המיתוס של מירצאה אליאדה

כיצד עלינו להבין את הסיפורים המיתולוגיים? התרבות המערבית נוטה לפענח אותם על ידי דה-מיתולוגיזציה, אם זה בפסיכולוגיה או אם זה במחקר התרבות. במאמר זה אציג גישה זו כבעייתית. לעומתה אציג את גישתו חוקר הדת מירצ'אה אליאדה, אשר מניחה שישנו גרעין של אמת בסיפור המיתולוגי, אמת לא נראטיבית אלא אמת דתית.

מבוא

מהו מיתוס? באנציקלופדיה של הדת נאמר שהמיתוס הוא סיפור אשר מתעסק עם ישויות על אנושיות, עם הקדושה והמקודש. הקדושה ניתנת לתפישה על ידי המיתוס. המיתוס לא דורש הכרעה בדבר היותו אמת או שקר, הוא בעל מעמד של מציג עובדות ומצב, ולא טענות אשר ניתן להכיל עליהם פלפול פילוסופי, אשר בסופו של דבר יוכרע האם הם אמת, שקר ומה התנאים לכך. תכונתו הבסיסית של המיתוס תהיה האם הוא חי או מת. האם המיתוס מתפקד בתרבות מסוימת או שאין הוא אלא כלום ולכן מת. אי אפשר לדחות סיפור מיתולוגי כשקר אלא ניתן לעשות זאת כלפי האמת שבסיפור ההיסטורי, פילוסופי או התיאולוגי המוצג בו.

במאמר זה לא אתעסק עם סוגי פרשנויות למיתוס, ולא עם האמת שבמיתוס. כאן אנסה להציג את שיטת הבנתו של אליאדה את המיתוס, את החשיבות של הריטואל הנקשר למיתוס, וכל זה בהקשר לשאלה- כיצד המיתוס מוביל לידי חשיבה דתית של השומע, ומה יש בו למעשה שאין בפילוסופיה או תיאולוגיה. זאת אשיג על ידי הנגדה של שיטתו של אלאידה לאלו של פרויד, יונג ולו-שטראוס, חוקרי מיתוסים ידועים.

מאפיין כללי אצל פרויד, שמופיע אצל יונג וגם אצל לוי-שטראוס, הוא ששיטת הבנתם את המיתוס מצריכה התערבות חיצונית של פרשן. השומע לבד לא יוכל להבין את המיתוס מעצמו והוא חייב הימצאות של מסביר אשר יחשוף בפניו את המשמעות האמיתית של המיתוס. ומהרגע הזה אין בין המיתוס לבין תיאולוגיה שום הבדל, באשר שניהם פלפולים על מהויות על אנושיות, או לפחות- לא מודעות לאדם. הפרשנות שתינתן למיתוס תהפוך אותו למשהו אחר, השלכה של משאלות, השלכה של תת מודע, נושאת שפת-על, והפרשנות עצמה תהפוך לפסאודו- תיאולוגיה.

אליאדה שומר על המיתוס כאחיד. משמעותו היא בתוכו. הווילון המפריד ביניהם הוא לא ווילון של חוסר הבנה את העולם, או עיוות של התת מודע, אלא ווילון בין האנושי לעל-אנושי, אשר מופיע במיתוס עצמו. העל אנושי המתגלה לאנושי בתוך הסיפור, הוא עיקרו של המיתוס ושם כל משמעותו.

לאחר שאראה את מה ניתן ללמוד מהמיתוס, אבחן כיצד זה תורם לחשיבה דתית ולהיותו של האדם דתי. גם כאן, העל אנושי, האלוהי, המקודש, הוא אשר המגדיר את הדתיות. יחסו של האדם אל הקדושה, מעשים ואמונות, זה תהיה הגדרת הדת אשר בה אשתמש.

פרויד

פרויד מניח הנחה בסיסית- מה שמניע את החלום הוא גם המניע את המיתוס. באומרו שהמיתוס הוא החלום של החברה, הוא מאפשר את ניתוח המיתוס כפי שחלום מנותח. לעזרתו הוא מגייס את המיתוס על אדיפוס המלך ודרכו הוא מציג את המטא- נראטיב שלו. על כן גם אני אציג את עיקר הביקורת כלפי צורת ניתוחו את המיתוס דרך אותו מיתוס.

אנסה להציג את עמדתו של פרויד- מה שנקרא "תסביך האב הקדמון"- דרך הצגת הרעיונות שהוא מכיל. פרויד מניח שהעולל שואף לרצוח את אביו ולרשת את מקומו ליד אימו-יולדתו. במובן מסוים על ידי כך ממומש מודל ההתפתחות ההיסטורית של הגל- ההתקדמות בעולם היא דרך התנגדות, הרג והרס. משמע, הפרט יכול להתקדם רק אם הוא ישרוד את המאבק עם האחר, על ידי הריגתו ותפיסת מקומו כמפרה את המין כולו. התזה- האב (הקדמון), האנטי תזה- העולל (הזכרים של השבט), התזה נשמרת באנטי תזה על ידי ביטולה – רצח, ושימורה- תפיסת מקומה (אכילת בשרו של האב, קיום מצוותיו, המשכו כאל), כאחד. הדיאלטיקה ההיגליאנית באה לידי שלמות בפירושו של פרויד את מיתוס אדיפוס בעיקר לאור העובדה שאין זה מספיק שהבן רוצח את אביו אלא שבנוסף לכך הוא יורש את הנקבה אשר מבטיחה ילודה והמשכיות- הסינתזה. זהו מהלך דטרמיניסטי אשר כל פרט חייב לעבור במשך חייו, וכן כל חברה, בכדי שיוכלו להתפתח, בדיוק כפי שהאוראקל ניבא. התפתחות זו, הרי היא התפתחות אבולוציונית- מהפשוט אל המורכב. אם כך, גם במיתוס עצמו, אדיפוס חייב למלא את הצו הפנימי שבו- לרצוח את אביו מכיוון שזה טבעו של אדם, כפי שהאוראקל ניבא. מי שלא ממלא את הצו בעצם משמר אותו בתת מודע בצורה של משאלה לא ממולאת. ובמובן רחב יותר- חברה שלא התנגדה לחברה שקדמה לה- משאלותיה יינשאו על ידי המיתוסים.

המיתוס, כחלום הוא מנגנון שתפקידו להגן. הוא עושה זאת על ידי הצגת המשאלה כמוגשמת, אך לא בצורה שלמה אלא מצונזרת. משאלה כזו- רצח האב והזדווגות עם האם- יכולים להיות הרסניים. המיתוס מציג את המשאלה, הפרטית והתרבותית, דרך הגשמתם, אך בצורה לא ברורה, מעורפלת, כך שניתן לומר- "כבר הוגשמה, אך עדיין לא".

פרויד רואה את הפרדיגמה הזו של התקדמות תוך כדי התנגדות, כמטא-נראטיב אשר מופיע במספר רחב של תופעות אנושיות וחברתיות, וביסודן של הדתות. על ידי סיפורו את סיפור האב הקדמון אשר נרצח ונאכל על ידי ילדיו אשר ירשו והוקירו את מקומו, הוא מבקש למצוא את האמת המסתתרת מאחורי האשליה, חלום, הלוצינציה שנקראת דת, מיתוס, ריטואל ונוירוזה. לכולם בסיס משותף של חוסר הבנת המציאות. תפקיד הפסיכולוג הוא לחשוף בפני הפרט את האמת על חייו, ובפני התרבות על מחלותיה, וכל זה דרך החלום של הפרט או החלום של התרבות, משמע, המיתוס.

פרויד / משה והמונותיאיזם

במובן הזה פרויד הוא ריאליסט - ישנה אמת אך צריך לחשוף אותה דרך חפירה ארכיאולוגית, בתת מודע (עד אשר נגיע אל הילדות) או במיתוסים (וכך נטהר את הבערות). אך מצד שני, פרויד עצמו הוא "ממציא מיתוסים", מיתוס האב הקדמון, שהם חוסר הבנת האמת, בכדי להסביר את אותה אמת. סתירה פנימית זו באה לידי החרפה כאשר אנו הולכים בדרך שהוא עצמו הלך - דרך המיתוס. אדיפוס נובא עליו שעליו לרצוח את אביו ולשאת את אימו. אך מיד עם לידתו הוא מופרד מהם וזוכה להורים-מגדלים אחרים. לפי הפרדיגמה האדיפאלית, על אדיפוס לבצע את התהליך על הוריו המגדלים, בהיות אביו המאמץ הזכר שדרכו העולל מגדיר את זהותו המינית- דרך ההתנגדות וההזדהות, ובהיות אימו המאמצת הנקבה היחידה בסביבה שדרכה העולל שואף להתרבות. אך מאחר ואדיפוס מכיר בגורלו זה, הוא מחליט לנדוד ותוך כדי נדודיו הוא רוצח אדם, מבחינתו סתם עובר אורח מזדקן, ונושא לאישה, כפרס על הצלת העיר מפני מפלצת, את מלכת העיר, שהיא זרה לחלוטין. ואלו מתברר שהם הם הוריו מולידיו. ישנו כאןגורם נסתר, שחזק יותר מההכרח האדיפאלי עצמו, וכפי שאראה בהמשך הוא הדבר המלמד במיתוס, שם נמצא כוחו של המיתוס.

ב"משה והמונותיאיזם", פרויד מציג את מילוי התבנית האדיפאלית. בכך שבני ישראל ראו במשה אב קשה ועריץ הם החליטו לרצוח אותו. לאחר הרצח הם התמלאו רגשות אשם והחליטו למלא את מצוותיו ואף לאמץ את אלוהיו- יהווה. שם, ברגע הרצח, נולד העם הישראלי העתיק - על ידי רצח, רגשות אשם, התקדמות תרבותית (משבטים נוודים ליורשי ארץ) וכן אימוץ מורשתו של האב.

אי אפשר להתעלם מכך שגם המיתוס על ישו ממלא את אותה התבנית, ואפילו יותר ממנה. המיתוס מסופר ומומחז שבוע אחר שבוע מאות ואלפי שנים, ילדי האל המת אוכלים את בשרו ונושאים בתוכם חלק ממנו, והאם הגדולה- מריה הבתולה- הופכת למושא הערצתם של היורשים. זהו מודל של מיתוסי פריון באשר יש כאן מחזוריות של מוות ולידה, לפי המודל אשר מופיע "בענף הזהב" אשר לפרייזר , ומוסיף, בצדק לדעתי, שלמיתוס הזה, מיתוס האב הקדמון, החטא הקדמון והניצוץ האלוהי, מתקשר מושג הגאולה, בהכרח. זהו מודל של גאולה, גאולה מהחטא הקדמון של התנגדות לאב, גאולה דרך המטמורפוזה המחזורית שעוברת האנושות במימושה את התבנית האדיפאלית. אך בכדי להגיע לשלב הזה על החברה להתפכח מאשלייתה הנוירוטית, אליה להירפא מתחלואיה. המיתוס ממלא כאן תפקיד של סימפטום של מחלה נפשית תרבותית- ילדותית. והדרך לגאולה, לבגרות, היא דרך חשיפת האמת שבמיתוס. וזו הרי מהותה של גאולה אסכטולוגית- הבטחה למצב אולטימטיבי, הבטחה של מימוש משאלות, אשר כבר מומשו (ישו בחייו, מותו, נצחונו את המוות והתחייה), אך עדיין לא (חזרתו הבאה).

ישנו וילון אשר פרויד ראה, וילון שמפריד בין מודע לתת מודע, וילון שצריך מרפא בכדי להסירו. משמעות המיתוס היא לא במודע אלא בתת מודע, אשר זה האחרון משקף את תבנית המין האנושי כולו, את התהליכים ההכרחיים שעליו לעבור. המיתוס הוא גם הסימפטום וגם התרופה, אשר, כמו החלום לגבי הפרט, אינו מגשים את המשאלה אלא נשאר בסטטוס של "כאילו" היא מוגשמת. הווילון מותיר את התת מודע נסתר, וצריך לבצע פעולות מניפולטיביות של אסוציאציה כדי לחשוף את המשמעות האמיתית. התת מודע פסיבי וחיצוני למיתוס עצמו. אין הוא חלק פעיל בו ומתוקף הגדרתו- אין הוא ידוע להכרה, אלא רק לאחר חשיפתו ואיחודו עם הסיפור.

פרויד מעביר את מישור ההבנה מהמיתוס אל התת מודע. המיתוס עצמו לא יכול לקבל מושג של אמת מכיוון והאמת נמצאת בממד האחר, התת מודע, וכל מה שהמיתוס עושה זה לשקף בעיוות את האמת היחידה, בדבר השאיפה הטבעית של כל ילוד לרצוח את מולידו, כדרך היחידה והדטרמניסטית של הפרט והחברה להגדיר את עצמם. וזו האמת הבסיסית ביותר הנלמדת מהמיתוס. אך כאמור, לא די בכך שישנה עוררות רגשית אצל השומע, צריכה גם להיות ההבנה מדוע זה קורה בכדי שתתאפשר למידה. צריכים את הרופא אשר יוכל לומר מה המחלה, צריכים בהכרח גורם חיצוני לאותו פרט או תרבות אשר ידע לזהות את המיתוסים- הסימפטומים- בצורה אובייקטיבית. המיתוס לא ממלא פונקציה ללא פירושו, ואת הפירוש לא ניתן לעשות מבפנים אלא מבחוץ. ללא הסבר לא נוכל לדעת מהם המשאלות המודחקות, כי מטבעם של הדחקות, אין המדחיק מודע להם. העוררות הרגשית הסוערת תשכח כלא הייתה ,ללא שום ערך קוגנטיבי בלי הפרשן החיצוני. בכדי ללמוד מתוך הרגש צריך לפרש אותו. והפירוש הוא חיצוני, הן למיתוס והן לתרבות.

סיכום מהיר של חלק זה יעלה נקודות שיהיו נכונות גם כלפי שיטתם של יונג ולוי- שטראוס. תהליך הלמידה, לפי שיטתו של פרויד הוא חיצוני. אין הוא יכול לבוא מתוך המיתוס ולא מתוך שומעו, אלא על ידי גורם ניטראלי ואובייקטיבי. הפרשנות של המיתוס היא הכרחית ללמידה למרות שהיא חיצונית ופסיבית. היא תמיד תבוא כתגובה ולא במקביל. היא תמיד תהווה את האמת המבטלת את המיתוס עצמו, ושם תהיה משמעותו. הווילון המפריד בין המודע לתת מודע הוא הוילון המפריד בין המיתוס להבנתו.

יונג/ לוי-שטראוס

אראה כעת בקצרה שגורם הווילון המפריד בין המיתוס לבין הבנתו והלמידה ממנו החיצוניים מופיעים גם אצל יונג וגם אצל לוי שטראוס. אצל יונג ניתן למצוא את הווילון בהפרדתו בין ה"אני" לבין הself , בין המודע לתת מודע הכללי, האוניברסאלי, ההכרחי, הקולקטיבי. תת מודע זה מכיל גורמים קבועים, אשר משתקפים במחשבה האנושית. המקום שהכי קל למצוא אותם זה בחלומות, במיתוסים ובהזיות, שם ה"אני" מאבד מעצמו, ויוצא ל"מסעות" בתוך עצמו. בדרכו הוא פוגש אויבים וצללים, אשר עליהם הוא צריך להתגבר. בכדי שיצליח במשימה זו עליו להתחבר עם הצד המיני הנגדי לו, וכאשר מסע זה ייגמר בהצלחה הוא יגיע לשלמות כפי שמופיע זו בצורת המעגל הנצחי, המנדלה. כבר ניתן לראות כאן מתכונת של סיפור מסע, של גיבור מיתולוגי. אך למעשה אין פה שום מסע פיזי אלא המשמעות של הסיפורים המיתולוגיים צריכה להיות מובנת על פי מתכונת סיפורית זו- ה"אני" הזוכה להגיע למעגליות, לשלמות. גם כאן ישנו ווילון והוא עומד בין ה"אני" המודע לעצמו, לבין ה self , המופיע כש"האני" הולך לישון. וזה יהיה נכון גם למיתוס, מכיוון שאותם הארכיטיפים נמצאים גם שם.

גם כאן ישנה רדוקציה - כאשר המיתוס מספר על חיפוש גביע קדוש הוא בעצם מספר על חיפוש השלמות, כאשר הוא מדבר על רציחת אב וזיווג עם האם הוא בעצם מספר על התמודדות עם הצללים והתחברות לצד הנשי. כיצד ומה השומע לומד מתוך זה, בלי או אפילו עם פרשנות, שבהכרח תהיה חיצונית למיתוס עצמו, לאור כל זה?, ניתן, לדוגמה, ללמוד על נופו הפנימי של האדם. או גם ללמוד על אידיאות אפלטוניות השרירות והקיימות בעולמו של התאורטיקן. (באשר הארכיטיפים מקבלים מעמד אובייקטיבי לגמרי וחופשיות מכל תלות באדם בו הן מתגשמות). אך עדיין לא ברור כיצד הן מתייחסות לחשיבה דתית גם אם אלו הדברים אשר נלמדו.

השיטה הסטרוקטורליסטית של לוי- שטראוס מכילה מאפיינים דומים לאלו. לא ארחיב כאן על אופן פיתוחה והשפעתה העצומה על מחקר ההרמנויטיקה בימינו. אך לא ניתן שלא להבחין בדמיון בין השיטות הפסיכולוגיות לבין שיטה זו. שיטה זו למעשה מניחה "תת מודע קולקטיבי" אשר מתגלה בסטרוקטורות אשר מופיעות בטקסטים. השיטה (באשר הסטרוקטורליזם הוא מתודה ולא תיאורה) תחפש את אותם דפוסים צורניים ומשמעויותיהם בטקסטים בעוד הפסיכואנליזה תנסה לחשוף רגשות וכוונות מודחקות ואת טעמי הדחקתם אצל האדם. כשם שהפסיכואנליזה מפצלת את התודעה האנושית למודעת ולא מודעת שהיא יותר חשובה, כך הסטרוקטורליזם מפצלת את הטקסט לשפה ועל-שפה נישאת, אשר מהותית יותר להבנת הטקסט (וניתן גם לומר שכל אדם הוא "טקסט" ניתן לקריאה ואז ההשוואה ביניהם ברורה יותר). כך או כך, החלוקה הזו נכפת על המיתוס מבחוץ מכיוון ובמיתוס עצמו אין שום נגיעה והכוונה למסר נישא נסתר אשר השומע אמור לחשוף, שחיצוני לטקסט עצמו.

הבעייתיות כאן היא לא בזה שישנה כאן תפיסה דואלית של המיתוס, ממד מודע וממד תת מודע המכיל ומשליך את הסטרוקטורות שלו על הסיפור, אלא היכן הם ממוקמים. העל שפה, השפה הנישאת, מבטאת את יחסה הלא מודע של התרבות לעולם. אך זה מעלה שאלה, האם בתוך תרבות סגורה, אשר לא נחשפה להלכי חשיבה אחרים, האם בתרבות שכזו, יוכלו פרטיה לחשוף את המסר הנסתר? האין זה שגם כאן נדרשת ראיה חיצונית, ממרחק השנים וממרחק הפיזי, אשר תאפשר בכלל את ההבחנה שישנם מסרים אשר שקופים לתרבות מסוימת מכיוון שהם הדברים הכי שגרתיים שישנם, הן מבחינת המספר והן מבחינת השומע? כל עוד הסטרוקטורה נשארת בתוך השפה והתרבות אשר נושאת אותה, היא נשארת שקופה. גם כאשר סיפור יתורגם לשפה אחרת, הרי השפה החדשה, בהיותה בנויה אחרת, האם היא תצליח לבטא את אותם מבנים או שבהכרח תהיה כאן הטיה שלהם ולכן טעות בהבנתם הנוכחית והמקורית?.

ישנו "סדר", "מבנה", אשר משקף את יחס התרבות אל הטבע, וצריך לחשוף אותו. המהלך הפרשני הוא מהלך של וויתור על קריאת המיתוס ומעבר אל קריאת הסטרוקטורה שלו - מהלך שהשומע עצמו לא יודע לעשות. גם אם כל זה לא מונע את חשיפת המבנים הללו עדין לא ברור מדוע וכיצד העובדה שהורם הוילון בין השפות, הגלויה והנישאת, דבר זה מביא את השומע לידי למידה, ולידי התנהגות.

בכדי לענות על זה אבצע שני מהלכים שדרכם אענה על השאלות:

1. מה ניתן ללמוד מהמיתוס, לפי קריאתו של אליאדה.

2. מה זה תורם לחשיבה דתית.

אתחיל בזה שאומר שגם אצל אליאדה ישנו ווילון אך ווילון זה בהיפתחו, פותח פתח אשר משאיר את פרשנות המיתוס בתוך המיתוס עצמו מכיוון ועם אותה פרשנות המיתוס- כולו מכוון להתעסק, על זה בדיוק המיתוס מספר ויותר מכך, הוא הגורם המניע של המיתוס, וזה הקדושה.

אליאדה מירצה

משנתו של אליאדה פרוסה על עשרות פרסומים. אנסה לפשטה על ידי הדימוי של "מכונת זמן". בכדי שמכונת הזמן תפעל צריך שיהיה מי שיפעיל אותה, מי שידע להשתמש בה, וזמן אחר מעכשיו שהיא תדע להעביר אותנו אליו. אליאדה אומר שאדם בחייו נתקל ברגעים ששם הוא שואל עצמו על העולם ועל מקומו בעולם, כמו מוות, לידה, מחזוריות הזמן. ברגעים כאלה מכונת הזמן מופעלת ומעבירה את שומעיה אל זמנים אחרים ששם התקיימו אירועים וחיו אנשים אשר ידעו את התשובות. מכונת הזמן לא מעבירה את השומע למקום אחר, אלא לזמן אחר. אך זמן זה לעולם יהיה מקושר למקום ספציפי. אין זה זמן רגיל אלא זמן ראשית. הזמן שלפני הזמן, הזמן ששם התחילו הדברים להיות. באותם זמנים שלפני ההיסטוריה, האדם היה מקורב לאלים, חי איתם, והיה אף חלק מהם. אך, בשלב מסוים היתה התחלנות, אשר התחילה את הזמן המוכר, זה שבו חי האדם כיום, באותו מקום, או לפחות בקרבתו. אותו זמן על-זמני ממשיך להתקיים כי אין הוא כבול לתנאים המשתנים, הוא א-פריורי . מעמדו הוא לא של זמן וגם לא תכונותיו, מעמדו של אותו זמן- מקום- מצב הוא מעמד של המציאות העליונה. כאשר האדם במשברו, או הטבע או הזמן הרגיל או המקום- העולם במשבריהם, המיתוס כמכונת הזמן, יודע לפתור את המשבר על ידי הצגתה של המציאות העליונה אשר היא מעל כל משבר ומעל כל תלות. אך בעשותו כך המיתוס מציג מופת בפני השומע. אותם מעשי הראשונים אשר הצליחו להתגבר על המשברים היו אפקטיבים ומוצלחים, לכן אם נדע לעשותם גם, הרי הם יעזרו גם לנו.

המיתוס, לגבי אליאדה הוא תמיד מיתוס של ראשית, תמיד הוא מספר על משהו/מישהו אשר נוצר ובא לידי קיום. אם זה אדם, מצב, מערכת, המיתוס תמיד יהיה אותו סיפור אשר מספר על ראשית העולם, וכיצד עולם זה נוצר מתוך הכאוס. זוהי פרדיגמה של בריאה. אך זוהי בריאה נצחית שמתרחשת כל הזמן, בזמני משבר: על ידי כך שהמיתוס המומחז בריטואל שתמיד נקשר אליו, בורא מחדש את אשר נשבר. אליאדה קורא למציאות מתמשכת ובסיסית זו – הקדושה. וממשיך ואומר שהקדושה הזו היא על זמנית ועל היסטורית, אך גילויה תמיד יהיו בתוך ההיסטוריה, בזמן, במקום, באדם ויגרמו להם להיות קדושים. כך נוצרים מקומות ואנשים וזמנים קדושים. המקומות הקדושים והזמנים הקדושים שבמציאות עצמה, יש להם חלק חשוב לעיצוב עולמו של האדם מבחינת היותם מרכזי הכוונה של תודעתו, והם "מכילי הקדושה" בעולמו החילוני. המיתוס המספר על אותם מקומות, זמנים, מעשים, על גילויי הקדושה בהם, על הראשית, הוא מדבר בשמם. הסיפורים המסופרים אינם מתרחשים "פעם", אשר משמעו- "לא עכשיו", אלא בזמן אחר לגמרי, הזמן שבתחילת כל הזמנים הידועים והמוכרים. סיפור בריאה שכזה לא מסביר את מוצאם של הדברים בלבד אלא את כל המערכת הקוגניטיבית של האדם והתרבות, טבעי ועל טבעי. סיפור כזה לא יכול להיות רק נשמע, או מוצג, זהו סיפור שגורם זעזוע לאדם, כל החשיבה משתנת כאשר היא עומדת על מקורותיה.

כל זה במסגרת של זמן מעגלי שבו האדם חי את חייו, התחלה וסוף של פרקי זמן מתמשכים אך מתחלפים. סוף שנה ותחילתה של חדשה מבוטאים של סידרה של מעשים קדושים- ריטואלים- אשר לא רק מסמלים אלא הם עצמם גורמים למעגל הזמן להתחדש. זה לא רק שסידרת המעשים נלמדת מתוך המופת אשר המיתוס מספר עליו, זה לא רק שלמיתוס יש כוח מניע של מעגל הזמן, אלא ששני אלה ביחד הם תוצר של חדירת המקודש אל החול, חדירת המציאות האמיתית אל זו המוכרת. על ידי המיתוס והריטואלמתגלה הקדושה בתוך היומיומי. או במילים אחרות, על ידי המילה והמעשה עובר השומע והרואה, המשתתף, ממצבו הנוכחי, מתנאי קיומו, מהעולם שלו אל זמן על זמני, אל מציאות אחרת בה המקום לא משתנה אך מקבל משמעות אחרת, בה העולם הנמצא במשבר מצליח להיחלץ מתוך הכאוס ולהתחיל מחדש.

המסע בזמן מראה לשומע את הכוחות אשר הביאו את עולמו להיות מה שהוא. מראה לו את ההתנהגות שעשתה את זה, מלמדו על מרכזי תודעתו, ועל כל חייו. המיתוס הוא מבחינת- " בימים ההם בזמן הזה" וכן "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כיוצא ממצרים", ו"כי בישו כולם חיים". כי אלה קרו בתחילת העיתים, בהתערבות כוחות לא מהעולם הזה, וזה הבסיס המציאותי לכל הקיים. המיתוס והריטואל הופכים להיות המאורע העל היסטורי עצמו, באשר שניהם כאחד מחיים את אותו מאורע, הם מקשרים את קצוות הזמן המחזורי על ידי התערבותו של העל זמני, הם פותרים את המשבר על ידי יישום המופת שכבר הצליח, הם בוראים מחדש את העולם מתוך הכאוס. המיתוס הופך למציאות על ידי כך שהוא מכוון, לפי תכניו, את השומע להשתתף בעל זמן אשר יסודי ובסיסי יותר מהמקום וזמן שבו הוא נמצא, אשר מקבלים את קדושתם מאותו על זמן, ומציאות בסיסית. על ידי כך הוא יוצא מהרגע המשברי ונחשף לזמן המיתי, אותו בסיס קיומי אשר הוא הקדושה.

הקדוש מופרד מהיומיומי, אך באותה מידה גם מגלה עצמו בתוכו. ויותר מכך, היומיומי מחויב בכדי שלקדוש תהיה משמעות. ללא הרגשה של הרגיל למיוחד לא תהיה לא משמעות. כך שביומיומי נמצאת ההוויה הדיאלקטית של קדוש וטמא. ישנם מקומות וזמנים קדושים אך כל השאר הם טמאים. הריטואל והמיתוסים באותם זמנים ומקומות משליכים את האדם והחברה אל תוך השלמות, אל מצב שבו אין הפרדה, במצב הזה הכל קדוש בו במידה שהוא טמא. למעשה לחלוקה הזו אין כבר משמעות. זוהי בריאה חדשה של הזמן בו במידה שזוהי בריאה בתוך הזמן כי זה קורה ביחד. כשהקדוש מתגלה ברגיל הוא גם מתחיל מחדש, וזה מעין אישור מחדש לסדר העניינים הקיים בעולם. המיתוס, בתוכו, בתכניו, מציג מעבר מכאוס לסדר. אין כאן פרשנות של ה"מעבר" אלא המיתוס עצמו מציג זאת. ועל ידי כך שהוא מתאר את היווצרות הדברים זה מהווה גם הסבר מדוע הם נוצרו.

ניתן לקחת דוגמה והיא קצת מוזרה אך מתאימה וזה המיתוס הפרטי של כל אחד – יום ההולדת שלך. כל שנה ישנו יום הוא היום בו נולדת, בו נוצרת, ויום זה נתפס כיום משברי מכיוון שבו ההתחלה ויתכן שבו גם הסוף. בכדי להתגבר על השבר נעשה ריטואל, במסגרתו עולים סיפורים, מין הסתם מההורים שלך ותכנם הוא קבוע- כמה זמן ארכו הצירים, איך נסענו בשמש/ בגשם, ואיך נראית כשנוצרת. מצחיק ככל שיהיה הרי זה בדיוק המיתוס. מבחינתך כל מה שקרה בלידה זה על-זמן, על היסטורי, שאין לך גישה לשם לעולם, מי שפעל שם זה כוחות חזקים ממך אשר יצרו אותך, וכול יצירתך נתפשת כיצירת משהו מתוך הכלום. ועכשיו נתרגם זאת למיתוסים מוכרים – יציאת מצריים. איך הלכו/הלכנו במדבר, איך נגלה להם/לנו האל, איך הפכו/הפכנו לעם, איך עוצב שם עולמם/עולמנו.

לא בכדי הכפילות של הם / אנחנו, כי זה המיתוס - מה שקרה להם זה מה שקרה לך. מה שקרה אז נמשך וקורה גם עכשיו. המיתוס גורם לרה- אקטואליזציה של אותם מאפייני הזמן ההוא.

וכעת ניתן להגיד זאת גם ההפך. זה לא רק שהמיתוס מחבר את הקדוש והיומיומי אלא הוא גם מפריד אותם. הוא מפרק את העולם לקדוש וטמא, דורש התייחסות מיוחדת מול סתמי, המציאות הרגילה העומדת כעת מול המציאות האמיתית, הנחשפת הבסיסית. השומע מגלה את המשמעות האמיתית של עולמו.

היכן נמצא אותו מקודש, אותה מציאות אשר המיתוס מכוון עליה, האם הוא ממד של המציאות האובייקטיבית, אשר כל אדם יכול להגיע להכרה בו, או שמא זוהי מציאות שאינה חורגת מגבולות המיתוס עצמו?. ציור מאת פרידריך

כאן עולה שאלה – היכן נמצא אותו מקודש, אותה מציאות אשר המיתוס מכוון עליה, האם הוא ממד של המציאות האובייקטיבית, אשר כל אדם יכול להגיע להכרה בו, או שמא זוהי מציאות שאינה חורגת מגבולות המיתוס עצמו? או שנציג זאת כך- המיתוס הוא סיפור אשר מסופר במציאות אחת, שתכניו מכוונים את האדם למציאות אחרת, בסיסית יותר, המיתוס עצמו ביטוי של אותה מציאות, ואותה מציאות היא זו אשר מעניקה משמעות למציאות שבה המיתוס מסופר. אך עדיין לא ברור האם יש קיום ממשי למציאות העליונה הזו. יתכנו שתי תשובות- המציאות הזו היא אמיתית, או שהמציאות היא בתוך הסיפור בלבד. אם המציאות הקדושה נמצאת אך ורק בתוך הסיפור, היא לא בהכרח קיימת מחוץ לו, וכל התייחסות של האדם אליה בחייו מחוץ לסיפור נובעת מטעות ואשליה. ולכן המיתוס מכוון את האדם לפעילות לא נכונה. והדרך מכאן לומר שכל הפעילות הדתית היא מיותרת, קצרה מאוד. אך ניתן לראות את המיתוס כמייצג אמת רלטוויסטית, באשר המיתוס מכוון למה שמבחינת התרבות נתפס כאמת, נתפש כקדוש וכמציאות הבסיסית, וכל דחייה של זה כלא נכון– לא מתאימה. בכל תרבות תהיה אמת שכזו. וברגע שנידחת ריאלייה של תרבות אחרת, מחויב הדוחה לבדוק מה מעמדה של זו אשר שלו, ועל סמך איזו אמת הוא דוחה את המציאות הזו. הסטאטוס של האמת הוא בין הסיפור לשומעיו, ולא בין קונספצית מציאות אחת לשניה.

ולגבי האפשרות שאכן ישנה ריאלייה כזאת, ואליאדה מוכן לקבל זאת, באשר זוהי ריאלייה של הקדושה שהיא מעל לכל מחקר מדעי או היסטורי, אשר מתגלת בכל מעשי האדם, בעדויות של הטבע ושל ההיסטוריה. כל מחקר דת צריך להתייחס אליו כא-פריורי, כאוטונומי וכאונטולוגי. והנה עברנו מהבנת המיתוס אל הבנת העולם, וזוהי בעצם כוונתו של המיתוס- ללמדנו על העולם ועל המציאות המתגלמת בו.

אין ספק שגם אצל אליאדה ישנו מודל של גאולה נוצרי. היינו פעם בגן עדן, חטאנו, ומאז שסולקנו אנו מלקטים פירורי קדושה של המצב הבראשיתי, וכל זמן מחזורי מקבל משמעות על פי אותו יחס לקדושה, וכל העולם סובב סביב אותם מקומות שבה הקדושה נמצאת. אותה קדושה שהמיתוס מספר אליה מתגלית בטמא גם מעבר לסיפור, היא עומדת בבסיס ההוויה, כל הוויה, ולכן כל חוויה היא חוויה דתית עקב כך שהיא מתעסקת עם הקדושה המופיעה בכל. כל פעם שזה קורה האדם מתקרב מחדש לאליו, למצב הבראשיתי, הוא מתקרב לגאולה.

מאמר זה נכתב בכדי להציג את דעתו של אליאדה, וכעת אעבור להציג את התשובה לשאלה השניה - מה, אם כך, לומדים מתוך המיתוס וכיצד זה מכוון להיות דתי. ומכיוון שאיליאדה לא ענה על זה מפורשות, אנסה לענות בשמו, ועל ידי כך גם אסכם את המאמר.

אם כך, אמרנו שהסיפור המיתי מכיל את משמעותו בתוכו, דרכו האדם מובל ונחשף למציאות אחרת, אשר דרכה הוא מגדיר את מציאותו מחדש. המציאות הקדושה חושפת בפני האדם את בסיס קיומו. הסיפור המיתי והריטואל הנקשר לכך, מעבירים זאת בצורה קונקרטית- העולם המדובר עליו הוא זה המוכר, המשותף לאבותינו ולנו, אך לאבותינו קרה כך וכך, כאן ועכשיו, ולכן אנחנו ככה וכך. המיתוס מעורר את תחושת ההמשכיות התרבותית. האדם הנפגש עם הסיפור ומרגיש שישנו כאן משהו בסיסי יותר מאשר הסיפור עצמו, הוא מרגיש בווילון המסתיר אלמנטים נחבאים, לא ברורים, שמולם עומד האדם עם רגש של פליאה. אך המופלא, הקדוש, המציאות, לא עומד שם סתם כך אלא זהו מופלא שבפעולתו ובעצם היותו הוא דורש תגובה, ותגובה זו היא של הכנעה. המופלא דורש טוטאליות על החיים. האדם לא רק נפגש איתו בסיפור אלא גם מעבר לו, מבחינת דרישתו להתחייבות טוטאלית. המערכת הדתית מספקת את ההקשרים המושגיים של אותו קדושה עריצה. האדם מרגיש אוזלת יד מול כוחו המכניע, החזק מכל רצון – אם זה הגורל שניבא האוראקל אצל אדיפוס, אם זה האל שמחריב ערים והופך אנשים לדוממים, אם זה האל הנאבק עם יעקב ומשנה את שמו, או אם זה האל הבורא עולם בדיבור. וזה אותו נסתר אשר הזכרתי אצל פרויד. הנסתר אשר למרות רצונו של אדיפוס להימלט מפני הגורל הוא רק מממש אותו תוך כדי בריחתו ממנו.

התיאולוגיה יכולה להביא אדם לידי ידיעת הכוחות העליונים, אך המיתוס והריטואל וההמשכיות התרבותית, מביאים לידי הכרה של היחס הנכון אליהם. אין פה יכולת הפרכה כמו בטיעון פילוסופי, אין פה הזמנה לדיון, זה לא נתפס כרלטוויסטי, או שרירותי. לעומת התיאולוגיה שלא יכולה מלעצור מלהתקדם ולהתאים את עצמה לפילוסופיה המשתנה או לתיאוריות מדעיות אשר יצדיקו אותה ודרכה את קיום אותו כוח על אנושי, המיתוס משוחרר מכל זאת, הוא מציג ואומר זה כך, זה נמצא, וזה דורש כך וכך. הוא טוען לאמת א-פריורית לכל ניסיון אנושי.וכך, משוחרר מכל אפשרות להיחשב כמוטעה יש לו תוקף טוטאלי, ומשוחרר מכל תיאולוגיה מקומית או זמנית, יש לו קיום על זמני ועל מקומי. זהו כוחו של המיתוס לפי אליאדה- היות הכוחות היוצרים שבו נצחיים ודורשים את הכנעת השומעים לאותה טוטאליות חסרת פשרות.

אדיפוס פותר את חידת הספינקס, מתוך "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס

וכך אכילת הטוטם היא לא מעשה פיזי, אלא זוהי "אכילת" תופעה של ראשית ושל התחדשות, הליכה בשביל היא לא סתם פעולה אלא מעשה קדוש. מאחורי כל פעילות יומיומית ישנה מציאות טוטאלית, אשר מתעסקת עם הקדושה ולכן – דתית. הכל מתקשר לאותם זמני ראשית שהעולם היה הרמוני. זו לא רק הזדהות עם אותם אבות אלא שיחזור המעשה, שבהם לכוחות הבריאה והקדושה יש תפקיד ממשי. האדם לומד להתייחס לאותם כוחות שבבסיס קיומו ולומד להצדיק את פעולותיו במושגים של פעילויות קודמות לו ולכל היסטוריה- בראשית הזמנים.

מה שמהותי במיתוס, מעבר לסיפור עצמו, זה ההכרה והתגובה לאותם כוחות. אליאדה אומר שזה הכרה ותגובה לאותם מופתים שהמיתוס מספר עליהם, אלה שפעלו בימי בראשית ומתגלמים בפעולות האנושיות בהקשר ליחסים עם המקודש. וניתן להוסיף- הכרה ותגובה לאותם כוחות אשר שלטו ושולטים מבראשית, לאותה הקדושה.

הסיפור המיתי יתכן ויזכיר מאפיינים של חלומות, אך אין הוא צריך להיות נידון כחלום. ניתן למצוא קווים דומים מבחינת מאפייני זמן מרחב ומעשים, אך אין זה מוביל להכרח שהמיתוס והחלום הם אחד. ניתן לטעון שהחוויה הדתית היא המניעה את שניהם באשר היא מניעה את האדם כולו- כשלם. ולכן תכנים זהים יופיעו במצבים שונים של התודעה.

הקיום בהיותו מקודש הוא עניין לדת, ומשבר בו זה משבר דתי, אשר מאיר באור חדש את שאלת המציאות ומיקומו של האדם בה. החוויה הדתית מעבירה את האדם ממצב של משבר- כאוס, למצב של סדר- קוסמוס. היא מציגה בפניו את ה"יש", את המציאות האמיתית, את הכוחות שפועלים בו, ובכך מבססת את העולם, מוזר ולא מובן ככל שיהיה, כאחד. החוויה הדתית מלמדת את האדם על קיומו והכוחות העל אנושים, גורל, אל ,אלים, אשר פועלים בעולם, ופועלים גם עליו. החוויה הדתית מראה לאדם את המשבר הקיומי ופתרונו, כאחד, כפעולתו של הכוחות ולא של האדם (כפי שחלום יכול להציג). וכך גם המיתוס- הוא מציג את פעולת הכוחות בשלמותם- אם ישנו מיתוס על הר מסוים, המיתוס דובר בשם ההר, וההר הופך לאחר, בעל משמעות מטאפיסית, של ריאליות נגלת, אשר בהתגלותה דורשת את הכנעת האדם לה. אם ישנו זמן משברי, ההר מהווה עדות לרצף המטא-פיזי, דרכו האדם מתגבר על המשבר, כי במשבר עצמו מתגלת הקדושה, המציאות האמיתית.

רגעי המשבר בהם עומד בבדידותו הם אותם רגעים שהוא מנותק מעולם החברה שלו. רצף החיים החברתי נשבר ומשהו אחר מתגלה בו, משהו שאינו נתון לקונבנציות, משהו שהוא האמת הכי בסיסית, ובאותו רגע האדם מוצא שאין לו יכולת להגדיר מה זה שנגלה אליו. הוא מחפש את עצמו ובתוך עצמו את זהותו הפרטית, לא החברתית, ומה שהוא מוצא זה אותה אמת, קדושה, ריאלייה בסיסית. ובהקשר הדתי- הוא מוצא את המיתוס אשר מכנה את המציאות בשם- זמני ראשית, תחילת הכל, בסיס הכל, המצב הראשוני ששם האדם היה טהור, לפני הנפילה. כשאדם עומד מול עצמו שם הוא מוצא את הכוחות המעצבים את חייו, את "שליטי היקום" האמיתיים, הגורל, האל, האלים, אשר ממשיכים להופיע בבסיס כל מעשה ומחשבה שהאדם פועל.

הקדוש לגמרי מתגלה במוכר לגמרי, האקטיבי, הכוח האמיתי מתגלה ביומיומי והפסיבי. הזמן האמיתי מתגלה בזמן המחזורי. המיתוס מספר על התגלויות אלו, והוא עצמו התגלות של אלו, אין הוא מספר היסטוריה, אלא על יצירת הדברים שמופיעים בהיסטוריה. הוא מדבר על איך הדברים התחילו להיות, על המציאות, ועל ה"יש". אשר כל אלה מופיעים בתוך תוכם של המעשים הרגילים. ככל שהאדם יותר דתי כך הוא יעשה יותר פעולות קדושות ויכנס יותר למציאות הקדושה.ולהיפך- ככל שיהיו יותר מיתוסים, יותר מעשים/זמנים/מקומות יחשבו כקדושים, תהיה יותר כניסה למציאות קדושה – יהיה האדם דתי יותר.

אין בכוונתי לומר שישנם מדדים של כמות הדתיות, או שזהו מה שעושה אדם לדתי, אך כן כוונתי לומר שעל ידי שמיעת המיתוס וקבלתו כאמת האדם, וביצוע פעולות הקשורות בכך, האדם נחשף לאותם כוחות, שהם קדושים, ועל ידי כך הוא מועבר למציאות דתית אשר לאורה פעולותיו מקבלות משמעות דתית.

כאן, לפי קריאה זו המשמעות של המיתוס היא פנימית לו, הווילון העולה מאחד בין חלקים שונים של הנראטיב, והוא ממשיך להתקיים קיום אובייקטיבי. וכן, הוא הדבר הדינאמי והאקטיבי במיתוס. המשמעות הפנימית היא אשר מניעה את המיתוס בכללותו ולא פרשנות חיצונית. מה שאצל פרויד, יונג ולוי שטראוס הוא תוכן של האדם- תת מודע ותכניו, כאן הוא תוכן של הסיפור. באשר הוא כזה, הוא טוען לטוטאליות, קיומו מוצג הוא אובייקטיבי וא-פריורי לכל התנסות אנושית.

כעת ניתן לראות ולהבין באור אחר את "סדר פסח" ואת קידוש השבת, באשר שניהם מיתוסי בריאה של עם או של עולם. אין להבינם כהיסטוריה גרידא, אלא כרישומים של הקדושה בה. בזמנים האלה, כל ההוויה האנושית התחילה, בהם מתגלת ומתגלמת הקדושה, המציאות האמיתית שבה אבותינו היו קרובים לאלוהים. ומי הוא אותו כוח ששולט בתנאי הקיום הכי בסיסיים? הרי הוא הכוח הנגלה באותם סיפורים- האלוהים. ויותר מכל, בזמן שהוא מתגלה, הוא דורש את קיום מצוותיו, הוא נותן צווים ודברות שישמרו את הבריאה. שם, באותם התגלויות הוא מבסס את עצמו בבסיס המציאות הקיומית ודורש טוטאליות. המאמין הרואה בזמנים האלה זמני משבר ומעבר, שומע ומקיים את הדרישה. ובהתייחסות הזו לאלוהיו הוא נכנס לזמן הקדוש-"כי ביום הזה הוצאתי אתכם מארץ מצריים", "וישבות אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה". הראשון הוא דוגמה לזמן והשני הוא דוגמה למופת.

סיכום

הראיתי במאמר זה את שיטתו של אליאדה לקריאת המיתוסים. הרחבתי על שני אלמנטים אשר מופיעים גם אצל פרויד ויונג ולוי שטראוס, וגם אצל אליאדה. והם- היכן נמצאת משמעותו של המיתוס, והאם היא פסיבית או אקטיבית. הראיתי שאצל אליאדה המשמעות היא פנימית, בתוך המיתוס עצמו, והיא זו אשר מניעה את המיתוס, היא הכוח הדינאמי אשר מחולל את היות המיתוס כלי. כלי שמשמש את האדם לצורכי דתיותו- כניסה למצבים קדושים, פתרון למצבים משבריים.

הטענה העיקרית של אליאדה היא שבבסיס כל החוויה הדתית, או החילונית עומדת מציאות אשר לה מעמד של קדושה. בכל תרבות ניתן למצוא תפישה שכזו, אשר מעניקה מעמד של אמת אולטמאטיבית לכל הקיום, והוא אשר נגלה לאדם ברגעים מסוימים בהתאם לאותה קדושה.

ההתגלות מעניקה לאדם ממד של המשכיות ממנו אל התרבות ובתוך תוכו של זמן רציף ולא מעגלי. התמעטותם של רגעים אלו, של מפגשי אדם - קדושה, מבטאת את התמעטות כוחו של המיתוס בעולם הרציונאלי.