זיגמונד פרויד (1856-1939) אבי הפסיכואנליזה. פרויד נולד באוסטריה. ב-1882 סיים את לימודי הרפואה ועבד כפסיכיאטר בוינה. שם התוודע לעבודתו של ברוייר וביחד כתב איתו את מחקרים בהיסטריה (1895).
באותה העת פרויד החל מגבש את רעיונותיו המקוריים שבבסיסן מונחת התפיסה כי נוירוזות המלוות אותנו במהלך חיינו נוצרו בתקופת הילדות כתוצאה ממינות מודחקת. פרויד טען שמקור המיניות הוא עוד מהילדות המוקדמת בניגוד לתפיסה הרווחת דאז לפיה מיניות מתעוררת רק בגיל ההתבגרות.
ב-1899 התפרסמה יצירתו המפורסמת ביותר של פרויד, פשר החלומות, ובה טוען הפסיכואנליטיקן כי החלום מבטא משאלות לב כמוסות שלא תמיד צצות לפני השטח או לחילופין צצות לאחר שסוננו על ידי המודע.
ב-1901 הקים פרויד את 'החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית' שמבין חברה נמנו פסיכואנליטיקאים דוגמת יונג ואדלר (שגם הם ניסחו תורות פסיכואנליטיות משלהם). בעקבות עליית הנאציזם עזב פרויד את וינה והיגר ללונדון, שם בילה את שארית חייו.
פרויד כתב 24 כרכים שעוסקים בניתוחים פסיכואנליטיים ובביקורות ספרות כשהבולטים בניהם הם פסיכופתולוגיה של חיי היום יום (1904), טוטם וטאבו (1913), מעבר לעקרון העונג (1920), האיש משה והדת המונותיאיסטית (1939).
תורתו של פרויד השפיעה רבות על לימודי הפסיכולוגיה והבנתנו את הנפש האנושית. פרויד היה למעשה הראשון שחקר באופן סיסטמטי את הדחפים הלא מודעים של הנפש האנושית ואת השפעתם על הרמה המודעת. כתביו היוו בסיס לפיתוחה של הפסיכותרפיה המודרנית.