פרשת השבוע

מעניין מה יקרה אם יעבירו את סמכות השפיטה למחשבים. סביר להניח שהם יעשו את זה די טוב, ואולי אפילו טוב יותר משופטים בשר ודם, כי מערכת החוקים והמערכת המשפטית הן טכניות בעיקרן והאנושיות מהן והלאה. השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר דברים, המכונה 'משנה תורה' משום שיש בו ביאור והרחבה למצוות שניתנו לנו בספרים הקודמים של התורה

שונאי ישראל לא כל כך שמחו לקבל את המתאזרחים החדשים וטרחו לבטא זאת במעשים. מכיוון שכך, נאלץ הדור הבא לחפש אפיק אחר להגשמת הרצון להשתחרר מן העול הכבד של המסע הממושך, זה המחייב תודעה כפולה של יציאה מן הגלות וחתירה לגאולה הגענו לפרשה האחרונה בספר במדבר, שהיא גם האחרונה כביכול שניתנה ישירות מאת ה' יתבר

זה מה שקורה לנו בינינו ובין עצמנו, וגם עם הפלשתינאים ובכלל. אנחנו כל הזמן מדברים, ולא טורחים לעצור ולו לרגע, כדי להקשיב להם. והם למדו שכאלה אנחנו, ולזכותם ייאמר שהם יודעים לנצל זאת היטב הם כאילו עובדים עלינו בעינים כל הזמן, אבל יודעים את האמת – שאנחנו עובדים על עצמנו

החנות פתוחה גם בשבתות כי אין ברירה, צריכים לאגור קצת עודפים לעתיד וכן לחסוך לטובת בתם היחידה. הרבי הציע כי יסגרו את החנות בשבתות ומועדי ישראל, והבטיח כי אם יעשו כך – בתם תתחתן בקרובהרבה יש ללמוד מפרשת השבוע שלנו לימינו אלה, פה בארץ חמדת ובכלל. אנחנו נתרכז בפן שכבר התייחסנו אליו בעבר לא אחת, אבל מסתבר שלא מיצינו אותו עד תום, הפן של המסירות נפש

עדיף אויב גלוי על פני אויב בתחפושת של ידיד. בין ובתוך הסחי ומאוס התרבותיים/מוסריים הסוגרים עלינו מכל עבר עד לתחושת מחנק מפחידה, קברניטינו המייצרים את אותה זוהמה מחניקה מוצאים זמן גם להגיב לאיומי המן התורן, ההוא מפרס של עכשיו, ודומיו.

לא היה שום ניסיון לפדיון שבויים תמורת תשלום כלשהו. חטפו לנו אנשים – צריכים להחזיר אותם הביתה במחיר גבוה ביותר, שאותו ישלמו החוטפים, עד כדי השמדה כללית,שבוע די עמוס היה לנו. לא כל כך בגלל רצף האירועים וקצבם – לזה אנחנו כבר רגילים לצערנו – אלא בגלל האירוע הקשה, שבוצע בשיטה חדשה, בירושלים.

קרח אולי היה הראשון ליצור מחלוקת בעם ישראל, אבל בני קרח לא מתו, והפוליטיקה שלנו תוכיח. אצלנו, המחלוקת היא אבן היסוד של כל הבניין הזה ששמו מדינת ישראל, ואת התוצאות אנחנו חווים יומיוםהגענו לפרשת קרח, שתוכנה אקטואלי תמיד כידוע, ולא רק בשבוע בו קוראים אותה. זהו שאומר לנו רש"י בפירושו הראשון למלים הראשונות בפרשה: ויקח קרח.

כאשר אנחנו מתעקשים שלא למלא את תפקידנו כ'חלתו של עולם', אנחנו הופכים להיות 'מחלתו של העולם' וכך אכן הוא מתייחס אלינו בשנים האחרונותאם נשאל אנשים שמחוברים קצת לפרשת השבוע – לא זו של ראש הממשלה וחבר מרעיו, אלא זו שקוראים בבית הכנסת בשבת – מהו התוכן של פרשת שְׁלַח-לְךָ, סביר להניח שרובם ככולם ישיבו כי סיפור המרגלים הוא העניין המרכזי בפרשה

כאשר האדם מודע לכך שיש מעליו כח עליון המנחה אותו, והוא חותר להתחבר אליו ולפעול בהתאם להנחיותיו - הוא יגיע להשגות נעלות באין ערוך יותר מאשר אם יתרכז בכוחותיו המודעים בלבד. פרשת השבוע שלנו נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות.

כלי התקשורת מלאים את סיפור נפילתו הצפויה לדעתם, של האיש המכהן עדיין כראש הממשלה, ומצטטים בחדווה את המתיימרים לרשת אותו. הסיפורים על "מעשי השחיתות" המיוחסים למר אולמרט אינם נגמרים, והרושם שיוצרים המתייחסים לנושא הוא, שהספירה לאחור כבר החלה, וכל שנותר הוא לקבוע את התאריך בו יופרש מר אולמרט מתפקידו ואת מקומו יתפוס מישהו אחר שישמש מטרה לרדיפתם של הצדקנים

פוליטיקה של דתיים עלולה להיות גרועה בהרבה מזו של מי שאינם מגדירים עצמם ככאלה, ואצלנו היא אכן גרועה יותר.

איזה נחת עשוי לחוש אזרח של מדינה בימים שראש ממשלת מדינתו נחקר בחשד לעבירות חמורות, והמערכת הפוליטית כולה נראית כערימת אשפה? אז מה אם יום העצמאות – בנסיבות האלה, זו לא סיבה למסיבה ימים אלו הם ימי ספירת העומר שעליה נצטווינו בפרשת השבוע

שבעת ימי הפסח הם כנגד שבעת ימי הבריאה וגם סידורם הוא בהתאם. היום הראשון כנגד מדת החסד, השני בגבורה, וכך הלאה עד השביעי שהוא במלכות. כאשר שביעי של פסח חל בשבת, יש לנו מלכות כפולה, גם שבת המלכה וגם שביעי של פסח. בשבת זו חל שביעי של פסח ועל כן אין קוראים פרשה על הסדר של פרשיות התורה, אלא מעניינו של היום – את פרשת בשלח עם קריעת ים סוף, והשירה שאמרו בעקבותיה.

הפוטנציאל קיים בנפש, כח החכמה נמצא; השאלה היא אם מתחברים למקור החכמה, ומתי. יכול להיות צעיר בעל ניסיון מועט כמותית אבל רב מאד איכותית, וזקן בעל ניסיון רב מאד כמותית – אבל חסר משמעות איכותית.

מר לבייב זיהה בדייקנות את חוליי המערכת. ומתוך הערכה מפוכחת שאין בידו לפעול לריפויה, ואולי גם כדי להתרחק מאפשרות פגיעתה הרעה בו, העדיף להתרחק ממנה. לענ"ד הוא עשה צעד נכון, אבל האם נותרה עוד איזו דרך בה ניתן לרפא את נגעי המדינה בה אנו חיים?

דומני שלא הרבה יחלקו עלי אם אקבע, בצער רב אגב, שהחברה שלנו מחוברת לצד הבהמי שבה הרבה יותר מאשר לצד המלאכי. העובדה שמפעם לפעם אנחנו מזדעזעים פחות מאותן חדשות רעות בדבר תקיפת קשישים וכו', מעוררת מחשבות נוגות גם ביחס אלינו כפרטים, במבחן ההתחברות לצד הבהמי או המלאכי שבנו.

האור הבא מן ולאחר החושך, יש לו יתרון על אור תמידי שמעולם לא כבה. הרי זה היה מצבנו בפורים של אז וגם מאז חווינו תקופות של חושך נורא שהפך לאור ואפילו לאור גדול יחסית. כעת אנחנו חותרים אל האור הגדול באמת, 'אור חדש על ציון תאיר'

מה שקורה בשדרות בפרט ובישובי עוטף עזה בכלל - כבר כמה שנים ברציפות, מעורר מחשבות נוגות עד מיאשות בדבר סיכויי שרידותה של הישות שהתיימרה להיות מדינה שתבטיח את הקיום של שרידי העם היהודי.

אחדות ישראל היא השתקפות של האחדות בינינו לבין הקב"ה באמצעות משה רבנו, כפי שהסברנו בשנים קודמות. אחדות זו באפוד מתבטאת גם בשוויון של עשרים וחמש אותיות על כל אבן. בדיוק כמספר האותיות בפסוק "שמע ישראל" המבטא את אמונתנו באחדות ה' יתברך

ההבדלים בין צדיקים, בעלי תשובה ורשעים, הדרגות השונות שהשתתפו בבניית המשכן, מקבילים להבדלים שבין המתכות השונות שנדרשו להקמתו, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

בנושא הכי אקטואלי, דו"ח וינוגרד, עסקנו בעבר לא אחת והבענו דעתנו עוד בטרם הוקמה הועדה - שחבל על הכסף ועל הזמן שיושקע בה, משום שכמו כל קודמותיה, היא לא תשנה דבר

רופא משתדל לרפא בדרכי הטבע ולא תמיד הוא מצליח, כי ככה זה בטבע. לעומת זאת אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לא תצטרך לרופאים כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. וכמו שריפאתי את המים, מה שאין בכוחו של שום רופא לעשות, כך ארפא אותך ולא יוודע כי אי פעם היית חולה.

זו הסכנה הגדולה במחשבה, שבעצם העובדה שיש לנו מדינה כבר הגענו לגאולה. אנחנו עלולים להפסיק להתאמץ כדי להגיע לגאולה האמיתית, זו שהיא גם נצחית וגם שלמה. אולי זו הסיבה שאנחנו חוטפים שוב ושוב, ודוקא במדינת ישראל מצב היהודים פחות טוב ואף יותר מסוכן מאשר במדינות אחרות. אולי זה כדי להעיר אותנו ולהזכיר לנו שלא זו הדרך ולא זה הכיוון אל הגאולה האמיתית.

כאז כן עתה; בחיצוניות, נראה שהתרגלנו לשעבוד וכבר לא מצפים לגאולה ח"ו. אבל זה רק בחיצוניות. כי בפנימיות, כל יהודי מייחל לגאולה.

המנהיגות, היא חפה מכל אחריות; התלמידים לא בסדר, ההורים, המורים, רק לא ראשי המערכת. הם תמיד בסדר. הם עושים ככל יכולתם, אבל יש בעיה של תקציב אז הם לא אשמים.

לא תכננתי להוסיף על מה שכתבתי בסדרת המאמרים על מערכת המשפט, אבל התפתחויות עליהן קראתי לאחרונה וכן חלק מהתגובות שקבלתי, הביאו אותי למסקנה שיש מקום לתוספת ואולי גם למעט הבהרות.סידרת המאמרים הוקדשה לרפורמות ששר המשפטים מנסה להנהיג במערכת המשפט של מדינת ישראל, רפורמות אותן אני רואה כתהליך חיובי שבא קצת מאוחר וגם לא במידה מספקת

השלטון אצלנו אינו ממשיך את דרכו של יוסף. הוא מתכוון לטובת עצמו בלבד ולא כל כך איכפת מי וכמה נפגעים מחתירתו להשיג את מה שנראה לו כטובת עצמו. מי יתננו מנהיג כיוסף שכל עניינו בטובת הכפופים לו. זה אפשרי ותלוי רק בנו.

החתירה לאיזון הזה, היא עניינו של כל יהודי בעולם וגם של כל קהילת יהודים. זה מאבק לא קל ולא פשוט, ולמרבה הצער, רבים נכשלים בו. הוא קיים בכל הרמות; ברמה שלנו, הרמה הנמוכה ביותר, זהו המאבק בין הנהייה אחר תרבות אדום לבין טיפוח תרבותנו המקורית.

החשש שמא רוחניות וגשמיות הם שני הפכים, הטריד כנראה גם את יעקב אבינו. שעל כן הוא חושש מאד מפני הצפוי לו בחרן, המקום אליו שלחו אותו הוריו כדי לשאת שם אשה.

העוסקים בחינוך אמורים לעסוק בתחום רוחני יחסית, הנחלת ערכים למחונכים. כל עוד זו היתה התודעה של מערכת החינוך, היו גם קצת תוצאות חיוביות אצל המחונכים. בשנים האחרונות, כבר לא מנסים להנחיל ערכים, רק כישורי חיים. ומאז החינוך מדרדר והולך. מאיפה זה בא? מהנחת היסוד שלא צריכים רוחניות בכלל, רק גשמיות.