משוררים ישראלים

התיאורים המרגשים עליהם מצביע המשורר ביצירותיו מעוררים הדי הסכמה. כי הפרטים מבהירים עד מאוד את הרגשות (המשתנים ללא הרף) כמו הלחימות הזעירות המתחוללות בהגיגים ובחלומות, או כמו לדעת לשרוד בין מציאות אחת, למציאות אחרת

עודד גיורי מפתיע את קוראיו בכל ספר חדש המתפרסם מפרי עטו. התייחסותו לנושאי ספריו רצינית; הן בחומר הרענן והחדשותי שהוא מביא אל הקוראים; והן בכתיבתו המעמיקה בכל סוגה ספרותית בה הוא בוחר לכתוב: ילדים, בני נוער, ומבוגרים

שירתם של הרצל ובלפור חקק היא שירה מיוחדת בנוף הספרות העברית בכלל, לא רק משום היותם תאומים זהים, שמפרסמים את שיריהם בעת ובעונה אחת, במתכונת אחת, ובמוטיבים הדנים באלמנטים אוטו-ביוגראפיים ובאוריינטאציה מזרחית במשמעותה החיובית

שיריו של יעקב ברזילי חוצים נשמות, חוצים יבשות, חוצים רובדי לשון. המשורר מעיד על מסע השירה שיש בה קסם אינסופי

בין דפי הספר נפגוש גם את עולם התהיות - הנע בין 'החלום למציאות', ובין 'המודע לתת-המודע'. הציטטות הנפלאות שאותן בחרתי לחשוף לעיני הקורא הן ייחודיות במינן.

בעבר נכתב רבות על "הפַרְהוּד", זה היה השם שניתן לפרעות ביהודי עירק ביוני 1941 (חג שבועות תש"א). פרהוּד פירושו: סוּפה, נחשוֹל. היום עולה הצורך להגדיר בשם את המעשה הנפשע של הלאמת הרכוש היהודי בעירק (בעיקר בבגדד), לצורך מחיקת הנוכחות ארוכת השנים של היהודים בארץ זו

שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק מנהלת כבר למעלה מיובל שנים דיאלוג מרתק עם מכמניה של הלשון העברית. השליטה המעמיקה שלהם באוצרות הלשון העברית לדורותיה מצאה ביטויה כבר בימי נעוריהם כשזכו להיות חתני התנ"ך העולמי לנוער

פנחס שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגראפית "החיים כמשל" (1958) בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו. פרט לכך היה פנחס שדה גם משורר מהנחשבים ביותר, ומה שפחות ידוע, הוא היה בין מחברי הקומיקס הפוריים והמוכשרים ביותר בעברית וחיבר סיפורי הרפתקאות ומדע בדיוני שונים לילדים, אפילו סיפור של טרזן

בין מלחמה לאהבה – המשורר יהודה עמיחי הוא ספר מגוון מאוד וללא ספק ימצאו בו עניין אוהבי שירתו של עמיחי, קוראים המתוודעים אליו לראשונה, אנשי אקדמיה וסטודנטים וכן תלמידי בתי ספר תיכוניים. שיריו הנפלאים משובצים במאמרים שבספר ומעמיקים את ההיכרות איתו ועם יצירתו, דרך שבילי חייו.

לקחתי על עצמי משימה כחוקר תרבות לקרוא טקסטים בצורה ביקורתית כהה, מתוך הנחה שהחברה בה אנו חים נמצאת במאבק בין כוחות פוליטיים המשפיעים על השדה בה מיוצרים מוצרי התרבות. הקשר בין החברה לשדה האומנות הינו הדוק וכך גם ההפך. האומנות יוצרת ומייצאת את רעיונותיה לציבור הרחב, ואילו החברה משפיעה על האומנים ושפתה וכופה עליהם דימויים אשר מקובעים בטבורה של החברה.

זוכה פרס ברנר לשירה מטעם אגודת הסופרים לשנת 2016 הוא איתמר יעוז קסט, זוכת פרס ברנר לפרוזה לשנת 2016 היא רבקה מרים

ידו הייתה בכל - על הסופר, המשורר, המסאי, המתעד הפורה ואיש האשכולות, אלישע פורת ז"ל. במלאת שנה למותו. ראוי שייכתבו על אלישע אלישע פורת ז"ל (1938-2013) דברים אולי יותר מאשר על אנשי ספר אחרים, וזאת מהטעם הפשוט שהוא הקדיש שנים רבות מחייו להנצחת זכרם של אנשי רוח אחרים, בעקר שכוחים ("להצלתם מן השכחה האכזרית", כפי שכתב), בתוארו הנוסף כמתעד או כ"בלש ספרותי". אלישע פרסם ספרי שירה, סיפורת, סיפורי ילדים ומסות ספרותיות. בשנים האחרונות התמסר ל'בלשות ספרותית'. אלישע הקל על מתעדיו. ניתן לבנות את האוטוביוגרפיה שלו בנקל. יצירותיו גלויות.

בכינוי "המאחרים לפרוח" נוהגים להגדיר כותבים שמפרסים את ספרם הראשון בהגיעם סמוך לשנת החמישים בחייהם. בניגוד לכותבים בני גילו שהספיקו להנכיח את עצמם בספרות לפחות שני עשורים לפניו, וסומנו בה כמשתייכים לקבוצה ספרותית בעלת סימנים משמרתיים משלה, מתחיל "המתאחר לפרוח" את פעילותו בספרות הדור כאלמוני שאינו משתייך למשמרת של בני גילו וגם אי-אפשר לשייכו למשמרת החדשה שהצטרפה לספרות סמוך למועד שבו פירסם את ספרו הראשון. לכן יתקשה מאוד "המאחר לפרוח" לזכות בהכרה, שהרי ספרו מתחרה הן עם ספריהם של בני גילו, אלה שפרחו במועדם לפחות שני עשורים לפניו, והן עם ספריהם של כותבים שהינם צעירים ממנו שאף הם פרחו במועדם.

ספר של יניב דניאל עצמון "ציפור על בד" מורכב מששה מחזורי שירה. הספר לקח אותי לשני מסעות מוארים: מסע בזמן מהעבר המתרפק אל העתיד הלא ידוע ומסע אל נפש היצירה ונפש היוצר שברא אותה. אבא קובנר, טען ש"השירה היא מגיָה, והמשוררים הם מכשפים" המאמינים במילים שהם בוראים. אני מוצאת שיש כישוף במילים המארחות את עיניי הקוראים, המובילות אותם אל לבו של השיר ומאירות להם את הדרך למסעות מוארים. הספר מומלץ לאוהבי המילה הכתובה.

גורי נוגע בשאלת הנכסים הפיזיים של האויב העוברים לרשותו של המנצח, ומזהיר אותנו מלטעות: נכסים פיזיים אלה עדיין לא עברו לחלוטין לבעלותנו. גורי כותב על השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. הוא מתאר מצב, שארע במציאות, שבו, בהליכתו בירושלים, "כנראה", כלשונו, תעה בדרך והגיע אל מחוץ לירושלים היהודית ("זו כבר לא ירושלים/ זה כבר מַשהו שאחריה") , הוא חש חרדה שמא מישהו מקומי יבין שמדובר ביהודי שנקלע ליישובו והשמועה על כך תתפשט "ותשנה את האויר", כלומר תיצור סביבו אווירה עוינת ומסוכנת לחייו.

חיים ספטי, משורר נדיר בנוף השירה. כתיבתו מכבדת מאד את אמנות השירה, כמעט אפשר לומר מסורתית בהימנעות שלה ממבנים פורצי דרך ובהסתגננות המטאפורית עתירת ציורי לשון מורכבים, האף שמרביתה ככולה היא שירת דיבור ולא שירת חרוז. מעשה האהבה של ספטי עם העברית מניב אנקות עונג מצד הקורא (הזה) ומעורר השראה כשלעצמו. נדירותו ויחודו ככותב הם גם הקושי העיקרי שלו להיות במרכז הבמה של השירה ולהיות משורר מוביל ומשפיע על כותבים צעירים. משום שאין זה נחשב כיום לפופולארי או לסקסי, לקרוא שירה כל כך מורכבת עם ניחוח של דורות עברו ורק עמוקי הנפש ומיטיבי הלכת מצוידים בסבלנות ובתשוקה לכך.

הרבה הקדמות – כמה הארות מאוחרות. במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל. פעמים אחדות, בתחילה סמוך למותו, אח"כ לקראת השלושים, ואחר כך שוב ושוב, בנסיבות שונות ובזמנים שונים, ניסיתי לכתוב דברים לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי (הידוע בכינוי שא"מ) ובכל פעם יצאה תחת ידי פתיחה אחרת, ומצאתי את עצמי "נתקע" איפה שהוא. את תחילת הפתיחה הראשונה שכתבתי, ולא פרסמתי, אביא לקוראים שלא ידעו את שי, אם אכן יש כאלה. המשורר שי אריה מזרחי נפטר בערבו של יום ב' 15.10.12, יומיים לפני יום הולדתו ה-38.

חיים גורי כותב בספרו זה על המלחמות שבהן לחם ועל אשר התרחש בהן ועל תוצאותיהן הפיזיות והנפשיות הטראגיות והקשות על הכלל, שהיה צד להן, ועל היחידים, שהשתתפו בהן, הן בעת המלחמות והן בתקופות שלאחריהן. גורי אינו מציין באילו מלחמות מדובר. נראה שדבר זה מלמד על כך שגורי מבקש להעניק מימד של הכללה לשיריו שבספר זה, דהיינו שהוא כותב, בעצם, על מלחמות בכלל. יחד עם זאת, הואיל ואנו יודעים כי הוא לחם במלחמות שמאז מלחמת העצמאות ועד מלחמת יום הכיפורים, הרי שנראה שגורי מתייחס בשירי הספר למלחמות אלה, בדגש רב ומיוחד על מלחמת העצמאות, כפי שיצוין בגוף המאמר.

השקת דיסק חגיגית של שירים מפרי עטו של יעקב אבימור (יעיו) בהנחיית המשורר והסופר יחזקאל נפשי - זוכה פרס אייזנברג לשירה. יעקב הינו דור שמיני בירושלים, המאוהב בסיפורי המשפחה השורשית של אותם ימים רחוקים, מגיש לנו מסמך מרתק ורגיש, מקבץ שיריו המובילים את הקורא לירושלים של פעם ולחיים על הקצה, לזוגיות והבנה. לאחר יציאת ספר שיריו "ועקבותי אותיר בחול", אך טבעי הוא להלחין שירים נבחרים ולהיערך לספר השירים הבא.

כשאתה אוחז בספר "נופי אדם" אתה אומר לעצמך מיד ברגע הראשון, מה זה? זה הכול? זה כול מה שיש לראובן שבת לומר? והעיקר מדוע בכלל פרסם ספר כל כך פצפון? מתברר כי לספר תפיסה אמנותית המאפיינת את ראובן שבת. הוא פרסם ספר ובו יצירותיו והן אינן נמדדות כמותית אלא איכותית.המשורר מעניק לקורא תחושה שהוא פרסם את ספרו "נופי אדם" לאחר מיון קפדני של יצירותיו. בזהירות פרסם המשורר ראובן שבת את שירתו, בזהירות יצא המשורר אל שדה השירה. אף ניתן לומר שהמשורר ביקש שתרימו גבה על סגפנותו בכתיבה ובפרסום הספרון.

קינתו של יחזקאל קדמי היא שירה ממעמקי הלב, ממעמקים קראתיך. הרצל חקק סוקר את ספר שיריו הראשון של קדמי, ומפנה את תשומת הלב לספר שירים קדמי, 'שירת ירושלים', הנמצא בכתובים. שיריו זכו לפרסום באנתולוגיה של פרופסור עמיאל אלקלעי.הדברי השבח של אלקלעי מציבים את קדמי בשורה הקדמית של השירה העברית. כמה מלים על ספר שיצא לאור לפני 22 שנה, על משורר מוכשר שלא זכה לתשומת הלב הראויה. הספר "רחלה מזרחית, אחות לעמוד העיר".

ערב המיצגים הזה לא ייפול מקודמיו. הוא מביא לקהלו שירים טובים במדיומים שונים, מורכבים ומפתיעים. התוצאה תהיה מעוררת השראה, רוח של יצירה וחוויה של קסם. את שיריה של המשוררת האנינה והמדויקת ענת זכריה יגישו המוסיקאים הבינלאומיים יוני ניב ודן וינשטין והרקדנית והכוראוגרפית דורון רז, שיצירותיה הוצגו בישראל וביפן.
דניאל עוז המסתורי והמקורי יקרא את שיריו בדיאלוג עם נגן הגיטרה האלקטרונית, יפתח כדן שהתמחה באלתור חופשי.

דוד אדלר הוא חלק מתופעה של משוררים שהתחילו לפרסם את שיריהם בגיל מאוחר והפתיעו בקובץ הביכורים שלהם. מהכתוב על דש ספרו הראשון "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" עולה נתון מעניין נוסף: "אף שדוד אדלר כותב שירים מנעוריו, הוא החל בעריכתם ובפרסומם רק לאחרונה". אפשר אולי לתהות על הסיבה, אבל ראוי יותר להתייחס לשירים עצמם ולמגוון הרחב של נושאיהם ובהם שירי אהבה ונוף, שירים אישיים, שירים פוליטיים וחברתיים. יש כאן התבוננות רבגונית ביומיומי ובקונקרטי, שנצרפה באירועי החיים, וניכרות בה נימות שונות: פיכחון, ביקורת והתרסה, אך גם ליריות ונוסטלגיה

יום השואה הבינלאומי החל היום – 27 בינואר – הוא מועד מתאים לספר על שליחותו של יעקב ברזילי להנחיל את תודעת השואה בהופעותיו בפני קהלים שונים בעולם הגדול. לאחרונה יצא יעקב ברזילי למסע הופעות באירלנד, ושירתו ריגשה רבים: הופעתו כובשת הלב של המשורר יעקב ברזילי זכתה להדים חיוביים באירלנד ושברה חרם תרבותי של שנים רבות. מתברר, שהופעותיו של ברזילי זוכות להצלחה במקומות שונים ברחבי העולם. ליעקב ברזילי יש תחושה שהוא שליח, שהוא תורם את תרומתו הצנועה להנחלת מורשת השואה, לחזק את האהדה לישראל בעולם.

למרות שהספר נושא את השם: "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", בתום קריאת השירים, 'הסקיצות' כבר לא נראות תלושות אחת מרעותה והן מוצאות מכנה משותף ביניהן עד ליצירת תמונה מעודנת ושלמה. ישנה נחרצות לרדת לעובי הקורה של 'צפונות הנפש'. לשם יישומו של הצורך הזה, ההסתגרות בפני העולם היא בלתי נמנעת וחייבת להיות טוטאלית. הספר הוא פנינה שנעים להתבונן בה, להקשיב לה, לאמוד את ערכה האמיתי, ולקרוא בין השורות גם את מה שלא נכתב. ובכך, לגמול לו בקרדיט מלא.

הספר האחרון בהוצאת "פיוטית" הוא ספרו השלישי של נועם שדות (פוסט טראומה, הוצאת תמוז, וסיפורי מלחמה הוצאת עיתון 77). אנסה לשרטט את סגנונו של המשורר על פי שיריו בספר האחרון "נשיקת הטל, שירי אהבה לשירלי" 100 עמ', דצמבר 2012.
שמו של המחבר מופיע על הכריכה "נועם מאיר שדות" וזו בקשה של המשורר להוסיף לשמו הידוע את השם מאיר. בתוך הספר נמצא מוטו שאותו חיבר המשורר "החיים נראים יפים אם מסתכלים עליהם אחרת" וכאן הדברים מופיעים בשמו נועם שדות.

כשכתיבה באה מעמקי הלב היא נולדת מתוך בערה יוקדת. בערה שמתרגמת התכות אש בריאה לכאב, לאהבה, לבדידות, לגעגוע, לציפיה, לשמחה,לפליאה ולהתפעמות הרגש. הספר הזה של דובב לביא "התפתחות" מתאר תהליך פנימי אליו נוצקו התכות האש באותיות שחברו למילים והפכו מבען לשיר." אוֹתִיּוֹת נוֹבְעוֹת עַל בְּדַל נְיָר / מִלִּים שֶׁנֶּחְצְבוּ מִלֵּב וְהֻתְּכוּ בְּעֶצֶב / אֲסֻפַּת הָרֶגֶשׁ, עֵדוּת לְקִיּוּמִי " (עמ'61), ובשיר אחר: "בַּמַּסָּע הַזֶּה לֹא שָׁאֲלוּ אַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה / בַּמַּסָּע הַזֶּה לֹא נִזְקְקוּ לְאֵשׁ וּלְעֵצִים".

"גבה גלים עד רוגש", הוא ספר השירים השלישי של המשורר מיכאל רייך, שהפעם הפנים את עצתי ופרסם תשעה מחזורי שירה ולא עשרה כפי שעשה בשני ספריו הקודמים. שם נתן מקום בשער אחד לפרוזה. ספר פרוזה ייוולד וידרוש את מקומו לכשיגיע זמנו. בספר הזה מילות השירים חיזרו אחר עיניי. נשאבתי לתוך הספר כעץ הזוקף צמרתו, מתבונן באמירי ענפיו למרחקים וחשתי את החיבור הממוקד בין זהות למקום. היכולים שני נושאים אלה להתקיים בנפרד? ממש לא

בינואר 1990 (טבת תש"ן) פרסמתי ב"מֹאזנַים" מאמר על שירתו של ראובן בן יוסף, עם הופעת מבחר מיצירתו בקובץ "שירים בעולם רותת". במאמר הצבעתי על תופעה ספרותית ייחודית לשירתו. המשורר נפטר ב-2001 (תשס"א), וכמחווה ליצירתו, המאמר מתפרסם שוב. אוהבי הספרות צריכים לעשות חסד של אמת עם בּוניה של התרבות העברית, וראובן בן יוסף הוא אחד ממשוררינו החשובים. השירים מופיעים בסדר כרונולוגי, אך ללא ציון שמות הקבצים, וללא חלוקה למדורים.

ספר השירים הראשון של דוד אדלר, סקיצות לתמונה בלתי שלמה, כולל חמישה-עשר שערים ופורש בפני הקורא קשת רחבה של נושאים, ביניהם שירים פוליטיים, שירים ארס-פואטיים, שירים על ילדותו בירושלים, שירים על משפחתו, על הזמן האוזל, ועוד. שיריו של אדלר הם רבי-פנים, יש שהם ברורים ויש שהם רבי-קסם ומסתורין, כמו השיר 'צלחת הלוויין כמו ירח לבן'. הדובר בשיר מביט על הנוף של שכונת בית כרם כתייר.