עיונים בכתבי הציונות

קובי דנה מציג לנו סדרות של עיונים ביסודות הציונות. בסדרה הראשונה עסק במבוא ושם כתב על אחד העם, הרצל, כצנלסון גורדון וז'בוטינסקי. הסדרה השנייה שעסקה ביסודות הציונות החלוצית, נפתחה עם מאמר מבוא על אברהם מאפו, וכאן, בפרק השני, יעסוק המאמר מהשכלה לציונות: המהפכה הציונית של פרץ סמולנסקין. גם חלק זה יתחלק לשניים. מאמר זה ידון בהתפתחות משנתו הציונית של סמולנסקין החל מתחילת חייו מתלמיד ישיבה, ויתעכב על מהלך חייו הביוגרפיים. מסתמן כי בחייו הציבוריים הצליח סמולנסקין לפרוץ והיה הרוח החיה במפעל ההתחדשות הלאומי של עם ישראל, אך בחייו האישיים הלך ודעך.

עיונים בכתבי הציונות / מאמר שמיני. כאשר קוראים ביומן הנעורים של הרצל וגם ביומניו המאוחרים יותר, אפשר בהחלט להבחין באדם אשר מחפש משמעות לחייו, אדם המצוי בחיפוש אחר זהותו, הנאבק למצוא לו מקום של כבוד בעולם, למצוא הכרה כסופר (אשר שאף להיות) וגם כאדם. ביטוי לכך ניתן לנו למצוא בתקופות שונות בחייו, מנעוריו ועד בגרותו. ככל שחולף הזמן ומתרחקים ממאורע כלשהו או מתקופת חייה של אישיות כלשהי, כך מצטברים להם עיוותים היסטוריים אודות אותו מאירוע או אותה אישיות. לא כל אחד מודע לכך, ולא כל אחד רוצה לגלות את האמת מאחורי העיוות או המיתוס שנוצר, אם מעצלות מחשבתית ואם כי נוח הדבר. כך גם לגבי הרצל נוצר עיוות היסטורי.

כשמתבוננים בתמונתו של אשר גינצברג (או "אחד העם" על פי שמו הספרותי) רואים בבירור דמות אינטלקטואלית, איש רוח אשר החכמה נגלית על פניו. ואמנם כזה הוא היה. עם זאת, אשר גינצברג היה אדם לא ברור. מצד אחד, כ"אחד העם", היה מהוגי הדעות הציוניים המקורים ביותר, ויש שיאמרו המקורי ביותר שבהם. הוא לא היה הוגה דעות שיטתי, לא הייתה לו תורה ציונית ברורה. אולם למעשה, רוב ההוגים הציוניים היו כאלה, נטולי שיטה רציפה. רבים ראו בו כהוגה עברי פורץ דרך אשר הצליח לשלב בין המסורת היהודית לבין הלאומיות היהודית יחד עם השפעות פילוסופיות אירופאיות.

"אם לא ימצאו בנו חלוצים ואבדנו..." עיונים בכתבי יוסף חיים ברנר (1880 – 1921). לעומת הוגי הציונות של דור החלוצים שעיינו בכתביהם במאמרים הקודמים בסדרה, יוסף חיים ברנר יוצא דופן. ברנר, בניגוד לגורדון, כצנלסון וטבנקין, לא היה רק פובליציסט והוגה ציוני אלא היה גם סופר. תחת עטו נכתבו סיפורים רבים אשר רובם מתאפיינים בריאליזם מוחלט והצגה כנה של המציאות הלא פשוטה, והלא סימפטית לעיתים, של חיי היהודים בארץ ישראל ובגולה ללא ייפוי וללא עידונים.

יש אשר יאמרו כי יצחק טבנקין היה מורה הדרך, המחנך ואפילו האדמו"ר של האסכולה הציונית חלוצית בארץ ישראל. ויש אשר יאמרו כי היה דיקטאטור ואליטיסט. בכל מקרה, בפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה לאחר לכתו, יכולים הדברים להיראות מאוזנים יותר ודרמטיים פחות. הבנת דו-הקוטביות של תפישתו הציונית של טבנקין חשובה על מנת להבין את גישותיהם של אנשי הישוב החלוצי ציוני בימים של התבססות תנועות הפועלים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. הציונות החלוצית: עיונים בכתבי יצחק טבנקין (1888 – 1971).

המהות האידיאולוגית של אנשי העלייה השנייה הייתה, בין היתר, כבוד לפועל העברי ולאדם הפשוט העובד ומוציא את לחמו מאדמת ארצו, וכזה היה אהרון דוד גורדון. בין חלוצי העלייה השנייה קשה שלא להבחין באדם כמותו, כיוון שעלייה זו התאפיינה בצעירותה, בעולים צעירים בשנות העשרה והעשרים לחייהם, בני נוער, צעירים וצעירות שעזבו את בית הוריהם בגולה והחליטו לשנות את אורח חייהם האישי ובתוך כך את חיי עם ישראל בדורם. ועל כן, קשה שלא להבחין בגורדון בין כל צעירי העלייה השנייה שהרי גורדון עצמו לא היה צעיר, וזאת רק במובן הפיזי.

בציונות יש מספר דברים, אמנם לא רבים, שנחשבים בעיני כל חברי המחנה כקונצנזוס. הרצל למשל הוא דוגמא יפה לימינו. בעבר גם הרצל היה מקור למחלוקת בקרב המחנה הציוני, אמנם לאחר זמן מה, וכמובן בימינו, הרצל הוא הקונצנזוס בקרב כל המחנה הציוני, יהא זה ימין ציוני או שמאל ציוני, כולם כאחד סובבים סביב דמות זאת. כהרצל, כך היא דמותו של יוסף טרומפלדור. דמות זו מהווה קונצנזוס ציוני מובהק. במשך שנים, בייחוד מהרגע שנפל בקרב על תל חי, נחשבה דמותו לדמות מופת המסמלת את הנכונות להקרבה אישית למען הכלל ולמען טובתו של העם היהודי על חשבון תועלתו האישית

אחד מהמנהיגים וההוגים הבולטים של תנועת העבודה הארץ ישראלית, ובכלל של היישוב הציוני בארץ אשר הטיב לבטא את דרך הגשמתה של הציונות בימי דורו, בייחוד בימים שלאחר משבר אוגנדה, בהם היה נדמה כי הציונות עמדה מלכת, הוא ברל כצנלסון. כצנלסון אומנם לרוב כתב מאמרים וחיבורים פובליציסטים שעסקו בבעיות השעה בציונות וביישוב, אולם התייחסותו לכל נושא של שעה הייתה כה הגותית ויסודית עד כי לדבריו יש תוקף גם לימינו שלנו, וזאת כיוון שהם נוגעים ביסוד העמוק ביותר של הרעיון הציוני וההוויה הארצישראלית.

זאב ז'בוטינסקי ידוע כמייסד זרם פוליטי חדש בציונות ומייסדה של התנועה הרוויזיוניסטית שלימים הייתה לאחת משתי המפלגות הפוליטיות הגדולות בישראל. בכך נחשב ז'בוטינסקי בעיני רבים לאבי הימין הפוליטי הישראלי. בתוך מה שהיה קרוי עוד מראשית התגבשות מחנה הימין הישראלי "המחנה הרוויזיוניסטי", היו שתי מחנות בולטים שנאבקו על צביונה של התנועה. אותו מחנה הקרוי היום בשם "המחנה הלאומי" תמיד נקרע בין שתי גישות לאומיות – בין הגישה האינטגראלית לבין הליברלית. בעוד יש הרואים באבי המחנה הלאומי ז'בוטינסקי כליברל לאומי, היו שראו אותו כאינטגרל לאומי.