מוחמד – אחרון הנביאים

פורסם בגרסה שונה במגזין טבע הדברים גיליון 112 פברואר 2005

בעידן שלאחר נפילת מגדלי התאומים בניו-יורק הוזכרה בפי רבים תאוריית “התנגשות הציוויליזציות” של פרופ’ סמואל פ’ הנטיגטון מאוניברסיטת הארוורד, שפורסמה לראשונה בקיץ 1993. תאוריה זו עוררה את השאלה בדבר ההשפעה העתידית של קונפליקטים בין תרבויות על הפוליטיקה העולמית, ובעיקר המאבקים של המערב מול המזרח או במדויק יותר האסלאם הפונדמנטליסטי כנגד העולם המערבי העשיר. מבט חטוף בסטטיסטיקה מגלה לנו שהמוסלמים הם כיום כחמישית מכלל אוכלוסיית העולם, והם חיים ביותר מ-20 מדינות עם אוריינטציה מוסלמית חזקה או כאלה שמכתיבות וכופות את חוקי האסלאם על אזרחיהן באופן ישיר. מדי יום ביומו מצטרפים לשורותיה של דת האסלאם יותר מאמינים מאשר לכל דת אחרת, וחלק גדול מסדר היום הבין-לאומי מושפע ממנה. המדינות המוסלמיות מחזיקות רצף טריטוריאלי, פחות או יותר אחיד, מאינדונזיה שבמזרח הרחוק דרך מדינת האייטולות באירן ומדינות המפרץ הפרסי, דרום אירו-אסיה, המזרח התיכון כולו (למעט ישראל), חלקים גדולים בקווקז, מזרח אפריקה ועד צפון אפריקה כולה. ההבדל הבולט ביותר לעין בין העולם המוסלמי לזה הנוצרי-מערבי הוא אולי בחוסר ההיענות של השליטים המוסלמים להנחיל שלטון דמוקרטי במדינותיהם. כך נוצר ומתבסס פער מחשבתי, ובהכרח גם מאבק רעיוני, הגולש לפסים אלימים עם גורמים קיצוניים במדינות האסלאם, וקשה להתעלם מעצמה שכזו.

מסע הליל של מוחמד – איור פרסי מהמאה השש עשרה

דת האסלאם שלה היום יותר ממיליארד מאמינים נוסדה בידי איש אחד, איש שהוא הגרעין והלב לדת השנייה בגודלה בעולם, אחרון הנביאים – מוחמד אבן עבדוללה.

מרבית הפרטים הידועים לנו על מוחמד האיש שאובים מהמסורת הנבואית של הקוראן (החדיתה) שמפרטת את דבריו ומעשיו של הנביא, וכן מעבודתו של מלומד מוסלמי בן המאה השמינית ששמו אבן איסחאק. מוחמד נולד בסביבות שנת 570 לספירה הנוצרית כבן לשבט הערבי קורייש, בדרום חיג’אז שבחצי האי ערב. על פי המסורת, בשעת לידתו קרן הרקיע באור שמימי, שאפשר לאמו לראות את חומותיה של עיר גדולה השוכנת ממזרח, מעבר לאופק. אביו נפטר בערך באותו זמן, ומוחמד הפעוט גדל אצל משפחת אישה מיניקת משבט סמוך. נקודת פתיחה לא מבטיחה, מכיוון שעל פי חוקי המקום ילד שנולד לאחר מות אביו אינו זכאי לחלק בירושה.

לאחר כמה שנים הוחזר לאמו, וכשזו נפטרה, והוא בערך בן שש שנים, נמסר לטיפול סבו – עבד אל מטלב. עם מות הסב שנתיים לאחר מכן עבר לגור אצל משפחת דודו אבו טאלב. הוא בילה שנים אחדות כרועה צאן, ולפעמים היה דודו מצרף אותו לשיירות מסחר אשר חצו את המדבר והגיעו גם עד לסוריה הרחוקה. במסעות אלו פגש מוחמד אנשים שונים מבני דתות שונות והקשיב בשקיקה לסיפורי הנוודים סביב מדורות הליל. באחד ממסעותיו פגש נזיר נוצרי שניבא למוחמד הצעיר גדולות ונצורות.

בבגרותו פגש בחדיג’ה, סוחרת אלמנה עשירה (משני בעליה הקודמים) ששכרה את שירותיו. מוחמד סייע לה, ככל הנראה, בגידול גמלים ובפעולת מיקח וממכר. במסגרת תפקידיו אלה הזדמן לו לערוך מסעות לתימן ולסוריה. מוחמד עסק כחמש שנים במסעות שליחות מטעם חדיג’ה ובליווי שיירותיה לארצות הצפון. בתקופה ההיא היה כל מסע ארוך שכזה מבצע מפרך, עם סיכויים גבוהים להתקפות מצד שודדים וליסטים. אין ספק שמוחמד צבר ניסיון חיים עשיר כתוצאה מכך. בגיל 25, למרות התנגדות נמרצת מצד משפחתה, נשא מוחמד לאישה את חדיג’ה שהייתה בת 40. השידוך היה מוצלח מכיוון שהרעיה הייתה עשירה מאוד ולא נזקקה לבעל תומך כשאר הנשים באותה תקופה. על פי המסורת עודדה חדיג’ה את מוחמד בחיפושיו הרוחניים, עמדה לצדו בהתלבטויותיו המרובות ותמיד סיפקה לו השראה מרובה.

לאחר החתונה ניסה מוחמד לבסס את מעמדו בתוך שבט קורייש אך ללא הצלחה מרובה. הוא לא הצטיין כסוחר, אולם דרך חיים זו פתחה בפניו אופקים חדשים. בתקופה זו נהג להסתובב בדרכים ולהתבודד במערות שבהרים מסביב לעיר מכה.

עד גיל 40 חי מוחמד במכה חיים די שגרתיים האופייניים לתקופתו. הוא העמיד כמה צאצאים שאחד מהם נקרא עבד מאניף, שפירושו משרתו של האל הפגני מאניף, דבר המלמד שבאותה תקופה נהה מוחמד אחר האמונות הרווחות במקום מגוריו.

התפנית המשמעותית בחייו התרחשה בגיל 40, בשנת 610 לספירה. בלילה המכונה באסלאם “ליל העצמה והמצוינות”, בעודו שוהה על הר חירא, מקום שבו נהג להתבודד לעתים קרובות, זכה מוחמד להתגלותו של המלאך גבריאל. המלאך הביא עמו פיסת אריג שעליה כתובים דברי קודש והורה לו לקרוא את מה שמופיע בפרק 96 בקוראן הנפתח בפסוקים: “קרא בשם אלוהיך אשר ברא, ברא את האדם מדם נקפא, קרא! ואלוהיך הוא הנדיב מכל אשר לימד בעט סופר, לימד את האדם את אשר לא ידע”. כמיטב המסורת הנבואית היהודית, גם המסורת האסלאמית מתארת את הנביא החדש מוחמד כמוכה תדהמה ובלבול ממה שנגלה לעיניו, ואיך אט אט הוא מקבל על עצמו את השליחות כנביא עמו או “שליח האל” (ראסול אללה).

בקוראן נזכרות כמה מילים בעלות משמעות הזהה לשליחות אלוהית: “ראסול” (שליח), “נדהיר” (מזהיר), “באשיר” (מבשר חדשות טובות) ו”נאבי” (נביא). כל אחד מהתארים הללו ממחיש את מפעלו של מוחמד במכה ב-13 השנים שבאו לאחר ההתגלות של המלאך גבריאל. מוחמד החל ללמד את משנתו ברבים ולהטיף לדת חדשה. הטפותיו במכה וסביבותיה כללו את רעיון האל האחד והיחיד שהוא, מוחמד, נביאו (בתקופה שבה האמינו במכה בכ-300 אלים ואלילים שונים). בדבריו הביא מוחמד את בשורת גן העדן למאמין באותו אל אחד ואזהרות מפני גיהינום לחוטאים ולכופרים אשר אינם מאמינים בו.

הקוראן מספר על שורה של התגלויות אלוהיות בפני הנביא מוחמד, שבהן נמסרו לבני האדם עקרונות מוסר בסיסיים כמו הימנעות מגנבה וניאוף, ונקבעו כללי פולחן שהתבסס על חמש תפילות ביום לאחר טהרה ברחצה. הקוראן מספר שהמלאך גבריאל עצמו הדגים בפני מוחמד את הצדדים המעשיים של הפולחן שאותו העביר לבני האדם.

מסע הלילה לירושלים

באותם הימים זכה מוחמד להתגלות מיוחדת במינה. פרק 17 בקוראן מספר על ה”איסרא” – מסע לילי קסום שערך מוחמד ממקום קדוש אחד (מכה) למקום קדוש אחר (יש הסוברים שהכוונה לירושלים, אך שמה לא נזכר במפורש) רכוב על גבו של יצור מעופף. במסורת המוסלמית מכונה יצור זה בשם אל בוראק והוא חיה לבנה, חציה חמור וחציה פרד עם כנפיים לצדי הגוף. יש גם מסורות שמתארות יצור מעופף עם גוף של סוס, ראש של אישה וזנב של טווס. מוחמד הגיע לירושלים ושם, לאחר שעבר טיהור גופני ונפשי, פגש שוב במלאך גבריאל ועלה השמימה במה שמכונה המיראז’.

מוחמד עלה לרקיע השביעי אל כס מלכותו של האלוהים. בדרכו פגש נביאים מהדת היהודית ומהנוצרית: את ישו, יוחנן, אברהם, יוסף, אהרון ומשה. מכל הנביאים, משה הוא היחיד אשר מדבר אליו באריכות, ומצהיר כי מוחמד עולה בחשיבותו על כל הנביאים האחרים והוא זה אשר יכניס מספר רב יותר של מאמינים לגן העדן, יותר מכל הנביאים האחרים גם יחד.

עלייתו של מוחמד השמימה שימשה ועדיין משמשת מושא לספקולציות רבות בקרב מאמינים מוסלמים. יש מאמינים כי המסע השמימי היה חלום בלבד, אחרים מעלים את ההשערה כי נשמתו של הנביא עלתה השמימה ואילו גופו נשאר על פני האדמה. יש המוצאים הקבלה בין שלבי עלייתו של מוחמד לשמים לבין התקדמות הנשמה לאחר המוות, אל עבר כס מלכותו של אלוהים, למשפט על מעשיו של האדם בחייו. המיסטיקנים המוסלמים רואים בעלייתו של מוחמד לשמים אלגוריה להתקדמות הנפש אל עבר הידע המוחלט. עלייתו של מוחמד לשמים נחגגת בקריאת הסיפור ביום 27 לראג’ב (החודש השביעי בלוח השנה המוסלמי) ונקראת ליילאת אל מיראז’ – ליל העלייה לשמים.

ההיג’רה

את 13 השנים שבאו לאחר ההתגלות הראשונה העביר מוחמד בעיר מכה כשהוא עושה נפשות לעקרונותיו ולתורתו. בשלוש השנים הראשונות הייתה הדת החדשה עניין פרטי של קבוצה קטנה של מקורבים לנביא, ביניהם אשתו חדיג’ה, עלי – בנו הצעיר של אבו טאלב שאותו אימץ מוחמד כבן, זייד – עבד משוחרר, ואבו באקר חברו הטוב של מוחמד ולימים יורשו. לאחר שלוש שנים החל מוחמד להטיף ברבים והדת החדשה החלה להתפשט ברחבי האזור.

בתחילת המאה השביעית לספירה הייתה מכה מרכז דתי ומסחרי ונהנתה מגאות כלכלית שפקדה אותה תודות למונופול על המסחר שעבר דרכה מהאוקיינוס ההודי לים התיכון וחזרה. אולם מתחת לחזות החיצונית של יציבות, פעלו גם כוחות סוציו-אקונומיים שאיימו ללא הרף על השקט והשלווה בעיר. מבחינה כלכלית יצר העושר מעמדות חברתיים בעיר – אלה שקטפו את פירות השגשוג מול אלה שנשארו מאחור. מבחינה פוליטית היה המבנה השלטוני של העיר חסר סמכות מרכזית, והיה מורכב מכמה קבוצות שבטיות שהיחסים ביניהן התבססו על איזון דק, שבנקל יכול היה להתמוטט ולהגיע לכדי מלחמת אזרחים. בתוך המציאות הסבוכה הזאת פעל מוחמד. הטפותיו והפופולריות ההולכת וגוברת של תורתו העלו את חמתם של גורמים שהתנגדו לו ויצרו אופוזיציה מכיוונים שונים.

במישור הדתי, נראה היה תחילה שהאמונה הפוליתאיסטית הרווחת והמונותאיזם החדש של מוחמד יוכלו להתקיים זה לצד זה בדו-קיום הרמוני. תושבי מכה היו סובלנים מטבעם ולא הייתה מניעה מבחינתם שכל אחד יבחר את דתו כראות עיניו. אך הבעיות הרציניות התחילו כאשר הגביר מוחמד את הטפותיו והחל פוגע בכבודם של האלים הקיימים. עובדי האלילים היו מוכנים להתפשר אתו ואפילו הציעו לו את השלטון במכה, רק שיחזור בו מהטפותיו, ומוחמד כמעט נכנע. בפרק 53 בקוראן מסופר שהנביא נכנס למתחם הקעבה הקדוש והכריז בפני נכבדי העיר כי שאר האלים בפנתאון המקומי הם קדושים ושניתן להתפלל לאל האחד דרכם. מששמעו זאת הנכבדים נפלו לרגליו ונשבעו לו אמונים. דבריו של מוחמד פורשו כמתן גושפנקה לדתות השונות תחת תורתו. זמן קצר לאחר מכן התעשת מוחמד וכינה את מילותיו אלה פסוקים מן השטן. באותו פרק מסופר כי הנביא חזר בו מדבריו והכריז כי האלילים השונים אינם אלא שמות ריקים מתוכן. משפטים אלו ציינו את הקרע הסופי בין עובדי האלילים ובין הנוהרים אחר מוחמד.

הקונפליקט הדתי החריף גם על רקע המסרים החברתיים בהטפותיו של הנביא. מוחמד החל מבקר את אורח חייהם של הסוחרים העשירים ואת אי הצדק החברתי ששרר בעיר. קטעים שלמים בקוראן מתייחסים לביקורת החברתית של מוחמד. בפרק 92, למשל, מזהיר מוחמד את העשירים כי המרדף אחר ממון יהפוך את חייהם לקשים יותר ולא יסייע להם בעת נתינת הדין בפני הבורא לאחר מותם. בפרק 70 מייעד הנביא את אש הגיהינום למי שעסק כל חייו בצבירת עושר ומותרות, ובפרק 104 הוא מגנה ישירות את כל הבטלנים והרכלנים שצוברים רכוש ומתפארים בו. אלה טועים, לדברי הנביא מוחמד, אם הם חושבים שעושרם יבטיח להם חיי נצח.

עיקר הסכנה לשלומו והמשך מפעלו של מוחמד בא דווקא מהכיוון הפוליטי. התפשטות הדת החדשה יצרה חיכוכים בין בני חמולת האשם – שבטו של מוחמד שממנו באו רוב תומכיו, לבין עובדי האלילים מקרב חמולת שמס המתחרה. האחרונה החרימה את חמולת האשם במשך כמה שנים, חרם שכלל הימנעות מנישואים ומסחר. אולם כל עוד נהנה מוחמד מההגנה של בני החמולה שלו, לא היה נתון בסכנה ממשית. ביטחונו החל להתערער כאשר גם חברים בחמולה שלו, שעדיין דבקו בעבודת האלילים, הפנו לו עורף. הקוראן מלמד ששאלת הישרדותו של מוחמד הפכה קריטית כאשר ראש שבטו, דודו אבו טאליב, הלך לעולמו בשנת 619, וראש השבט החדש, אבו להאב, סירב לחדש את ההגנה על הנביא.

גם בחייו הפרטיים היו אלה השנים הקשות ביותר של הנביא. הוא היה בן 50 ושמו הלך לפניו, אך עדיין היה רחוק מהחזון של הפצת תורתו בקרב כל הערבים. הוא ניסה למצוא מקלט בבטאיף, העיר השכנה, אך התקבל שם במטר של קללות, אבנים ומקלות. באותה עת נפטרו אשתו הראשונה, חדיג’ה, וכמה מתומכיו העיקריים.

נראה שמפעלו של מוחמד עמד בפני סיום טרם זמנו עד שבאה הישועה ממקום בלתי צפוי. ית’ריב, או בשמה המוכר מדינה, הייתה אחת מנאות המדבר העשירות ביותר בחיג’אז. כמו ערים אחרות באזור היא התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי חזק ובסכסוכים בין השבטים השונים שגרו בסביבותיה. מקדמת דנא יושבה העיר על ידי שני שבטים גדולים, אווס וח’זרג’, שהיו מרכזי הכובד הדמוגרפים שלה. הייחוד של מדינה התבטא במספר רב יחסית של יהודים בקרבה – מה שהחליש את השורשים של עבודת אלילים בקרב תושביה ושימש קרקע פורייה לאמונה באל אחד שהציע מוחמד.

פעם, בעודו מרצה בפני קהל של עוברים ושבים במכה, זיהה מוחמד קבוצה של אנשים מבני שבט ח’זרג’. הוא ניגש אליהם והחל שוטח בפניהם את עיקרי תורתו. למרבה הפליאה, דבריו נפלו על אוזן קשבת. במדינה, כאמור, נהגו בני ח’זרג’ להתרועע עם יהודים על בסיס יומיומי והרעיון של אל אחד ונביאיו לא היה זר להם.

מוחמד נתפס על ידם כמי שיכול לאחד את בני שבט ח’זרג’. “אם אללה יאחד את בני השבט, לא יהיה אדם גדול ממך”, אמרו לו. מוחמד ניגש במלוא המרץ לנצל עד תום את חלון ההזדמנויות שנפתח בפניו. אט אט החל לשלוח למדינה נאמנים שהכשירו את הקרקע והפיצו את תורתו. במקביל הצליח להגיע להסכם עם נציגי השבטים העיקריים של העיר ולסחוט מהם הבטחה להגן עליו ועל אנשיו, אפילו אם יהא הדבר כרוך במלחמה עם מכה. לבסוף היו הוא ותומכיו המקורבים ביותר, בכללם אבו באקר, אחרוני הנשארים במכה.

ב-15ביולי שנת 622 לספירה, הוציא מוחמד הוראה רשמית לחסידיו לעזוב את מכה ולהגר למדינה במה שנודע כ”היג’רה” (הגירה). אלה שעשו את המסע הזה למכה נקראו מוהאג’ירון (המהגרים). מנקודת מוצא זו מתחיל מניין לוח השנה המוסלמי. חסידיו החדשים במדינה נקראו אנאצר (התומכים), ואילו כולם יחדיו כונו “מוסלמים”. פירושה המילולי של המילה מוסלמים היא “הנכנעים”, ואסלאם הוא הכניעה או הציות לאלוהים האחד.

מלחמת האסלאם

עידן שלטונו של מוחמד במדינה היה בדווי באופיו – שלטון האל האחד עלי אדמות התחיל בסדרה של פשיטות על מתנגדי הדת החדשה. מוחמד יכול היה להרשות לעצמו להפנות משאבים למלחמות כלפי חוץ, כשהזירה הפנימית נהנתה משקט ויציבות יחסית. הייתה מתיחות מסוימת בין האנאצר תושבי מדינה הוותיקים לבין המוהאג’ירון, יוצאי מכה, כשהראשונים האשימו את האחרונים בניסיונות להשתלט על העיר. בנוסף, נוצרה קבוצת אנוסים שקיבלה את דת מוחמד כלפי חוץ ואילו כלפי פנים שמרה על דרך חיים של עבודת אלילים. הם כונו מונאפיקון (הצבועים), ומנהיגם, עבדאללה אבן אוביי, אמור היה לתפוס את השלטון במכה אילולא הגיע מוחמד ועשה זאת במקומו. עם זאת, המתיחות בצבצה מתחת לפני השטח, אך מעולם לא פרצה החוצה בצורת התנגשויות אלימות בין הפלגים השונים.

ההתנגשות המזוינת בין מוחמד לתושבי מכה פרצה לראשונה כאשר מוחמד הורה על הפרת השלום בחצי האי ערב, ובפקודתו תקפו קובץ מאמינים שיירת סוחרים בדרך למכה והרגו אדם. מאז החלו פשיטות מחטף על הדרכים הראשיות בחיג’אז שמטרתן הייתה לפגוע במתנגדיו של הנביא. בתקופה זו החל להתגבש המושג “ג’יהאד”, הרלוונטי כל כך בימינו, מלחמת החורמה הקדושה נגד כל הכופרים באללה. הג’יהאד נתן הכשר להתקפות ולפשיטות המזוינות כאשר היה זה מוחמד שקבע שמי שנופל בקרב נגד כופרים מקומו מובטח לו בגן עדן – המלא כל טוב, פירות ומים זכים ואף בתולות נצחיות.

הצלחות אנשי מוחמד בהתקפות אלה, משכו אליו אנשים רבים שקיבלו עליהם את האמונה. בשנה השנייה להיג’רה הטילו כוחותיו של מוחמד מארב נוסף, הפעם על שיירה גדולה שהייתה בדרכה מסוריה למכה. השיירה חמקה אולם מכה, שהייתה הנפגעת הראשית מבחינה כלכלית מהפשיטות המרובות, שלחה כוח סיוע של 700 לוחמים, שנתקלו ב-300 לוחמיו של מוחמד ליד באדר. אנשי מוחמד זכו בניצחון מזהיר כשהם מותירים אחריהם כ-60 הרוגים מבני מכה ומספר זהה של פצועים. בקרב זה נודע מוחמד כאיש אכזר שלא ריחם על אויביו. בעקבות הקרב זכה מוחמד לתהילה ולכבוד רב והוא התפרסם ברבים. לרגל הניצחון נקבע צום כללי לכל המאמינים הידוע כצום חודש הרמדאן, החודש שבו התרחש קרב באדר.

הצלחותיו של מוחמד לא האריכו ימים. מכה חיפשה נקמה על התבוסה בקרב באדר ובקרב שנערך בשנה השלישית להיג’רה בסביבות העיר מדינה במקום שנקרא אוחוד, נחלו נאמניו של מוחמד תבוסה מוחצת ומוחמד עצמו כמעט נהרג. בעקבות התבוסה יצא מוחמד לנקום ביהודים שישבו במדינה, כי לטענתו הם סירבו להלוות לו כספים ואף שמחו על ההפסד. וכך הרגו ביהודי מדינה ובזזו את רכושם שחולק בין חיילי מוחמד.

לאחר התבוסה באוחוד הקדיש מוחמד את מרבית מאמציו לארגון מחדש של כוחותיו. הקוראן עשיר במשפטי עידוד לנאמניו של הנביא ובדברי תוכחה ופורענות כלפי הכופרים -מתנגדיו. בשנה החמישית להיג’רה (627 לספירה) גייסה מכה כוח של 10,000 לוחמים במטרה לעלות על מדינה ולחסל את האיום של מוחמד אחת ולתמיד. היה זה כוח לא מאורגן של שכירי חרב, שודדים ובוזזים. הכוח התכונן לפשיטה מדברית בנוסח “פגע וברח”, אולם במדינה חיכתה לכוח הפתעה בלתי צפויה. העיר ציפתה לפושטים מבוצרת בחפיר וחומה, והסתייעה בחיילים פרסים מקצועיים שהמירו את דתם לאסלאם. הכוחות הפושטים הוכו בבלבול ומבוכה, הם ירו כמה חצים על החומה אך מהר מאוד הבינו שאין בכך תועלת ונערכו למצור ממושך. המצור לא החזיק מעמד זמן רב, כי הכוחות הערבים לא היו רגילים בלוחמה מסוג זה, וכעבור זמן לא רב התפזרו לכל עבר. גם לאחר קרב זה נרצחו יהודים ורכושם נבזז, והפעם בתואנה שלא עזרו בהגנה על העיר. לאחר מכן לא ניסתה מכה לבצע מהלך דומה נגד מדינה.

לאחר סדרה של קרבות קטנים נוספים הייתה ידו של מוחמד על העליונה ובשנת 630 לספירה הוא נכנס למכה כמנצח. פסלו של האל מאניף נרמס תחת רגליו כאשר נכנס למתחם הקעבה. לאחר ניתוץ הפסלים והאלילים, למעט הקעבה, נערכה תפילת הודיה רבת משתתפים. כיבוש מכה הנחיל לכוחותיו של מוחמד תנופה אדירה, עד שב-8 ביוני שנת 632 לספירה, השנה שבה נפטר ממחלת הקדחת, עלה בידו להשתלט ולהנחיל את תורת האסלאם על כל חצי האי ערב, ומכאן קצרה הדרך להשתלטות על חלקים אחרים בעולם.

נביא בשר ודם

מוחמד הושפע רבות מן היהדות והנצרות עד כדי כך שראה עצמו ממשיכם של הנביאים העברים ושל ישו. בתחילת דרכו בעיר מדינה ניסה להתקרב אל היהודים ולשכנע אותם בצדקת דרכו, ולשם כך אף חוקק חוקים ברוח היהדות כגון: תפילה לכיוון ירושלים וצום ה”עשורה” המקביל לצום יום הכיפורים. אך לאחר שלא נענו להטפותיו שינה מוחמד את החוקים והסית בנאומיו נגדם, כמו למשל האשמתם בזיוף הכתבים הקדושים. הנביא קיבל את דברי הנביאים ואף ראה בישו הנוצרי ממשיך דרכם של הנביאים העברים. שלא כישו, שהנוצרים טוענים שהוא בן האלוהים – התגלמות האלוהים על פני אדמות, מוחמד מדגיש את היותו אדם בשר ודם. הוא דוחה את השילוש הנוצרי ורואה בישו עוד נביא בשרשרת, שמוחמד עצמו הוא החוליה האחרונה בה, החוליה הסופית והמושלמת.

מוחמד הטיף לאחדות המוסלמים וקבע כי הנאמנות לאסלאם ולאללה קודמת לנאמנות השבטית והמשפחתית. קביעה זו הייתה מרחיקת לכת בשינוי העמוק שטבעה בדפוסי החברה בחצי האי ערב. איחוד של כל השבטים תחת כנפי האסלאם העניק כוח לארץ המפולגת, ותחת הנהגה תרבותית דתית אחידה יכלו לצאת למסעות כיבוש נרחבים בד בבד עם צבירת עצמה מסחרית כלכלית לא מבוטלת.

מוחמד היה לא רק נביא ואיש רוח אלא איש מעשה נבון ואסטרטג מלחמתי. הוא הנחיל לשבטים את האסלאם בדרך החרב הרבה יותר מאשר בדרך ההטפה והאמונה, שהרי מטבע הדברים האמת שייכת למנצחים במלחמה ולא למפסידים. כל המוסלמים המאמינים באללה חיים ופועלים בתוך עולם השלום “דאר אל סאלם”, ואילו הכופרים נמצאים בתוך עולם המלחמה “דאר אל חארב”. הג’יהאד נחשב למצווה בלתי תלויה, ולעמים החיים בעולם החרב אין רחמים עליהם מכיוון שבכל מקרה סופם להגיע לגיהינום.

המסורת קבעה חמישה חוקים שעל פיהם חייב המוסלמי לנהוג:

הייחוד או העדות – “שהדה”: ההצהרה של המוסלמי באמונה באל אחד ובנביא מוחמד – “אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו”.

התפילות: המוסלמי חייב להתפלל חמש תפילות קצרות מדי יום ביומו כשהוא פונה לכיוון העיר הקדושה מכה.

צדקה – “זאכאת”: חובת המאמין לתרום מכספו לטובת עניים, נזקקים וחסרי כול.

צום: כל מוסלמי חייב לצום בחודש הרמדאן שהוא כזכור החודש שבו ניצחו כוחותיו של מוחמד את אנשי מכה בקרב באדר. האיסור על אכילה ושתייה קיים רק מזריחת החמה ועד שקיעתה, בנוסף לאיסור על עישון ועל קיום יחסי מין.

העלייה לרגל – “חאג”: כל מאמין חייב, לפחות פעם אחת בחייו, לעלות לרגל לעיר מכה, שעל פי המסורת עומדת במרכז העולם. העולים לרגל מקיפים את הקעבה שבע פעמים כשהם צועדים יחפים וראשם גלוי.

מוחמד לא שם בין המאמין לבין אללה כוהנים ומתווכים, בדומה לקיים בדתות המונותאיסטיות האחרות. כ-900 שנה לפני הופעת הפרוטסטנטים כבר קבע הנביא שהקשר בין האדם לאלוהיו הוא ישיר ובלתי אמצעי.

השפעת מוחמד על התרבות האנושית מאירה אותו כאחד האישים החשובים ביותר בהיסטוריה. לאחר מותו התפתח האסלאם לממדים עצומים והד פועלו של הנביא נשמע גם היום, לאחר 1,400 שנה, כאשר עולם השלום עומד בהתנגשות עם עולם החרב.

הקוראן

הקוראן הוא למעשה קובץ של התגלויות אלוהיות שמוחמד חווה באמצעות המלאך גבריאל ושאותן העביר למאמיניו. חלוקה נושאית של הכתוב בקוראן מעלה שני תכנים עיקריים: האחד קשור למסר האלוהי שמוחמד חיפש להעביר לאדם דרכו, ואילו השני מתרכז סביב סיפור חייו ומפעלו של מוחמד, לאורך עשרות השנים הראשונות של האסלאם. מבין השניים הראשון חשוב יותר, היות שהוא מתיימר להציג חוקים שיובילו את המאמין לעבר חיים טובים ומוסריים, על פי רצונו של האל. לפיכך הושם דגש עיקרי על חוקים ודינים הקשורים ליחסים בין-אישיים, כמו דיני ירושה ונישואין. המסר המרכזי של הקוראן הוא שעל האדם ללכת בדרך האלוהים כמטרה בפני עצמה, ולא בעבור רווח בעולם הגשמי בר החלוף. אלה שיבחרו בדרך הקוראן צפויים לזכות בגן העדן, ואילו המסרבים לקבל את חוקיו נידונו לאש הגיהינום.

על פי האמונה המוסלמית המילים המופיעות בקוראן הן מילותיו של האלוהים שנחקקו על לוחות מוזהבים בגן העדן. מהזווית ההיסטורית, כתיבתו של הספר התבצעה על ידי סופרים שהיו ממקורבים למוחמד. היא הושלמה ברובה באמצע שנות ה-30 והסתיימה סופית בשנות ה-50 של המאה השביעית. משמעות המילה קוראן היא “קרא” או “שנן”. כשהסופרים המקוריים של הקוראן חלפו מהעולם, חשוב היה לממשיכיהם לקרוא ולשנן את הספר הקדוש בלשונם של אלה שקדמו להם.

הקוראן בנוי פרקים פרקים המכונים סורות. פירושה של המילה סורא הוא “גדר” או “מתחם”, ואכן הקוראן תחום ל-114 פרקים ששוטחים בפני הקורא מגוון של סיפורים, משלים ואזהרות. הפרקים אינם אחידים באורכם. פרט לפרק שפותח את הקוראן – ה”פאתיחה” (הפתיחה), הפרקים הראשונים ארוכים יחסית ואילו האחרונים קצרים מאוד. הפרק השני והארוך ביותר בקוראן (“אל באקרה”) מכיל יותר מ- 6,000 מילים, ואילו הפרק האחרון פחות מתריסר.

כל פרק מחולק לפסוקים המכונים “אאיה”, שפירושו סימן. לפירוש זה חשיבות רבה בהבנת רוח הקוראן. כמו כל שפה שמית, מרבית המילים בערבית מורכבות משורשים בני שלוש אותיות. משורשים אלה ניתן להרכיב מגוון רחב של מילים נוספות עם משמעויות רבות. כל מילה היא סימן הנתון לפרשנויות. על פי האמונה, את הקוראן ניתן להבין על פי שבעה פירושים שהראשון ביניהם הוא הפרשנות המילולית, הפשט, ואילו השביעי והאחרון הוא הפרשנות האלוהית האמיתית – הסוד שמאחורי הכתוב.

היישום של הקוראן בחיי היומיום של מבוסס על מגוון פרשנויות. בניגוד לתנ”ך, פרקיו אינם מסודרים על פי סדר כרונולוגי אלא אסוציאטיבי, מה שמותיר מקום לאותן הפרשנויות. נוסיף לכך את השפה העשירה והמטפורית שבה הוא כתוב ונוכל להבין מדוע האדם המוסלמי הפשוט פונה בדרך כלל למלומדים כדי להבין את הכתוב בספר הקדוש או לחלופין מעוות את מילותיו ואת הכוונה הטמונה בהן, באותו אופן המתבטא אצל קבוצות אסלאמיות פונדמנטליסטיות שקוראות את הקוראן בדרך ייחודית וקיצונית בניגוד לאנשי דת מתונים יותר.

מסיבות אלה מעדיפים מוסלמים בכל העולם לקרוא את הקוראן בשפה הערבית. מוסלמי שאינו נולד דובר ערבית, לומד בדרך כלל ערבית כדי שיוכל לקרוא בספר הקדוש בשפת המקור. כל תרגום נחשב לפרשנות בפני עצמה ואף שהיו תרגומים שונים (בעיקר לפרסית) במאות השנים הראשונות של האסלאם, המקור תמיד נחשב לסמכות העליונה. במערב תורגם הקוראן לראשונה בשנת 1143 ידי נזירים נוצרים מתוך מטרה לסייע לצלבנים להבין את האויב. עד המאה ה- 18 תורגם הספר למרבית השפות האירופיות, ברוב המקרים בעידוד מוסלמי כדי להביא את בשורת האסלאם לעולם המערבי.

כיפת הסלע – מסגד אל אקצה

פרק 17 בקוראן שוטח בפנינו את תיאור מסע הלילה של מוחמד לירושלים, ומאז זכתה ירושלים לחשיבות רבה במסורת המוסלמית. עם זאת ראוי לציין שהקוראן אינו מזכיר מפורשות את השם ירושלים והמקום שממנו עלה מוחמד לשמים מכונה מסגד אל אקצה – המסגד הרחוק. הפיכת ירושלים למקום קדוש רשמי לאסלאם היא תוצאה של מאבק פוליטי בין הח’ליפים השונים של העולם המוסלמי. בדמשק ובארץ ישראל שלטו אז הח’ליפים מבית אומיה ואילו במכה שלט יריבם, אבן אל זובאייר, שמנע מהם את העלייה לרגל לחצי האי ערב. לפיכך החליטו הראשונים לקבוע את מקומו של אל אקצה בירושלים וכך ליצור אתר פולחן חשוב נוסף למקומות הקדושים הקיימים באסלאם.

לאחר חורבן בית המקדש השני בידי רומא בשנת 70 לספירה, היה הר הבית בעזובה של מאות שנים תחת שלטון רומאי וביזנטי. מצב עניינים זה השתנה בעקבות הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל בידי הח’ליף עומאר אבן אל קאתאב בשנת 638. עומאר הורה על ניקויו של הר הבית והקמת מקום תפילה לאסלאם. בשנת 691 בנה בנו של עומאר, הח’ליף עבד אל מליק, את כיפת הסלע כדי לקדש את מקום העקדה של יצחק. בדומה ליהדות, מזהה האסלאם (בפרק 37 בקוראן) את הר המורייה, שעליו שכנה אבן השתייה המקודשת ביהדות, כמקום עקדת יצחק. בנוסף הוא בנה בסמיכות מסגד גדול שכונה מסגד אל אקצה.

כיפת הסלע (קובת אל סח’רה בערבית) היא מבנה מפואר שבמרכזו נמצא סלע שעל פי האמונה שימש קרש הקפיצה שממנו זינק מוחמד לשמים ושם פגש את משה, את הנביאים ואת ישו. המוסלמים טוענים שעל האבן עדיין חקוקה טביעת רגלו של הנביא. פנים המבנה מעוטר במוזאיקות מרהיבות בסגנון ביזנטי, שאחת מהן מציינת את היות אלוהים אחד ולא שילוש כמו בנצרות. ישו מוצג שם כנביאו של האל ולא כבנו.

כיפת הסלע אינו מסגד אלא מקום קדוש, השלישי בחשיבותו לאסלאם אחרי מכה ומדינה.

בניגוד לכיפת הסלע, אל אקצה הוא מסגד לכל דבר. הוא ממוקם דרומית למתחם הר הבית ובנוי בצורת בזיליקה. מסדרון מרכזי צר המוקף בשישה מעברים חוצה אותו לאורכו. במקור היו ממדיו של המסגד כפולים מאלה של היום. הוא נבנה כנראה בידי הח’ליף וואליד שהיה בנו של בונה כיפת הסלע – עבד אל מליק. באמצע המאה השמינית הוא נחרב כמעט לגמרי בעקבות רעידת אדמה ושוקם לקראת סופה על ידי העבאסים. לאחר רעידת אדמה גדולה במיוחד בשנת 1034 שופץ והורחב כך שהרחבה מסביבו יכלה להכיל אלפי מתפללים.

הצלבנים שהגיעו לעיר בשנת 1099 לא נגעו לרעה במסגד ובסביבתו, ואף הקימו בו מחנה אבירים קטן וקראו לו בשם “בית שלמה”, ולכיפת הסלע קראו “בית האלוהים”. כשצאלח א-דין שחרר את ירושלים מהכיבוש הצלבני הפך את המקום שוב למסגד חשוב. העות’מאנים גם הם שיפצו את המסגד ושמרו על יוקרתו במשך 400 שנות שלטונם בארץ.

מאורעות 1929 פרצו בגלל שמועה שלפיה התכוונו היהודים להרוס את מסגד אל אקצה. פחד זה קיים בקרב המוסלמים עד היום, והמסגד הוא מוקד בערה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעשרים ליולי שנת 1951, בעת ביקור מלכותי של המלך הירדני עבדאללה יחד עם נכדו (המלך לעתיד) חוסיין, נרצח המבקר רם המעלה על גרם המדרגות המוביל למסגד בידי מתנקש. כיום נמצא המסגד תחת שלטון ישראלי אך בניהול מוחלט של הוואקף המוסלמי.

נספח: הקעבה – האבן השחורה

מתחם האבן השחורה (בערבית אז’אר אל אסוואד) הוא המקום המקודש ביותר לדת האסלאם. כל מוסלמי חייב להגיע אליה לפחות פעם אחת בחייו ולהקיפה שבע פעמים. מהי האבן ומהיכן מקורה?

האבן הייתה קיימת כבר בתקופה הפרה-מוסלמית ושימשה מוקד לעבודת אלילים רבים כגון: אלל-את, אל-עוזזה, מהאת והובאל. בימיו של מוחמד היא הייתה תחת אחריותם של בני שבט קורייש ושימשה מקום מפגש למלומדים, נוודים ואנשי דת פגניים. על פי עובדי האלילים ירדה האבן יום אחד מן השמים (אולי היה זה מטאוריט). המסורת המוסלמית מספרת שהאבן ניתנה לאדם הראשון לאחר גירושו מגן העדן. אברהם, יחד עם בנו ישמעאל, הוא זה שהניחה במכה וייסד את המתחם. האבן נסדקה כמה פעמים ועתה היא עטופה בפרוכת בד כסוף. מסביב לה נמצא המתחם המקודש – “האראם”, שאליו רשאים להיכנס רק מוסלמים. אומרים שהאבן הייתה במקורה לבנה, אך מכיוון שהיא סופגת את כל החטאים של המתפללים בקרבתה היא הפכה שחורה. האבן מוטבעת באחד הקירות הצדדיים. היא מסמלת באסלאם את בית האלוהים, המקום הפיזי שבו נמצא מרכז העולם ולשם פונות פניהם של המתפללים המוסלמים באשר הם.