זיגמונד פרויד

דיאלקטיקה מוגדרת כהתנגשות של רעיונות (תזה ואנטיתזה) מנוגדים ולבסוף הגעה לפתרון שיכלול שלוב של הניגודים (סינתזה). כפי שמאמר זה טוען, ההתפתחות הפסיכולוגית של נפש האדם מגיל הילדות עד לבגרות היא תהליך דיאלקטי רב תהפוכות שלבסוף מגיע לפתרון בדרך כזאת או אחרת. הדרכים שמאמר זה יכלול צועדות על שני שבילים שבנקודות רבות מקבילים זה לזה ואילו באחרות מתפצלים זה מזה. הדרכים שבחרתי להציג הן אלו של הפילוסוף פרידריך הגל ושל הפסיכו-אנליסט זיגמונד פרויד.

פרויד סבור כי גירוי אוראלי עלול להוביל לקיבעון אוראלי מאוחר יותר בחיים. אישיות אוראלית מתבטאת בקרב אנשים מעשנים, אנשים שכוססים ציפורניים, ואנשים שמוצצים אגודל. התנהגויות אלו מתבטאות במיוחד בעיתות לחץ.

שתי סצנות שייקספיריות, האחת מקומדיה והשנייה מטרגדיה, עומדות בשורשה של ההשראה הפרוידיאנית ומרכיבות את התמה עליה מתבסס זיגמונד פרויד בניתוחו את שייקספיר באמצעות כלי העבודה הלקוחים מהפולקלור. מאמרו של פרויד משנת 1913 "נושא שלוש התיבות" – “The Theme of Three Caskets” – מהווה את צומת הדרכים בה הוא עצמו, שייקספיר והפולקלור מצטלבים, הצטלבות המתרחשת על במת הדרמה של התיאטרון.

לפרויד היה יחס מיוחד לאמת. כחוקר ששם במרכז מפעלו את טבע האדם, מחשבותיו, יצריו, משאלות ליבו וחלומותיו, ניתן לצפות שהוא יהיה האחרון שיאמין באמת קיימת בלתי משתנה ונגישה לאדם החושב. בהקשר הנ"ל, אני סבור שיהיה זה יותר מנכון לסווג את פרויד לא כפוזיטיביסט אלא כנקודה איתנה – אפילו נקודת מוצא – בזרם המחשבה ההרמונאוטי בתרבות המערב. המתדולוגיה של פסיכו-אנליזה מבוססת על האסוציאציה ומה יכול להיות יותר הרמונאוטי ופרשני משיטה המבוססת על כוחה של האסוציאציה בהבנת המציאות או בהבנת התייחסותו של האדם למציאות?

נקודת המוצא של ביון היא הפנומנולוגיה של הפגישה האנליטית עצמה. הוא בוחן את הפגישה ואת המרכיבים שלה, את האווירה הרגשית, התחושה הכללית והמחשבות של האנליטיקאי ומצבו הרגשי. ביון מנסה לתאר חוויה, והוא משתמש בתיאוריות שונות (פסיכואנליטיות, פילוסופיות ומתמטיות) כדי לתאר אותה. כך שלמעשה הוא אינו מספק לנו תיאוריה פסיכואנליטית בכל מובן המילה, אלא תיאור, סינתזה תיאורית של החוויה. כדי לנתח משהו אנו זקוקים לעקרונות מסוימים. אצל ביון שתי הנחות היסוד שלו היו: התגלות האמת וצמיחה מנטאלית. הנפש צומחת בזכות החשיפה לאמת.

בעקבות פרויד, מרבית הפסיכואנליטקנים כיום מכירים בקיומם של מניעים תת הכרתיים, אם כי לא תמיד הם תמימי דעים לגבי מידת המשקל שיש לייחס להם. הרוב מסכימים, עם זאת, שבנסיבות רגילות לא ניתן ולא צריך ליצור דיכוטמיה בין מניעים תת הכרתיים להכרתיים היות שהם מזינים אחד את השני ומתקיימים זה לצד זה במגוון דפוסי ההתנהגות האנושית. למשל, גבר צעיר עשוי להתאהב באישה צעירה בגלל יופיה והאינטלקט שלה (מניעים מודעים) לצד משיכתו אליה כי היא מזכירה לו את אימו (מניע לא מודע).

ה"פסיכולוגיה" צמחה במסגרת השינויים הדרמטיים שעברה החברה האנושות מציביליזציה דתית למדעית. תחומי הדעת השונים שהתקיימו, מאז, בתולדותיה של החברה האנושית עוברים שינוי ומקובעים תחת מרותו של המדע וחוקיו. הדת ששלטה בחשבת האדם, ערכיו , מושגיו ודרכי התנהלותה של החברה לא רק שלא השתלבה בתפיסה המדעית החדשה, אלא נתפסה כמאיימת עליה. על רקע זאת ניתן להבין את צמיחתו של "מדע" חדש, הפסיכולוגיה, בעלת מושאי התייחסות שבחלקם חפפו לאלו בהם עסקה עד אז, הדת: ה"הוויה המנטאלית" של היצור האנושי ו"צרכיו הפנימיים" אשר נוסחו, עד אז, במסגרת התפיסה הדתית.

רובם הגדול של האנשים שהכרתי בימי חיי, כלל אינם יודעים מהו הפירוש של המילה. הם רק חושבים שמדובר במחלה נוראה ומפחידה, ובייחוד מסתורית. מעניין לשים לב, שאנשים שהמילה מפחידה אותם הם בדרך כלל אלה אשר אין להם ידע אודותיה ואודות מה שהיא מייצגת.סכיזופרניה עלולה בהחלט להיות מחלה קשה ואנושה, אך לא בכל מקרה היא אכן כזו. ידועה ומקובלת ואף מפורסמת ברפואה החלוקה הסכמטית של הסובלים מסכיזופרניה לשליש-שליש-שליש: שליש אחד מהלוקים בסכיזופרניה - לוקים בה בצורה קשה מאוד המשבשת כמעט לחלוטין את מהלך חייהם.

הכשל ברצף של הקשר הבורומאי נובע אצל ג'ויס מחולשת הפונקציה האבהית, כלומר מהיעדר של המסמן היסודי של שם האב, היעדר שהוא התנאי היסודי לפריצת פסיכוזה. במקרה של ג'ויס הכתיבה המתענגת על עצמה, האידיוסינקרטית והאטומה לפענוח, "חיונית לחלוטין עבור האגו שלו", מאחר שאפשרה לו להימנע מפסיכוזה. באמצעות השימוש באמנות כסינטום - מיתר משלים - בקשר הסובייקטיבי מכונן האגו מחדש.

לאקאן אינו מנתח את שפתו של ג'יימס ג'ויס (וגם אינו קובע שהוא משוגע, אם כי הוא מעלה זאת כשאלה), אלא מגדיר מחדש את הסימפטום הפסיכואנליטי במונחי הטופולוגיה של הסובייקט ג'ויס. הטופולוגיה כאן אינה משמשת כהסבר נוסף, כאנלוגיה למבנה ההוויה המדברת, אלא כצורה של כתיבה הממחישה את מה שחומק מהדמיוני, כלומר כגילום ממשי של ההוויה המדברת.

פרויד הפך את הבנתנו האנושית. אין אדם שלא מושפע מהמהפכה שגרם לה. לכולם נדמה שהם מכירים ומבינים את פרויד. אלפי ספרים, מחזות, סרטים, שנכתבו אחרי שהתחיל לפרסם את משנתו שינו לחלוטין את דרך הכתיבה. לא היו יותר יצירות שלגיבוריהן לא היה מניע פסיכולוגי. כולם יודעים שאם האומרת לבנה איזה משפט בתחילת היצירה יגרום לו לנזק נפשי בהמשך חייו. גם אם הפסיכולוגיה שינתה את פניה, גם אם קמו מתנגדים והולידו תיאוריות חדשות, כולן מקבלות חלק או מתעמתות אם פרויד.

משה הוא הספר האחרון שפרויד כתב. הספר מורכב משלוש מסות. ופרויד נלחם בכתיבתו זמן רב. את המסה הראשונה פרסם ב1937 בכתב העת אימאגו בחוברת הראשונה. בחוברת הרביעית הוסיף עוד מסה בנושא. את המסה השלישית הציגה בתו, אנה פרויד באוגוסט 1938 בפריז. מקורביו התנגדו לפרסום הספר. פרויד התחיל לכתוב את הספר ב1934. ב1936 כתב גרסה שנייה ולמעשה סיים אותו סופית ב 1939 כשכבר גלה באנגליה.

דחפים וגורלותיהם/ המושג "דחף" היה בשימוש כבר בתחילת המאה ה-19 בתחומים שונים - בפסיכיאטריה הגרמנית, בתחום חקר מחלות הנפש; וילהלם ניומן הגדיר את תחושת המועקה כנובעת מחוסר סיפוק של דחף

הרצאה זו תעסוק ב"משה", המסה האחרונה ש-פרויד כתב. מסה זו היתה לפרויד לכמעין עבודת סיכום בה חזר על כמה וכמה מרעיונותיו- כאילו מבקש לגייס אותם לפתרון השאלות שהעמיד לעצמו, שעיקרן :1) הדמות האמיתית של משה האיש, מה הגישה המחקרית הנכונה והבלתי-משוחדת.

בשנת 1898 פירסם זיגמונד פרויד ב"ירחון לפסיכיאטריה וניורולוגיה מאמר בשם "על המיכניזם הפסיכי של השכחה". בשנת 1901 יצא לאור ספרו "פסיכופתולוגיות של חיי יום-יום" שפרקו הראשון עוסק בשכחה של שמות ואשר מתבסס על המאמר הנ"ל.

זיגמונד פרויד / הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה, מבחר כתבים, א. תרגום: דנית דותן. עריכה מדעית: ד"ר ערן רולניק. הוצאת רסלינג

על אטיס (attis), אל שמקורו מרמת אנטוליה שבתורכיה, מסופר כי באקט של טירוף או כעס בלתי נשלט סירס את עצמו או סורס על ידי אימו ואהובתו סיביל (cybele) - אלת האדמה מתרבות פרגייה phrygia, המאה ה 11 לפני הספירה. חוקר הארצות היווני בין המאה השנייה לספירה, פאוסניאס (pausanias), מספר כי למעשה מי שעומד מאחורי הסירוס היה השד הדו מיני אגדיטיס (agdistis) המהווה גלגול קודם של אלת האדמה. אטיס, כתוצאה מהסירוס מוצא את מותו. בכתות המסתורין של תרבות פרגייה והתרבות המזרח תיכונית, האקט של סירוס עצמי מסמל התמסרות מוחלטת לאימו של אטיס, אלת האדמה.

בתחילת המאה העשרים מגיע פרויד שהביא לנו את תת הכרה והמיניות וגרם לנושאים שהיו טאבו להיכנס לשיח הלגיטימי. והחשוב מכל, עשה לנו הכרות עם מעמקי נפשנו שלנו, ילד את תת ההכרה והביא להבנה שונה לחלוטין של האדם

אוננות, אוננות, אוננות, אותם החטאים הקטנים שלנו ברגעים האינטימיים – האם צריך לדבר על אוננות? האם מותר? צריך אולי לא, אבל בהחלט מותר, מותר כל עוד העיסוק בנושא המביך הזה הוא אקדמי גרידא. אבל, האם אפשר להפוך דיון על אוננות לדיון אקדמי משכיל? מה כבר אפשר לכתוב על אוננות? בואו ונראה מה היה לד"ר זיגמונד פרויד להעיר ולהאיר בנדון, בכרך 12 מתוך 24 כרכיו בחיבור קצר מ-1912 שנקרא 'תרומה לדיון על אוננות' Contribution to a Discussion on Masturbation .