יעקב יעקב / רח הכרמים 23

רישומי אהבה

על ספר השירים "רח' הכרמים 23", של יעקב יעקב

שיריו של יעקב הם תמונות המצוירות ביד אמן.

תחילה הוא משרטט איורים ורישומים. כל שורה או שתי שורות בשיר מהוות רישום נפרד, רישום המאויר בקווים דקיקים ועדינים. רק בסוף השיר הוא מצייר תמונה צבעונית, בעלת צבעים עזים, המסתמכת על האיורים הקודמים, אך שונה מהם בתעוזתה, בכוחה ובהדיה.

בשירים אין כמעט פסקאות נפרדות או בתים נפרדים, היות והם בנויים ממילא תמונות תמונות, רישומים רישומים, המהווים כל אחד מהם מסגרת נפרדת.

כמו כן, אין בשירים, במהלכם או בסיומי השורות, סימני פיסוק. זאת מאחר וכל שורה - יחידה או זוגית, מהווה כאמור ממילא, יחידה נפרדת, תמונה או רישום נפרד.

נוסף לכך, אין כמעט חיץ בין המילים שבשורה. קיים קשר הדוק בין המילים וכל השורה הופכת למקשה אחת. זאת, על ידי אי שימוש במילות חיבור למיניהן (כמו: כי, את, של, וכו') בתוך המשפט.

ללא מילות חיבור ביניהן, נדמה כי מילה אחת תומכת בזו שאחריה, ונוצרים יחד הרכבים מיוחדים של מילים כמו בשיר "בת ירושלים": "לשקוד חן תבניתך הדקה", "להגיר בך דמים בדמים".

בַּת יְרוּשָׁלַיִם

רָאִיתִי אֶת הָאוֹר נִגַּף מִפְּנֵיאוֹר עֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹתוְעֵץ הַזַּיִת הַכָּסוּף וְהֶחָרוּבפּוֹרְשִׁים מִיַּעַר וְכַרְמֶללִשְׁקֹד חֵן תַּבְנִיתֵךְ הַדַּקָּהאֲנִי שֶׁנִּדְמֶה עָלַי כִּמְּנַגֵּן חֲצֵרוֹת עִוֵּרהָעוֹלֶה בְּהַר הַמֹּרבִּקַּשְׁתִּי לְהָלִין חֲלוֹמִי בֵּין שָׁדַיִךְלְהַגִּיר בָּךְ דָּמִים בְּדָמִיםלָבוֹא עַד אֹפֶל עֵינַיִךְחֶמְדַּת דִּמְעוֹת זָהָב שׁוֹקְטוֹתלִהְיוֹת הָאַיִל הַנֶּאֱחָז בְּקַרְנָיובִּסְבַךְ שַׂלְמָתֵךְ הַשְּׁחוֹרָה עניין זה מאפשר גם עירוב מסוים בין הזמנים ונוצרת מעין הוויה רב-זמנית. כך באותו שיר: "אני שנדמה עלי כמנגן" וכו'.

לעומת זאת, לפעמים משתמש המשורר במילות סיבה או תמיכה (כמו: כי), החוזרות ונשנות בתחילת המשפט באותו השיר. הן משמשות כוח דוחף ומניע לומר בסוף השיר את המשפט הקשה מכל.

בשיר "אהבת אלוהים" – "כי בקש"\ "כי דבקנו בחטא" \ "כי היינו", ובסוף – "כי רחקנו מאהבת אלוהים שהורגת".

יעקב גם יוצר לפעמים פעלים משמות עצם וכך נותן לשיר הילה רחבה וזוהרת יותר מפעלים רגילים, שניתן היה לכאורה להשתמש בהם.

בשיר "אהבת אלוהים" – "אהבת מרים הזונה ממגדל הכניפה אותו מעלה".

אחת הדרכים של המשורר היא טוויית רשת שתי וערב. זאת על ידי חזרה על אותה מילה בתחילת כל אחת משורות השיר. כמו בשיר "בואי אתי" - בואי, בוא, בואי, בוא. ככל שהשיר מתקדם לקראת הסוף , סופחות אליהן מילות חזרה אלה, הרכבי מילים יפים ומשכנעים יותר ,כמו בשיר שהוזכר. "בואי אתי ואראה לך את ירושלים" אמר , "בוא אלי ואראה לך את הים" אמרה."בואי ואשים על ראשך מילים" אמר, "בוא ואראה לך את סוד החמלה" אמרה .

דרך נוספת היא לחזק עוד ועוד את משפט הפתיחה על ידי חזרות ושימוש במילים נרדפות. גם זו מעין טוויית שתי וערב בה משתמש המשורר לארוג את שירו. כך זה בשיר "לרמי ויובל ": "אנחנו סתו והארץ סתו" או בהמשך באותו השיר: "ונפשם חמדת אביב וקיץ".

לְרָמִי וְיוּבָל

כִּי בָּא סְתָו בָּעֵצִיםוַאֲנַחְנוּ סְתָו וְהָאָרֶץ סְתָווְרַק בָּנַי עוֹדָם חוֹפְנִים חוֹלוְנַפְשָׁם חֶמְדַּת אָבִיב וָקַיִץוּבַחוֹפִים נָחִים עַכְשָׁיו הַצְּדָפִים שֶׁבָּאוּ מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹתוְהָאֳנִיּוֹת עוֹגְנוֹת עַכְשָׁיו עֲמוּסוֹת קוֹפִים וְתֻכִּיםוְהַמַּיִם עוֹמְדִים חֲמוּרִים חֲמוּרִיםכִּי בָּא סְתָו בָּעֵצִים וּבַיָּםכִּי בָּא סְתָווְרַק בָּנַי רָאשֵׁיהֶם אֲמִירִיםעַל מַיִם רַבִּים עַל מַיִם רַבִּיםעוד דרך למעשה האריגה של המשורר, היא לשתף יסודות רבים ומגוונים בשיר ולא לדבוק רק ביסוד אחד או שניים. בשיר "בואי אתי" למשל, מעורבים –ירושלים , ים, כתר מילים, חמלה, גשם .

כך נארג שטיח רב גווני וציורי.

גם לא מעט עצב נסוך על חלק משיריו של יעקב . העיניים שדרכן משתקף העולם, שהן כה חשובות למשורר, הן לעיתים שחורות : בשיר "בת ירושלים" – "אור עינייך השחורות" וכן "לבוא עד אופל עינייך", עד כי העיניים אינן רואות כלל - באותו שיר - "כמנגן חצרות עיוור". בשיר "היא יותר בתי" – "יש לי בת גדולה עיניה גדולות", עולם רגשי שלם משתקף דרך העיניים .

וְהִיא יוֹתֵר בִּתִּי

יֵשׁ לִי בַּת גְּדוֹלָהעֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹתוְיֵשׁ לָהּ עֵץ בַּחַלּוֹןוּפַעַם אָמְרָה לִיאַבָּא רְאֵה אֶת הָעֵץ בַּחַלּוֹנִיוּמֵאָז הוֹלְכִים בִּי עֵצִיםוְהִיא יוֹתֵר בִּתִּי וַאֲנִי יוֹתֵר אָבִיהָהעיניים בשיריו של יעקב, גם אם אינן דומעות, הן חודרות עמוק לתוך לב האדם, לב הטבע , לבה של האנושות כולה.

ברבים מהשירים מפגין המשורר אומץ רב, בחסות מושג האהבה הטהורה ויוצא נגד שוללי האהבה ומדכאיה, גם אם טעמיהם של אלה קשורים לאמונה.

איזו תעוזה נדרשת כדי לומר בסוף השיר "אהבת אלוהים": "כי רחקנו מאהבת אלוהים". איזה אומץ נדרש כדי לכתוב , באותו השיר: "כי דבקנו בחטא"!

אבל יעקב יודע לחפות על כך, על ידי נימוקים חזקים ומשכנעים ביותר – נימוקי אהבת אמת זכה ומטהרת – והוא כותב בשיר זה: "את ואני שקענו אחוזים בתוך המים להיטהר באהבה".

המשורר נעזר לאורך כל שיריו בטבע, כדי להמחיש את דבריו. שהרי התמונות מהטבע הן ערטילאיות ורב-משמעיות ובעלות קונוטציות רחבות יותר מאשר תמונות מהעולם האנושי.

התמזגות המשורר עם הטבע מקלה עליו לפרוק תכונות אנושיות מכבידות. התמזגות זו יוצרת מימד קוסמי יותר, שמחייב פחות. במימד זה, הרגשות בו נטועות עמוק בקרקע ואינן מכבידות או טעונות, כמו רגשות אישיים. בשיר "והיא יותר בתי" – "ומאז הולכים בי עצים \ והיא יותר בתי ואני יותר אביה".

אפילו בסיטואציה כזו בין אב לבתו הוא זקוק לתיווך הטבע, לסמליות של הטבע.

אלמנטים פסיכולוגיים עמוקים מסתתרים בשיריו של יעקב. הוא מסתיר אותם מאחורי מסך המסתורין שהוא עוטף בו את שיריו. לכאורה, אנו מקבלים את תמונת השיר כמות שהיא, אך עמוק עמוק מאחריה מסתתרת אמת פסיכולוגית רבת היגיון ומחשבה.

בשיר "בואי אתי" למשל, בדיאלוג בין המשורר לאהובה שאינה ברת השגה, כל אחד מהם משתמש בדימויים מיוחדים המאפיינים את אישיותו ואת נפשו שלו:

בּוֹאִי אִתִּיבּוֹאִי אִתִּי וְאַרְאֶה לָךְ אֶת יְרוּשָׁלַיִםאָמַרבּוֹא אֵלַי וְאַרְאֶה לְךָ אֶת הַיָּםאָמְרָהבּוֹאִי אֵלַי וְאָשִׂים עַל רֹאשֵׁךְ מִלִּיםאָמַרבּוֹא אֵלַי וְאַרְאֶה לָךְ אֶת סוֹד הַחֶמְלָהאָמְרָהבּוֹאִי אֵלַי וְאַרְאֶה לָךְ אֶת הַגֶּשֶׁםבּוֹא אֵלַי וְאַרְאֶה לְךָ אֶת מְקוֹם לֶכְתּוֹוְהוּא מִזֶּה וְהִיא מִזֶּהבשיר "לרמי ויובל" הוא מסיים - "ורק בני ראשיהם אמירים \ על מים רבים על מים רבים". שימוש כפול במילים אלה ממתן את הדאגה, לעומת שימוש יחיד בהן.

אין מילים מיותרות בשיריו של יעקב. כל מילה נבחרה בקפידה רבה. כל מילה והעומס הכבד על כתפיה, כל מילה והמטען האסוציאטיבי שלה (שחלק לא קטן ממנו משועבד לאלמנטים ולסצינות מקראיות, שעובדו כאן ביד אמן).

גם אם יעקב נוהג לפעמים לעשות אתנחתא באמצע השיר, כדי לקחת נשימה עמוקה, השימוש באתנחתא זו הינו רגעי. הוא מביא אותנו לאחריה לקראת הסוף המיוחד הלא קל בו מסתיימים שיריו. כך למשל הדבר מתבטא בשיר "לרמי ויובל": באמצע השיר מפליג המשורר למחוזות רחוקים ודמיוניים, כדי להשתחרר זמנית מהנטל: "ובחופים נחים עכשיו הצדפים שבאו מארצות רחוקות" \ "והאוניות עוגנות עכשיו עמוסות קופים ותוכים". גם במקרים כאלה, המילים ממשיכות לשרת בדייקנות רבה את מטרות השיר והרעיון המרכזי שבו.

האהובה

האהובה בשירים איננה דווקא מוחשית, אלא יותר מה שהיא מסמלת עבור המשורר, יותר אלו חושים היא מפעילה אצלו, יותר פתיחות הלב לקלוט את כל היופי סביב. לצורך זה מגייס המשורר את כל כוחות הטבע ומשתמש בהם כביטוי להרמוניה הטבעית שצריכה ויכולה להיות ביקום מסביב וגם בחייו הוא: העץ בחלונה של בתו, המים הרבים שילדיו נאבקים ויכולים להם.

הרקע הקסום של הטבע החי והתוסס, משמש גם רקע לאהבתו. אלו קווים מקבילים בין עוצמת איתני הטבע לבין עוצמת רגשותיו של המשורר, עד לרגשות האהבה.

האהבה של המשורר מהווה במידה רבה הכרת תודה מצידו, הכרת תודה על היקום המופלא שמסביב, על היכולת שניתנה לו לחוש, ליהנות ולחיות. זו הכרת תודה על היכולת שניתנה לו להיות חלק מהטבע, להשתתף בתהליכי הבריאה, לחוות את כל היופי והחיובי שמסביב .

האהבה אינה תמיד מובנת מאליה בשיריו של יעקב. לפעמים יש להיאבק עליה. אבל תמיד הדבר נאמר בלשון עדינה וזכה, לשון לירית ופיוטית. ראו הדיאלוג הנפלא בשיר "בואי אתי", בין המשורר לאהובה חלומית. שניהם משתמשים בכל כוחות הטבע והנפש, כדי לשכנע זה את זה – ירושלים , ים , כתר מילים, סוד החמלה, הגשם המטהר, ועוד .

ירושלים

גם ירושלים איננה לדעתי אהבה גשמית מוחשית. היא יותר אהבה רוחנית.

היא משמשת רקע, תפאורה, הוכחה ותקווה. ירושלים משמשת מושא לחזונו, לחלומותיו ולמאווייו של המשורר. היא מעין עיר חלום דמיונית, שכדי לחלום אותה יש לציידה ברגשות משלה. מעין תפאורה לנפשו של המשורר.

ירושלים היא אהבה של בניית נדבך על נדבך, של מאבק דורות.

כך זה בשיר "אל מול הכותל" - "ואנו שמשחקים בהיסטוריה עד כלות".

אור עיניה של ירושלים שחורות ואפלות (בשיר "בת ירושלים") והמשורר נאבק עליה לכל אורך הדורות. הוא האיל הנאחז בקרניו בסבך שלמתה השחורה - בשיר הנ"ל.

"כי רחקנו מאהבת אלוהים שהורגת" - כותב המשורר בשיר "אהבת אלוהים".

אַהֲבַת אֱלֹהִים

יֵשׁוּ הָלַךְ עַל הַמַּיִםכִּי אַהֲבַת מִרְיָם הַזּוֹנָה מִמִּגְדָּלהכניפה אוֹתוֹ מַעְלָה מַעְלָהאַתְּ וַאֲנִי שָׁקַעְנוּ אֲחוּזִים בְּתוֹךְ הַמַּיִםלְהִטַּהֵר בְּאַהֲבָהיֵשׁוּ נִצְלַב עֵת רָחַק מֵאַהֲבָתָהּכִּי בִּקֵּשׁ אֶת אַהֲבַת אֱלֹהִיםאָנוּ סַרְנוּ מִן הַגּוֹרָלכִּי דָּבַקְנוּ בַּחֵטְאכִּי הָיִינוּ שִׁבֳּלִים קָמוֹתכִּי רָחַקְנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִיםשֶׁהוֹרֶגֶתאבל אהבת ירושלים נותנת למשורר, בכל זאת, אפשרות להאמין.

אהבתו לירושלים משמשת תחליף לאמונה דתית, זו או אחרת, והיא אף חזקה ממנה במוחשיותה ובביטוייה הרומנטיים.

ושוב, גם אהבה זו, אהבת ירושלים, היא יותר הכרת תודה מצד המשורר, על האפשרות שניתנה לו לחוות חיים במקום כזה, מקום בעל כוחות כל כך חזקים, המעשירים גם אותו ומעניקים לו את האפשרות להמשיך הלאה ולהיות חלק מעוצמת הדורות, מעמודי התווך של היקום.

לסיכום

למרות שמדובר באהבה טוטאלית וסוחפת ללא פשרות, מתייחס המשורר לאהבה בעדינות רבה, בליריות ובפיוטיות גדולה. נדמה כי מדובר בטקס שלם, שהוא מעין פולחן לאלת היופי, הפיוט והעדנה. נדמה כי כל פעמוני הטבע מצלצלים את המנון האהבה וסוחפים איתם את המשורר להתמזגות מוחלטת עם סערות הטבע ועם רגיעותיו.

או אולי זו התמזגות עם רוח הכרמים שהרחוב נקרא על שמם. עת בכחוס, אל היין, צועד ביניהם, עד שהוא נעצר מול בית מספר 23, בחושו את האהבה והשמחה שבתוכו.