במאים

אם תשאלו סטודנטים לכלכלה או למחשבים באוניברסיטת תל אביב, הם יגידו לכם שהשכן היחיד שהדשא שלו באמת ירוק יותר הוא הסטודנט לקולנוע, שמבלה יותר מכל סטודנט אחר על הדשא מול בניין מקסיקו – מעוזם של תלמידי האמנויות. בעוד שאר הסטודנטים מתרוצצים בין הכיתות והספריות מיוזעים וטרוטי עיניים, את רוב הסטודנטים מהחוג לקולנוע אכן תמצאו יושבים על הדשא, מעשנים סיגריה ולפעמים גם שותים כוס בירה. אבל אין באמת דבר כזה שהדשא של השכן ירוק יותר כי החבר'ה האלה אוכלים הרבה יותר סרטים במהלך התואר שלהם.

סיפורו של מר פטאל הוא סיפור מדהים, אודות אומץ וסיבולת שאין מקביל להם בהיסטוריה של אניות טרופות. מעטים הניצולים אשר יכולים לטעון ששרדו זמן רב כל כך בים. ואיש מהם לא בחברת נמר בנגלי בוגר. "חיי פיי" הוא עיבוד לרב המכר של יאן מרטל, שמגולל סיפור על ילד הודי בן 16 שמהגר עם הוריו לקנדה בשל נסיבות כלכליות. הסיפור קושר את השתלשלות האירועים דרך אמונה חזקה שכנראה טבועה בו מאז ילדותו. עם האמונה הזו מנצח ושורד את המסע אפילו לצד נמר פראי טורף. בימוי: אנג לי.

בסדרת ספרי "ליבידו" לקולנוע, בהוצאת רסלינג, ראה אור לאחרונה הספר "הציפורים של היצ'קוק", פרי עטה של החוקרת וההוגה הפמיניסטית השנויה מאוד במחלוקת קמיל פאגליה, העוסק בסרט האימה המפורסם של אלפרד היצ'קוק - "הציפורים". כל מי שגדל על סרטי קולנוע בשנות הארבעים והחמישים, השישים, ואפילו השבעים והשמונים, מכיר את המונח "סרט של אלפרד היצ'קוק" כשם נרדף לסרט מתח. וכאשר נאלצים לבחור מבין עשרות הסרטים המפורסמים שיצר במאי, מצטמצמת הבחירה לרוב לשתי דוגמאות בולטות, מרשימות ומפורסמות במיוחד. שני סרטים שאותם יצר הבמאי בזה אחר זה - "פסיכו", (1961), שעסק ברוצח סידרתי מטורף, ו-"הציפורים" (1963).

הסרט היצ'קוק מהווה מבט אל הפסיכוזה של יוצר הסרט 'פסיכו', אלפרד היצ'קוק, אמן המתח, שבילה קרוב לחמישים שנה מאחורי המצלמה. 'היצ'קוק' מרים את סיפור חייו של הבמאי בשיא הצלחתו ומספר סיפור על אהבה על סט צילומים של סרט מתח, על רקע זוועות האימה והמתח של 'פסיכו', קלאסיקת האימה של הקולנוע האמריקאי. מדובר בהפקה זוהרת שבחזיתה שני זוכי אוסקר: אנתוני הופקינס המגלם את היצ'קוק והלן מירן המגלמת את אשתו אלמה הטוענת בתוקף ש"אי אפשר לחיות איתו, אבל זה שווה את המאמץ". היצ'קוק' מרגיש כמו קריקטורה סוריאליסטית באופרת סבון על חיי הבמאי הגדול.

"קרחונים בארץ החמסינים – הקולנוע הישראלי החדש. שיחות עם במאים" של פבלו אוטין (בהוצאת רסלינג).

בימים אלו הוציאה "האוזן השלישית" אחרי עבודה ארוכה מארז של ארבעת סרטיו הארוכים של עמוס גוטמן. ארבעת הארוכים, שלושת הקצרים, זה כל ההספק של גוטמן. עליהם נוסף סרטו הדוקומנטרי של רן קוצר "עמוס גוטמן, במאי". בסופו של כל סרט יש בונוס, דברים שאנשים אמרו על עמוס גוטמן כשצולמו לסרט של רן קוצר ומפאת קוצר היריעה לא נכנסו לסרט ההוא אך הותאמו לסרטים של עמוס גוטמן.

עמוס גוטמן. צילום: דן לחמן

את גודאר אי אפשר לשכוח. כל סרט חדש משלו היה מלווה בים של מאמרי ניתוח ולא רק בעיתונות המקצועית, כל מבקר קולנוע כתב פרשנויות והגיגים משלו. מכל אנשי הגל החדש ובימינו כשהגל הזה שקע, גודאר נחשב לתיאורטיקן הגדול של הקולנוע

פרנסואה טריפו, האיש שאהב סרטים / ענר פרמינגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד

הסדרה נעה על מסלול הלימוד והקבלה המשותפת, של המדריך את הנערים הכה שונים מעולמו, והנערים שמגלים, לומדים לאהוב את המדריך וצריכים ללמוד לקבל גם את ההומוסקסואליות. אך לא רק בגלל הנושא שהיה קרוב ללבי דיבר אלי הסרט. למרות שהיה סרט דוקומנטארי הייתה בו תחושה של אהבת אדם גדולה מצד הבמאי

באיחור קטן של ארבעים שנה נותנת לנו הוצאת בבל מתנה יפה לסוף התחלת שנה. ספרו המצוין של טריפו על היצ'קוק. ספר חובה לכל חובב קולנוע וכל מי שרוצה לדעת קולנוע מה הוא באמת. בראיון בן 50 שעות יושבים השניים וטריפו מראיין ומדבר עם היצ'קוק, לכאורה על שאלות טכניות, על ניתוח מקצועי של הסרטים אך באמת על המרכיבים העושים סרט לסרט טוב.

לפני כשנתיים פורסם ספרו של גבריאל בן שמחון "אישה עם שלושה שדיים" נשים בקולנוע של פליני. בן שמחון הוא משורר ומחזאי אך גם פרופסור לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וממש לא פלא שמשורר אוהב וכותב על פדריקו פליני. פליני הוא יוצר ענק ורב רובדי. סרטיו ניתנים לפירושים שונים, כל סרט בפני עצמו וכמובן בהתייחסות לכלל יצירתו. כל פירוש מרחיב את היריעה ונותן עומק נוסף לסרטים. כך שכל מה שבן שמחון כותב הוא מעניין ומוסיף עוד נדבך להבנת סרטיו של הגאון האיטלקי.

בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עמוס גוטמן היוצר לא היה שנוי במחלוקת, שנאו אותו. לא אותו אישית אולי, אך את סרטיו אין ספק. עמוס גוטמן לא הבין את איבת הקהילה. לדעתו הוא שיקף אמת. בוודאי שאת האמת הפנימית שלו. כפי שידוע, כל יצירה נולדת מכאב. גם כשהיא קומית, מקור הלידה הייה כאב. עמוס לא יצר סרטים לטעמם של דוברים פוליטיים של הקהילה, אך הוא הצליח לשקף את הפרטי, את הקונפליקט המתקיים בקרבם של כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת, כשראו את ההשתקפות הזאת על הבד שנאו את מה שראו. אי אפשר היה להם להתמודד עם הפצע הפעור שפתח. לא היה מספיק ריחוק מכאן עכשיו ואנחנו.