הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ - חקירה על הספר חלק ב

להלן סיפורו המסובך ומפותל של הספר הנורא והמזוויע המושמץ והמוחרם ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית: הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץמאת "מוניק קורנו". עברית י. שורק. בהוצאת "עשת", ינואר 1962.המשך מחלק ראשון 

המשפט.

"'הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ' כולל תיאורי מלחמה שנועדו לחנך את הדור הצעיר לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק הנאצי. המדובר בספר חינוכי ממדרגה ראשונה". (יצחק גוטמן המו"ל של "הייתי כלבתו" בהצהרה בפני בית המשפט) זמן קצר לאחר פרסומם של שני ספרים בהוצאת "עשת" - "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו" ו"הנה בא הקברן המתוק" מאת "מייק באדן (אלי קידר) הוצא כנגדם צו החרמה בידי שופט השלום יוסף בן חנוך. הספרים הוחרמו בידי המשטרה בסריקה שנערכה בחנויות ספרים זולים שונים. וכנגד המו"לים והמפיצים שלהם הוגשה תביעה משפטית.זה היה נוכח גל הספרות הפורנוגרפית שפקד אז את המדינה, נגד ספרים מעין אלה היו רק משפט אחד או שניים קודם לכן (נגד ספרים פורנוגרפיים רגילים, לא "סטלגים"). והפעם החליטו המשטרה והפרקליטות להעלות את הבעיה בכללותה בפני בית המשפט ולבקשו לקבוע בבירור "מהי פורנוגרפיה". שני הספרים האלה "נבחרו" להיות מקרה המבחן לבית המשפט בסוגיה זאת. ארבעת הנאשמים שהועמדו לפני בית המשפט היו המו"ל יצחק גוטמן (הלפרין נפטר זמן קצר קודם לכן), המפיץ נתן לוטן, המדפיס פנחס דגן והמחבר אלי קידר. הם הואשמו לפי סעיף 179 של החוק הפלילי בפרסום כתיבה הדפסה והפצה של דברי תועבה העשויים לגרום להשחתת המוסר. לאחר שהוברר שדגן הובא בטעות מאחר שהיה רק המסדר של הספר "הייתי כלבתו" ולא המדפיס שלו נשארו הגיבורים העיקריים של המשפט, גוטמן, לוטן ואלי קידר. המחבר המסתורי של "הייתי כלבתו " נשאר לכאורה בלתי ידוע שכן גם המו"ל יצחק גוטמן לא ידע מי הוא.השופט שניהל את המשפט (שהחל ביוני 1962 והסתיים בפברואר 1963, המשפט הארוך ביותר מסוג זה) היה שופט בית משפט השלום בתל אביב, שלמה רוזנפלד. נציגת הפרקליטות והתובעת הייתה דבורה גרינפלד –שקד. את הסנגוריה ייצגו עורכי דין אריה מרינסקי ואברהם לין. על השופט רוזנפלד היה להכריע במשפט זה בפסק דין תקדימי שיקבע לראשונה בבית משפט ישראלי מהו הקו המפריד בין ספרות נועזת המשקפת את המציאות ובין פורנוגרפיה פשוטה. נשלחו הזמנות רבות לפרופסורים ופדגוגים שונים שהופיעו כעדים בבית המשפט. הצדדים גם הודיעו כי הם מבקשים מהשופט לחרוץ לא רק את אשמתם של ארבעת הנאשמים אלא גם את גורלם של עשרות הספרים מסוג זה של "אירוטיקה קשה" שהגדרתם הייתה שנויה במחלוקת בהיעדר פסק דין מחייב. מובן שגם המו"לים השונים של ספרים אלה חיכו בקוצר רוח להחלטת השופט בעניין ובינתיים העותקים המועטים של הספרים הנ"ל שנותרו בדוכנים לאחר ההחרמה מתחת לשולחן רחוק מעיני נציגי החוק מחירם קפץ מ-1.20 לירות ל3.50 לירות לעותק.בנוסף להחלטה העקרונית על מהי פורנוגרפיה תועבה וניבול פה בספרות ומהי "ספרות המתארת את המציאות" ומה עשוי לשפר את רמת המוסר ומה עשוי להשחית את המוסר השופט היה צריך לתת את דעתו לגבי בעיה נוספת הטעיית הקהל שכן אלי קידר היציג את עצמו כ"מיק באדן" בעוד שמחבר/ת/י "הייתי כלבתו" הבלתי ידוע/ה/ים הציג/ה/ו את עצמו/ה/ם כ"מוניק קורנו".יוסף ספרא הוכר בידי המשטרה ובית המשפט כמי שלא היה אחראי לגרסה הסופית של "הייתי כלבתו" וכך גם צפרירה לוין לאחר החקירה המשטרתית של ציפי ארבל.

במהלך המשפט העקרוני שדמה יותר לדיון ספרותי מאשר למשפט רגיל עדי ההגנה העיקריים היו סופרים ידועים כמו בוקאצ'יו ,זולה, פושקין, לרמונטוב, ביירון, לורנס וסופרים גדולים אחרים. במשך 15 הישיבות של המשפט הוזכרו שני הספרונים בנשימה אחת בידי הסנגוריה עם יצירות קלאסיות כמו "מאהבה של לידי צ'טרלי", דקאמרון, ננה, דון ז'ואן, ועוד. מטרת הסנגורים מרינסקי ולין הייתה להוכיח כי תיאורי המין הנועזים ביותר אינם יכולים לשמש כבסיס לקביעה כי החומר אסור לקריאה במובנו של החוק הפלילי. בסיכומיו לפני השופט טען הסנגור כי על השופט לראות את הספרים לא כמבקר ספרותי ולא כנציג משרד החינוך ולא בהתחשב עם טעמו האישי אלא לקבוע מה מבחינת החוק מהווה חומר סכנה למוסר הקורא. גבריאל מוקד: אני זוכר שבזמן המשפט היו לי ולמקסים גילן דיונים ארוכים עם ספרא על הנושא. היו לנו חששות רציניים שגם הסיפור ההומוסקסואלי של ספרא ב"עכשיו" יהפך לפריט במשפט שהיה משפט צנזורה תקדימי וראשון מסוגו. זכור לי שגילן ויוסף מונדי היו מעורבים מאוד במשפט ובשאלות חופש הביטוי שהוא עורר. אני זוכר שביקשו ממני שאעיד אם יהיה צורך בכך שהסיפור פורסם לא בגלל הנושא ההומוסקסואלי אלא בגלל רמתו האמנותית. כפי שאכן היה במציאות. המשפט הזה בהחלט עורר חששות עמוקים בחוגים שלנו. גילן ומונדי ומקורביהם הושפעו אז מאוד מסופרים צרפתיים כמו ז'ורז' בטאי שעסק גם בנושאי פורנוגרפיה והמשפט הזה נראה כמכוון ישירות נגדם וכאיום על חופש הביטוי בארץ. היו חששות שגם "עכשיו" יפגע מגלי ההדף של המשפט. המו"ל גוטמן הופיע ללא סניגור וטען כי שני הספרים אינם כוללים אלא "תיאורי מלחמה שנועדו לחנך את הדור הצעיר לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק הנאצי". לטענתו היו אלה ספרים חינוכיים ממדרגה ראשונה. (גוטמן אגב היה ניצול שואה בעצמו) .חלקה של התובעת גרינפלד שקד היה קשה במיוחד: היה עליה להשמיע בפני השופט קטעים נועזים במיוחד מ"הייתי כלבתו" ו"הקברן" אך הסניגור שנטה פחות להסמיק ממנה נאלץ לעשות זאת במקומה. החלטת השופט לאחר שמונה חודשי משפט מפורטים ומייגעים של המשפט שלא היה כמוהו עד כה בישראל (וגם לא מאז) הייתה לזכות את אלי קידר מחבר "הנה בא הקברן המתוק " שכן נקבע שספר זה אינו מכיל חומר תועבה למרות שמצא בו "תיאורי הווי אירוטי וגילויים של הטבע המיני". אך הללו לא היוו לדעת השופט חומר תועבה במובן החוק שכן היו שלובים בסיפור המעשה. עם זאת השופט העיר בהקשר לספר זה כי אין זה מתפקידו לקבוע אם ראוי הספר לקריאה ואין זה גם מתפקידו לכתוב ביקורת על ערכו הספרותי. שונה מאוד הייתה החלטתו של השופט לגבי "הייתי כלבתו". בפסק דינו קבע השופט שספר זה הוא:"מלא וגדוש בניבול פה... מלא וגדוש תיאורים מתועבים שאינם אלא ניבול לשם ניבול, דברי תיעוב ללא כל תשלובת אחרת".השופט רוזנפלד קבע ש"הייתי כלבתו " ייגנז וכל הטפסים שהוחרמו בידי המשטרה יושמדו. המו"ל יצחק גוטמן נידון לתשלום קנס בסך 250 לירות ולמתן ערבות של 1000 לירות לשנתיים שהוא ימנע מלהפיץ חומר תועבה. המפיץ נתן לוטן נקנס ב-100 לירות וזאת מאחר שלפי קביעת השופט היה עליו לקרוא את החומר לפני שהפיץ אותו, הסניגור מרינסקי ערער על כך בטענה שתקדים מעין זה עלול לפגוע במקצוע המפיץ (לא ידוע לי מה הייתה התוצאה של הערעור). דגן שנמצא שלא היה קשור לעניין שכן היה הסדר ולא המדפיס וקידר זוכו. התובע אמנם ביקש להטיל על הנאשמים קנסות גבוהים כדי להרתיע אחרים שכן לדבריו השוק היה מוצף בחומר מעין זה אולם השופט הסתפק בהטלת הקנסות. הוא אמנם ציין שבאנגליה הוטלו עונשי מאסר על עבירות כאלה אך בארץ קטן מספר המשפטים בעניין וטרם התגבשה אחידותו של העונש שיש להטיל במקרים כאלו. אשר לשאלה העקרונית "מהו חומר תועבה", קרא השופט את שני הספרים "כדי להיווכח אם אמנם מכילים הם חומר תועבה"."בימינו אלה" פסק בפסק הדין הארוך והמנומק "עצם התיאורים של חיי המין של האדם וכל הכרוך בכך אין בהם כשלעצמם להוות עבירה כשם שאין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות בלתי טהורות בלב הצעירים או אנשים רגישים ובלתי אחראיים. אך חומר מגרה או מתועב העשוי להשחית את המידות כי אז המו"ל חייב והספר דינו להיות מוחרם . אך אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו –מותר להפיצו". את "הייתי כלבתו" הגדיר השופט כחומר תועבה במובן החוק. זהות המחבר האמיתי של "הייתי כלבתו" נשארה בגדר תעלומה וכך אי אפשר היה להרשיעו כפי שהיה קורה אם היו מגלים את זהותו. החשוד העיקרי.

באותה הכתבה של "העולם הזה" שבה רואיינו ספרא ולוין, הוזכר ספר אחר שהוחרם בו זמנית בידי הצנזורה גם הוא בהוצאת "עשת" בשם "הנה בא הקברן המתוק" מאת סופר בשם אלי קידר שחתם בשם "מיק באדן"."הנה בא הקברן המתוק" היה ספר שהתבסס במידה רבה על חוויות אמיתיות של קידר בגרמניה שלאחר המלחמה וכלל קטעים של גילוי עריות שבגללם צונזר. אך לאחר מכן הספר יצא לאור שוב במהדורה שנייה שהתהדרה בעצם פרשת הצנזורה. קידר הנ"ל הוא שיצר את הז'אנר המפורסם של הסטלאגים וכתב את הסטלאג הראשון "סטלאג 13" ועוד רבים אחרים. היום קידר מאשר שהיה קשור להוצאת "עשת". הוא טען בראיון איתי לפני כמה שנים שהמחבר של "הייתי כלבתו" היה יוסי ספרא. הוא מכחיש כל קשר בעצמו ל "הייתי כלבתו". לדברי סופר סטלגים אחר מאותה התקופה שכתב אז תחת השם "נח מן" והיום הוא עורך דין שהכיר את אלי קידר בחוגי הסופרים של אותה התקופה היה מקובל כמובן מאליו לחשוב שאלי קידר הוא המחבר של "הייתי כלבתו"."נח מן": אני עורך דין ואני וזה לא דבר שאוכל להצהיר עליו בשבועה כבית משפט .אבל אני יכול להגיד לך שבחוגי הסופרים של ספרי הכיס בשנות השישים זה היה מקובל כמובן מאליו שקידר כתב את הספר הזה. א.א: קידר אישר את זה ישירות ? "נח מן": בהחלט לא. אבל גם מעולם לא הכחיש במפורש. זה היה בין הדברים שהיו מובנים מאליהם. שאלי קידר אחראי לספר הזה כמו שהיה אחראי לכל כך הרבה ספרים אחרים.א.א: צפרירה לוין האם את מכירה מישהו שאולי ידע את זהותו של המחבר האמיתי של הספר ?צפרירה: לך תשאל את אלי קידר הוא ידע להגיד לך. וסירבה לפרט מעבר לכך. בדיעבד היא טענה שהיא לא זוכרת שום דבר על קידר. השערתי:

הצד האחורי של "הנה בא הקברן המתוק".

עד שלא יתגלו עובדות נוספות זאת השערתי לגבי מחברי הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ": כתב היד המקורי היה פרי עטם של כמה אנשים . כמה עמודים היו של יוסף ספרא היוזם. השאר היה "תוצר" של אנשים אחרים או הסטודנטים המסתוריים האלה מבר אילן או של צפרירה לוין ואבי הבר או של שותף מסתורי אחר של צפרירה לוין (חנוך לוין הצעיר?). ספרא הרי לא ידע כלל את זהותם של הסטודנטים הנ"ל כך שיתכן שהמדובר כל הזמן בלוין ובשותף כל שהוא. בכל אופן נראה שכתב היד שהגיע להוצאה (ככל הנראה של ספרא ואולי עם תוספות של לוין ששמו דגש על נקודת המבט הנשית של הגיבורה) לא היה זה שפורסם לבסוף עם כל הקטעים הסדיסטיים והאירוטיים המפורסמים לשמצה. הבא ונזכר שגם כאשר אישרו ספרא וצפרירה לוין בכל אחד מהראיונות עימם את העובדה שהם כתבו משהו שהיה הבסיס ל"הייתי כלבתו" הם תמיד הכחישו שמה שפורסם היה זהה למה שכתבו. הם תמיד טענו שמה שכתבו היה שונה מאוד ממה שפורסם. נראה לי שיש לקבל את גרסתם זאת.נראה לי שהמו"ל פרץ הלפרין החליט שכתב היד שקיבל מספרא כפי שהוא אינו מתאים לצרכיו.הוא רצה רומן "אירוטי" ו"סדיסטי" יותר בדומה לספרי הסטלאגים של המתחרה נרקיס שחוברו בידי אלי קידר תחת השם "מיק באדן" כמו "סטלג 13" ושהיו פופולאריים מאוד באותו הזמן. לדעתי הלפרין נתן את כתב היד לסופר המקורב להוצאה כדי שיהפוך אותו לספר כזה בדיוק .ההיגיון אומר שהסופר שבו היה בוחר כדי לבצע את השינויים היה הן מישהו שכבר היה קשור אליו והן מישהו שכבר התפרסם בכתיבת סוג כזה של ספרים. בסביבה המיידית של הלפרין היה מישהו כזה. זה היה אלי קידר עצמו שכבר פרסם בו זמנית ספר בהוצאת "עשת" עם קטעים אירוטיים קשים ביותר לגבי התקופה. את "הנה בא הקברן המתוק" שהועמד כזכור למשפט ביחד עם "הייתי כלבתו". וקידר לדעתי אכן עשה את הנדרש והרבה מעבר לכך. נראה לי שלקידר בשלב זה של חייו של "פריצת טבואים" לא הייתה כל בעיה לשנות את כתב היד שקיבל, אולי, "לשיפוץ" לכיוון קיצוני ביותר שספרא ולוין לא חשבו עליו כלל. ולא שמץ של היסוס להוסיף תיאורי התעללות מינית ואורגיות כיד הדמיון הפראית ביותר. והתוצאה הוא יצר שערורייה שכל מי שהיה קשור אליה נכווה וספר שאיש אינו מוכן היום להודות בפה מלא בקשר אליו.הלפרין ככל הנראה לא טרח לידע בעניין כלל את שותפו גוטמן. גוטמן שלא היה מעורה בענייני היום יום של הוצאת "עשת" לא ידע מי היה המחבר "הייתי כלבתו". וחשב שספרא הוא המחבר לפחות עד שזה נתן לו את גרסתו שלו לגבי העניין וייתכן מאוד שלעולם לא ידע מי היה המחבר האמיתי. מצד שני לדעתי לא היה לאלי קידר שום אינטרס להופיע כמחבר או כמעבד של "הייתי כלבתו" שהרי זה רק יכול היה להזיק לו במשפט שבו כבר הועמד לדין על כתיבת ספר "משחית " אחד.איזו תועלת הייתה צומחת לו אם היה מודה בכתיבת ספר "משחית" אפילו יותר ולהיות מועמד לדין גם עליו? יש לציין שיוסף ספרא בשיחה איתי לא חשב שקידר היה האיש "שטיפל" בספר שכן לדעתו כבר היה סופר "ידוע" אז ולא היה לו כל צורך להתעסק עם ספר כזה. אך אין זה ברור כלל וכלל עד כמה ספרא היה מיודע בהליכים הפנימיים של הוצאת "עשת". להלן תגובתו של אלי קידר לשאלתו של ארי ליבסקר בעניין זה:ארי: ספר לי על משפט הפורנוגרפיה שבו היית מעורב.קידר: אני רק זוכר משהו ותאמין או לא אני גם לא זוכר הרבה. הזכרת לי שהיה משפט שבו שני ספרים נלקחו כספרי מבחן לאכיפת חוק של ספרי תועבה, ומעבר לזה אני רק זוכר שהעדתי. ושאלה אותי לגבי "הנה בא הקברן המתוק" ועניתי דברים כהווייתם. שהספר נכתב על רקע היכרות שלי עם ניצול שואה והוא ספר שהוא פרי דמיוני בלבד. חלק ממנו הוא מבוסס על עובדות כפי שהכרתי אותם והיכרותי את גרמניה ומהסיפורים של הניצול שואה פיטר שהיה חבר שלי שנדמה לי שזה גם שמו בספר וזה מה שאמרתי במשפט. נדמה לי ששאלו אותי גם על "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ארי: היו באמת שמועות שאתה כתבת את זה. קידר : נכון היו שמועות, ואני עניתי שאין לי שום קשר ל"הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ועניתי בהמשך שבכלל לא קראתי אותו ושאני לא יודע על מה מדברים. ומי שרוצה מוזמן לקרא את הספר ולהשוות אותו עם יתר הספרים שכתבתי ולראות שאין שום דמיון וקשר לסגנון הנוסח וכדו' לספרים שאני כתבתי. לצערי אלי קידר סירב בתוקף להתראיין לכתבה זאת ולהציג במפורש את עמדתו בנושא ובפירוט וניתק את הטלפון לאחר שהבהיר את עמדתו: "אתה מר אשד וכל הבלשים והעיתונאים כמוך אתם הסוטים והפורנוגרפים הגרועים ביותר". ( ניתוק ) ארי ליבסקר במאי סרט "סטלגים":א.א: אתה ראיינת את אלי קידר שמופיע בסרטך האם לדעתך ישנה אפשרות שאלי קידר הוא הוא הכותב הסופי של "הייתי כלבתו ..."ארי ליבסקר: מהשיחות שקיימתי עם אלי קידר במהלך התחקיר הוא בפירוש ובתוקף מכחיש כל קשר ל"הייתי כלבתו".א.א: האם אתה מאמין לו? ליבסקר: כן לדעתי הוא לא היה מסתיר את זה. איזה סיבה יש לו להכחיש את זה אחרי 45 שנה? הוא היה נוכח במשפט כי הספר שלו "הנה בא הקברן המתוק" היה שם גם הוא. הוא סיפר לי שהוא פגש את ספרא שם והתרשם מאיך שהוא דיבר. לדעתי ספרא הוא הכותב.א.א: למה אתה חושב שזה היה ספרא?ליבסקר: משום ששמו של ספרא עלה בכל העדויות לדעתי ספרא כתב את זה עם צפרירה ופשוט ניסה להוריד מעצמו את התיק. השוואה סגנונית

מי שרוצה מוזמן לקרא את הספר ולהשוות אותו עם יתר הספרים שכתבתי ולראות שאין שום דמיון וקשר לסגנון הנוסח וכדו' לספרים שאני כתבתי. אלי קידר בראיון עם ארי ליבסקר ביקשתי מח. אספן הסטלגים הגדול ביותר בארץ המחזיק בידיו את כולם (והוא דמות בולטת בסרטו של ליבסקר) לערוך השוואה סגנונית בין "הייתי כלבתו" וספריו של מייק באדן.א.א.: האם לדעתך יש אפשרות "ש"סטלג 13" והייתי כלבתו" נכתבו בידי אותו האדם? ח. נראה לי מתוך השוואה יסודית בין פרקים יש לסטלג 13 של מייק באדן שיש, אם לא זהות מוחלטת, אז ללא ספק קרבה רבה בין סגנונם של שני המחברים.א.א: אתה יכול לפרט? ח. הסגנון הוא סגנון רציני כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה ומלמד שהכותב כתב את דבריו מתוך מאמץ לשוני וספרותי ניכר והדברים לא נכתבו לאחר יד. לדעתי יש קרבה סגנונית גבוהה כמעט זהות בין שני המחברים בדרכי ההתבטאות בדרכי הניסוח ואפילו בדרך החשיבה. שניהם בונים סיפור באופן מדורג שמוליך את הקורא באופן שכל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות אין פרטים חסרי משמעות. יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט. מצד שני אם אתה משווה את זה עם הסטלגים של מירון אוריאל למשל, אתה רואה שהמדובר בסגנון שונה מאוד. לדעתי ומתוך קריאה קפדנית של ספר זה יש סבירות של כ- 70 אחוז שהמדובר באדם שחיבר את ספרי "מיק באדן". לדעתי ספרא ולוין כתבו את התשתית לחלק הראשון וקידר עיבד והרחיב את הסיפור מחדש וברמה גבוהה יותר. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו. "מייק באדן" כותב כאן טוב ויפה. לדעתי זה הספר הטוב ביותר שלו מבחינה ספרותית. אתה חי כאן את התקופה והעלילה ואת הסיפור האנושי של האישה הזאת. זהו סיפור מאוד חזק. אז נכון יש את כל הפרטים הסדיסטיים האלו ,אבל הם כולם חיוניים לעלילה. הוא לא מכניס אותם רק בשביל לגרות ולזעזע סתם. לכולם יש תפקיד ומשמעות בעלילה המתפתחת. בוודאי ובוודאי אם תשווה אותו לזיוף ל"כלבתו של שולץ" שנכתב ללא כל ספק בידי מירון אוריאל שהוא פשוט ספר נחות בהשוואה. לדעתי לא היה צריך לצנזר אותו. לדעתי זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא.כדאי לשים לב שמכל האנשים שרואיינו לכתבה זאת שהיו כולם קשורים בדרך זאת או אחרת ל"הייתי כלבתו" ח. הוא האדם היחיד שהודה שהוא בעצם קרא את הספר המדובר ולא רק "שמע עליו" או התחיל לקרוא ולא סיים וכו'. בכל אופן כאמור זוהי השערה בלבד ואלי קידר מכחיש בתוקף כל קשר ל"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".ואכן כפי שמציין ארי ליבסקר נשאלת השאלה איזה אינטרס יש לאלי קידר להכחיש את העניין לאחר 45 שנה .זוהי ללא ספק נקודה חלשה במערכת הטיעונים שלי. אפשר ביחד עם זאת לתמוה איזה אינטרס היה לספרא וללוין להכחיש כל קשר לכתיבת הספר לאחר יותר מ-40 שנה.

ישנם השערות נוספות לגבי זהות הכותב של הספר אבל כאמור עד שלא יחשפו עובדות חדשות קרוב לוודאי שהתעלומה לגבי הכותב המסתורי של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " תשאר בעינה. סיכום ספרותי בקריאה היום ( ויש לזכור שכמעט כל מי שדן אי פעם, ב"הייתי כלבתו" לא קרא אותו) ברור ש"הייתי כלבתו" לא היה סתם פורנוגרפיה סדיסטית. הוא היה הרבה יותר מזה. למעשה הוא הקדים את זמנו בכמה עשרות שנים טובות.זהו אחד מספרי הסטלאגים הבודדים מאוד, ואחד הספרים הבודדים מכל סוג שהוא באותה התקופה הכתובים מנקודת מבט נשית, ודומה שהוא מבטא בחלקים מסוימים את התחושות האוטנטיות של אישה שנאנסה. מבחינה זאת "הייתי כלבתו... " מהווה מעין "פריצת דרך" בספרות העברית כספר שהעז לעסוק לראשונה ובצורה קיצונית על נושאים של התעללות בנשים שעד אז לא העיזו לכתוב עליהם. הספר הוא מעין "התגובה הנשית" לתיאורי ההתעללות של נשים בגברים שמופיעים בסטלאגים שנכתבו בידי הגברים. אם נרצה אפשר לראות ב"הייתי כלבתו" מעין גירסה ישראלית קיצונית של הספר הפורנוגרפי המפורסם "סיפורה של או" שיצא לאור ב-1954 כמה שנים קודם לכן ספר שגם הוא כתוב מנקודת המבט הנשית. אפשר לראות בגיבורת "הייתי כלבתו כ"אימן הרוחנית" של הגיבורות של סופרות פמיניסטיות מודרניות כמו עירית לינור ובמיוחד לימור נחמיאס שגם יצירותיהן מגלות גישה דומה של טיפול בבעיות גברים ונשים תוך שימוש באמצעים קיצוניים שונים של סקס משוחרר וגם אלימות סדיסטית קיצונית במקרה של לימור נחמיאס. הגירסה הספרותית

"מניה הסיטה את ראשה מתאבת אותו ואת נשימתו. מגע ידיו עורר בה בחילה. במאבק הבלתי שווה הזה הרגישה לפתע עוצמה שחיסנה את גופה ביכולת ההתנגדות .אך לא היה די בה כדי להתגבר על שריריו הגבריים של קארול. וקארול כבר היה נטול חושים, פראי, החיה שבו התפרצה מבקשת למצוא לה פורקן. שיגעון תקף אותו והוא השכיב אותה בכוח על השטיח הרך. מניה התפתלה במאבקה עמו בכל כוחות הגוף והנפש שלה. פניו של קארול מכוסים היו זיעה, משפתיו נזל ריר דביק ופניו פני שיכור." (מתוך "מניה" מאת יעקב סד).ב1998 36 שנה לאחר שערוריית הייתי כלבתו הופיע ספר בשם "מניה" בהוצאת ספריית הפועלים המכובדת. ספר מאת יעקב סד, סופר ניצול שואה. העלילה היא סיפור התעללותו הסדיסטית והמינית של קצין גרמני פרברטי ביהודיה יפה שבה הוא "מתאהב" בזמן השואה.עטיפת הספר היא מדהימה כשלעצמה. זוהי תמונת מגף של קצין נאצי שעוד מדגישה את האלמנטים הסקסואליים הסאדו מאזוכיסטיים הקיימים בספר בשפע.

אי אפשר שלא להשוות בין עלילת ספר זה ובין עלילת "הייתי כלבתו" שהיא זהה במדויק בקוויה הכלליים. יש כאן דמיון ז'אנרי מובהק ושימוש באותם אלמנטים עלילתיים. האם שמע מר סד (אין טעות בשם) על "כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" והשתמש בו כמודל? ואולי הסיפור היה מקורי לו לחלוטין?

מבחינה ספרותית ספר זה עם אווירתו החשוכה וסיומו הטראגי עולה לעין ערוך על "הייתי כלבתו" אבל הוא מראה שלאורך השנים גם בספרות הגבוהה המופיעה בהוצאות מכובדות כמו ספריית הפועלים יתכנו נושאים שפעם היו נחשבים יאים רק לסטלגים.איפה הם היום. הוצאת "עשת" המשיכה לפרסם עוד כמה ספרים שלא עוררו כל תשומת לב (והבולט בהם היה המהדורה השנייה של "הנה בא הקברן המתוק" שהתהדרה באותיות קידוש לבנה "הוחרם בידי הצנזורה!!" והיה כנראה מתון יותר מהמהדורה הראשונה) ונסגרה. הלפרין נפטר בשנות השישים.לאחר פרשת "הייתי כלבתו" יצחק גוטמן הפך ב-1965 למו"ל של המגזין האירוטי המפורסם "בול" ואגב כך מצא את עצמו שוב מעורב בשערורייה עם הצנזורה לאחר שהעורך שלו מקסים גילן פרסם ידיעה שעוררה את זעמם של שירותי הריגול הישראליים. בפרשיה שהפכה גם היא לאבן דרך בתולדות היחסים בין התקשורת והצנזורה בישראל.בסוף שנות השישים נסע גוטמן לאנגליה שם להפתעת הכל הפך מליונר כמו"ל של חוברות תשבצים והפך למוביל בתחום באנגליה במשך כ-15 שנה. כאשר נפטר גוטמן באנגליה ב-1987 כאדם בודד מאוד) הייתה לו ירושה גדולה מאוד לבני משפחתו. רוני ערמון האחיין הקים מכספי הירושה של גוטמן את אתר "אינדי מדיה" ברשת ואת סלון מזל לתרבות אלטרנטיבית בסמטה אלמונית ברחוב קינג ג'ורג בתל אביב ליד חנות הספרים "הנסיך הקטן". גבריאל מוקד: אחרי הפרשה היא ספרא הפך פתאום לגורו בודהיסטי והקים את הכת הטרנסדננטלית התנכית וספרא הודיע שהוא מקים כת למדיטציה תנכית בראש פינה ושם הם שכנו זמן מה עד שעברו לערבה ושם הם ממשיכים גם היום.יוסף ספרא שלאחר הפרשה של "הייתי כלבתו" מצא שאינו יכול לחזור לחייו הקודמים כאיש בוהמה, סופר ומחזאי, הפך למעין "גורו" בשיטות מזרחיות שונות. הקים את קיבוץ "נאות סמדר" בערבה ושמו התפרסם בשנות התשעים כאשר אנשים שונים שהיו קשורים לכת שלו התאבדו ופורסמו על כך כתבות גדולות בעיתון "הארץ". מאז אנשי קיבוץ "נאות סמדר" הם חשדניים מאוד כלפי זרים שעלולים להיות עיתונאים ומעדיפים להסתגר בעצמם. ספרא נפטר ב-2003 זמן קצר לאחר קיום שיחה טלפונית עם כותב שורות אלו. ביתו צפנת התפרסמה גם היא מאחר שהשתתפה בתוכנית הריאליטי "פרוייקט y". צפרירה לוין היא היום צפרירה נור לוין שהייתה בעבר כתבת תרבות ידועה למדי בעיתונות ובטלוויזיה שפרסמה כמה ספרים וסיפור אחד שלה הופיע באנתולוגיה של סיפורים מובחרים במיוחד שנערכה בידי העורך חיים פסח. היא פרסמה ב1997 את קובץ הסיפורים המעניין מאוד "לאהוב את גבריאל" (הוצאת כתר) הכולל בין השאר כמה סיפורי מדע בדיוני וסיפורים בדיוניים מעניינים מאוד על סופרים אמיתיים כמו אגתה כריסטי ,אלדוס הכסלי, גבריאל גרסיה מרקס סלמן רושדי,אנטואן סנט אקזפיר ועל מותו של אביה הסופר והמחזאי חנוך לוין. וגם כמה סיפורי מד"ב לא רעים כמו העיניים של איינשטיין, על אדם שמצמח עין שלישית במקומות שונים בגופו, אהבת אריה ואיילה על עתיד שבו בעלי החיים מפתחים אינטליגנציה ובני האדם הופכים למין נרדף ועולמות על סטודנט, חובב מד"ב, שמוצא עצמו בעולמות שונים שאולי הם פרי דמיונו ואולי אמיתיים. עזרא נרקיס ממשיך בעבודת המולו"ת שלו ולאחרונה הוציא לאור ספר זכרונות של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון. אלי קידר מופיע בתפקיד חשוב בסרט התיעודי "סטלגים " של ארי ליבסקר. "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" הוא כיום ספר נדיר מאין כמוהו. בשוק מסתובבים לעומת זאת עותקים רבים של החיקוי של נרקיס "כלבתו של שולץ" שמי שאינו מומחה מתבלבל בינו ובין המקור הנדיר מאין כמוהו. המשטרה כנראה עשתה עבודה טובה מאוד בהשמדת כל עותק שיכלה להניח עליו את ידה.אבל עותק אחד חמק איך שהוא מההשמדה של אנשי המשטרה שהגיע איך שהוא לקיוסק שבו נרכש בשקל אחד והגיע לידי."הייתי כלבתו של קולונל שולץ" בכל אופן לא נשכח, הוא מוצג באסקימו לימון" הראשון.

"שולץ האיום" לקח ממנו את כינויו הידוע.נשים שגדלו במהלך תקופה זאת סיפרו לי שהן משתמשות בכינוי "כלבתו של שולץ" על מנת לתאר אישה חזקה ודומיננטית. בזמן שרוב הספרים האחרים שיצאו לאור בשנת 1962 נשכחו המונח "כלבתו של שולץ". הוא עדיין שם דבר בזרמי שוליים שונים של התרבות הישראלית גם אם רוב אלו שמזכירים אותו אינם יודעים על מה בעצם מדובר. המקורות לחקירה 1. כלבה ללא בעלים. הופיע בחוברת העולם הזה מספר 1276 ע' 18. המחבר הוא אנונימי. כולל ראיון עם צפרירה לוין ועם אלי קידר. 2. "לבדה במיטה" ראיון של צפרירה לוין עם סילבי קשת. ידיעות אחרונות 2.3.1962. ע' 93. בית המשפט נתבקש לקבל החלטה מהי ספרות קלוקלת. מאת יחזקל אדירם. ידיעות אחרונות . 24.6. 1962. כתבה על תחילת המשפט בעניין "הייתי כלבתו". 4. "הקברן זוכה" הכלבה הורשעה. מאת יחזקל אדירם. ידיעות אחרונות 13.2.1963. כתבה על סיום המשפט. 5. "היכן קבור הכלב" מאת עמנואל פרת ."במחנה" ,מרס 1963.כתבה על סיום המשפט. ארי ליבסקר על סטלגיםארי ליבסקר על סטלגים עם נירית אנדרמון הכת של יוסף ספרא עוד על יוסף ספרא תגובתו של ספרא חזון יוסף הספד לספרא צפנת בתו של ספרא האתר של צפי לוין צפי בבמה החדשה מירון אוריאל מחבר "כלבתו של שולץ" סטלג נחמיאס סטלגים וזהות מגדרית סטלגים הסרט התעודי מותו של שולץ האיום