אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בכל מקרה - סיפורת


מאז ומתמיד שנאה את השלג.

כשהיתה ילדה קטנה היו בהונותיה מתנפחות ומאדימות בקור, ונשימתה היתה מתקצרת כשהתאמצה לשאוף לקרבה את אוויר החורף הגבישי. האור המועט, אשר דלף בקושי משמש חלבית, דכדך אותה. הכפור התגבש בגרונה, והבוהק היה לבן ומעוור עיניים. סכנות רבות עמדו בפתח.

בימי החורף היתה ממהרת לכנס את בנה ובתה הביתה בידיעה מוקדמת כי עוד מעט ילך החוץ וישליג. עולמה הקטן, עולם המשפחה, אשר בראה בבשרה ודמה, היה שברירי ותלוי על בלי מה. הפחד והדריכות גוננו עליה כשריון.

ובחלומות הלילה הנוראים ביותר, אשר לנוראים מהם לא התירה חרבו המתהפכת של שומר הסף להסתנן פנימה, היתה האדמה נשמטת מתחת לרגליה, ובלב הולם היתה מתעוררת אל נס גופו החם של בן זוגה.

הוא היה סוכן נוסע.

לרוב היו נסיעותיו קצרות.

היה לו מקום שמור בקרון השינה, או כרכרה סגורה שכורה למספר ימים.

כשהתארכו נסיעותיו, היה חסרונו המתמשך קשה מנשוא, ופעם בחורף, כשנעדר זמן רב מדי, חלמה עליו, כשידה הימנית תרה בקדחתנות, בתחושת ערות חריפה שבחלום, אחר ידו החמה המונחת לצידה על הסדין הקר. שאר גופה הסתחרר, צנח מטה במהירות אל פניו המתים, עצומי העיניים, הפרושים תחתיה מלוא כל העין. עצומים היו ולבנים כערבה המושלגת, ושרטת אדומה כדובדבן חתרה באפיקה על מצחו מרקה ועד רקה. מטה, מטה כמעט ושקעה באגמים הבהירים של עיניו, אשר נפקחו לרווחה, ואז פקחה גם היא את עיניה ומיהרה אל דלת הכניסה.

הוא עמד בפתח ועל מצחו להטה השרטת האיומה למראה. הוא שב הביתה, ושלא כדרכו, עטף את כתפיה בחיבוק קל ורך כטפיחת כנף.

הם ישבו במטבח החם. כבר החליף את בגדיו, וכוס משקה חיממה את כפות ידיו. ביקש לספר לה, אך לא זכר בבירור, כיצד הופרה שלוות הדמדומים, היורדת ברכות ומאדימה את שטיח השלג, אשר נפרש סביבו.

"זה לא יתכן." אמר לעצמו.

לבדו עמד בשדה הפתוח. ערבה מושלגת נפרשה בזיכרונו. זמן שלג אינסופי.

הלובן נפרש מן האופק ועד האופק, וקהות חושים מנומנמת תפסה את מקומה של החריפות החותכת, הראשונית, של הקור. תשוקה עזה ומקפיאת דם פיתתה אותו להתכרבל בנוצות השלג הרכות. עפעפיו נצמדו זה אל זה, אך עשתונותיו עוד נותרו עמו. עליו להיאבק ברצון לישון, אסור להיכנע. רבים מן התועים בשלג שקעו בשנת עולמים בקבר המזרן של שלג נוצתי.

"אחכה לבוקר?" שאל בקול רך ונותר ללא מענה, וממילא נראה הבוקר רחוק כחלום.

"אל הרכבת!" ענה לעצמו לחש נחש מעורר ומדרבן, ורעד קל חלף בגופו. "להגיע אל הרכבת, להגיע הביתה!" הוא עשה את דרכו בקושי. פתיתי השלג, אשר שב לרדת, סימאו את עיניו.

"הביתה. הביתה. בכל מקרה. הם לא יחזיקו מעמד בלעדי."

היכן הבית, מי הם ואף מי הוא עצמו, זאת לא זכר בבירור, אולם כרגע לא היתה לדבר חשיבות של ממש. רק צליל המילים, ולא משמעותן הנשכחת, הוא אשר גרם לרגליו לרוץ בחשק ובקלות. הוא התנשם וגופו התחמם. טיפות זיעה התלהטו על מצחו. לעיתים עצם את עיניו ופרש את ידיו כציפור עיוורת. הוא לא רץ, אלא החליק על פני השלג. הוא לא חשש מן המרחב הפתוח. במישור הרחב והריק יכול היה להתקדם ללא כל הפרעה. הוא לא חשב על דבר. מחשבותיו חגו סביבו וזמזמו כיתושים.

הכאב חתך במצחו והדם ערפל את ראייתו, ואז נחבט ראשו בידית הברזל הקפואה של קרון רכבת, חבטה קלה, רכה כטפיחת כנף. צעד פנימה במעבר שבין שני קרונות שינה. היתה זו שעת האוכל והוא נדחק בין עגלת החלוקה הרחבה לבין אחד המושבים.

"חזרת?" חייכו אליו פניו של היושב על הספסל. "לעיתים חייבים לחלץ קצת עצמות."

הוא התיישב והרכין את מצחו הדווי על הגב הנוקשה של משענת הכסא שלפניו. היא הוכתמה בדמו והוא מיהר לרפד אותה באמת ידו. כך נוח יותר.

בכוח פקח את עיניו. שכנו לספסל חייך אליו והושיט לו ממחטה נקייה וספל קפה חם, שריחו החריף נודף. הוא הניח את הממחטה על מצחו ובהכרת תודה לגם מן הקפה. כן, כך טוב יותר. קל יותר לתכנן את הצעדים הבאים, כשהוא יושב על הספסל המרופד בתוך הקרון החמים והנוח, הקפה מאיץ את הדם בעורקיו. מחשבותיו הצטללו.

בכל עצמותיו חש כי הישיבה ברכבת היא תעתוע והרכבת - חזיון שווא היא, שכרון שלגים. אין לכך כל חשיבות. אסור לו לדקדק בקטנות. במצב שכזה עליו להיות מעשי. הקפה שילגום עכשיו ישמור על ערנותו. הוא לא יניח לו לשקוע בתרדמה כאן, אך גם לא יחמם את איבריו הנמצאים שם בחוץ. זהו רק רגע קל של הפוגה, רגע של מחשבה צלולה וקרה, רגע בו הולך ונקרש הדם בעורקיו.

עליו להימלט מכאן! הוא בעט ברגליו ברצפה ושפשף בחוזקה את כפות ידיו זו בזו.

"להתעורר להתעורר להתעורר!" צעק ללא קול אל תוך אגרופיו החפונים זה בזה, ציפורניו מתחפרות בבשרו, מכאיבות, הבל פיו חמים עדיין, הבל הבלים.

src=image2/snowtrain.jpgשכנו הביט בו כל העת, תימהון ורחמים ואהדה שלובים במבטו.

"קר לך?" שאל. היה חם כל כך בקרון, מחניק ממש.

איש חביב אך טורדני. פניו קרובים וגדולים ולבנים כשלג, מייד יימסו בחום, ועולם לבן ישוב ויפקח את עיניו.

נהג הקטר נכנס אל הקרון, טופח בחמימות על כתפיהם של הנוסעים ולוחץ כפות ידיים שהושטו לעברו. פניו היו חזקים וריח נעים נדף ממנו, ריח של סבון ושמן, מכונות וטבק. ידיו, שהושטו ללחיצה, רבועות היו ומגען קשה, חם ומחוספס. ידיים עסוקות היודעות את אשר לפניהן. "התאוששת?" חייך אליו ולחץ את ידו. "הכול מאחורינו. נוכל להמשיך!"

כמה נעים לצלול אל תוך מבטו החם של האיש הזה, לנעוץ עקבים בצמד האישונים המשחירים בביטחון, להסכים עם כל שיאמר.

אבל צמרמורת כפור הרעידה את גוו. האיש שישב לידו קם והניח את ידו על כתפו של הנהג. הם ניגשו להסתודד בפינת הקרון ומדי פעם הביטו בו. הנהג משך בכתפיו בחוסר אונים. כרגע לא ניתן לעשות דבר, אין לנו רופא כאן, זוהי היסטריה. זו היתה חוויה קשה וניתן להבין תגובה שכזו. אולי כדאי לחטא את השריטה המכוערת במצחו ולהגיש לאומלל כוס נוספת של משקה חם.

"כמעט ואירעה לנו תאונה." שכנו שב ורכן אליו, נותן בידיו המרעידות ספל קפה שני ומניח ממחטה שנייה, טבולה בנוזל צורב על מצחו. שוב קלחה החמימות המעוררת בעורקיו. הוא קירב באיטיות את הספל אל שפתיו ולגם ממנו בזהירות. הצמרמורת חלפה, וחרדה נטולת ספקות תפסה את מקומה ולפתה את לבו בידה הקרה.

"עלי להימלט מכאן." מבוהל היה ונואש. הקרון ונוסעיו סגרו עליו. בזיכרונו שבו ועלו סיפורים מסמרי שער אודות הנקברים חיים בשלג, אשר קיפחו את חייהם בעודם שבויים בהזיית מוות חיה.

"עלי להיחלץ, או שכאן יהיה קברי."

הוא התבונן בריכוז בפניו נעימי הסבר של שכנו, מנסה להעלימם באש מבטו, אולם הם התקשחו, מסרבים להתפוגג. נחישות פתע הזניקה אותו ממקומו. הוא פתח את החלון. משב רוח ופתיתי שלג שטפו פנימה.

שכנו התרומם מיד ממקומו וסגר את החלון בחבטה.

"הרגע," פקד בקול רך, "אתה מפחיד כאן את כולם."

מישהו קרא לנהג הרכבת. זרועות חזקות הושיבו אותו במקומו.

"הרגע," חזר גם הנהג "ראה, כולם עברו חוויה קשה. כולם רוצים לישון עכשיו, וכולם רוצים כבר להגיע הביתה."

"אתם תמיטו עלי אסון. תקברו אותי בשלג הזה."

"אינך נמצא בשלג, אלא ברכבת, איבדת את הכרתך. זו היתה כמעט תאונה."

השכן חזר על דבריו, מדגישם בקולו ההחלטי והרך. “נסה להיזכר במה שאירע כאן, קודם שנחבט ראשך במשענת הספסל שלפנינו."

הוא התבונן במשענת המוכתמת בדם והקשיב.

"אינך זוכר את הכרכרה שפרצה אל מסלול הנסיעה? כמעט ירדנו מן הפסים. באור הדמדומים לא הבחין בה הנהג. רק בדרך נס לא קרה דבר. דבר לא קרה. אנא, נסה להיזכר."

תחינה עקשנית היתה במבטו של האיש.

הוא ניסה בכל כוחו, אך בזיכרונו נפער לוע, הבולע אל תוכו פכים קטנים שהיו חקוקים בו רק לפני רגע. מאחורי עפעפיו נפרש רק שדה מושלג. הוא תר אחר בדל של ראייה, שמץ, אשר טרם נבלע בחשכה הרעבתנית. הביט החוצה וביקש לקרוע במבטו את הגלוי לעין. הרוח מחתה כבר את עקבותיו, אך האושר מילא אותו כשנחו עיניו על כתמי הדם, דמו שלו, אשר עיטרו את השלג במסלול מפותל.

"אני צודק," מלמל לעצמו.

הבעת פניו התמהה של שכנו לא הטרידה אותו עוד. עתה היה בטוח.

"הבט, שדה השלג מוכתם בדמי.” אמר לאיש “אם רק תביט החוצה!”

אך החושך כבר ירד, והילת האור, הקורנת מפנסי הרכבת ומחלונותיה, היתה מעורפלת. קצותיה התמוססו בחשכה.

אבל, האם זה יתכן? האם הדם זב ממנו עוד לפני שנחבט ראשו בקרון הרכבת? איך זה יתכן? הוא נבוך לרגע, אולם השכן סובב בתקיפות את ראשו על ציר צווארו. קולו חרק, לא, אין זה הגיוני כלל וכלל. זהו חזיון תעתועים.

הרכבת צפרה בקול בוטח. הילת האור הזהובה נעתקה ממקומה. שדה השלג החשיך. עוד מעט. עוד מעט. עוד מעט זוגתו, עוד מעט הלחיים הרכות של ילדיו הישנים. עוד מעט הרציף והנוף המוכר ייפרשו לפניו כשטיח ענק ססגוני.

"יותר מדי קפה.” אמר ולחץ את ידה בחיוך עייף. רק עתה אזר כוח לספר לה כיצד כמעט ואירעה תאונה בין הרכבת, בה נסע, לבין כרכרה, אשר פרצה אל הפסים, ובאור השקיעה האדמדם לא הבחין בה נהג הקטר. הרכבת עצרה בחריקת בלמים וראשו הוטח קדימה ואחורה. הנסיעה התעכבה עד אשר השיב הנהג את נפשו, כמוהו כנוסעים, והערה אל קרבו כמה ספלי קפה. לכן אחר לשוב הביתה.

"ידעתי." אמרה ברוך ואצבעה נגעה בזהירות בשרטת."יש לי לפעמים ידיעה מוקדמת, אבל ידעתי שתחזור. בכל מקרה."

לאחר שהגלידה השרטת נחשפה צלקת דקיקה, סדק ישר וארוך, כאילו התרומם חלקו העליון של ראשו על ציר ושב והודבק במקומו. היא צחקה כשאמר, כי הנה נחרש מצחו בחריצי התבונה, והוא אינו עוד אותו נער שוטה ונבוך כשהיה.

ובלילות היתה ידה נאחזת להרף עין בידו ואחר נשמטת, חסרת אונים, בעוד גופה מסתחרר מטה במהירות, אל שדה השלג הרך, הפרוש תחתיה.

"חזור אלי, חזור הביתה. חזור בכל מקרה."

היא היתה פוקחת את עיניה אל מראה פניו הישנים בשלווה, וידה היתה שבה ונאחזת בידו.

לאחר הלילה ההוא השתנה הכול. לא חששה עוד מאובדן, מקריסת עולמה. שדה שנשרף לא יישרף עוד. כוח חדש נמסך בדמה. מעתה נאחזה בחשק בחיים, לא ציפתה עוד בדריכות, לעתיד לבוא. לא שקעה עוד במחשבות עגומות.

צל לא העיב עוד על אור הימים. ילדיהם גדלו ובגרו, והבן והבת הצעירים, אותם הרתה וילדה לאחר שובו, כבר השתעשעו על ברכיהם. שוב לא התירה לפחד לעבור את סף דלתה, והשלג לא ירד יותר.

וכששיחת רעים קלה קרבה יתר על המידה אל מוקד סכנה לשלוות הנפש, היתה מחבקת בחוזקה את ילדיה הצעירים, והם היו מוחים על חוצפתה בבעיטות מסיחות דעת ברגליהם הזעירות, בעוד היא ממהרת להתרחק, פן תגונב אל אוזניה בשורה רחוקה אודות אותה תאונה, אשר אולי קרתה מזמן, הרחק כל כך, בערפל השכוח למחצה, ונוזפת בהם בחיוך.

ומהי בשורה, ככלות הכול?

היא מתדפקת על הדלת, בתחינה עיקשת ונואשת. אך כל עוד תשמרנה הדלתות סגורות, על מנעול ובריח, לא תוכל נשמתה הערטילאית, המעורטלת, לעטות בשר.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת

.