מייסטרים דגולים / תומס ברנהרד

מייסטרים דגולים / תומס ברנהרד. תרגום : רחל בר חיים, הוצאת בבל

זירת הפעולה היא המוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה, אולם בורדון. על ספסל יושב רגר הקשיש, ונועץ את מבטו בתמונת 'האיש עם הזקן לבן של טינטורטו '. מאחוריו מציץ אטצבאכר שגם הוא אינו עול ימים שהקדים להגיע על מנת לצפות ברגר ממנו קיבל זימון מיוחד לשעת הצהריים. ותוך שהוא תוהה על אותו זימון גורלי וחריג בהיכרותם רבת השנים. מצטמרר למשמע ההד העמום של הקשקוש התפל של מדריכי הסיורים במוזיאון, שלא רק מפריע את שלוות התמונות במוזיאון כי אם תחת האצטלה התרבותית מטפח את חוסר הרגישות לאמנות, חוסר היכולת להתפעם ממנה באמת. הופך את האמנות למותג, חובה פסאודו תרבותית עקרה. רגר בא מדי יומיים לשבת על הספסל במוזיאון, מול תמונתו של האיש עם הזקן לבן (שמופיע על הכריכה ), עליו אומר אטצבאכר : "..אבל הוא בלי ספק גאון מדעי,כן, אפילו גאון אנושי, חשבתי. הגאונות ואוסטריה אינן סובלות זו את זו, אמרתי. באוסטריה עליך להיות בינוני כדי שיקשיבו לך ויתייחסו אליך ברצינות, עליך להיות מטומטם ושקרן פרובינציאלי, ראש קרתני של ממש.." רגר על הרגליו הנוקשים, רגר הגאון הלא מובן, ייחשף אט על הרומנטיות הפראית שמניעה אותו. האיש התרבותי, האנין הכפייתי, שממש אפשר לחוש את תנועותיו, המעומלנות, את הג'סטות המאופקות שלו, שעיקרן סביב האף שנחיריו מצטמצמים, בדחייה. ומאחוריו מבליחה דמותו של אטצבאכר, המספר, שכמעט אינו אומר דבר על עצמו, למעט הערצתו, או הערכתו הרבה לרגר, כי הערצה כידוע שמורה לחסרי התבונה, שאין ביכולתם להעריך ולשפוט בכוחות עצמם. אטצבאכר, הצל, זה שמסתכל ברגר המסתכל באיש עם הזקן הלבן, שגם הוא מצדו נועץ עיניים חודרות מפרצוף עייף. זה שקובל במרירות על הגאונות הלא מובנת, על הבינוניות, עוד גאון שאין סיכוי שמישהו יבין אותו ? או עוד זקן שהקדיש את חייו למשימה נעלה חסרת תוחלת ? אטצבאכר שבדידותו כמדומה נואשת יותר, חשוכת מרפא עוד יותר, קפוצת רקטום אפילו יותר מזו של רגר, שלו לפחות יש אירזיגלר והייתה לו אשתו.לאט יתברר, מדוע בא רגר פעם ביומיים למוזיאון, למרות שהוא מצהיר ששם הוא יכול לחשוב בנוחות, על המאמרים שהוא כותב על מוסיקה, לטיימס הלונדוני. היכן הוא מבלה את הימים בהם אינו בא למוזיאון, מה מסתתר מאחורי אותה פסאדה תרבותית וסנובית להחריד, של ישיבה על הספסל לבדו באולם, שהשומר אירזיגלר משריין לו. למרות שמדובר במוזיאון ציבורי, השומר הנאמן דואג לוודא שרגר לא יופרע על ידי המון העם ותיירים חסרי התרבות, ש 'עושים את המוזיאון', רק בכדי שיוכלו לסמן וי תרבותי לכאורה בפנקס הנסיעות שלהם, בלא שיש להם אף לא קורטוב של הבנה או רגש אמיתי, לאמנות. שלא לדבר על ילדי בית הספר הנגררים לשם, למטרות חינוכיות כביכול, שרק מרחיקות אותם מהאמנות. מאחר והם מלווים במורים, חסרי מעוף, שמצליחים רק להשניא עליהם את האמנות אם לא להשאירם אדישים לה. האקט התרבותי לכאורה ,החינוכי לכאורה, שלמעשה הוא חלק מהשיטה הדורסנית שמטרתה לגדל אזרח קטן וצייתן : ".. המדינה בלעה אותי לתוכה, כמו את כל האחרים, ואילפה אותי להיות נתין, צייתן, מסומן, מאומן, מכוון, סוטה, מדוכא כמו כל האחרים .. כיום אינה אלא אנושות לא אנושית, שהיא היא המדינה, אני חושב ..". ואם בהתחלה מצטיירת האמנות הנעלה, כפסגת התרבות, כמקום אליו יש לשאוף, ככל שהזרם המילולי מתגבר, הביקורתיות חסרת הרחמים, ספק הצלפה ספק קינה, על חוסר התרבויות של ההמון, על הבהמיות, חוסר ההבנה ורגישות למה היא תרבות גבוהה לחוסר היחס האדיש לגדולה שבאמנות, מפנה את חיציה גם לאמנות עצמה, שתואשם ברמאות חסרת מצפון והיותה כלי שרת של המדינה הקתולית, עוד אמצעי לשעבוד דורסני של אזרחיה. אם בנשימה אחת הוא קובל על חוסר היכולת להעמיק, כמה דפים אח"כ מסתבר שמי שבאמת מתעמק בתמונה אחת, יצירה אחת, רואה כיצד תפריה נפרמים לעיניו וחושפים את כשלייה שלה, את שקרנותה שלה. האמנות והתרבות כמה שחונק ומסרס ,ארס אכזרי, הדן את מעריציו, לייאוש ועקרות רגשית. וברנהרד מתחיל לירות לכל הכיוונים, או יותר נכון לרסס באופן שיטתי כל פן תרבותי אפשרי החל מ :".. כל אחד מהמכונים מייסטרים דגולים משקר, גם כשרישומי מכחולו גאוניים, אמר {רגר}. ציירים שמקשטים את העולם, כך כינה אתמול את הציירים, שהוא למען האמת, שונא ממש, ציירים שמהם הוקסם תמיד, במשך כל חייו האומללים ....היידגר היה חף מכל דימיון, חף מכל רגישות, הוא העלה גרה, הוא חזר ולעס את הפילוסופיה הגרמנית הקדומה, הוא היה פרה פילוסופית מעוברת שרעתה בכרי הדשא של הפילוסופיה הגרמנית ועשרות שנים חרבנה בחינניות את העוגות שלה ביער השחור ... ולסופרים האוסטרים אין בכלל מה לומר והם אפילו לא מסוגלים לכתוב את מה שאין להם לומר .. רק זבל, הם כותבים ... נטולי בבושה ותאבי פרסום הם עורמים את הזבל הזה בתוך כריכות ספרים ..".הביקורת הכאסחנית של ברנהרד אולי מופנית כלפי אוסטריה שלו, אבל מהדהדת נביאי זעם המוכרים לנו ממקומותינו. ונראה כי די בשינויים קלים בכדי שאותם משפטים שאמורים לתאר את אוסטריה והאוסטרים, יתאימו לא פחות גם לארצנו הקטנטונת : החינוך הקלוקל, השחתת הנוער, הפוליטיקה, הזבל הספרותי, שלא לדבר על השירותים המלוכלכים ... כי ברנהרד משתלח בבערות בהמוניות ובלכלוך ובהיגיינה האוסטרית הירודה באלימות לא פחותה מזו שהוא מקדיש לפסגות התרבות לכאורה.בעמוד הפתיחה, מופיעה המילה קומדיה. תומס ברנהרד וקומדיה ? משום מה הדבר האחרון המתקשר עם תומס ברנהרד הוא קומדיה. אולי מאחר וההומור שלו נחבא לרוב, עמוק תחת שטף מילולי נסער, מריר, עטוף במיזנתרופיות שוקקת, שהמילים, חורבן אסון ונורא מככבות לאורך הטקסט. ולמרות ההגזמות המכוונות, הקורא נוטה להיסחף בשטף של הדובר, המגולל לפרטי פרטים את ייאושו שנאתו ותיעובו כלפי כמעט כל המקיף אותו, כאשר אוסטריה מולדתו עומדת במוקד הלוהט של שנאתו, על אנשיה, גינוניה, תרבותה ומלבד הנוף כמדומה, שאת יופיו הוא נאלץ להלל כמעט בעל כורחו, דבר אינו נמלט משבט הלשון, המתנחשלת במוסיקליות, למרות ואולי תודות לחזרות המרובות, המוסיפות כל פעם ניואנסים דקים, שרק מעצימים את תחושת הזוועה, קוצר הנשימה, סערת רוחו האובססיבית של הדובר. הגיבורים של ברנהרד תופסים את עצמם, או לפחות מנסים להציג את עצמם, כלא אכפתיים, ציניים אדישים ומלאי תיעוב אבל תחת השטף המילולי המבעבע, נחשפת השבריריות, המצוקה הרגשית המוכחשת בתוקף, התלות העזה במה שלכאורה הוא מוקד שנאתם ותיעובם, מה שהם כל כך מנסים להתנער ולהיחלץ ממנו, הוא שמחזיק אותם. הוא מה שמעניק משמעות לקיומם. אני שונא, אני מתעב, אני בז – משמע אני קיים. כוחו של ברנהרד בעוצמת המונולוגים שלו ,במוזיקאליות המהדהדת, הסוחפת, שלרוב מצליחה לטשטש את עליבותן הגרוטסקית של הדוברים. אבל אולי כאן מאחר ואטצבאכר, המספר, כמעט אינו מספר על עצמו, אלא מתמקד יותר ברגר נשאר איזה מרווח נשימה, שאינו מאפשר לקורא להישאב עד תום עם המלל המיוסר. במייסטרים גדולים ברנהרד מספק את המפתחות, חושף את הטכניקה שלו שבבסיסה עומדת ההגזמה, ההגזמה לכדי קריקטורה. ברירת המחדל של חסרי המגן, ההגנה האחרונה והפתטית בפני העולם : " ..הרי גם זאת שיטה, אמר {רגר }. להפוך הכל לקריקטורה. תמונה גדולה, בעלת חשיבות, נוכל לשאת רק לאחר שנהפוך אותה לקריקטורה .... אלא שרוב האנשים לא מסוגלים להפוך משהו לקריקטורה ,הם מתבוננים בכל ברצינות איומה, וכך עד סוף ימיהם ,כלל לא עולה בדעתם להפוך משהו לקריקטורה .... יש לך כוח להפוך את כול העולם לקריקטורה, אמר, לשם כך אתה זקוק לכוחה העליון של הרוח,אמר, זה כוח ההישרדות היחיד ..". האירוניה בולטת יותר, ההגזמה הקודרת, מצהירה על עצמה במפורש כקריקטורה, והומור הציני צף בגלוי, אינו מאפשר להתעלם ממנו, מה שהופך אותו לפחות מעיק ומבלבל מבדרך כלל (הטובע, מחיקה, בטון וכו') ובכך גם מאבד – יש לומר - מעט מכוחו. מאחר וברנהרד מפליא לשחק באותה רצינות איומה, אותה הגזמה נואשת. ההומור שלו הוא הומור שעצמתו עומדת ביחס ישר לעומק הסיכות שהוא תוקע, שמצחיק יותר ככל שהוא נוגע יותר, כואב יותר. כוחו של ברנהרד הוא בהיסחפות, בבלבול שהוא יוצר, בין הרטוריקה הזועמת והעוצמתית, לעליבותן ובדידותן של הדמויות הנחשפת עם כל משפט. מתעצמת ביחס הפוך, להר המילים התופח ועולה, למוזיקה המנסה להחריש את האוזניים, לצורך האדיר שמתגלה בעצם הסיפור, עצם הדיבור, גם אם אין מי ששומע, אין אף אדם ראוי שישמע, אין טעם בהשמעה, ועדיין, הצורך לספר, לדבר, לשחרר את כל האוויר המעופש שהצטבר בריאות, ניסיון פתטי לפרוץ את מעגל בדידות חסר תוחלת. " .. אנחנו מדברים עם אנשים שאינם מעניינים אותנו כלל, כי אנחנו זקוקים למאזינים, אמר {רגר}, זאת הסיבה היחידה. אנחנו זקוקים למאזינים ולשופר, אמר. כל חיינו אנחנו מייחלים לשופר אידיאלי ואיננו מוצאים, שכן אין שופר אידיאלי .יש לנו אירזיגלר ..".אירזיגלר השומר ,האדם הפשוט שכל שיודע למד מרגר, אירזיגלר שהשיקול המשמעותי ביותר מבחינתו באשר לעבודה הם המדים שיסופקו לו, ולאחר שנדחה על ידי המשטרה, מוצא עצמו אסיר תודה למי שדאג לו לעבודת שומר במוזיאון, שגם היא כרוכה למרבה המזל בלבישת מדים. וכך בתום הקונצרט המסחרר – ברנהרד כותב מוסיקה יותר משהוא כותב פרוזה - נותרים על במה המאפילה אנשים שכנגד הבדידות הנואשת נאחזים בהרגלים הקטנים והסנוביים שלהם, בהתנשאות, בעליונות התרבותית, בגאונות הלא מובנת שלהם. משתלחים בהשפרצות אכזריות של ביטול כל הסובב, ובכך רק מנציחים עוד יותר את בדידותם, את סירובם לחיים. ומהווים כתב אשמה חריף יותר, נגד החברה שיצרה אותם ונמצאת באותו חוסר מוצא שבו הם מתקיימים. כתב אשמה שמצליח להכניס לכיס האלגנטי והמוקפד שלהם, את כל השטף המילולי הזועם, זה שכבר הספיק למתוח ביקורת כמעט על כל פרט ופרט ובתרבות, חברה, והמדינה בה צמחו, וממנה אינם מצליחים להתנתק.