היטלר

ועידת מינכן מהווה את שיאה של מדיניות הפיוס. תוצאות הועידה מלמדות על אמונה נאיבית בריטית וצרפתית כי ניתן לרצות את היטלר ותאבונו של האחרון מוגבל.

אחרי שהמערכה בצרפת הסתיימה בנצחונו המפתיע והמהמם של הצבא הגרמני, פנה היטלר בנאום לבריטים ובו הציע להם שלום. נוויל צ'מברליין, ראש ממשלתה של בריטניה עד לא מזמן, ושר החוץ שלו, הלורד הליפקס, נטו לקבל הצעה זו. אייאן קרשו, בספרו "הכרעות גורליות" מתאר מאבק קשה מאחורי הקלעים בין צ'רצ'יל, ראש הממשלה, לבין צ'מברליין והליפקס. התנהלו גם כל העת מגעים חשאיים בערוצים שונים עם הגרמנים להגיע להסכם מניח את הדעת.

ב 23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם הידידות בין שר החוץ הגרמני לשר החוץ הרוסי, ואף על פי כן היטלר החליט כן לתקוף את רוסיה. מרדכי ארגמן בודק את הסיבות והתזמון של התקיפה

* ב-3 ביוני 1940, שמונה ימים אחרי תום הלחימה בחזית הצרפתית, הטילו בראוכיץ' והאלדר על גנרל האנס פון גראייפנברג, ראש מחלקת המבצעים של צבא היבשה, ועוזרו, לויטננט-אוברסט גרהרד פייראבנד, לתכנן תכנית ראשונית למתקפה על ברית המועצות. השניים הציעו תכנית לתקוף את הכוחות הרוסיים באוקראינה, באותו אופן שהדבר נעשה בצרפת, על ידי איגוף ולפיתה

כאשר מתבוננים בהיסטוריה של גרמניה, נתקלים בהסטוריה הדומה באופן כללי להסטוריה של אומות אחרות באירופה. היא לא הייתה מעורבת במלחמות יותר משאר ארצות, להיפך; לאנגליה וצרפת למשל, יש רקע מלחמתי רב בהרבה, מלחמות ביבשת עצמה ומלחמות קולוניאליות רבות. על כן, קשה מאד להאשים את הגרמנים על עברם כסיבה להיותם גורם מרכזי במלחמת העולם השניה. למעשה, גם במלחמת העולם הראשונה נכנסה גרמניה למלחמה לא כצד יוזם, אלא מכורח הסכם שהיה לה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

אינני יודע אם אלו היו האנגלים שאמרו שפריס היא עיר נפלאה רק חבל שיש בה צרפתים. אמירה שנולדה לפני עידנים כשהצרפתים אכן היו גאוותניים ומתנשאים, לא דיברו אנגלית, גם אם ידעו את השפה, ושנאו את התיירים, למרות שהתפרנסה ממנה והם הוציאו את שמעה בעולם. כעת יצא לאור "הפריזאים." סופר אנגלי המקיף את פריס מצדדיה השונים היסטוריה של האנשים החשובים והפחות מוכרים, נדמה לי שאין עןד עיר שהייה טוריה שלה רצופה בכל כך הרבה דמויות מוכרות ומסקרנות.

אני ישבתי על הספה הכי קרובה ל"היטלר", כמה קטעים בהצגה רועדות ומודגשות תנועותיו של השחקן, באחת הסצנות הוא שומט את רגליו הארוכות קדימה ופולש עד כמה שניתן לטריטוריה של הקהל, ואני ישבתי הכי קרוב למקום הזה שבו ההצגה פוגשת את הקהל. זה רגע קצת מביך עבורי כצופה. אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו. הוא מצליח להנמיך אותה וגם לגחך אותה, ויחד עם זאת מצליח להעביר לצופה המון מסרים על אישיותו של המנהיג הכי זוועתי שיצרה ההיסטוריה

ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר / דני אורבך. הוצאת ידיעות אחרונות.

המחקר המדעי בנוגע לאחריות לרצח יהודי אירופה מחולק למספר תקופות. מסוף המלחמה ועד שנת 1957 התמקד המחקר בעיקר בתזת "האשמה הקולקטיבית" שהופיעה לאחר המלחמה בניסיון שמרני ועיקש להוכיח את קיומה של "גרמניה שונה" – בעיקר הוצאת ה- ss וזרועותיו מחוץ לחברה הגרמנית והצגתה כאנורמאלית ביחס לחברה הגרמנית תוך הטלת האחריות כולה על תכנון עמוק מעמיק ובלעדי של היטלר. המחקרים שלאחר המלחמה ביקשו להציג את אזרחי גרמניה כקורבנות הן של השתלטות המפלגה הנאצית והטלת מרותה על העם הגרמני והן כקורבנות של הפצצות אוויריות וגירוש על ידי בעלות הברית.

אברהם בורג איננו יכול להיחשב כפוסט ציוני של ממש. הוא לא ישתתף בגוף שמציע חרם כזה או אחר על ישראל. הוא מבקש לנתח אחרת את עובדות חיינו והמציאות בה אנו חיים ולקוות שמהבנה חדשה תתחיל התנהגות אחרת שתשנה את פני המדינה ותוליך אותה למקום אחר. בעיקר מוסרי יותר ומנותק מהשואה כנטל ולהפוך אותה לחלק מההיסטוריה שלנו אך לא כזו המכתיבה כל צעד וכל מחשבה בחיי

שתי דמויות פוליטיות,שלטוניות, האפילו כל אחת בדרכה על החיים בתחילת המאה העשרים. היטלר ו-סטלין. מסיבות היסטוריות שמם נכרך יחד לעולם. ובעיני רבים הם נחשבים לתאומי השטן. המאה העשרים הכירה כמה וכמה משטרים דיקטטוריים. מוסוליני ו-פרנקו שהשפעתם לא חרגה כמעט מתחום ארצם. גם אם מוסוליני ניסה לאיים על אפריקה הוא נחשב ללא רציני ואפשר היה לפטור אותו במשפט "לפחות הוא גרם לרכבות באיטליה לצאת בזמן" אחר כך התחבר לדמות החשובה שגם האפילה עליו, היטלר.

ספרו של איאן קרשו, פרופ' להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטת נוטינגהם שיצא לאור בארץ ב-1998 הוא בעל ערך ומקץ כמעט שני עשורים מאז נכתב באנגלית תחת השם "the ‘hitler myth’ ” הוא ראוי לעיון מחודש.הקיבעונות האידיאולוגים של היטלר אין בהם די להסברת הפופולאריות שלו. יש להתמקד בתדמיתו של היטלר כפיהרר. יש לחפש את המקור לפופולאריות העצומה של היטלר במי שהעריצו אותו ולא במנהיג עצמו. הספר מנסה לצעוד בכיוון זה. הוא מעוניין בתהליך התעמולה, בבניין התדמית ומעל לכל - במידת קבלתה של התדמית בקרב העם הגרמני (איך נתפש היטלר לפני הרייך השלישי ובמהלכו). פחות היטלר ויותר הדרך שמיליוני הגרמנים ראו אותו.

הארי מוליש הוא סופר הולנדי. שלושה מספריו תורגמו לעברית בעבר. אחד מהם, התנקשות, גם הפך לסרט די מוצלח. מעניין לקרוא ספרים הנכתבים בשפות שהן מחוץ לזרם המרכזי

ימיו האחרונים של היטלר - על ספרו של יואכים פסט

היה לי קשה להביא את עצמי לקרוא את הספר הזה. יש בי חשש מצורת הכתיבה המתפרסמת לאחרונה, זו "המטהרת" זו המנסה לספר לנו "גם אנחנו היינו מסכנים".

בתוך הבונקר של היטלר 14 הימים האחרונים / יואכים פסט. הוצאת אחוזת בית

בוודאי שמעניין אותי לדעת. בוודאי שאני רוצה ללמוד איך חיו וחשבו הגרמנים "הקטנים". מה ידעו ומה לא. במה האמינו. איך נתפסו לכל זה. אינני רוצה שינסו לשחוק את מה שאני מרגיש ואינני רוצה רגשות דואליים בהקשר הזה.