יום שישי, מרץ 29, 2024
פילוסופיה

שפינוזה הגל – מיסטיקה רציונלית חלק ב

חלק שני – הביקורת של הגל על שפינוזה: מיסטיקה ראציונאלית

לחלק הראשון של המאמר

בחלק זה, כאמור, נרצה לבחון כיצד קורא הגל את שפינוזה, וזאת באמצעות ביקורתו על שפינוזה. הנחת העבודה העומדת בבסיס מאמר זה היא כי הביקורת של הגל על שפינוזה מצביעה על כך שהגל קורא את שפינוזה כ’מיסטיקן-רציונאלי’. כלומר, הטענה היא שאם לא היה הגל קורא את שפינוזה כ’מיסטיקן-רציונאלי’, לא היה מבקר אותו בדרך בה ביקר. אם נפרק טענה זו למרכיביה, אזי ניתן לומר כי הביקורת של הגל מעידה על כך שהגל קיבל את שפינוזה כמי שמחויב למתודה רציונאלית. כמו כן, הוא ראה מתודה זו כמובילה למצב המיסטי, שהוא, כמתואר במאמר זה, מצב אחדות מוחלט של חוסר הבחנות.

חשוב לזכור כי אין זה לא טריוויאלי לחלוטין שמבקר של שפינוזה יקבל את שתי אמות המידה הללו: את היות שפינוזה מחויב באופן מלא למתודה הרציונאלית והיות מתודה זו מובילה למטרה מיסטית. שהרי, כפי שצויין בחלק הקודם, ניתן להצביע על אמת מידה אפשרית של דעות שבצד אחד שלה נמצאת הטענה שבחשבון אחרון שפינוזה אינו מחויב לרציונאליות, אלא הוא מיסטי, ומצד שני ניצבת הטענה ששפינוזה אינו מיסטי, אלא רק מחויב באופן מלא לרציונאליות.

הביקורת של הגל על שפינוזה חושפת את הקריאה המאוד פרטנית שהגל קורא את שפינוזה. קריאה הנדמה ורואה את שפינוזה כמי שמחויב הן לרציונאלי והן למוחלט המיסטי. ניתן לראות זאת כבר בהתייחסות של הגל להגדרות שבתחילת ה”אתיקה”. הגל, בהתייחסותו להגדרה vi, המציינת שאלוהים הינו אינסוף מוחלט (absolutely infinite), מתייחס בעיקר לביאור הגדרה זו, העוסקת באינסוף המוחלט. הוא מציין כי:

“for spinoza the infinite is not the fixing of a limit and then passing beyond the limit fixed – the sensuous infinity – but absolutely infinity, the positive, which has no beyond.”[1]

ניתן לראות כי הגל רואה את האינסוף המוחלט של שפינוזה כחסר הגבלות, ולפיכך ניתן לראותו כקרוב למוחלט המיסטי. שהרי הגל מציין כי האינסוף אצל שפינוזה אינו אינסוף מספרי, חושי, חיבור של דברים או מספרים, הניתן לחלוקה, אלא אינסוף מוחלט, ללא הגבלות, וככזה גם אינו ניתן לחלוקה, משום שכל חלוקה בהכרח כוללת הגבלה, ועקב כך פגיעה במוחלטות האינסוף.

ניתן לראות כבר בכך רמז עבה לראייתו של הגל את שפינוזה כבעל מטרה מיסטית, שהרי האינסוף המוחלט הוא תיאור האלוהים, והכרת האלוהים היא מטרתו של שפינוזה ב”אתיקה”. מכאן שאם אלוהים הוא מטרתו של שפינוזה ואלוהים הנו אינסוף מוחלט, ולפי הגל האינסוף המוחלט הוא בעל אותן תכונות של המוחלט המיסטי, אז ניתן להניח שלפי הגל מטרתו של שפינוזה היא המוחלט המיסטי. ואכן, נדמה כי ניתן לראות בביקורתו של הגל על שפינוזה שהוא קורא את העצם השפינוזיסטי כסוג של מוחלט מיסטי.

הנקודה הראשונה שמעלה הגל בביקורת שלו על שפינוזה, המנוסחת במפורש ב”history of philosophy”, עולה בעקבות האשמה באתיאיזם שהופנתה כלפי שפינוזה. הגל למעשה הופך טענה זו וקובע במקומה:

“with him [spinoza] there is too much god.”[2]

כלומר, הוא לא טוען ששפינוזה אינו מאמין באלוהים, אלא שהוא מאמין ביותר מדי אלוהים. הגל טוען כי שפינוזה הואשם באתיאיזם עקב הזיהוי שיצר בין אלוהים לעולם. עקב כך נראה כי הטבע הופך להיות אלוהים במובן האמיתי, או שניתן לומר שאלוהים יורד לרמת הטבע. באופן זה נראה כי אלוהים נעלם ורק הטבע נשאר. אבל הגל טוען כי אלוהים אצל שפינוזה הוא סוג של אחדות שאינה ניתנת לחלוקה:

“god is unity, not one made up of tow, but absolute substance, in which has really disappeared the limitation of the subjectivity of thought and nature.”[3]

טענתו של הגל היא שהמתנגדים לשפינוזה תוקפים, כביכול, את מושג האלוהים שלו, אבל למעשה הבעיה שלהם היא לא עם האלוהים האינסופי, אלא עם הדברים הסופיים. הגל מציג טענה זו על רקע שלושה יחסים אפשריים בין האלוהים לבין הדברים הסופיים (שאנו כבני אדם נמנים עליהם):

יחס ראשון הוא – רק הסופי קיים. ובמובן זה אנו, כיצורים סופיים, קיימים, אך האלוהים, כאינסופי, אינו קיים. עמדה זו מכונה ע”י הגל אתיאיזם משום שהאלוהים נעלם למעשה בתוך מערכת שהיא לחלוטין סופית שאינה משאירה מקום לאל האינסופי. היחס השני הוא – רק האלוהים האינסופי קיים, בעוד שלדברים הסופיים (ובכללם אנו עצמנו) אין קיום ממשי, אלא רק קיום כתופעה נראית. על פי היחס השלישי – גם אנו, כסופיים, קיימים וגם אלוהים, האינסופי קיים. הגל מציין כי אפשרות זו הינה רעיון שקרי. אומנם, העמדה הפופולרית והמקובלת היא שלשני הצדדים יש קיום באותה המידה, משמע – גם אנו קיימים וגם אלוהים קיים. אבל לפי הגל ההיגיון אינו יכול לקבל את תפיסת ה”גם וגם” הזו בכל הנוגע לשני מושגים קוטביים כל כך כמו האינסוף והסופי. נדמה כי חוסר היכולת לשלב בין שתי עמדות אלו נובע מכך שמדובר על האינסוף המוחלט כחסר כל גבול, וככזה הוא הכול. עקב כך, לא יכול להיות מצב בו האינסוף המוחלט, חסר הגבולות, יהיה קיים, ובמקביל יתקיים גם דבר מה מוגבל כמו הסופי, שהרי שני המושגים הללו סותרים זה את זה, כפי שברור מהמבנה האטימולוגי שלהם:– סופי =p ואין סופי =~p.

לפי הגל, שפינוזה אינו חוטא בהבנה הדואליסטית הסותרת המנסה לראות גם את האלוהים האינסופי וגם את העולם הסופי כממשיים. כמו כן, הוא אינו בעל עמדה אתיאיסטית לפי הגל, עמדה המבטלת את האל וקובעת אותו כמה שהינו בסך הכול קבוצה של אופנים סופיים. הגל טוען כי שפינוזה אינו שולל את ממשותו של האלוהים האינסופי, אלא דווקא את ממשותם של האופנים הסופיים והפרטיים.

שפינוזה, אמנם, אינו מבחין בין אלוהים והעולם, ובמובן זה אולי נכון לקרוא לתורתו אתיאיזם. אבל, לפי הגל, אם נקרא לשפינוזה אתאיסט רק משום שהוא אינו מבחין בין אלוהים והעולם, יהיה בכך שימוש לא נכון במילה. זאת משום שאתיאיזם, לפי הגל, אינו רק חוסר הבחנה בין אלוהים לעולם, אלא ביטול האלוהים ע”י קביעת היותו מורכב מן העולם הסופי. לעומת זאת, זיהוי העולם עם האלוהים יכול לנבוע גם מביטול העולם הסופי והפיכת העולם הסופי לאלוהים.

עמדה זו, השוללת למעשה את העולם הסופי, היא העמדה אותה מייחס הגל לשפינוזה. בעקבות כך טוען הגל כי יש לקרוא לתורתו של שפינוזה “אקוסמיזם”, משמע “שלילה של הקוסמוס”, כלומר שלילה של העולם. שהרי תורת שפינוזה (לקריאתו של הגל) גורסת כי אין לייחס ממשות לעולם, כלומר לקיום הסופי, אלא לייחס אותה רק לאל כעצם. לכן, טוען הגל, עבור שפינוזה אין באמת משהו שניתן לכנות אותו עולם, אלא העולם הסופי הוא רק תיאור של האלוהים, וכשלעצמו העולם אינו דבר, למעשה. כפי שהגל מציין במפורש ביחס לתורת שפינוזה:

“the world has no true reality, and all this that we know as the world has been cast into the abyss of the one identity.”[4]

כפי שמציין יובל[5], חשוב להבין כי ביקורת זו אינה מתבססת על תורתו הרשמית של שפינוזה אלא על מה שהגל סבור כי מובלע בתוכה. לפי הגל, אצל שפינוזה כוליות העצם הופכת לעקרון הבולע את הכל ומביא לחיסולם של כל ההבדלים המיוחדים, הנטמעים ללא זכר בתוך האחדות. כל מה שמופיע בפנינו כמובחן ונבדל אינו כזה אלא בשל פעולת הכוח המדמה – לא מכוחו של מעמד ישותי עצםיבי. הממשות היחידה היא שהעצם קיים כשלעצמו ואילו האופנים הסופיים אינם אלא מצבים חסרי עצמאות של אותו העצם היחיד. בעקבות כך מסכם יובל כי: “חוסר יכולתו של שפינוזה לעשות צדק עם עולם-הסופיות הוא, איפוא, מה שהגל מכנה בשם ‘יותר מדי אלוהים'”[6]

ניתן לראות כי הגל קורא את שפינוזה כמי שללא ספק מתאר סוג של מציאות מוחלטת, מאוחדת וחסרת הבחנות. משמע, לפי הגל, מושג האלוהים של שפינוזה מתאר מצב הניתן לזיהוי עם המוחלט המיסטי. כמו כן, כפי שצוין קודם לכן, האיחוד עם האלוהים הוא מטרת שיטתו של שפינוזה. עקב כך, ניתן לראות כי ביקורתו של הגל על שפינוזה יוצאת מתוך קריאה הרואה את מטרתו של שפינוזה כאיחוד עם המוחלט, כלומר כבעלת מטרה מיסטית. יתר על כן, הגל מציין במפורש כי אצל שפינוזה האדם מתאחד עם האלוהים (כפי שקורה כמעט אצל כל מיסטיקן):

“they say: if god is the identity of mind and nature, then nature or the individual man is god. this is quite correct, but they forget that nature and the individual disappear in this same identity.”[7]

ביקורתו של הגל גורסת כי שבעקבות איחוד זה, בין האדם לאלוהים, האדם למעשה נעלם. כלומר, המוחלט המיסטי מראש אינו מותיר מקום לאדם הסופי. ניתן אולי להתמודד עם ביקורת זו ולשאול כיצד בכל זאת מתקיים יחס בין הסופי לאינסופי אצל שפינוזה (או בכל תורה מיסטית המבקשת לשמור על עקביות ובנוסף לשמור הן על האדם הסופי והן על המוחלט האין סופי), אבל אין שאלה זו מעניינו של מאמר זה.

הנקודה הביקורתית השניה של הגל על שפינוזה ב”היסטוריה של בפילוסופיה” (“history of philosophy”) מופנית כנגד המתודה הגיאומטרית (צורנית-דדוקטיבית) אותה מאמץ שפינוזה כדי להציג את הפילוסופיה שלו. הכוונה היא למתודה כמו-אוקלידית בה אנו מוצאים הגדרות, הסברים, אקסיומות ותיאורמות. הגל טוען כי:

“mathematical knowledge and method are merely formal in character and consequently altogether unsuited for philosophy.”[8]

כלומר, הגל טוען כי אין מקום למתודה המתמטית בתוך הפילוסופיה. הוא אומר זאת במפורש ב”הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח”: “חוסר ממשות כזה המציין את עניני המתימטיקה אינו מעניין לא את הסתכלות החושים הקונקרטית, ולא את הפילוסופיה.”[9] הגל מחזיק בעמדה זו משום, שכפי שיובל מציין[10], הוא רואה את תפקיד הפילוסופיה בביטוי “התנועה הפנימית” של חומר הדיון, ושום מתודה צורנית, החייבת להתעלם מחומר הדיון ולהתמקד בצורניות, אינה יכולה להצליח בכך. הגל רואה את ההכרה הפילוסופית באופן הבא: “הפילוסופיה אינה מתעניינת בקביעה הבלתי מהותית, אלא בקביעה עד כמה שהיא מהותית, לא המופשט וחסר הממש הוא תוכנה והיסוד שלה, אלא הממשי, זה המציב את עצמו והחי בתוך עצמו, המציאות בתוך מושגה.”[11].

הגל בעת הרצאה. ניתן לראות כי הגל קורא את שפינוזה כמי שללא ספק מתאר סוג של מציאות מוחלטת, מאוחדת וחסרת הבחנות. משמע, לפי הגל, מושג האלוהים של שפינוזה מתאר מצב הניתן לזיהוי עם המוחלט המיסטי. כמו כן, כפי שצוין קודם לכן, האיחוד עם האלוהים הוא מטרת שיטתו של שפינוזה. עקב כך, ניתן לראות כי ביקורתו של הגל על שפינוזה יוצאת מתוך קריאה הרואה את מטרתו של שפינוזה כאיחוד עם המוחלט, כלומר כבעלת מטרה מיסטית.

לפי הגל, אימות טענה פילוסופית תלוי בהקשר השיטתי השלם. התהליך הלוגי, בו מושג נבנה ונוצר, הוא חלק בלתי נפרד ממשמעותו ומאמיתותו של מושג זה. ללא התהליך הלוגי יהפוך המושג להיות סוג של הנחה חסרת ביסוס. במתודה המתמטית מניחים את המושג כסוג של אקסיומה, וכך הוא נשאר כהנחה שרירותית. את הרעיון הפילוסופי אי אפשר להבין או למסור בעזרת פסוק יחיד, מסקנה וכיו”ב, כי אז הוא מסולף ומאבד את ערך האמת שלו. כלומר, בפילוסופיה ההוכחה אינה פיגום חיצוני שניתן לסלקו לאחר שמגיעים אל המשפט הנובע מתוכה, כמו במתודה צורנית-דדוקטיבית. יש לראות את המבנה הצורני דדוקטיבי כמתאים למדעים צורניים ואמפיריים (מתמטיקה, לוגיקה, פיסיקה ומדעים התלויים בה), ואולי כבעל מקום בטיעונים הנוגעים לחיי היום יום, אך אין לו מקום בפילוסופיה ואל לו לפילוסוף להשתמש במבנה זה.

לפי הגל, שפינוזה מהווה דוגמא מובהקת לאדם המנסה ליישם מתודה צורנית-דדוקטיבית על הפילוסופיה. הוא מציין[12] כי שפינוזה מבקש להגדיר את הסופי, את העצם, את התארים ועוד..אבל לפי הגל כל ההגדרות הללו מתקבלות ומונחות ע”י שפינוזה כהגדרות חיצוניות לעניין, שאינן מוסקות או מוכחות בשום צורה, מתוך התהליך. בעקבות כך, ניתן להבין כי תהליך ההוכחה אצל שפינוזה הופך להיות חיצוני לעניין. כמו כן, המשפטים שהוכיחו תהליך חיצוני זה אמורים להיות מובנים ובעלי ערך-אמת בפני עצמם, כך שערך-האמת שלהם אינו תלוי בתהליך הלוגי מתוכו נוצרו. מצב זה הוא בלתי נסבל בפילוסופיה, לשיטתו של הגל. כפי שיובל מציין[13], אצל הגל חומר הדיון של הפילוסופיה הוא הממשות בפועל, וזו יכולה להיות מבוטאת רק ע”י תהליך לוגי המבטא את תבניתו של המושג הנבנה בתהליך זה.

למרות שהביקורת שהגל מציג כנגד שפינוזה הינה ביקורת חריפה (מבלי לעסוק בשאלה אם נכונה היא ואם לאו[14]), הרי שמבחינת מאמר זה ישנה בביקורת זו אמירה חיובית. שהרי הטענה המרכזית של הגל היא כי שפינוזה מחויב באופן מלא למודל המתמטי לוגי דדוקטיבי. כלומר, הגל מבסס את הביקורת שלו על כך ששפינוזה מחויב באופן מלא למבנה רציונאלי. הוא אינו חולק על כך ששפינוזה מחויב לרציונאליות, אלא למעשה מבקש להצביע על כך שהשיטה הרציונאליות של שפינוזה אינה מתאימה לפילוסופיה. זו אולי שיטה רציונאלית המתאימה למדעים צורניים אמפיריים, אבל בכל הנוגע לפילוסופיה יש צורך בלוגיקה אחרת, שתתואר בהמשך. בעקבות כך ניתן לקבוע כי הגל, ללא ספק, קורא את שפינוזה כמי שמחויב לטיעון רציונאלי צורני.

הביקורת השלישית שמעלה הגל ב”היסטוריה של הפילוסופיה” היא, במובן מסוים, שילוב של שתי נקודות הביקורת הראשונות. הגל מצביע על כך שבשל המתודה הצורנית שפינוזה כופה על הפילוסופיה את חוסר הדיאלקטיות של השלילה. בעקבות חוסר דיאלקטיות זה נוצר מצב בו לנושא הפרטני אין מקום בתוך התורה, מאחר ויש בה מקום רק לכוליות מאוחדת. כפי שהגל טוען:

“because negation by spinoza in one-sided fashion merely, there is… in his system, an utter blotting out of the principle of subjectivity, individuality, personality, the moment of self-consciousness in being.”[15]

אנו רואים שהיעדר השלילה והלוגיקה הדיאלקטית הוא האחראי לכך שהמוחלט אצל שפינוזה נעדר סובייקטיביות. הגל מציין כי העדר השלילה בעצם האינסופי בהחלט מופיע אצל שפינוזה באופן מפורש: (חלק i ביאור להגדרה vi):

“but the absolutely infinite is that to whose essence all belongs that expresses an essence and involves no negation.”[16]

כלומר, שפינוזה מגדיר את אלוהים, את המוחלט, כהוויה טהורה וכיש שאינו כולל בתוכו כל שלילה. בעקבות כך, לפי הגל, הכוליות אצל שפינוזה היא חיוב מוחלט, ללא עיקרון פנימי של שלילה. דבר זה חוסם את האפשרות שהמוחלט יכלול בתוכו הבדלים פנימיים, שיוכל לפרוט את עצמו לריבוי של פרטים, או לגרום לכל הגבלה פרטנית אחרת בעצמו. בעקבות כך מצביע הגל על ההשלכות הקשות שיש למודל של המוחלט שאינו כולל בתוכו שלילה:

“what we find regarding this particular than is that it is only a modification of absolute substance, which however not declared to such; for the moment of negativity is what is lacking in this rigid motionlessness, whose single form of activity is this, to divest all things of their determination and particularity and cast them back into the one absolute substance, wherein they are simply swallowed up, and all life in itself is utterly destroyed.”[17]

בעקבות קטע זה ניתן לראות כי הגל רואה את חוסר השלילה, בעצם, כמוביל למצב בו נמנעות אפשרויות התנועה, ההשתנות והחיים בתוך המוחלט. במילים אחרות, סילוק השלילה מן העצם כעצם מוכרח להוליד אחדות עמומה מן הסוג של פרמנידס, המוחקת את כל ההבחנות וההבדלים והופכת את הישים הסופיים, את שינויי התנועה ואת ההתפתחות לבלתי אפשריים. עקב כך ניתן להבין כי אם השלילה אינה חלק מהותי מן העצם אלא חיצונית לו, הרי ששום דבר סופי אינו בעל מציאות ממשית. במילים אחרות, אין בנמצא יחידים ממשיים כלשהם, מלבד היקום כולו הנתפס ככוליות אחת. לכן גם לנפש הפרטנית לא יכול להיות מקום בשיטתו של שפינוזה. בעקבות כך מציין הגל:

“his philosophy has only a rigid and unyielding substance, and not yet spirit; in it we are not at home with ourselves.”[18]

כלומר, אין רוח פרטנית בתורתו של שפינוזה, שהאדם יכול למצוא את מקומו בתוכה, אלא רק עצם מוחלט, שאינו משאיר מקום לכל פרטנות. עמדה זו של הגל מוצגת מזווית שונה במקצת גם ב”הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח”: “הניסיון לתפוס את אלהים בתור העצם האחד עורר חמת גינוי בדור שבו הוכרזה הגדרה זו, הרי מצד אחד, דבר זה נבע מן ההרגשה האינסטינקטיבית שבכך התודעה העצמית שקעה ונתחסלה, אבל לא נשתמרה.”[19] כלומר, הגל מצביע על כך שתורה המזהה את האלוהים עם העצם המאוחד, כמו תורתו של שפינוזה, אינה משאירה מקום לתודעה עצמית, כלומר אינה משאירה מקום לאדם הפרטני הסופי.

לגבי האופנים הסופיים אותם מציג שפינוזה כקיימים, טוען הגל, הרי שגם אם נקבל את ממשותם, לצורך הטיעון, נאלץ להודות שהם ישים מקריים (קונטינגנטיים) בלבד. זאת במובן שאין הכרח לוגי שהעצם יפיק אותם מתוכו. שפינוזה, טוען הגל, אינו מסוגל כלל להראות את ההכרחיות שבקיומם של הדברים הפרטיים. לכן ההיבט הסופי של היקום (“הטבע הטבוע”) נשאר אצלו בלתי ניתן להסבר ובמקרה הטוב הוא מקרי. לא זו בלבד שכל אופן פרטי הוא מקרי בפני עצמו, כלומר אין סתירה פנימית בהנחה של אי קיומו, אלא שעצם מציאותו של “טבע טבוע” חייבת להיחשב מקרית. שהרי בהעדר שלילה בתוך המוחלט ניתן בהחלט להעלות על הדעת שעולם הדברים הפרטיים לא יתקיים כלל.

כמו כן, טוען הגל, אצל שפינוזה אין אפשרות לבטא גם את התארים כקביעות פנימיות של העצם האחד. לפי הגל עלינו לדחות אותם כמוצרים סובייקטים בלבד של רוחנו. מוצרים אותם אנו משליכים על העצם מן החוץ.

הגל מגיע למסקנה זו בעקבות הגדרת התואר של שפינוזה (חלק i הגדרה iv):

“by attribute, i understand what the intellect perceives of a substance, as constituting its essence.”[20]

מהגדרה זו מסיק הגל כי התואר הוא סובייקטיבי בלבד, והוא תולה זאת, שוב, בהעדר שלילה פנימית בתוך המוחלט. בעקבות העדר זה המוחלט אינו יכול להתפרט לאיכויות מיוחדות כמו התארים.

כל נקודות הביקורת שהוזכרו בביקורת השלישית של הגל חוזרות ומתייחסות לאופן הלא דיאלקטי בו בונה ומבאר שפינוזה את מושג הכוליות. לפי הגל, האופן היחיד בו ניתן לבנות ולבאר את קיומה של מערכת כוליות הוא בעזרת לוגיקה דיאלקטית, המצביעה על המוחלט ועל הכוליות כמערכת שהיא בו בזמן גם אחד וגם רבים, גם כלליות וגם פרטיות, גם הוויה וגם התהוות. כלומר, לפי הגל, כדי להבין את הכוליות ואת המוחלט באופן עקבי עלינו להבין את המוחלט כמכיל שלילה בקרב מבנהו הפנימי. ככזה, המוחלט (או העצם) מכונן את אחדותו הדיאלקטית ואת מעמדו המוחלט כתוצאה מתהליך פריטה עצמית, שעל ידו הוא חוזר וזוכה בזהות עצמית. מטעם זה, הפגם העיקרי שהגל מוצא בתורת העצם של שפינוזה הוא שהאופנים תלויים בעצם באופן חד-סטרי, ואילו העצם אינו תלוי בהם, אלא הוא סיבת עצמו מראש ובאופן בלתי תלוי.

כפי שצוין מעלה, במובן מסוים מאחדת ביקורת זו של הגל, למעשה, את שתי הביקורות הקודמות. שהרי ביקורת זו מתחילה מהביקורות של הגל על התפיסה הלוגית הלא דיאלקטית של שפינוזה, ומראה כי בעקבות תפיסה זו מגיע שפינוזה למוחלט חסר הבחנות, שבתוכו נעלמת כל פרטניות. אם נתרגם טענה זו למונחיו של מאמר זה, נראה כי למעשה הגל מבקר את התפיסה הלוגית דדוקטיבית אותה מכנה מאמר זה רציונאליות, וטוען כי תפיסה זו היא שמביאה את שפינוזה למוחלט חסר ההבחנות, כלומר למוחלט המיסטי. משמע, הגל קורא את שפינוזה כמי שאצלו הרציונאליות (של המדעים הפורמליים) מובילה באופן הכרחי למיסטי. על סמך הנחה זו מבקר הגל את שפינוזה, וזו אכן נחשפת מתוך ביקורתו. מכאן ניתן לראות בברור כי ביקורתו של הגל כנגד שפינוזה יוצאת מתוך קריאה התופסת את שפינוזה כ’מיסטיקן-רציונאלי’.

גרסה ראשונה של מאמר זה נכתבה כעבודה בקורס של דוקטור צבי טאובר ועל רקע דיון מתמשך עם דוקטור חן למפרט.

לחלק הבא של המאמר

[1]history of philosophy, p.262

[2]p.282 ibid,

[3]ibid, p.280

[4]ibid, p.281

[5]יובל,1988, ע”מ 282

[6]יובל, 1988, ע”מ 283

[7]history of philosophy, p.282

[8]ibid, p.283

[9]הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ’ 139. כל התייחסויות לספר זה הן לפי יובל, ירמיהו, הגל, ג.ו.פ. הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, ספרי-מופת פילוסופים, עורך: יעקב גולומב ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1996.

[10]יובל,1988, עמ’ 284

[11]הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ’ 143

[12]history of philosophy, p.283

[13]יובל, 1988, עמ’ 285

[14]ראה יובל,1988, עמ’ 285 שטוען כי למעשה מבחינת המתודה שפינוזה הוא אולי הפילוסוף הקרוב ביותר להגל.

[15]history of philosophy, p.286

[16]ibid, p.261

[17]ibid, p.288

[18]ibid, p.288

[19]הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ’ 86-87

[20] ethics, p.85

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *