אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סקירת ספרה של יפה לורנצי 'דרור לנפשי נתתי', הוצאה עצמית, 184 עמודים.


הרצל חקק's picture

יפה לורנצי
צילמה תפארת חקק

הַמְּשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֵר אֶת נַהֲמַת לִבּוֹ

בְּמִלִּים עִבְרִיּוֹת בִּשְׂפַת אִמּוֹ.

שְׂפַת הַמְּקוֹרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּרָה מִדּוֹר לְדוֹר

עוֹלָה וּפוֹרַחַת מִיּוֹם לְיוֹם.   עמוד 15.


יפה לורנצי כותבת שנים רבות, ואתה חש שהיא מבכה את גורל השירה. כואבת לה התופעה, שהשירה אינה עוד נחלת רבים. היא מנסה להבין מדוע בחרו לכתוב בשפה אחרת, לא בשפה שנשתמרה מדור לדור. היא רוצה לחזור לעברית שהייתה שפת אם לכולנו. כואב לה הנתק בין הקוראים לבין השירה העברית.

 

כאשר הוציאה לאור את ספרה הראשון 'הד צְעָדיי' התפלאו רבים מחברֶיה, שכן יפה לא סיפרה, שהיא חוטאת בכתיבה. כבר אז קראה יפה לורנצי דרור לנפשה: אפשר להבין את שם הספר הראשון, 'הד צעדיי' כמרמז על כוונת השירים, והספר אכן הנחיל לנו שירה על בהונות, צעדי גישוש.

 יפה כמו אמרה לנו: הפתיחה היא צנועה: הספר נקרא הד צעדיי. כלומר: בשלב ראשון היא מביאה לנו רק את ההד. בספר הבא עוד תשמעו את הקולות. ספר שיריה החדש מביע עמדה אמיצה, דרור לנפשי נתתי' – המשוררת חושפת את נבכי שירתה, את הארס פואטיקה שלה.

  כמוטו לאחד ממדורי הספר החדש שלה היא מביאה פסוק החושף הכול: "בחרתי הסתופף בבית השירה, לדור ליד אחים דומים לה". כמה יפה הפסוק, כמה הוא קרוב לעולמה של המשוררת. הפסוק לקוח מגדול המשוררים, מכותב ספר תהילים, פרק פ"ד, פסוק י"א.

יש רגעים, שבהם היא חשה, געגוע לאותם שירים ישנים שנכתבו בקדושה, והיא מתארת לנו באחד משיריה, שירה שנכתבת בידי סופר סת"ם, היודע טיבה של כל אות, כל תג, כל קוצו של יוד. המשוררת כמו מייחלת לשיבתה של אותה שירה עתיקה  וקדושה – והיא כותבת בדחילו וברחימו:

"הוא רכון על שולחנו זך וטהור 

כמֵי מעיָן בו את גופו טָבַל"

 

ואכן כך השיר נכתב כניגון קדוש:

"כּּפוֹת ידיו עשויות בּקְפידה

כּמו היו ידי פסנתרן על קלידים"

     השיר 'כתיבה מבורכת', עמוד 16.שימו לב כמה קדוּשה נסוכה על המילים, המשורר מוצג כמי שהתקדֵש לקראת הכתיבה, טבל במקווה טָהֳרה. האם עוד ייכתבו שירים, כמו שכתבו לפני דורות?

יפה לורנצי כותבת מנהֲמת לבּה ושירתָה כובשת: בשיר אחר שלה היא ממשיכה את הכיוון של הזדככות המבע: כתיבת שירה טהורה. היא מציגה בו יד זיכרון למשורר אילם, שכותב פואטיקה צלולה, הבוקעת מן הנשמה.

השיר 'הומאז' לצירי משורר אילֵם' כובש את הלב, והקוראים חשים כמה המשוררת מזדהָה עם אותה כתיבה מזוכּכת. היא מצטטת מנשמתו את המילים שהוא שואב מקרבו:

"וחותר אני

חותר בלי הרף

לסוד נפשי לבוא

להיוודע רז כְּאֵבִי,

והנני מוצא בקרְבִּי

'צירֵי משורר אילֵם'...".   עמוד 18.

 

מה פלא, שהיא מוצאת אחות לשירה, בדמותה של רחל המשוררת:

"לא כָּהו מילותייך

לא נשכחו שירייך" – עמוד 26.

מרגש לקרוא, כיצד מתכתבת משוררת האמונה על שפת המקורות, עם טוהר שירתה של רחל המשוררת – וכאן אנו עוקבים אחריה, כיצד היא מתכתבת עם שירה של רחל 'ספר שיריי'.

 

יפה לורנצי יודעת לשוחֵח עם השירה העברית, וכך נמצא שיר שלה, שמתכתב עם השיר של שאול טשרניחובסקי 'המעדר' בעמוד 27.

היא יודעת להפנים את צערם של החלוצים, של היחס לעבודה העברית, ואת שירה היא פותחת במילים: "מעת לעת היה המעדֵר/ שותף לַצַער וליגון".

היא יודעת ליצור דו שיח בין המשורר לבין האוחֵז במעדר, והיא מסיימת את השיר במילים: "בה בעת, בעט משוררים החזקתָ/ ושיר הלל למעדר שוררתָ". עמוד 27.

זו שירה שמבקשת להכיל גלי חיים, ים של חוויות. שירת לורנצי מבטאת פרקֵי ביוגרפיה, שביבי רגשות, מחשבות על מה שעבר, ניצוצות של מציאות אישית. בין השורות אנו חשים, שיָפה מספֶּרֶת לנו סיפור, מבטֵאת במילים עדינות, כּל מה שאי אפשר לבטֵא בצורה אחרת. זו השפה הפואֶטית המיוחדת לה, שפה שבוקעת מסֵפר התפילה שלה, מן המקורות.

רשימת ספרי השירה של יפה לורנצי מעבירה מסר, יש לה מוטו שלא עוזב אותה, יש בה דרך כתיבה, שמעידה על חשיבות החוויה בעיצוב השירים:

השירים של יפה כתובים בעוצמה חווייתית, אך באיפוק ובזהירות. כיוצרת, היא אוספת מראות, חוויות ותחושות מחיֵי היומיום. נושאים שנראים לאחרים בעלי אופי טריוויאלי - אלו בדיוק חומרי היצירה של יפה לורנצי. היא צוללת למעמקיהם, ודולה תובנות, לקחים.

בספרה הראשון 'הד צעדיי' מצאנו שירים ביוגרפיים, שממחישים את הכורח לשיר: חוויה מאוד בולטת בספרה היא האובדן של בן הזוג האהוב. כך למשל יש שיר המבטא את הופעתו לרגע קצר בחייה (הד צעדיי, באת פתאום, עמוד 80), הוא מופיע ונעלם מיד. ואז מתברר שזו הופעה בחלום ולא הופעה ממשית. יפה כותבת גם את כאב השואה והזיכרונות משם אינם מרפים ממנה, אף שהיא עצמה לא באה משם. היא מתארת, למשל, הדלקת נרות באושוויץ בירקנאו עם תאומי מנגלה:

רק חוטים שנפרמו/ בתושייתך כי רבה/ משמיכה מרופטת/ שנמשחו בנוזל שומני/ העיקר הנרות/ להדליק//. לשמח את הלב/ להאיר את החשכה שלך ושל הילדים/ בבלוק התאומים/ היתומים".

בצד הכתיבה על נושאים מעיקים וכואבים, יפה העלתה בפנינו גם שירי טבע מרנינים. מפתיע לקרוא זאת, כי מעטים כותבים היום שירי טבע. יפה החליטה בכתיבת ספרה הראשון להוכיח לכולנו, שהיא לא עלה נידף ברוח, היא עלה שמחובר לענף ולשורשים.  ומתברר, שהכתיבה שלה היא מלאת חיים ואופטימית מאוד.

כדי להבין את השביל המדריך את הארספואטיקה שלה, כדאי ללכת אחורה לספר שיריה השני 'קול הנשמה':

 

 

קוֹל הַנְּשָׁמָה

 

קוֹל הַנְּשָׁמָה

תְּהַלֵּל – יַה

לְעִתִּים קוֹל בַּרָמָה נִשְׁמָע

לְעִתִּים נְהִי מַזִּיל דִּמְעָה

לְעִתִּים בְּשִׁירָה וּרְנָנָה

תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ  ה'..." *

קוֹל הַנְּשָׁמָה

בִּצְלִיל בְּמִלָּה

מִמֹּחִי הַקּוֹדֵחַ נוֹבֵעַ, כִּנְבִיעָה

מִמֵּי מַעְיָן

מִלֵּב הָאֲדָמָה

 

גם בספר שיריה החדש 'דרור לנפשי נתתי' – זה אותו כוח הבוקע מפנימיות, מלב החיים, ממי המעיין, מלב האדמה.

 

וכך מחלחלת משירתה של  יפה לורנצי אֱמת חיים, וכך מפכים כמעיין דבריה הטהורים בספרה החדש:

הַשִּׁירָה מְזַכֶּכֶת אֶת הַלֵּב וְהַנְּשָׁמָה.  עמוד 15.

שירתה של יפה לורנצי מנסָה לשזור חוט לחוט, לספֵּר לנו על הקֶשר האֱנושי, על חיינו הנאֱרגים ונפרָשׁים מן היָחִיד אל היַחַד, שירים על מחזור חיינו. חוּט השָני הזה הולך איתה לאורֶך כל הדרֶך:

מִיּוֹם הֻלַּדְתֵּנוּ הוֹלֵךְ וְנֶאֱרַג.

מִתְעַבֶּה מִתְרַחֵב וּזְרוֹעוֹת שׁוֹלֵחַ

לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פּוֹתֵחַ.   עמוד 32.

הלב אכֵן נפתח לַיֹפי האֱנושי הנחשׁף מילה אחר מילה, לַשורות הכתובות בשפה עברית עתיקה ומתחדֶשת, מגילת חיים הנפתחת לארבע רוחות השמַים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.