא וכדורגל מדברים  גם  על  אהבה, מסעות ארוכים במדבר, סדנאות  איי אם.

מה קורה פה?  למה עכשיו? מדוע אנשים מסוימים  חווים שינוי דרמטי ואילו אחרים מביטים  סביבם בתימהון ולא מבינים על מה ולמה?

משבר גיל הארבעים תגידו, משתמשים בביטוי העממי הנפוץ, גיל המעבר, מיד לייף קרייסיס. האם באמת מתארים הביטויים האלה את העניין במהותו?

לנקודה זו שבחיים מגיע לדעתי שם אחר לחלוטין, משהו כמו: "משבר האדם החושב".

הסיבה פשוטה. הכי קל להיות עסוקים כל הזמן. להתרוצץ כל היום בין העבודה לילדים לבית לבנק. הכי קל להיות טרוד, להגיע חצי מת למיטה, להתעורר למחרת ליום דומה. קשה לנסות להפסיק את ההיסחפות הטבעית עם הזרם, לעמוד לרגע, להתבונן , לשאול שאלות. שיגרתנו מחייבת ריצה מרתונית יום-יומית אלא  שבגיל מסוים, כשלא ניתן עוד לצמצם את קורות החיים לדף אחד, אנחנו נוטים לעצור. פתאום  אנחנו מסוגלים  להשקיף על עברנו  ההולך ומתרחב,  לתכנן את  מספיק- העתיד שעדיין לפנינו.  זו הנקודה בה מתחלק הקהל לשניים: האמיצים, ואלה שפחות.

האמיצים יהיו אלה שינצלו  את הצומת אליה הגיעו לבחינה מדוקדקת של חייהם. לעיתים לא יעשו זאת במודע, לעיתים לא ידע איש כי כרגע ממש מתחולל תהליך חשיבה אמיתי ונוקב המחפש תשובות לשאלות קשות במיוחד: האם אני במקום בו אני רוצה להיות? עם האדם איתו אני רוצה להיות? בעבודה בה אני רוצה לעבוד? האם אני פה כי אני רוצה, או כי אני  פשוט נמצא?

לעיתים, בסופו של התהליך, יגיע האיש החושב למסקנה כי הוא שמח עד מאוד בחלקו. אין הוא זקוק לשינוי והחיים סבבה. לעיתים תהיינה מסקנותיו שונות. בשלב זה הוא  כבר יודע כי שאלות כמו ששאל מחייבות תשובות, ותשובות – מעשים. השינוי עומד בפתח. האמיצים יקומו ויעשו, ומה עושה בנקודה זו חלקו הפחות אמיץ של הקהל ? הוא ישתבלל לו היטב, מוגן לחלוטין בשריון אותו עטה על גופו לפני שנים, שריון שתפקידו אחד: לא לתת לכל אינפורמציה חדשה באשר היא לחדור פנימה.

אבירינו היקר, גבר או אישה, יהיה מוכן לצאת בכל רגע להציל את הנסיכה, את הילדים, את המפעל, אך לא יהיה מוכן לעשות דבר כדי להציל את חייו.  "איזה  מן ג'וק נכנס בכולם"? ישאל בתמימות וירביץ עוד כמה שעות במשרד.  להכל, להכל הוא מוכן, רק אל תבקשו ממנו לחשוב. ההבדל בין האדם האמיץ, המפוקח, ובין זה שאינו מוכן להסתכל למציאות בעינים, מקביל להבדל בין הנשר מרחיק- הראות, והתולעת שבתפוח. גם היא לעולם לא תדע שהאגס טעים בהרבה.

 "מה שלא הורג אותי -מחזק אותי", אמר פעם איש צודק. מן המשבר הזה, מטלטל ומסובך ככל שיהיה, יוצאים רק יותר חכמים, יותר נחושים ,יותר חזקים.

מומלץ בחום. 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר

.