העם הפלשתיני: הכזב הגדול מכולם חלק ב

לחלק הקודם של המאמר

גישתם של הפלשתינים, היתה וחד משמעית: הם תמכו בהתלהבות בסדאם חוסיין.

באוגוסט 1990 פלש שליט עיראק סדאם חוסיין לכוויית – מדינה ערבית שכנה – וכבש אותה תוך מס' שעות. הרודן העיראקי טען שכוויית איננה מדינתו הלאומית של העם הכווייתי העצמאי – אלא "המחוז ה-19" של עיראק. העולם כולו – והעולם הערבי במיוחד – עמד נדהם לנוכח כיבוש אכזרי של מדינה חברה באו"ם ללא כל התגרות מצידה.

גישתם של הפלשתינים, כפי שהובהר לעיל (הערה מס' 32), היתה וחד משמעית: הם תמכו בהתלהבות בסדאם חוסיין. עד כדי כך היתה תמיכתם בוטה, שאפילו העיתונאי הוותיק מהשמאל – ירון לונדון – הבין לרגע קט מה בעצם מתרחש לנגד עיניו:

[...]השמאל הציוני קיבל את טענתם של הפלשתינים כי יש להם זהות לאומית, הנפרדת מזהותם של ערביי הסהר הפורה, וכי הם שואפים לתרגם את זהותם למונחים פוליטיים. [...]זקוק הייתי לכך שהעיראקים יפוצצו לכווייתים את הראש, כדי שאדע מה חושבים הפלשתינים[...] רובם המכריע רוצה בצלאח א-דין מודרני, מנהיג שיאחד את העולם הערבי ויגרש את הלא-ערבים מהמזרח התיכון. באימפריה האיובית החדשה של צלאח-א-דין הבגדאדי, אין מקום לזהויות לאומיות נפרדות[...] ואם בחזונו של סדאם חוסיין[...] [שבו] תומכים הפלשתינים – אין מקום לכוויית, לנסיכויות המפרץ ולערב הסעודית, מדוע שיינתן מקום ליישות מדינית פלשתינית?[1]

כפי שקורה לאנשי שמאל רבים – גם ירון לונדון התחרט על דבריו אלה ותירץ שתמיכתם של הפלשתינים בכיבוש כוויית היתה איזו סטיה רגעית כתוצאה מייאוש מהתהליך המדיני.

אולם זהו הסבר שטחי ושגוי שאיננו לוקח בחשבון את אמונתם האידיאולוגית העמוקה של ראשי אש"ף. אחד מחברי המועצה הלאומית הפלשתינית הבהיר שמדובר באותו עם:

[...]העם הפלסטיני הוא חלק מהאומה הערבית והעם העיראקי הוא חלק מהאומה הערבית. לכן, זהו עם אחד. [...]כאשר העם העיראקי נותן את תמיכתו לעם הפלסטיני, הוא מבצע פעולה פנימית. זה דומה למה שנותנת בגדאד לבצרה[2] ולמוסול[...][3]

אלא שלא די בכך שמדובר ב"עם אחד", ולכן ההזדהות יכולה להתפרש כספונטנית. התמיכה בכיבוש כוויית היא עקבית ועקרונית, כפי שמסביר עורך עיתון מתומכי אש"ף:

הבעיה בין עיראק לכוויית היא בעיה ערבית ותמיכת הפלסטינים בעמדה העיראקית מבוססת על רצונה ליישם את עקרון האחדות הערבית. אין מנוס ממחיקת הגבולות בין מדינות-ערב, כפי שנפלו חומות ברלין, למרות שאחדות גרמניה מנוגדת להסכמים בינלאומיים משנת 1945. וטבעי הדבר כי אחדות ערבית זו בין עיראק וכוויית - קמה לפי רצון העם הערבי בכוויית ובעיראק לבצע את הנטיה לאחדות - אם זה באמצעות הכוח או בלעדיו.[4]

ג'ימי קארטר: מעולם לא פגשתי במנהיג ערבי שהביע באופן פרטי שאיפה למדינה פלשתינית עצמאית

כל מנהיגי מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל, מביעים השכם והערב את שאיפתם היוקדת להקמת מדינה פלשתינית בארץ-ישראל, בין אם לצד ישראל או במקומה, מה שלא מעניינו של מאמר זה. הדבר נראה עד כדי כך מובן מאליו, שרבים נדהמו למשמע דבריו של נשיא ארצות הברית – ג'ימי קארטר - בהיותו נשיא מכהן:

מעולם לא פגשתי במנהיג ערבי שהביע באופן פרטי שאיפה למדינה פלשתינית עצמאית. פומבית, הם כולם מצדדים במדינה פלשתינית עצמאית, כמעט כולם, מפני שכך הם התחייבו לעשות ב[פסגה ב]רבאט. אולם הטון בשיחות דיפלומטיות פרטיות הולם הרבה יותר ממה שנטען על-ידי העיתונות ועל-ידי אחרים.[5]

בנובמבר 1987, התכנסה ועידת פסגה ערבית ברבת-עמון, כאשר מצבו של אש"ף בכלל – ומעמדו של ערפאת בפרט – היו בשפל המדרגה. לכן הרשו לעצמם מנהיגי ערב לשון חופשית יותר בנושא הפלשתיני. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, הוא המייצג הראשי של האידיאולוגיה הפאן-סורית, לפיה סוריה, לבנון, ירדן וישראל הם כולם חלקים של סוריה:

[...]אין מקום למדינה פלשתינית עצמאית[...] פלשתין היא שלי, חלק מסוריה[...] כל המסמכים ההיסטוריים מצביעים בוודאות כי פלשתין היא חבל בדרום-סוריה ומעולם לא היתה מדינה עצמאית ששמה פלשתין[...][6]

המלך חוסיין הרחיק לכת, והזכיר לנוכחים את תרגיל העמדת הפנים המכונה 'ישות פלשתינית':

הבעיה הפלשתינית היא לאומית-ערבית ואחריות לאומית-פלשתינית, והופעתה של האישיות הלאומית הפלשתינית, באה להשיב לטענות הישראליות כי פלשתין היא יהודית. אבל האמת היא שאסור לחרוג מהמסגרת הערבית הלאומית.[7]

על רקע דברים אלה, כאשר שני מנהיגים אלה ושאר שליטי ערב משמיעים את סיסמת "שיחרור פלשתין" – פירושה הוא 'שיחרורה' מהנוכחות היהודית – אך בשום פנים ואופן לא הקמתה של מדינת פלשתין – שעבור ירדן, לפחות, מהווה צרה צרורה.*

בוש: קלינטון התערב יותר מדי – והכל התפרק.

מדיניותה של ארצות-הברית בנוגע למדינה פלשתינית עצמאית היתה עקבית לאורך כל השנים: האמריקנים הדגישו שהם מתנגדים לשליטה קבועה של ישראל ביהודה, שומרון וחבל עזה – אך מצד שני אינם תומכים בהקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית. הסיבה העיקרית היתה ביטחונית – חשש מפני יצירת גורם חתרני שיערער את היציבות במזרח התיכון. בינואר 2001 – לא היה איכפת לנשיא האמריקני החדש לתת לישראל יד חופשית למחוק מעל פני האדמה את הרשות הפלשתינית. כך למעשה אימץ בוש את סיסמת הימין "תנו לצה"ל לנצח":

בוש: אנחנו עומדים לתקן את חוסר האיזון של הממשל הקודם בסכסוך המזרח תיכוני. אנו ניטה לטובת ישראל ונהיה עקביים בכך. קלינטון התערב יותר מדי – והכל התפרק. זוהי הסיבה שאנחנו בצרות.

פאואל (מזכיר המדינה): נסיגה אמריקנית מהתערבות תעניק יד חופשית לשרון ולצבא הישראלי[...] ההשלכות מכך עלולות להיות הרות-אסון, במיוחד עבור הפלשתינים.

בוש: אולי זוהי הדרך הטובה ביותר להשיב את האיזון על כנו. לעתים הפגנת כוח על-ידי צד אחד עשויה להבהיר עניינים.[8]

מדינה פלשתינית, אם כן, מעולם לא היתה חלומם של האמריקנים. רק ב-24/06/2002 – הביע לראשונה נשיא אמריקני תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית – אך הוא עצמו נגרר אחרי ראש ממשלת ישראל, שהקדים אותו ב'נאום לטרון'.[9]

השמאל הישראלי והיישות הפלשתינית

תולדות התייחסותו של השמאל הישראלי לשאלת היישות הפלשתינית היא פרשה מרתקת בפני עצמה. ההתייחסות עברה מהפך כה חד – עד שניתוח יסודי של תופעה זו חורג הרבה מתחומו של מאמר זה.

לכל אורך שנות ה-1970 – הביעו ראשי השמאל הציוני – הן אנשי הרוח והן המנהיגים הפוליטיים – התנגדות גורפת להכרה ביישות פלשתינית, ואין הכוונה כאן להתנגדויות הביטחוניות להקמת מדינה שלישית בינינו לבין ירדן – אלא להכרה בסכנה המוסרית והרוחנית הנובעת מעצם קיומה של יישות כזו.

כך נתן אלתרמן, מבכירי משוררי ישראל ומאנשי הרוח הבולטים של תנועת העבודה הציונית:

אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק 'השטחים המוחזקים' הם טריטוריות ערביות, אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דם עד בוא הנסיגה הבלתי נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית-לשעבר של עם ערבי פלשתינאי. אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין כי אפילו מחאותינו נגד הטרור, ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם יזכו לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי פלשתינאי הנלחם על ארצו הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן. הטרור הוא כלי פסול מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר הבינלאומי רק שעה שאנו אומרים כי הוא כלי מלחמה של מדינות ערב נגדנו. אך משעה שהוא כלי מלחמה של עם פלשתינאי שאין לו צבא ואין לו טנקים ומטוסים והוא נלחם על קיומו הלאומי, לא תעזורנה לנו כל מלות-הגנאי שבהן אנו מכתירים את מעשי הדמים האלה[...][10]

אלתרמן היה איש רוח שלא החזיק במושכות השלטון, אולם הדברים שהביע היו מקובלים לחלוטין על מי שהיה באותה עת שר הביטחון של מדינת ישראל:

הערבים מטפחים את הלאומיות הפלשתינית הנפרדת ואת המיתוס של "השבת זכויות העם הפלשתיני" - בשטחה של ישראל ובמקומה. הם עושים זאת לא כדי לפתור את בעיית הפליטים, אלא כדי להחריב את הלאומיות הישראלית וכדי ליצור בעיה יהודית בהיקף גדול פי כמה וכמה. התביעה הלאומית הפלשתינית נועדה לבטל את קיומה של מדינת ישראל ולא לחיות לצידה בשלום. היא הביטוי המחודד ביותר לחוסר נכונותן של כל מדינות ערב להכיר בקיומה הלגיטימי של מדינת העם היהודי[...][11]

בשיחה שקיים אלוף (מיל') חיים הרצוג, איש מפלגת העבודה, עם פרופ' בנימין אקצין, ההיסטוריון הימני – שררה הרמוניה מוחלטת בנוגע לנושא אחד:

הרצוג: עד כמה שידוע לי, זה היה רעיון של פרסומאים אמריקניים[...] שכל זמן שהיהודים הם עם קטן ואתם גדולים – אין לכם סיכוי. תמצאו גורם ערבי קטן ותזכו בכל האהדה".

אקצין: "וכך נוצר, יש מאין, העם הפלשתיני. [...]אמרו לאנשי אש"ף: חידלו לדבר על הזכויות הערביות לארץ-ישראל ותתחילו לדבר על הזכויות הפלשתיניות. יתר על כן, הפסיקו לדבר לעת עתה על ירדן כחלק מפלשתינה, כי אם ירדן היא חלק מפלשתינה, הרי חלק גדול מפלשתינה כבר נמצאת בידי הערבים[...]

הרצוג: "אתה צודק[...] הצרה היא, שזה התנפח בצורה כזאת"[12].

הכרה בסיסית זו לא נעדרה אפילו מהשוליים הקיצוניים ביותר של השמאל הציוני, כגון אצל יעקב חזן, ממנהיגיו המיתולוגיים של השומר הצעיר:

הייתי משתמש במושג הפשוט לכאורה "העם הפלשתיני", אילולא ידעתי, כי בויכוח המתנהל בארץ חל עיוות של מושגים: "עם פלשתיני", הווה אומר, רק הערבים החיים בגדה – ביהודה ושומרון ובמדינת ישראל[...]אם תרצו, הרי זה עם ירדני, הכולל גם את ערביי יהודה ושומרון או עם פלשתיני הכולל גם את ירדן[...]

ודאי, קיימים הבדלים בין ערביי הגדה המערבית וערביי הערים בגדה המזרחית לבין הבדווים שבעבר הירדן. אבל באיזה עם אינם קיימים הבדלים בין תושביו העירוניים ותושביו הכפריים[?][13]

לסגירת המעגל, להלן דבריו של איש שמאל, פרופ' למשפטים שכיהן גם כשר החינוך. מכל הדוברים לעיל, הוא היחיד שמקצין עד להשוואה בין התעמולה הערבית לתעמולה הנאצית:

מאז ימיו של הד"ר גבלס, לא היה עוד מקרה דומה, שבו החזרה המתמדת על שקר הניבה פירות כה מרובים[...] אך מכל השקרים הפלשתיניים, אין לך שקר גדול ומוחץ יותר מזה התובע הקמת מדינה פלשתינית נפרדת בגדה המערבית. תביעה זו באה בשמה של הזכות להגדרה עצמית של עם פלשתיני ולתביעה כזו אסור, ואין גם טעם, להתנגד[...] אך אם מדובר בזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית, קשה להבין מדוע צריכה זו לחול רק על אותו חלק בעם הפלשתיני היושב ממערב לירדן. ומה בדבר הפלשתינאים תושבי הגדה המזרחית שהם רוב בממלכת ירדן?[...] מי שמדבר בשמה של זכות מוסרית אינו יכול ליצור אפליה מסוג זה[...] הוא רוצה ליצור שני סוגים של פלשתינאים: סוג א' וסוג ב'. מי שטוען כי לערביי שכם מגיעה זכות לעצמאות לאומית פלשתינית ואילו לערביי צפון ירדן, לא - כופר ביסוד שעליו הוא משתית את טיעונו. בשביל מה צריך לקום גבול מדיני בין שני חלקי הקהילה הפלשתינית אם לא לשם פגיעה בישראל? אמור מעתה: זכות ההגדרה העצמית המגיעה לערבים היושבים משני צדי הירדן - קרא להם ירדנים, קרא להם ערבים, קרא להם פלשתינאים - היא אחת ויחידה[...] לעם הערבי היושב משני עברי הירדן, ולא לאיזו שהיא מדינה פלשתינית שלישית.[14]

בקושי חלפו 15 שנה – והנה כל המצוטטים לעיל שנותרו פעילים – הביעו תמיכה נלהבת בהסכמי אוסלו, שהכירו בקיומו של "עם פלשתיני נפרד" וביישותו העצמית. הבלון התעמולתי של הרצוג הפך לסלע איתן; המיתוס הפלשתיני להחרבת ישראל של פרס – הפך להתגלמות הצדק עלי אדמות, והשקר הנאצי לפי רובינשטיין - הפך לאמת כשמש בצהריים...

השאלה הנשאלת היא מה נשתנה מאז ועד היום, והתמיהה הגדולה עוד יותר היא – מדוע שינו מנהיגים אלה ורבים אחרים את דעתם מקצה לקצה – למרות שלא חל שום שינוי מהותי במגמות שאותן תיארו בצורה כה קולעת.

חולשתה של הזהות הפלשתינית

על מידת החולשה של התודעה הלאומית בקרב הפלשתינאים יכול להעיד אחד ממנהיגי אש"ף הבכירים:

אפילו הזהות הפלסטינית שלי לא הייתה קיימת לפני המלחמה ההיא [=ששת הימים]: עד המלחמה חשבתי שהפלסטינים הם אלו שגרים במחנות הפליטים. לתומי חשבתי אז שהם פלסטינים ושאני מיריחו.[15]

תחושתו האישית מתאשרת במחקר שנערך על-ידי הפלשתינית ד"ר רוזמרי צאיג:

זהות פלשתינית מוגדרת היטב לא הופיעה עד 1968, שני עשורים לאחר הגירוש[16]

גם בשנות האלפיים, ישנם מזרחנים בולטים בישראל שלא הושפעו מעשרות שנים של תעמולה:

[...]עוד לא קרה בהיסטוריה שכאלה כוחות עצומים דחקו במישהו לייסד לעצמו לאומיות. נשיא ארצות הברית מדבר על המדינה הפלסטינית כל העת; שרת החוץ של ישראל ממש מתחננת למדינה פלסטינית כזו שתקום; אירופה מייחלת לכך כבר שנים רבות[...] אלא שהלאומיות הפלסטינית פשוט לא קמה: היא ממאנת לקום. כשם שאין באמת לאומיות עיראקית (שקרסה ברגע שהוסר משטר הפחד) או לאומיות סורית, כוויתית, לבנונית או קטרית[...][17]

"העם הפלשתיני": מונח מלאכותי שלא נזכר בשום ספר או עיתון שהודפס לפני 1920. מדובר בקבוצות שונות ובשבטים שונים שחיו באזור אל-שאם, חלקם בדווים, חלקם מהגרי עבודה שבאו לעבוד במושבות היהודיות, וחלקם – אכן – גרו מזה דורות בחיפה, בנצרת, בירושלים ובישובים אחרים. תודעה של עם מובחן ומאוחד לא הייתה להם במשך שנים רבות, וספק אם היא קיימת כיום באופן גורף. ראה הפילוג בין חמאס ואש"ף.[18]

אין זהות פלשתינית בפני עצמה. הזהות שלהם היא ערבית-פלשתינית. לפני הכול הם רוצים שהארץ תהיה ערבית[...] אם תציע להם שפלשתין תהיה חלק מסוריה, ואם הם יאמינו שעל ידי כך הם ייפטרו מאיתנו – הם לא יסרבו. לא יהיה שם אחד שיתנגד.[19]

בהשקפה דומה מחזיק גם אסטרטג הודי, בעל השפעה בדרגים הגבוהים של המעצמה ההודית:

בדיוק כשם שהזהות ה"פקיסטנית" היתה פיקציה שהוחייתה באופן מלאכותי על-ידי המעצמה הקולוניאלית, כך גם הזהות ה"פלשתינית". במציאות, לא קיים "עם פלשתיני" בעל מאפיינים שמבדילים אותו מהערבים האחרים באזור.[20]

אחד הביטויים המובהקים לחולשתה של הזהות הפלשתינית היא ההתנגדות הגורפת של אש"ף ליישוב ה"פליטים" הפלשתינים במקומות מושבם[21]. המונח פליטים בא במרכאות כפולות, כדי להבהיר שלא מדובר בפליטים אמיתיים, אלא בדור שני ושלישי של ערבים ילידי המקום (לבנון, בעיקר) שמוחזקים באופן מלאכותי במחנות כדי למנוע את השתלבותם הטבעית בקרב אחיהם בני אותה דת, שפה ותרבות. אומר ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי:

אנחנו לא רוצים ליפול לתוך מלכודת היישוב מחדש של הפלשתינים. זה יוביל ליישובם מחדש של הפליטים הפלשתינים ובסופו של דבר להיטמעותם. הפלשתינים עצמם דחו את הגישה הזו בעקביות, מחשש שמא תאבד מטרתם וזהותם האופיינית להם.[22]

אפילו בימינו, כשגם ה"ימין" מכיר ביישות פלשתינית, חולשתה של הזהות הזו כה בולטת, עד שדב וייסגלס, יועץ ראש ממשלה, ומי שתומך בזכויות הפלשתינים נאלץ להודות:

למרבה הצער, מבחינה חברתית ופוליטית לא קיים עם פלשתיני[...] אתה חייב להבין שהחברה הפוליטית הפלשתינית היום היא אוסף של כמה מאות יישויות עצמאיות, כל אחת עם מנהיג ומיליציה מקומית משלה[...][23]

וגם אם נניח שוייסגלס הוא "נציג הכיבוש הציוני", בא אחד מראשי המחבלים וחוזר על כך כהד:

הפיצול והפילוג הפוליטיים חיסלו אותנו, לא רק מדינית. הם חיסלו את הזהות הלאומית. היום אין זהות פלשתינית. תלך לכל אדם ברחוב ותשאל אותו 'מי אתה? הוא יענה לך, 'אני פעיל פתח', 'אני פעיל חמאס', או כל ארגון אחר[...] כל ארגון מניף את הדגל שלו, אך אף אחד אינו מרים את דגל פלשתין.[24]

אין אדם בעולם המכיר יותר טוב את ה"פלשתינים" יותר מיאסר ערפאת, ואשר יודע שלא מדובר בעם, אלא באוסף חמולות שאינן מסוגלות לקיים מסגרת לאומית מדינית כהלכתה:

[...]לפלסטינים אין המסורת, האחדות והמשמעת הדרושים כדי להפוך למדינה פורמאלית[...] מדינה פלסטינית תהיה כישלון למן היום הראשון.[25]

סיכום ביניים[26]

הסכסוך היהודי-ערבי הוא אחד מהקשים והעמוקים ביותר בתולדות האדם. יש לו היבטים אתניים, דתיים, אידיאולוגיים ותרבותיים. לכן, על-מנת להבין את הסכסוך כהלכה, יש להרחיק את נקודת המבט אל מעמקי ההיסטוריה ואופקי המרחב.

כל האימפריות שקמו – הרומאית, הבריטית, העותומנית וכו' – נפלו והתפרקו בשלב כלשהו, והכובשים שבו למולדתם המקורית. הערבים, שפרצו במאה השביעית למסע כיבושים אימפריאליסטי מסחרר, הצליחו במקום שבו נכשלו כל האימפריות האחרות: הם שמרו בידיהם את רוב שטחי כיבושיהם, עד לימינו אלה, 1300 שנה ויותר. הסוד הגדול של ההצלחה הערבית הוא עיקרון הברזל שהנחה אותם: למנוע – בכל מחיר – עצמאות מדינית מכל עם, שבט או עדה שבתחום המרחב הערבי. ההכרעה היתה תמיד חדה וברורה: השומרונים והקופטים – שהיו בימים עברו עמים גדולים וחזקים – הוכנעו, נטמעו, נטבחו וכמעט שנעלמו. אותו הגורל נחת גם על ראשם של עשרות מיליוני הנוצרים המזרחיים, על האשורים, הברברים ושאר העמים הלא-ערביים ולא-מוסלמים. הדרוזים והכורדים שרדו עד ימינו – במידה רבה בזכות אומץ ליבם ומקום יישובם ההררי. הצלבנים והמתיישבים הצרפתים באלג'יר – גורשו ולא הותירו שריד חי; ואילו מהכיוון ההפוך – גורשו הערבים מספרד עד לאחרון שבהם.

בימינו, מדינת ישראל היא הגורם היחיד בכל המרחב הערבי – השומר על עצמאות וריבונות , למרות שאינו ערבי, אינו מוסלמי ואף אינו מזרחי בתרבותו. בנוסף על כך, על פי דת האיסלאם נחשבים היהודים (והנוצרים) כ"עם הספר", כלומר מותר להם לשמור על דתם ומנהגיהם, ובלבד שיהיו נחותים מהמוסלמים. אי לכך, יהודים עצמאיים, בתוך תחום המרחב הערבי, השווים למוסלמים במרחב – ואף שולטים על תושבים מוסלמים – זו תופעה שמנוגדת לרצון האל ולקוראן, ועל כל מוסלמי חלה חובה להילחם כדי להחזיר את המצב לסדר ה"טבעי" בעיניהם.

נוסף על הניגוד העקרוני – קיימת התנגשות אסטרטגית ישירה. ישראל – וזו עובדה גיאוגרפית – מפצלת בעצם קיומה (אפילו בגבולות 1947) את העולם הערבי לשני חלקים: מצד אחד מצרים ושאר צפון אפריקה – ומצד שני חצי-האי ערב ושאר המזרח התיכון.

את המצב הזה מפרשים הערבים כמזימה אימפריאליסטית להחליש את העולם הערבי על-ידי השתלת "סרטן ציוני" במרכזו, כדי שיהיה קל יותר לשלוט עליהם, לתמרן אותם ולנצלם.

הסכסוך היהודי ערבי נמשך כחמישה דורות, שהם זמן ארוך בחיי אדם – אולם הרף-עין בלבד במונחים היסטוריים. זו הסיבה לכך ש'התפרצותם' של היהודים אל תוך 'פלשתין' נראית פתאומית ומהממת כל כך בעיני הערבים.

רבים וטובים ניסו למצוא נימוקים כיצד ומדוע לא עלה בידי היהודים להשכין שלום בינם לבין הערבים, אולם שום תכסיס או שיטה אינם אלא תירוץ, מכיוון שכל עם מקומי היושב על אדמה – בין אם הוא בעליה המקוריים או לא; בין אם הוא פרימיטיבי או מתורבת - יסרב להתחלק בשלטון, באדמה או בנכסים אחרים עם שותפים זרים – בין אם הם כובשים אכזריים ובין אם הם חלוצים אידיאליסטיים חסרי-כל, ואין זה אף משנה אם האדמה רחבה דיה להכיל את המקומיים והזרים לדורי-דורות. כך הוא המצב עם האינדיאנים באמריקה הצפונית, בני האינקה באמריקה הדרומית, האבוריג'ינים באוסטרליה או הערבים במזרח התיכון.[27]

כתוצאה מההתנגשות הבלתי-נמנעת בין הלאומיות הערבית ללאומיות היהודית – יצאו הערבים למתקפת-נגד היסטורית אדירה – שבה כשרים כל האמצעים – מתעמולה זדונית ועד למעשי טבח מחרידים. אך למרות עוצמת הרגשות העזה שבה תוקפים הערבים את ישראל במהלך הסכסוך, הם הפגינו תבונה מדינית עילאית – עד כדי גאונות ממש. וככל שטיעונים גאוניים – כך הם גם פשוטים, מה שמגדיל עוד יותר את ערכם.

הערבים הבינו לאחר השואה – שהעולם המערבי (והגוש הסובייטי בכלל זה) לא ישתף עמם פעולה בהשמדה פיזית גלויה של המדינה היהודית ואזרחיה. על כן הם נאלצו לנקוט שורה של תכסיסים תעמולתיים: מבחינה בינלאומית לא ניתן לטעון שישראל גוזלת את זכות ההגדרה העצמית של האומה הערבית – מפני שאומה זו היא כבר בעלת 22 מדינות, ושולטת על מרחבים עצומים. לכן הם יצרו את מיתוס ה"עם הפלשתיני" הקטן והאומלל, שמולדתו איננה המרחב הערבי הענק אלא "פלשתין" הקטנה בלבד, וש"עם" זה משולל זכות להגדרה עצמית – מפני שארצות ערב אינן ארצותיו – אלא "פלשתין" הכבושה בידי היהודים.

מיתוס זה נעם לאוזני דעת הקהל במערב, והם ראו את מלחמתו של אש"ף כמלחמה צודקת ומוסרית לשחרור לאומי מעולו של כובש, ואף דימו את המאבק בין אנשי ה"העולם השלישי" המדוכאים, לבין אחרוני האימפריאליסטים הלבנים...

כל עוד מיתוס זה חי בתודעת המערב – כל מעשה טרור פלשתיני ואף הזוועות המחרידות ביותר – ישויכו אוטומטית למסגרת הצודקת של "מלחמה לשיחרור לאומי", ואילו כל תגובה ישראלית – גם המתונה ביותר – תשוייך אוטומטית למסגרת העוול של ה"כיבוש האימפריאליסטי".

יש לשים לב היטב, שגם אם ישוכנע המערב באותות ובמופתים – שפני הפלשתינים להשתלט על ארץ-ישראל כולה – אין בכך שינוי עקרוני, כיוון שכל עוד המטרה היא שחרור לאומי – תיחשב מלחמתם צודקת ביסודה, גם אם מטרתם הסופית תיראה 'מוגזמת'.

לעומת זאת, אם יובהר באופן חד וחלק – שהסכסוך הוא בין אומה ערבית ענקית ועשירה במשאבי טבע, גיאוגרפיה ואוכלוסיה – לבין מדינה זעירה פי 500 – הרי שכל פעולת טרור פלשתינית תיחשב אוטומטית לפעולת גזל, כיבוש והשמדה נגד העם היהודי ומדינתו היחידה, וגם להיפך: כל תגובה ישראלית תיחשב אוטומטית להגנה צודקת נגד האימפריאליזם הערבי.

מי שקורא את הדברים עד כה, עלול להיתפס למסקנה השגויה שאכן הדברים נכונים, אך אינם רלבנטיים. זאת מפני שבמאה העשרים קמו "עמים ערביים חדשים" על שטחי האימפריה העותומנית לשעבר, וה"פלשתינים" בכלל זה. אולם מסקנה זו נובעת מהבנה שטחית של מושג ההגדרה העצמית. למושג זה ישנם שני צדדים המשלימים אחד את השני: האחד הוא שלכל עם מגיעה מדינה אחת בלבד, והשני הוא שכל מדינה חייבת להתבסס על עם אחד. במקרה הערבי מופר העיקרון על שני צדדיו: מצד אחד – לאומה הערבית ישנן יותר מעשרים מדינות – תופעה חריגה בעולם המודרני; מצד שני, המדינות הערביות אינן מייצגות "עמים ערביים". המשוואה מדינה=עם, שנטועה עמוקות בתודעה המערבית, איננה מייצגת את המציאות - לא במערב ובוודאי שלא בעולם החוץ-מערבי. מה שהיה ברית-המועצות, למשל, היה מדינה לכל דבר – אך היא לא ייצגה "עם סובייטי", אלא עמים שהיו נתונים למעשה תחת כיבוש רוסי. כך גם צ'כוסלובקיה, אשר כללה שני עמים – הצ'כי והסלובקי, ולמדינה היו שני המנונים רשמיים. תמונת מצב זו תקפה אף יותר לגבי אפריקה, שבה גבולות רוב המדינות הן ירושה שרירותית של האימפריאליזם האירופי. דוגמא אופייינית ועדכנית היא זאיר-קונגו, מדינה בעלת יותר מ-50 מיליון תושבים, עם למעלה מ-250 קבוצות אתניות, 3 שבטים עיקריים ו-4 שפות נפוצות.[28]

ישנם הטוענים שעם לא חייב להיות מבוסס מבחינה היסטורית, וגם עמים חדשים מאוד זכאים להגדרה עצמית. מכאן נובעת ההשוואה בין הפלשתינים לבין היווצרותם של עמים חדשים יחסית, כגון האמריקנים, האוסטרלים או הארגנטינאים – שלא היו קיימים לפני 100 עד 300 שנה.

עקרונית הטענה נכונה, אולם ההשוואה עם הפלשתינים כוזבת. האנגלים אינם טוענים, שישנם "500 מיליון אנגלים", כמספר דוברי האנגלית בעולם. אף הספרדים אינם טוענים שישנם "300 מיליון ספרדים", כמספר דוברי הספרדית. ישנם אמריקנים ואוסטרלים, ארגנטינאים ובוליביאנים – עמים שונים ונפרדים אחד מהשני. והראיה המכרעת ביותר לכך היא העובדה שעמים אלה מרדו בכובש, האנגלי או הספרדי – ושלחו אותו חזרה למולדתו באירופה. הארגנטינאים הכריזו בשלב כלשהו שהם אינם ספרדים, ואילו האמריקנים הכריזו שאינם אנגלים.

לעומת זאת, מקובל בעולם שישנם 250 מיליון ערבים – כמספר דוברי הערבית בעולם, המהווים עד היום אומה אחת. הפלשתינים מעולם לא מרדו ב"כובש ערבי" כלשהו, לא הכריזו שהם אינם ערבים, ומעולם לא התכחשו להיותם עצם מעצמיה ובשר מבשרה של האומה הערבית.

טענה נוספת היא כי עמי ערב, ובכלל זה ה"עם הפלשתיני", נוצרו כתוצאה מנדידת עמים, אשר התיישבו היכן שהתאפשר להם ופיתחו זהות לאומית משלהם. גם טענה זו כוזבת בעליל, מכיוון שעם שנוצר כתוצאה מנדידה התנתק ממולדתו המקורית, רכש לעצמו מולדת חדשה וזהות חדשה. נוצרה מעין תחלופה טבעית: "מולדת תמורת מולדת". כך במקרה הבולגרי: מוצאו של העם הבולגרי הוא משבטי המונגולים מאזור הוולגה שברוסיה. הם נטשו את מולדתם, שינו את לשונם ותרבותם, וכבשו להם מולדת חדשה עד היום – בולגריה.[29] הם אינם טוענים עוד לזיקה או לבעלות כלשהי על אדמת אזור הוולגה.

הפלשתינים, מצד שני, הם ערבים שקשורים לחצי האי-ערב, שהוא מקורם הדתי, האתני, התרבותי-לשוני והלאומי עד עצם היום הזה, והם חשים ופועלים – כאחיהם הערבים – כבני אומה אחת.

הפיצול המדיני והחמולתי הכרוני שממנו סובלים הערבים – איננו מעיד כלל שכל רסיס ערבי הוא "עם", בדיוק כשם שכ-300 נסיכויות גרמניות שהתקיימו עד אמצע המאה ה-19 – לא העידו כלל על קיומם של "300 עמים גרמניים". בכל השטח הידוע כגרמניה ואוסטריה – חשו התושבים שהם גרמנים לכל דבר, עד אשר עלתה בידם ההזדמנות לממש את שאיפתם לאחדות מדינית.

אם כל הנאמר לעיל נכון, ואם אכן מהווים הפלשתינים כלי-שרת בידי האומה הערבית לסלק את "הסרטן הציוני", הרי שכל פעולה בכיוון הקמת מדינה פלשתינית מהווה צעד בדרך להחרבת מדינת ישראל. אם כל הנאמר לעיל נכון – הרי שעצם קיומה של יישות פלשתינית בא לסתור ולבטל את היישות הציונית. ניתן לומר בהשאלה, שהפלשתיניות היא "צל" של הציונות: היכן שהציונות נמצאת – שם נמצאת הפלשתיניות; והיכן שהציונות נעלמת – מתפוגגת במקביל הפלשתיניות. והראיה הטובה ביותר לכך היא שבכל מקום שהפלשתיניות מצליחה להפוך שטח לערבי – כבר אין בה צורך, כמו במקרה של יהודה ושומרון, שכל עוד היו בשלטון ערבי (ולא "פלשתיני", דווקא) – נמוגה ונעלמה הפלשתיניות כעשן; ואילו שעה קלה לאחר שבאו תחת שלטון יהודי – קמה הפלשתיניות מתרדמתה...

בוודאי היה מי ששם לב, שהסכנות הביטחוניות מקיומה של מדינה פלשתינית – לא נכללו במאמר זה ולו במילה אחת. הסיבה לכך פשוטה: סכנות אלו – על אף היותן קיומיות – אינן אלא תוצר לוואי של ההכרה ביישות פלשתינית לגיטימית. מכיוון שאם אין יישות לגיטימית – לא עומדת הקמת מדינה על הפרק; ואם ישנה יישות כזו – הרי שציווי הצדק והמוסר במערב מחייבים הקמת מדינה כזו – על כל סכנותיה. במילים אחרות, מטרתו של מאמר זה היא לקעקע את הבסיס המוסרי שבדרישה להקמת מדינה פלשתינית, מפני שכל עוד סבור רוב העם שהתביעה הפלשתינית מוצדקת – אין טעם בכל המטוסים והטנקים שבעולם – כל עודהשיתוק המוסרי מונע מהיהודים להפעילם. ראשית לכל דרוש צדק. אם אין צדק – אין כוח.[30]

אז מה לעשות?

הסיבה שהעולם מקבל את טיעוני התעמולה הפלשתינית – יהיו אלה המגוחכים והשקופים ביותר – איננה ראיה לצדקתם. קיומן של 22 מדינות ערביות, מגובות בעוד כ-35 מדינות מוסלמיות, מגובות על-ידי חלק מהמעגל האסייתי-אפריקני – מקנות לטיעונים אלה הד עצום מאות-מונים ממשקלם האמיתי. גם קיומם של משאבי נפט עצומים, שליטה על יבשות, ימים, וצמתים אסטרטגיים – לא מזיקים לעניין, כמובן.

יש להניח, שאילו מדינת ישראל היתה מוקפת במעגל של עוד 11 מדינות ישראליות, כלומר מצרים בתור מדינת "שבט אפרים", חצי-האי ערב כממלכת "שבט ראובן" וכן הלאה – גם הטיעונים הישראליים היו מתקבלים ביתר קלות...

פירושו של דבר הוא, שמדינת ישראל חייבת להציב מול העולם משקל נגדי למרחב הערבי, כך שיהיה עדיף - או לפחות ראוי לשקול – לתמוך בישראל.

לכאורה, הקרב נראה אבוד: העויינות הערבית העמוקה כלפי מדינת ישראל, מאלצת בדרך כלל גורמי חוץ לבחור בין תמיכה בישראל לתמיכה בערבים. ומה תהיה הבחירה?

לערבים ישנו שטח גדול פי 500 לפחות; אוכלוסיה של כרבע מיליארד מול 7 מיליון; משאבי טבע אדירים ורוב אוטומטי באו"ם.

במבט שטחי – הנחיתות של ישראל נראית נצחית ובלתי ניתנת לשינוי.

אולם המציאות סותרת בעליל את האקסיומה הנ"ל, כפי שניווכח בדוגמא של סין וטאיוואן.

לאחר מלחמת העולם השניה, נשלטה סין בידי ממשלה לאומנית בראשות צ'אנג קאי-שק. לאחר מספר שנים של מלחמת אזרחים בין הלאומנים לקומוניסטים – ניצחו הקומוניסטים בראשות מאו טסה-טונג – והלאומנים נמלטו לאי הסמוך טאיוואן, והקימו שם מדינה סינית לכל דבר.

עד לעצם היום הזה, שתי הממשלות, הן של סין והן של טאיוואן – תובעות ריבונות על סין כולה, ורואות בממשלה היריבה שלטון מורד.

עד שנות ה-1970 הכיר רוב העולם בטאיוואן כנציגת סין באו"ם – אולם החל משנות ה-1970 חל מהפך, ורוב העולם כולל ארצות-הברית (ב-1979) – סילקו את טאיוואן מהאו"ם והעבירו את הכרתן לממשלת סין הקומוניסטית, שבירתה בייג'ין.

אף על פי כן, ארצות-הברית המשיכה וממשיכה לשמור על יחסים ביטחוניים, כלכליים ומסחריים הדוקים ביותר עם טאיוואן, כולל מכירות נשק נרחבות ואף תמרונים צבאיים משותפים. למעשה, הגנתה של ארצות-הברית היא הערובה העיקרית לעצם קיומה של טיוואן כמדינה ריבונית. אמנם, ארצות-הברית נמנעת מלהעניק לטאיוואן הכרה דיפלומטית רשמית, כדי שלא לפגוע בקשרים עם סין, אך מדובר במדינה עצמאית ודמוקרטית לכל דבר ועניין, עם ממשלה, צבא, מטבע ודגל המקיימת יחסים מעין-דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם, במסווה של נציגויות מסחריות.

כיצד ייתכן, שבעיני ארצות-הברית, אי ננסי בן 23 מיליון תושבים, שווה-ערך בחשיבותו למעצמה אדירה וענקית בת 1.3 מיליארד תושבים ופי 250 ויותר בשטחה?

פתרון התעלומה, בעיני רבים, הוא המיקום האסטרטגי של טאיוואן, במיצרי טיוואן, מה שמאפשר לצבא ארצות-הברית לקיים נתיבי מים בינלאומיים חיוניים בזמן עימות. אין ספק שזהו אינטרס חשוב ביותר, אולם בהחלט לא היחיד. בנייר עמדה שנכתב בידי שורה של חוקרים בכירים, שהיו מעורבים בעיצוב המדיניות האמריקנית, ניתן ביטוי ברור למה עוד מסתתר מאחורי התמיכה האמריקנית המוצקה בטאיוואן:

תפקידה הנכבד של טיוואן בקהילה הבינלאומית נותר חבוי עבור רוב המשקיפים הרגילים. רבים סבורים שטאיוואן היא מקום קטן בעל השפעה מועטה על האינטרסים שלנו [האמריקניים]. אולם עם אוכלוסיה של 23 מיליון (יותר מבעלת בריתנו הרשמית אוסטרליה), תמ"ג שמדורג 21 בעולם[...] ומיקום גיאוגרפי שמציב אותה לאורך נתיבי מסחר ראשיים (נמל קאו-שיונג מטפל כל שנה בכמות מכולות גדולה יותר מכל נמל בודד אחר ביפן או בדרום-קוריאה) – טאיוואן מהווה, על-פי רוב הסטנדרטים האובייקטיביים, שחקן ראשי.

עבור ארצות-הברית, יחסי המסחר הדו-צדדיים לבדם יש בהם כדי להצדיק תשומת-לב רבה יותר ליחסי ארה"ב-טאיוואן. חברות טאיוואניות[...] הינן מנהיגות תעשייתיות גלובליות אשר הפכו לספקים חיוניים עבור נפילים אמריקניים כגון אפל, דל, היולט-פקארד וקואלקום. [...] החברות הטאיוואניות תפסו נתח של 80% משוק המודמים האלחוטיים ומסוג dsl, ו-70% משוק ייצור מחשבי כף היד[...]

[...]לארצות-הברית ישנם אפוא אינטרסים כלכליים משמעותיים בהמשך שגשוגו של מגזר ההיי-טק הטאיוואני. אמריקה חייבת גם כן להרתיע מפני כל הפרעה לזרימת המסחר באמצעות טאיוואן[...] התקפה סינית על טאיוואן – או אפילו הפחדה וכפיה – עלולים לשתק במשך חודשים את שרשרת האספקה של טכנולוגיית המידע הגלובלית, בזמן שיצרנים יחפשו ממלאי מקום לספקיהם הראשיים. ייתכן שיהיה זה כמעט בלתי-אפשרי למצוא ספקים חלופיים באותה רמת כישורים כמו של העסקים הטאיוואניים.[31]

הנה כי כן, מסתבר שדי באינטרסים כלכליים כבדי-משקל על-מנת להצדיק גיבוי צבאי.

אם כך, ישראל חייבת להפוך למדינה עשירה בעלת כלכלה יציבה, ובמיוחד חלוצה במחקר ופיתוח בתחומי המדע והמחשבים המתקדמים ביותר.

האם הדבר אפשרי?

בטרם ניגע במצב בישראל, רצוי מאוד לבחון יותר מקרוב מה אירע במדינה שבה כבר בוצע מהפך רדיקלי חיובי בהצלחה מוכחת:

אירלנד, בסוף שנות ה-1980, היתה אחת המדינות העניות באירופה, עם 17% אבטלה, מאזן הגירה שלילי (יותר עוזבים מנכנסים), חוב חיצוני עצום והשתתפות נמוכה בכוח העבודה.[32]

ממשלת אירלנד – בשיתוף עם נציגי עובדים ואירגונים חברתיים, שינתה את המדיניות הכלכלית-חברתית מקצה לקצה, כגון: קיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה; צמצום המגזר הציבורי; קיצוץ חד במסים – ובמיוחד קיצוץ חסר תקדים ברמת מס החברות (כ-12.5% בלבד), ועוד.

התוצאות לא איחרו לבוא: ירידה חדה באבטלה (פחות מ-5% אבטלה); צמיחה ממוצעת של 4%-5% לשנה לאורך שנים; ירידה חדה בחוב הלאומי; שילוש התמ"ג לנפש; גידול פי 4.5 בייצוא; גידול בהשתתפות בכוח העבודה, ורמת הכנסה, שכיום היא 135% מהממוצע באיחוד האירופי.[33]

מזה מספר שנים נחשבת אירלנד לאחת מהמדינות העשירות והמשגשגות באירופה, וזאת לאחר 15 שנים בלבד מעמדת נחיתות מכרעת.

מבחינתה של מדינת ישראל, הוכח בעליל שלמרות המצב הביטחוני הבלתי-יציב והנטל הביטחוני הכבד – ניתן להגיע להישגים מרשימים. החל ממרץ 2003 – תחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר – וגם לאחר פרישתו – בוצע בישראל מהפך רדיקלי במדיניות הכלכלית-חברתית:

קיצוץ נרחב במשרדי הממשלה; הארכת גיל הפנסיה; קיצוץ חד בקיצבאות[34]; הורדה הדרגתית אך עקבית במסים; רפורמות נרחבות בקרנות הפנסיה (העברה לניהול חברות פרטיות במקום ההסתדרות), הפרדת קופות הגמל מהבנקים; הפרטת חברות ממשלתיות כגון אל-על, צים, בזק, בנק דיסקונט, פיצול רשות הנמלים ל-4 חברות מתחרות, ועוד.[35]

מדיניות זו, הובילה אנשי עסקים בכירים בעולם להרעיף מחמאות על כלכלת ישראל:

המתקן שלנו בתל-אביב הוא חשוב במיוחד מפני שלא קל למצוא בעולם כישרון וטכנולוגיה בעיבוד מחשב מרכזי כפי שאנו מוצאים שם[...]

(ג'ים גראנט, סגן נשיא בחברת bmc)

כמותם ואיכותם של מהנדסי התוכנה בישראל רק הצדיקו את ההיגיון שבפתיחת מרכז מו"פ

כאן[...]

(דייויד וודסייד, מנהל בכיר בגוגל).

לא תהיה זו הגזמה לומר שסוג החדשנות המתקיים בישראל הוא חיוני לעתיד עסקי הטכנולוגיה[...]

(ביל גייטס)[36]

ישראל חשובה עד כדי כך לחוד החנית של עולם העסקים האמריקני, שפיגועי המתאבדים בתחילת שנות ה-2000 הרעידו את עמק הסיליקון:

עבור חברות חברות בעמק הסיליקון, האלימות הגואה בישראל היא מכה כואבת קרוב לבית. המדינה הזעירה ומוכת המלחמה מהווה מוקד עיקרי של תעשיית ההיי-טק העולמית[...][37]

אולם מעבר לדיעותיהם האישיות של אנשי עסקים, בולטות גם סקירותיהם של האירגונים הכלכליים החשובים בעולם. הנה, לדוגמא, מתוך סקירה של קרן המטבע הבינלאומית:

ביצועי המשק היו טובים באופן יוצא מן הכלל, ומכאן מתבקש המשך המדיניות הכלכלית החזקה. המדיניות האחראית מילאה תפקיד עיקרי בכך, אולם גם הצמיחה העולמית חסרת התקדים[...] התנאים המוקדמים המקומיים להמשך צמיחת התוצר נותרים בעינם. ובפרט, צמיחת התמ"ג מתפרסת על מגזרים רבים; ההכנסה הריאלית של המשפחות גדלה, לרבות בקרב האוכלוסיה העניה[...] ההכנסות ממס, שהיו גבוהות מתחזית התקציב, הועברו בצדק לטובת הפחתת החוב[...] יש להמשיך ולהתמיד בהישגים חיוביים אלה בשנת 2008 כדי לבסס את היתרונות הרבים למשק, בפרט אלה הקשורים לשיפורים באמינות הבינלאומית של המשק הישראלי שהושגה במאמצים רבים.

הסקירה כוללת גם ביקורת והמלצות, כגון הפחתת החוב הלאומי ביחס לתוצר וגו' שאין זה המקום לפרט את כולן, אולם במשפט הסיכום קובעת הסקירה:

למרות ההכרח בכמה שינויי מדיניות, המערכת הפיננסית מתקדמת באופן כללי בכיוון הנכון[...][38]

גודלה הגיאוגרפי של ישראל מול העולם הערבי, כמו גם גודלה הגיאוגרפי של טאיוואן מול הענק הסיני – עלולים להוליך שולל. מבחינת עוצמתה הכלכלית, במונחי תמ"ג, שווה מדינת ישראל כמעט למדינה אירופית גדולה כגון איטליה או ספרד, וביחס לעולם הערבי, שווה ישראל יותר מסוריה, ירדן, מצרים, תימן, מרוקו וסודן כולן יחד, או לערב הסעודית ותימן שתיהן יחד.[39]

ההשקעות העצומות בישראל (מעל 24 מיליארד דולר בשנים 2006-2007)[40], צמיחה כלכלית יציבה, משק מפותח ותחרותי – כל אלה יש בהם כדי להפוך את ישראל לנכס אסטרטגי חשוב מבחינה כלכלית, ולישראל ישנו פוטנציאל שרק הותחל במימושו – להעצים את מעמדה בתחום זה, הן בעיני ארצות-הברית והן בעיני האיחוד האירופי. ה"לובי העסקי" האמריקני, יתחזק ככל שתגדל כמות ההון המושקע בישראל – עד כדי כך שכוחו יהיה שווה, אם לא גדול יותר, מכוחו של "לובי הנפט" המפורסם, שנוטה לטובת האינטרס הערבי.

התמונה המתוארת עד כאן מתמקדת במעמדה של ישראל כלפי חוץ. אולם חוסנה של ישראל מורכב גם מלכידותה הפנימית של החברה. רבים וטובים חוששים, שההתעצמות כלכלית של המדינה, הכוללת מונחים מעורפלים כגון "ירידה בחוב הלאומי", "צמיחה" "שיפור בדירוג האשראי" וכו' – באה על חשבון האוכלוסיות החלשות, וה'קפיטליזם האכזרי' מיטיב רק עם העשירים.

אם תיאור זה נכון – הרי ששכרה של המדינה יוצא בהפסדה, מפני שהתועלת שבחיזוק מעמדה של המדינה כלפי חוץ – מתקזז עם החלשת החברה כלפי פנים.

אולם תיאוריה זו – עם כל היותה נפוצה ונוגעת ללב – איננה תואמת את המציאות.

אחת הטענות השגורות ביותר היא נגד "הרחבת הפערים", כלומר הגדלת המרחק בין העשירים לעניים. באירלנד, למשל, הדבר הוכח כנכון: הפער בין העשירונים העליונים לתחתונים התרחב, מיחס של 13:1 ליחס של 14:1.[41]

בישראל, לעומת זאת, שבה דו"ח העוני הוא חגיגה שנתית של קינה ואבל על מצבם של העניים, הודיעו בסוף 2008 שר הרווחה ומנכ"לית הביטוח הלאומי, שחל שיפור במצב העניים - לראשונה זה שנים רבות – וזאת לאחר כחמש שנים של מדיניות 'קפיטליזם אכזרי':

תחולת העוני של משפחות נותרה יציבה ב-2007: שיעור המשפחות שהכנסתן הפנויה נפלה מקו העוני עמד על 19.9% ב-2007 בהשוואה ל-20.0% ב-2006.

שיעור הנפשות החיות במשפחות העניות ירד מ-24.5% ל-23.8%. תחולת העוני של ילדים, שנסקה בעשור החולף בשיעור של כ-60%, רשמה לראשונה ירידה: 34.2% מהילדים חיו במשפחות עניות ב-2007, בהשוואה ל-35.8% מהם ב-2006. הירידה בתחולת העוני של נפשות וילדים מובהקת סטטיסטית.[42]

בנוסף לכך, חלה ירידה דרמטית באחוזי האבטלה: משיא של 10.7% בשנת 2003,[43] לשפל של 5.9% נכון לאוגוסט 2008. נתון חשוב נוסף הוא הגידול באחוז ההשתתפות בכוח העבודה, מ54.1% בשנת 2002[44] ל56.4% באמצע 2008.[45] פירוש הדבר הוא שעשרות אלפי ישראלים שישבו בבית יצאו לעבודה, ועבודת שני בני הזוג היא תנאי חיוני ליציאה ממעגל העוני.[46]

כאן ראוי להתעכב במיוחד על מה שקרוי "הרחבת הפערים". מהי משמעות המושג בפועל? האם העשירים – מתעשרים; והעניים – מתרוששים? לא בהכרח. הכוונה היא שהמרחק שבין העשיר לעני גדל. כלומר, ניתן לדמות את המצב לשני אצנים, איטי ומהיר, שהאיטי עבר 10 מ' והמהיר 30 מ'. בנקודה זו הפער ביניהם 20 מ'. והנה – התרחשה "הרחבת פערים": המהיר נמצא בנקודת 80 מ' – והאיטי ב-20 מ' – והפער הוא 60 מ'. אולם עדיין האצן האיטי התקדם, ולא נסוג.

מיהו עני? כדי להבין בצורה מוחשית אם חל שינוי ברמת החיים – יש לבצע בדיקה פשוטה: לכמה ממשפחות העשירון התחתון יש טלפון בבית? מכונת כביסה? מקרר? אמצעי בישול (תנור/כיריים/מיקרוגל)? טלויזיה? מחשב?

ובכן, במצב העניים בישראל, חל שיפור ניכר בהשוואה בין שנת 2002 – טרם השתלטותו של ה'קפיטליזם האכזרי' – ובין שנת 2006 – לאחר 3-4 שנות 'אכזריות חברתית':

אם בשנת 2002 לרוב העניים לא היה מיקרוגל בבית, בשנת 2006 היה ל-64%; הבעלות על קו טלפון כלשהו (נייד או נייח) עלתה מ68% ל-78%; מכונת כביסה ומקרר יש ל90% ומעלה, טלויזיה יש ללמעלה מ-80%, מחשב – כמעט מחצית (44.8%), וכך חלה עליה בבעלות על כל המוצרים כמעט, כולל מזגן, מייבש כביסה, שואב אבק, ואף מנוי לכבלים או ללוויין (37.7%).[47]

השאלה האם התרחבו הפערים או לא איננה השאלה הנכונה, והיא מחטיאה את המטרה. אם משפחה עניה התקדמה מחוסר בטלפון לקו טלפון, או מכביסה ביד למכונת כביסה – זהו שירות אמיתי לצדק החברתי וניצחון קטן אך חשוב לעניים. לעומת זאת, אם המשפחה העשירה ממול התקדמה מאמבטיה לג'אקוזי ומטלויזיה למערכת קולנוע ביתית – אין כאן שום עוול חברתי ושום הפסד לעניים, למרות שמבחינה סטטיסטית טהורה – הפערים "התרחבו".

שיטת משק פתוחה ותחרותית בונה לא רק את עוצמתה הכלכלית של המדינה כולה – אלא טומנת בחובה שני יתרונות לענייםצמיחה וניידות. הצמיחה מגדילה דרך קבע את גודל העוגה, ובכך גם את גודל הפרוסה שבידי כל פלח אוכלוסיה– גם אם חלקה היחסי נשאר זהה. זוהי הסיבה שבמדינות המערב הדמוקרטי – מצב העניים טוב אפילו ביחס למעמד הבינוני במדינות נחשלות.הניידות – פותחת מגוון רחב הרבה יותר של הזדמנויות לקחת את הגורל בידיים ולהיחלץ מקשיים. לכן במשק קפיטליסטי, רוב העניים לא נשארים עניים לכל אורך חייהם[48].

מה לעשות, או: איך הופכים את הגלגל

טיעוניה של מדינה חלשה ושולית, נשמעים אחרת לגמרי כאשר הם באים ממדינה חזקה וחשובה. הצבא הישראלי – עם כל חסרונותיו – נחשב בעולם לאחד הצבאות החזקים והמוערכים ביותר; מיקומה של ישראל בצומת היבשות אסיה-אפריקה-אירופה, בתוספת יציבות משטרה הדמוקרטי – מעניקים למערב בכלל ולארצות-הברית בפרט מאחז אמין לעת צרה. דברים אלו ידועים מזה שנים, ופעלו את פעולתם לטובת מדינת ישראל בעבר ובהווה. כעת צועדת ישראל בבטחה בנתיב ההתעצמות הכלכלית – ובכך הולך ונבנה נדבך נוסף המחזק את מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי לארה"ב ולאירופה.

לעתים נדמה שקולה של ישראל בודד בעולם, וידידיה מעטים ודלים. הדבר אינו נכון, אך גם כאן המונח "ידידים" או "תומכים" נוטה להחטיא את המטרה. הצורך החיוני של ישראל הוא לאו דווקא ידידות – אלא התחשבות באינטרסים החיוניים לקיומה. לצורך כך יש לעתים להתחכך ולהתעמת בנחישות ובהחלטיות עם קובעי המדיניות במערב, ובעבר הוכח שהנחישות משתלמת.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מעמדו של אש"ף בעולם. בדצמבר 1988 – לאחר שאש"ף הסכים כביכול להכיר בישראל – הכירה בו ארצות-הברית ופתחה עמו בדו-שיח. זה היה שפל המדרגה מבחינתה של ישראל (על שני גושיה הפוליטיים), שנראה כי ממנו אין מוצא.

אולם פעילות דיפלומטית נמרצת – הן במסדרונות הבית הלבן והן בדעת הקהל האמריקנית – הביאה לניתוק הקשר ארה"ב-אש"ף ביוני 1990 – לאחר שחוליית טרור של אש"ף נתפסה בחוף ניצנים כשבאמתחתה הוראות למתקפה על שגרירות ארה"ב בישראל.[49]

כחודשיים לאחר מכן, כאשר תמך יאסר ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית, התעורר עליו זעם העולם, וישראל ניצלה היטב את המצב כדי להדק את החרם על אש"ף, שהתקיים אפילו מצד האיחוד האירופי[50]. ההצלחה היתה כה שלמה, עד שנשיא ארה"ב עצמו הופתע בימים הראשונים של ספטמבר 1993, כיוון שישראל "עקפה אותו משמאל" והגיעה להסכם עם אש"ף – בעוד שהוא עצמו שמר על החרם שהוטל עוד ביוני 1990...

אפיזודה מעניינת נוספת קרתה במרץ 1998, כאשר בריטניה כיהנה כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי. שר החוץ הבריטי, רובין קוק, נשלח על-ידי ראש ממשלת בריטניה למזרח התיכון כדי לחזק את תפקידה של בריטניה בתהליך המדיני. במהלך הביקור, הפר מר קוק סיכום עם ראש הממשלה נתניהו, והתעקש לבקר בהר-חומה בדרום ירושלים ולהיפגש עם אנשי אש"ף, כדי למחות על התחלת הבניה שם. נתניהו ראה בביקור פרובוקציה וחתירה תחת מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת ישראל - וביטל בתגובה ארוחת ערב עם השר, צעד חריג בחריפותו. בבריטניה התגלתה דווקא הבנה לישראל. במאמר מערכת של העיתון החשוב ביותר בבריטניה, נמתחה ביקורת נוקבת על שר החוץ, תחת הכותרת "אסון דיפלומטי", וכך נאמר בו, בין השאר:

נתניהו היה מחוייב להגיב בחריפות למה שייראה תמיד כפעולה מכוונת של פרובוקציה[...] אילו המצב היה הפוך – במקרה, לדוגמא, של צפון-אירלנד – הציבור כאן היה מצפה מראש ממשלת בריטניה להיות תקיף במידה שווה[...][51]

ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, מיהר לסגור את הפרשה בשקט, במקום לעורר מהומת-אלוהים על "השפלת" שר החוץ שלו.

אפיזודה זו איננה מעידה על ידידות בריטניה כלפי ישראל, או תמיכה בעמדתה לגבי שלמות ירושלים, אולם היא מעידה בהחלט על התחשבות באינטרס הישראלי, לאחר שהובהר בצורה הברורה והחדה ביותר, שהתעלמות מהאינטרס הישראלי תפגע ביכולתה של בריטניה לשמש בתפקיד כלשהו בתהליך המדיני בין ישראל לערבים.

תופעה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב, בעניין המשך ההתנחלויות, חיסול אחמד יאסין, פתיחת הר-הבית לביקורי יהודים, מבצע חומת מגן (שהושלם בהצלחה למרות התנגדותו הראשונית של נשיא ארה"ב בוש), וכן הלאה.

*

נחישות זו דרושה שבעתיים בסיכול האיום הטמון ביישות הפלשתינית.

ניתן, כמובן, להתנגד באופן מוחלט וגורף לכל הכרה ביישות פלשתינית, להקמת מדינה פלשתינית וגו'. אולם התנגדות ושלילה בלבד אין בהם די. יש לנקוט גישה חיובית. במקום לומר תמיד "לא" – מוטב לומר "כן, אבל...".

כיצד אפשר לפשר בין שלילה גמורה של יישות פלשתינית וגם להישמע חיובי וקונסטרוקטיבי?

לכך ישנן שיטות וטקטיקות שונות, כגון "ירדן היא פלשתין": מאחר שירדן מאוכלסת ברובה המכריע על-ידי "פלשתינים" – אין מנוס מהמסקנה שמדובר בממלכה פלשתינית לכל דבר ועניין. אך על-מנת להקהות את החשש מפני 'הפיכה' שתדיח את המלוכה הנוכחית שם, יש לציין שאין בכך שום הכרח: המלך עבדאללה יכול להישאר בארמונו ולהחזיק בסמכויות סמליות וטקסיות, בדומה למעמד המלוכה בשבדיה או בבריטניה – ואילו השלטון בפועל יהיה בידי הרוב בממלכה.

אולם אם רוצים לתפוס יותר ציפורים במכה אחת, רצוי להעמיד את הבעיה הפלשתינית בהקשר מזרח-תיכוני רחב יותר, כפי שמסביר בבהירות ובדייקנות דוד קמה:

את הבעיה הפלסטינית המנסרת בחלל והצורמת את אוזני העולם כולו[...] יכולה ישראל וצריכה להפוך למנוף רב-אונים לשם הקמתן של מדינות לא-ערביות במזרח התיכון. ישראל תכיר ב"פלסטינים" כב"עם" בתנאי שמדינות ערב תכרנה בעמי באזור המשועבדים כבנושאי הזכות המלאה להגדרה עצמית[...] כדי לייסד את המדינה הערבית העשרים ואחת, מן הדין ומן הצדק שיאפשרו הערבים לייסד את המדינה הכורדית האחת, הדרוזית האחת, הקופטית האחת ועוד ועוד. [...]את רגשי ההשתתפות בצער, הרחמים והתמיכה, שיש בדעת הקהל העולמית כלפי ה"פלסטינים המסכנים", צריך להפנות אל הזקוקים לכך באמת, אל העמים משוללי הזכויות במזרח התיכון, המשוועים לעצמאות ולחופש.

על ישראל לדרוש בתוקף, כי ראשונות תיווסדנה המדינות הלא-ערביות במזרח התיכון ורק אחר עבור תקופת מבחן של עשר או עשרים שנה, שבה יוכיחו הערבים את טוהר כוונותיהם כלפי המדינות החדשות, יהיה אפשר לייסד מדינה "פלסטינית".

ייסוד מדינות חדשות במזרח התיכון, ערביות ולא-ערביות, מחייב, כמובן, עריכת רויזיה מהפכנית במפה הגיאוגרפית-המדינית של האזור ובחלוקת הטריטוריות והמשאבים. [...]אין כבעיה הפלסטינית הרעשנית מכשיר יעיל לפקוח את עיני העולם לחוסר צדק טריטוריאלי ומדיני משווע המתגלם באזור. תימצא אוזן קשבת לטענה העקרונית, כי "העשיר – מי שיש לו, ייתן לעני – מי שאין לו", טענה שתערב במיוחד לאוזני השמאל.

המדינה הפלסטינית לא תקום על חשבון "כבשת הרש" הישראלית, האחת[...] אלא על חשבון מדינות ערב הרבות, הגדולות והשמנות. זה הכלל: המדינות הגדולות תיתבענה להפריש חלקים נכבדים משטחיהן הענקיים לטובת המדינות הקטנות. עיראק, סוריה, ערב הסעודית ומצרים יעניקו מנכסיהן ללבנון, לישראל, למדינה הפלסטינית, למדינה הדרוזית, למדינה הכורדית, למדינה הקופטית ועוד – עד שיוגשם הצדק במזרח התיכון![52]

הדברים נכתבו ב-1975 – אך הזמן שעבר רק חיזק את נכונותם[53]. מאז ועד היום הולידה ההכרה ביישות הפלשתינית שתי מפלצות: מפלצת הטרור ה"חילונית"-לאומנית של הרשות הפלשתינית ביו"ש – ומפלצת הטרור הדתית-איסלאמית בעזה. אף אחת משתי יישויות אלה אינה דומה ולו במשהו למדינת לאום, ואין להתפלא על כך, לא בניה היא מטרת הערבים, אלא החרבה. לא יעד חיובי – כי אם שלילי. הסכסוך איננו על מה שחסר לערבים – אלא על מה שיש ליהודים.

ברמה התעמולתית, כריכת נושא שחרורו של העם הפלשתיני המדוכא עם שאר העמים המדוכאים במזרח התיכון, יש בה כדי לתפוס כמה ציפורים בבת אחת: ראשית – שחרור עמים מדוכאים מצטייר באופן חיובי בדעת הקהל במערב; שנית – אין צל של סיכוי שהערבים יסכימו אי-פעם לרעיון זה – ולו רק לצרכי טקטיקה; ושלישית – עצם איזכורם של המיעוטים בעולם הערבי[54] – לא כל שכן תביעה לשחרורם – מעוררת בקרב הערבים אימה כה עזה – שיש בה כדי לאזן את אימת המוות היהודית מפני השמדה כתוצאה מהפסד חלילה במלחמה.

***

דברי סיכום

כאשר החל מימושו של הסכם אוסלו, כלומר נסיגות מחלקי ארץ-ישראל, ביקשו כמה פעילים להכריז על הקמת "מדינת יהודה" לתושבי יהודה ושומרון היהודים, כדי למנוע את מסירתם לפלשתינים בטענה שישנו "עם חדש" בעל 'זכות להגדרה עצמית':

תושבי יהודה ושומרון מתגוררים באיזור שהוא עכשיו חסר מדינה[...] המצב הזה פותח חלון חוקי של הזדמנות – ליהודים החיים ביהודה ושומרון להתגרש מישראל, לוותר על אזרחותם, לעזוב את ישראל ולהקים את מדינת יהודה. [...]את הצעד השני [הקמת מדינת יהודה] אפשר למנוע רק אם הממשלה שתקום אחרי הבחירות תהפוך את צעד הפתיחה[...] לקרוע את לב הארץ של ישראל מהעם היהודי.

הרי (חנוך) מ. ובר, נתניה.[55]

הצעה זו – כמובן – איננה יותר מקוריוז קיקיוני – וכך יש להתייחס אליה, מאחר שברור – גם על פי הכותב עצמו - שיהודי יהודה ושומרון אינם "עם נפרד" מיהודי שאר הארץ והעולם ("העם היהודי"); ברור – גם על פי הכותב עצמו – שיהודה ושומרון הם חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל ("לב הארץ של ישראל"); ברור – שעם חלוף סכנת הנסיגה – תתמזג שוב 'מדינת יהודה' עם מדינת ישראל; והחלק ההזוי ביותר הוא שהנביא שלנו מתגורר בנתניה – ולא ביהודה ושומרון, ולכן גם לא יכול להיות שייך ל"עם" שהוא עצמו מבקש לייסד...

אך אם המתואר לעיל נראה כאתנחתא קומית – הקוריוז ה"פלשתיני" דומה יותר לטרגדיה, מפני שמדינת היהודים מתנדבת לשחק בתיאטרון האבסורד הזה כבר למעלה משלושה עשורים.

את המאבק ביציר הרפאים ה"פלשתיני" יש לנהל בשתי חזיתות: דעת הקהל ומקבלי ההחלטות. בדעת הקהל כדאי ורצוי להשתמש בנימוקים היסטוריים, משפטיים, ורגשיים ולנהל תעמולה לכל דבר – מדינה ומדינה והנסיבות המיוחדות לה; ואילו עם קובעי המדיניות יש לדבר בשפת האינטרסים – בהדגשת האינטרס הייחודי לכל מנהיגות שבאים איתה במגע.

"במזרח התיכון – מי שלא מאמין בניסים – הוא פשוט לא ריאלי" – כך אמר דוד בן-גוריון.

על כן יש להאמין, ולשאוף – והעיקר: לעשות.-------------------

פורסם לראשונה באתר "פורום ארץ הצבי"

כל הזכויות שמורות לאריה פרלמן © ינואר 2009

"טמונה בפלסטיניות חכמה עמוקה ועורמה רבה מאין כמוה. כושרה למלא את תפקידה ההיסטורי המיוחד במינו, המלא סכנה לציונות ולישראל, נובע מאופייה הכפול, מדו-פרצופיותה. פניה הנכונים, האמיתיים של הפלסטיניות, המיועדים לצריכה ערבית "פנימית", הם ערביים לעילא ולעילא, היא מגלמת את הערביות בצורתה האינטנסיבית והמזוקקת ביותר, כשהיא גורסת שאין מקום למדינה יהודית עצמאית ב"פלסטין", הואיל ורק לערבים זכות בה. פניה השניים של הפלסטיניות, הצבועים והשקריים, המיועדים לצרכי "יצוא" לרחבי תבל, מציגים "לאומיות פלסטינית" תמימה, במתכונת הדגם הלאומי האירופי, לאומיות מדוכאת ומקופחת, שכל חפצה אינו אלא לזכות בהגדרה עצמית לעם הפלסטיני ה"מסכן". ואכן פנים אלה הוליכו שולל את המערכת הבינלאומית, האמונה על רוח עידן הלאומים, אף על פי שראיות למכביר, מפיו וממעשיו של בעל הדבר עצמו, צריכות היו לשכנעה מזמן – פניה הנכונים של הפלסטיניות מה הם."

דוד קמה, "הסכסוך – למה ועד מתי?" עמ' 194

------------------

[1] "ידיעות אחרונות", 14/08/1990.[2] בצרה ומוסול הן ערים בתוך עיראק.[3] אחמד אל-צופי ראיון בטלויזיה העיראקית, 11/02/2003. באדיבות ממר"י memri[4] ג'ק חזמי, עורך השבועות הירושלמי ,אל ביאדר אל –סיאסי", מתוך מאמר מערכת ב-15/10/1990. מובא ב"דע את המרחב" – לקט ידיעות מהעולם הערבי, גיליון 17 יולי-אוקטובר 1990, בהוצאת המכון היהודי-ערבי בבית ברל.[5] מסיבת עיתונאים בטמפה, פלורידה, 30/08/1979. [6] "מעריב", 30/11/1987, מאת שפי גבאי.[7] שפי גבאי, שם.[8] "the price of loyalty", by ron suskind. ר' [9] 23/09/2001. ר' ידיעה למחרת ב"הארץ", 24/09/2001, מאת אלוף בן, יוסי ורטר, נתן גוטמן ועמוס הראל.[10] "ההובי החדש", מתוך "החוט המשולש" 27.2.1970[11] שמעון פרס, "כעת מחר" 1978, פרק "תשתית לשלום ולבטחון", עמ' 215-262[12] ביטאון "גוונים", מאי 1979.[13] בשער: במה לבעיות חברה ותרבות, שנה כ"א, ספומבר-אוקטובר 1978, חוב' 5 (141), עמ' 441-448.[14] אמנון רובינשטיין, "שקרים פלשתיניים", "הארץ", 30/07/1976. ההדגשות במקור.[15] 20/07/2007, מאת יוני מנדל, מערכת אתר וואלה![16] rosemary sayigh, "sources of palestinian nationalism: a study of a palestinian camp in lebanon," journal of palestinian studies, vol. 6, no. 4, 1977, p. 2 1; see also sayigh, "the palestinian identity among camp residents," journal of palestinian studia vol. 6, no. 3, 1977, pp. 3-22[17] לאומיות מארץ עוץ - ומיקסם השווא, מאת: ד"ר גיא בכור באתר האינטרנט שלו, 17/08/2007[18] ד"ר מרדכי קידר, 21/04/2008. [19] פרופ' יהושע פורת, ראיון עם חגי סגל, "מקור ראשון" 16/03/2008[20] m.d. nalapat, the international jerusalem post, july 5, 2003[21] "אנו מתנגדים ליישוב קבע של הפליטים בלבנון" אבו-מאזן, 28/08/2008. [22] ערוץ mbc, לונדון, ראיון ב-5/02/1998.[23] "וושינגטון פוסט", 23/01/2004.[24] זכריה זביידי, לשעבר מפקד גדודי 'חללי אל-אקצא', "הארץ", 04/04/2008.[25] ערפאת, בעת ביקור ברומניה. מובא על-ידי יון מיחאי פאצ'פה [מפקד שירותי הביון של רומניה] "אופקים אדומים", בהוצאת ספריית מעריב, 1989, עמ' 38.[26] פרק זה במאמר מבוסס על ספרו של דוד קמה "הסכסוך –למה ועד מתי?", פרק א' סעיף 4, וכן פרק ו' כולו..[27] ר' מאמרו של זאב ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל" 1923 [28] ר' ויקיפדיה, "הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו".[29] אנציקלופדיה "בריטניקה לנוער", ערך "בולגריה", כרך ג' עמ' 111.[30] הביטוי המבריק ביותר לכך לרעיון זה נמצא בשירו של נתן אלתרמן, "הנצור". [31] עמ' 2, 8 [32] הכנסת, מרכז המחקר והמידע, "הכלכלה באירלנד – ניתוח 15 שנות צמיחה", עמ' 3, מאת יונתן ארליך.[33] שם, פרק המבוא (עמ' 3) [34] למשל השוואת קיצבאות הילדים, במקום הגדלה על כל ילד, למרות שבפועל ההוצאה הגדולה ביותר היא על הילד הראשון. להרחבה ר' "בעיניים פקוחות" מאת משה פרל, בפרקים "ילדים זה כסף", "מלכודת העוני". הקיצוץ בקיצבאות עורר ביקורת חריפה על נתניהו, אולם נתוני דו"ח העוני ומדדים חיוביים אחרים מעידים שהביקורת היתה בעיקרה רגשית וקצרת-רואי. [35] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,l-3123846,00.htm[36] הציטוטים לקוחים[37] "סן-פרנסיסקו כרוניקל", 04/04/2002. מתוך: [38] ישראל 2007 – התייעצות על-פי סעיף iv, הודעת סיכום משלחת imf, 9 בדצמבר 2007.[39] תוצר מקומי גולמי מבוסס על כוח קניה לאדם. נתוני קרן המטבע הבינלאומית - www.investinisrael.gov.il[41] cso "household budget suevey 2004-2005 – final results" עמ' 15.[42] 23/1/2008, מסיבת עיתונאים עם שר הרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג ומנכ"לית הביטוח הלאומי אסתר דומיניסיני, ] לוח 12.23: בלתי מועסקים, לפי מין, דת, גיל, שנות לימוד ועבודה ב-12 החודשים האחרונים בישראל. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – השנתון הסטטיסטי לישראל 2008.[44] לוח 12.2: אוכלוסיית בני 15 ומעלה וכוח העבודה האזרחי וגו', הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – השנתון הסטטיסטי לישראל 2003.[45] לוח 11: השתתפות בכוח העבודה, אבטלה, משרות שכיר דורשי עבודה ועולים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – לקט אינדיקטורים כלכליים, דצמבר 2008; לוח 12.2: אוכלוסיית בני 15 ומעלה וכוח העבודה האזרחי, לפי צורת יישוב מגורים, גיל ומין.שנתון סטטיסטי לישראל 2003[46] נחמיה שטרסלר, "ריאליטי ושמו: חברתי נולד", "הארץ", 18/05/2008. ההשוואות נעשו מתוך: לוח 5.33 בעלות על מוצרים בני קיימה וגו' – שנתון סטטיסטי לישראל 2008לוח 5.35 בעלות על מוצרים בני קיימה וגו' – שנתון סטטיסטי לישראל 2004[48] תומס סואל, "יסודות הכלכלה – מדריך לאזרח", עמ' 182.[49] efraim karsh, "arafat's war", p. 108. [50] עיתון "דבר", 11/05/1992. [51] "diplomatic disaster", the london times – march 18, 1998s- דוד קמה, "הסכסוך – למה ועד מתי?", עמ' 152-153.[53] "ניו יורק סאן", מאמר מערכת, 19/06/2007, ועוד. בארצות-הברית, בכל אופן, מסתמנת מגמה של נסיגה מהרעיון המקודש של "הגדרה עצמית פלשתינית", לא מדובר באימוץ מלא של הרעיונות במאמר זה, אולם לפחות חודרת ההכרה שהקמת "מדינה פלשתינית" איננה פתרון – אלא בעיה. ר' ויקיפדיה באנגלית.[54] ר' "המיעוטים בשיח הפוליטי הערבי", עפרה בנג'ו, "המזרח החדש, 2000, כרך 41. כנס בנושא המיעוטים בעולם הערבי היה אמור להיערך בקהיר, אך עורר אצל הערבים מהומה כה גדולה, שהיה הכרח להעבירו לקפריסין. אל מחוץ לעולם הערבי.[55] "האומה", גיליון 114 חורף תשנ"ד 1993/4.