מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן?
ה-6 לאוגוסט 1945 מהווה נקודת ציון דרמטית בהיסטוריה העולמית בכלל ובהיסטוריה הצבאית בפרט. פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה הוטלה על העיר הירושימה ביפן.
תצלום אווירי מראה את ההרס והחורבן של העיר הירושימה , יפן על ידי הפצצה האטומית הראשונה שהוטלה על העיר ב6 לאוגוסט 1945. 70,000 איש נהרגו במקום ו68 אחוז משטח העיר הושמד בפיצוץ. מנין המתים עלה בסופו של דבר ל200,000 כתוצאה ממחלות הקרינה..
ב- 9 לאוגוסט הוטלה פצצת האטום השנייה על העיר נגסאקי. ע"פ הערכות מקובלות, נהרגו מהאפקט הישיר של הפצצותכ-135,000 איש. עשרות אלפים מתו לאחר מכן מקרינה והשפעות אחרות של הפצצות. עוד עשרות אלפים נפצעו. בסמוך לאחר מכן הועברה הסכמתה העקרונית של יפן להיכנע. ב-15 לאוגוסט 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה (הגם שמסמך הכניעה הרשמי של יפן נחתם רק ב2 לספטמבר).
מאז ועד מועד כתיבת מאמר זה, לא נעשה פעם נוספת שימוש צבאי-מלחמתי בנשק גרעיני. ההחלטה לעשות שימוש בפצצות האטום כנגד יפן הייתה תקדימית, לא רק משום שאישרה שימוש בנשק הרסני שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית, אלא בגלל שפתחה מחדש לדיון את כללי המלחמה והמוסר האנושי והשפיעה באופן משמעותי על הדיפלומטיה בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה.
נושאו של מאמר זה הוא: המחלוקת ההיסטורית על ההחלטה האמריקאית להטיל את פצצות האטום על יפן. אין בכוונתי לבדוק איזה השפעה הייתה להטלת הפצצות על היחסים הבינלאומיים שלאחר המלחמה או איזה שימוש עשו האמריקאים או אחרים באירוע זה. כמו כן, אין בכוונתי לשפוט שיפוט מוסרי את עצם השימוש בפצצות. לבסוף, אינני מתכוון לשפוט האם השימוש בפצצות השיג את מטרתו (המוצהרת, או כל מטרה אחרת). בכוונתי לבדוק ככל שניתן לקבוע, מה היו הסיבות להחלטה האמריקאית להטיל את הפצצות, בהתחשב בנתונים שהיו קיימים בפני הקברניטים האמריקאים בכלל והנשיא טרומן בפרט, טרם קבלת ההחלטה.
היות ודובר כאמור בשימוש בכלי נשק בעל כוח הרס עצום ולא מוכר עד אז, אני רואה מקום להתייחס תחילה לשאלה, ממתי נתפשה הפצצה האטומית כנשק לגיטימי במלחמה בכלל ובמערכה מול יפן בפרט? בכך עוסק החלק הראשון של המאמר. בחלק השני אבדוק את הטענה, כי ניתן היה להימנע כליל מהשימוש בפצצות האטום אילולא התעקשו בעלות הברית, על "כניעה ללא תנאים" של יפן. היות והנימוק הרשמי להטלת הפצצות היה הרצון להציל את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקניים, אבדוק בחלק השלישי את הטענות השונות לגבי מספר הנפגעים שהיו צפויים כתוצאה מהמשך הלחימה הקונבנציונאלית (כולל פלישה ליפן עצמה). בחלק הרביעי אבדוק את הטענה, כי המשך הלחימה הקונבנציונאלית ו/או הפלישה הסובייטית הצפויה היו מביאים בכל אופן לכניעתה הקרובה של יפן ולכן לא היה צורך מעשי בהטלת פצצות האטום, על מנת להימנע מפלישה ליפן. החלק החמישי יעסוק בטענה שהיא אולי הבולטת ביותר בקרב אלה שמבקרים את ההחלטה להטיל את הפצצות: הטענה שהנשיא טרומן ויועציו בחרו לעשות שימוש ציני בפצצות במטרה לנהל 'דיפלומטיה אטומית' כנגד ברה"מ. בחלק השישי, אתייחס בקצרה למספר גורמים נוספים שנטען, שהיו רלוונטיים לקבלת ההחלטה להטיל את הפצצות, אם כי לא בהכרח היו אלה שהכריעו את הכף: מתן אזהרה מוקדמת ליפן או ביצוע הדגמה על שטח לא מיושב; שיקולים פנים-אמריקניים ותפישות גזעניות. לסיכום, אביע את מסקנותיי שלי לגבי הנושא, בהסתמך על כל הנ"ל.
פצצת האטום כנשק לגיטימי במלחמה מול יפן
ממתי נתפשה הפצצה האטומית כנשק לגיטימי במלחמה בכלל ובמערכה מול יפן בפרט? ניתן אולי ללמוד לגבי התשובה לשאלה זו מעיון ביומנו של מזכיר המלחמה סטימסון. אין ביומנו המפורט כל אזכור שהוא לגבי ספקות או שאלות בנוגע להנחה שיש להשתמש בפצצה, ברגע שתהיה מוכנה כנגד גרמניה או יפן. מן המועד של הפגישה הארגונית הראשונה של פרויקט האנרגיה האטומית שנערכה בבית הלבן ב-9/10/41, תפשו כל הגורמים הפוליטיים שהיו מעורבים בפרויקט, את פיתוח הנשק האטומי כחלק מן המאמץ של מלחמה כוללת. יתכן שתפישה זו עוגנה בידיעתם של מקבלי ההחלטות, כי גם גרמניה הנאצית עושה מאמץ לפתח יכולת גרעינית ובהנחתם, כי אם היא תקדים את בעלות הברית בפיתוח נשק גרעיני, היא לא תהסס להשתמש בו כנגדן.
בספטמבר 1944 הסכימו ביניהם עקרונית הנשיא רוזוולט וראש הממשלה צ'רצ'יל, כי כאשר פצצה אטומית תהיה מוכנה, ניתן יהיה להשתמש בה, לאחר שקילת הנסיבות, כנגד יפן. זאת ככל הנראה לאחר שהסיקו על סמך קצב התקדמותפרויקט 'מנהטן' (שם הקוד שניתן לפרויקט פיתוח הפצצה), כי ככל הנראה הוא לא יהיה רלוונטי למלחמה באירופה.
כאשר ירש טרומן את רוזוולט ב 12 לאפריל 1945, היה זה באופן פתאומי וללא כל הכנה. כמו בתחומי מדיניות אחרים, גם בנושא הפצצה האטומית ירש טרומן את הנחת העבודה הקיימת שהייתה כבר אז – שיש לעשות שימוש בפצצה כנגד יפן כאשר הפצצה תהיה מוכנה. על קיומה של הנחת מוצא זו אפשר ללמוד גם מהעובדה שהנשיא רוזוולט הורה על הקמת יחידת הפצצה מיוחדת למטרה זו וכן על הקמת ועדה לבחירת מטרות שתפקידה היה להחליט איזה ערים יפניות יופצצו – ולא האם יופצצו. באופן תיאורטי, טרומן היה חופשי כמובן לשנות מדיניות זו או כל מדיניות אחרת של רוזוולט כאוות נפשו. אך למעשה הוא היה די מוגבל בשל סיבות אישיות ופוליטיות. היות שירש נשיא פופולארי מאד שכיהן במשך 12 שנה והיה נערץ על-ידי רבים כולל הוא עצמו, טרומן לא היה מסוגל, לא מבחינה פסיכולוגית ולא מבחינה פוליטית לעשות שינויי כיוון דרמטיים בנתיב שבחר רוזוולט או להחליף את רוב היועצים והקבינט שמינה רוזוולט. היות שלא היה בסוד העניינים עד שהושבע כנשיא והיות שהסתמך על אותם היועצים עליהם הסתמך טרומן, קשה היה לצפות שיבצע הערכה מחדש של הנחת המוצא בדבר השימוש בפצצה האטומית כנגד יפן. הוא נעדר את הרצון לבצע הערכה מחדש שכזו והסתמכותו על אותם יועצים כמו גם המומנטום של פרויקט 'מנהטן' המתקדם לא תרמו לסיכוי שינסה לבצע הערכה כזו. לזאת יש להוסיף, כי ממילא ראה טרומן, על-פי עדותו שלו, את הפצצה כנשק צבאי לכל דבר ולא היה לו כל ספק שיש להשתמש בה.
לאחר שעודכן בפרטי התוכנית הגרעינית ע"י מזכיר המלחמה סטימסון, אישר טרומן את הצעתו של סטימסון להקמת 'ועדת ביניים' בראשות סטימסון ובהשתתפות מדענים, אנשי צבא וביירנס (כנציג אישי של הנשיא), שתעסוק בכל ההיבטים הקשורים לאופן השימוש בפצצה ולתוצאות השימוש בה. הועדה הגישה את המסקנות הבאות לנשיא ב-1/6/45:
1) יש להשתמש בפצצה נגד יפן בהקדם האפשרי.2) יש להשתמש בפצצה כנגד מטרה צבאית שמוקפת בבניינים אחרים.3) יש להשתמש בפצצה ללא אזהרה מוקדמת לגבי אופיו של הנשק.
הועדה הגיעה למסקנות פה אחד, למרות שתת מזכיר הצי – ראלף ברד – טען בדיעבד כי הסתייג מן ההמלצה האחרונה. השאלה האם יש להשתמש בפצצה, כלל לא עלתה כנושא לדיון בוועדה. יתכן שמי שביטא זאת באופן המוצלח ביותר, היה עוזרו של ראש המטה של הנשיא טרומן (אדמירל ליהי) – ג'ורג' אלסי, בראיון שנתן בדיעבד בנושא: "בצמרת הבכירה, כולל אצל הנשיא עצמו, השאלה הגדולה במהלך חודשי האביב והקיץ של שנת 1945 לא הייתה האם הולכים לעשות שימוש בפצצה, אלא האם הפצצה תעבוד".
שינוי הדרישה ל"כניעה ללא תנאים"
היו שטענו שהתעקשותן של בעלות הברית, על "כניעה ללא תנאים" של יפן מנעה אפשרות לכניעה יפנית מוקדמת יותר ולכן אפשר היה להימנע משימוש בפצצות האטום אילולא ההתעקשות (האמריקאית בעיקר) על עניין זה. ראוי לפיכך לבחון את הסיבות להתעקשות זו וההתפתחויות הרלוונטיות במהלך המלחמה. הרעיון למלחמה עד אשר תושג "כניעה ללא תנאים", או "כניעה מוחלטת" צבר פופולאריות במיוחד בארה"ב, על רקע התפישה כי בעלות הברית נאלצות ללחום שוב עקב העובדה שמלחמת העולם הראשונה לא הסתיימה ב"כניעה ללא תנאים" של גרמניה. הנשיא רוזוולט היה מודע היטב להלכי הרוח האלה. הוא גם הכיר את השימוש הציני שנעשה ע"י היטלר בטענה השקרית שגרמניה לא הפסידה בעצם במלחמת העולם הראשונה, אך בעלות הברית תקעו לה סכין בגב במהלך המו"מ תוך שהם משתפות פעולה עם גורמים גרמנים מקרב היהודים והמרקסיסטים. רוזוולט היה נחוש שלא לאפשר את קיומה של אשליה דומה לגבי האופן שבו תסתיים מלחמת העולם השנייה. נחישות זו הוגברה גם על-ידי גורמים נוספים; אחד מהם היה הביקורת העזה שספג הממשל בעקבות המו"מ לשביתת הנשק שניהל אייזנהאואר עם אדמירל דרלן מכוחות וישי בצפון אפריקה (ב1942). גורם נוסף היו ההאשמות הסובייטיות, כי דחייתה של פתיחת חזית אירופית שנייה במערב אירופה נובעת מניסיון של בריטניה וארה"ב להגיע להסכם שלום נפרד עם גרמניה. דבקות במדיניות ה"כניעה ללא תנאים" סייעה להדוף האשמות אלו. אך מעבר לכך, רוזוולט האמין באמת ובתמים, כי "כניעה ללא תנאים", היא תנאי הכרחי לשלום יציב לאחר המלחמה.
רוזוולט התבטא יותר לגבי כוונותיו בכל הנוגע לגרמניה ופחות באשר ליפן, שכן ראה בראשונה אויב מסוכן יותר מאשר באחרונה ובהתאמה, גם נתן עדיפות ללחימה בזירה האירופית על פני הלחימה בזירת האוקיאנוס השקט. עם זאת ואולי בשל כך, בחלוף הזמן ובמיוחד לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת ביוני 1944, נהיר היה שגרמניה תובס הרבה לפני יפן. מדיניות ה"כניעה ללא תנאים", הוחלה לפיכך על יפן באופן ברור. עד למותו הפתאומי , רוזוולט לא סיפק כל רמז כי בכוונתו לרכך את הדרישה ל"כניעה ללא תנאים" מצד יפן.
בתקופה זו – אביב 1945, היה כבר ברור לכל, כייפן הפסידה במלחמה: גיחות הפצצה הרסו באופן שיטתי את עריה, המצור הימי הלך ונעשה אפקטיבי יותר ויותר, האמריקנים כבשו מחדש את כל הפיליפינים ופלשו לאוקינאווה, הרוסים הודיעו ליפנים שלא יחדשו את חוזה הנייטרליות ההדדית ביניהם והחלו בהעברת כוחות לגבולם עם מנצ'וריה וכמובן – המשמעות של הכניעה הגרמנית בתחילת מאי הייתה שבעלות הברית יוכלו להפנות את כל משאביהן למלחמה נגד יפן. עם זאת היה ברור שיפן תוכל לגבות מחיר גבוה מבעלות הברית במקרה של פלישה לאיי יפן העיקריים כפי שהודגם בקרב הקשה על אוקינאווה. כל פתרון שהוא שיביא לכניעת היפנים ללא התפשרות משמעותית מצד בעלות הברית היה רצוי. היו מי שהציעו להבטיח ליפן את שימור מעמדו המיוחד של הקיסר היפני. אפשרות זו נשקלה אך מימושה צפוי היה להיתקל בקשיים רבים גם לנוכח היעדר ודאות, כי מהלך כזה אכן יוביל לכניעה יפנית וגם בשל לחץ פנימי חזק של דעת הקהל בארה"ב שתבעה למצות את הדין עם מי שנתפשו כאחראים למלחמה. טרומן אף אמר ב18 ליוני 1945 , בפגישה עם ראשי המטות, מזכיר המלחמה וסגן מזכיר המלחמה, כי אינו סבור שהציבור האמריקאי יהיה מוכן לקבל ויתור על הדרישה ל"כניעה ללא תנאים" של יפן. עם זאת במספר הזדמנויות אחרות, הבהיר הנשיא כי הוא איננו רואה במושג ה"כניעה ללא תנאים" ערך מקודש בפני עצמו.
ברם, ככל שנקף הזמן ולמרות שהיה ברור שגורמים בממשלת יפן מבינים, כי מצבם חסר תקווה, העריך בתחילת יולי המודיעין האמריקאי, הן על סמך פענוח תשדורות דיפלומטיות יפניות והן על סמך מקורות אחרים, כי הגם שהממשלה היפנית מחפשת ערוצי הידברות עם בעלות הברית, כולל דרך הסובייטים, היא איננה מוכנה לשום הסכם "כניעה ללא תנאים" או משהו דומה לו.
לאחר התגובה היפנית להצהרת פוטסדאם, שנתפשה ע"י בעלות הברית כדחיית הדרישה ל"כניעה ללא תנאים", סברו האמריקאים כי התגמשות שלהם, אפילו בנושא שמירת מעמדו של הקיסר תיתפש כהשתוקקות לסיים את הלחימה ותחזק את ידיהם של המיליטנטים הקיצונים ביפן המתנגדים לכל כניעה שהיא.
זאת ועוד, שמירת מעמדו של הקיסר לא הייתה המכשול היחיד שמנע כניעה של יפן. כל הרעיון של כניעה היה זר למסורת הלוחמים היפנית ובכירים בצמרת היפנית ידעו כי ישנם קצינים צעירים שיעשו הכל, כולל התנקשויות, על מנת למנוע מצב של כניעה יפנית לבעלות הברית. הדרישה ל"כניעה ללא תנאים" גם נתפשה כמשהו שמכוון להחזיר את העם היפני לאחור מבחינת הישגיו וחשיבותו ולהפוך את יפן למעין שוויץ של המזרח. לפיכך נראה בעייתי הטיעון, שלו רק הייתה ארה"ב מודיעה מוקדם יותר על הסכמתה לשימור מוסד הקיסרות באופן כלשהו (כפי שעשתה בסופו של דבר) היה אפשר להימנע מהטלת פצצות האטום; זאת אפילו אם לא מביאים בחשבון את מה שאנו יודעים כיום על המאבק הפנימי המר ביפן בנושא הכניעה לאחר הטלת שתי פצצות האטום וכניסת ברה"מ למלחמה.
וריאציה נוספת על נושא 'ההזדמנות המוחמצת' היא זו הטוענת, כי הגם ששתי פצצות האטום היו מיותרות, קל וחומר הוא שלא היה צורך בפצצה השנייה וכי ההחלטה היפנית על הכניעה הייתה בלתי נמנעת, אלא למרבה הטרגדיה היפנים היו זקוקים לכמה ימים על מנת להגיע להסכמה לגבי הכניעה בין גורמי הכוח (במיוחד בקרב הצבא). אך זה לא בדיוק כך. להטלת הפצצה השנייה הייתה בהחלט משמעות. מלכתחילה, התפישה הייתה כי יש לגרום ל 'הלם' פסיכולוגי להנהגה היפנית על מנת להביא אותה להיכנע טרם פלישה אמריקאית לאיי יפן העיקריים. הנחת העבודה גרסה, כי יהיה צורך בשתי פצצות לפחות, שכן לאחר הפצצה הראשונה ינסו המיליטנטיים בקרב הצבא היפני למזער את הנזק שעשתה הפצצה וכן לשכנע את ההנהגה האזרחית ביפן, כי לארה"ב אין פצצות נוספות או שיש לה ושהיא תימנע מלהשתמש בהן בשל דעת הקהל הבינלאומית. האסטרטגיה האמריקאית התבססה על כך שהיות שאין ליפנים דרך לדעת כמה פצצות עומדות לרשות ארה"ב, הרי שהגיוני לחשוב שהיא עתידה להמשיך ולהנחית על יפן פצצות גרעיניות בקצב של אחת לשלושה ימים. מה עוד שלטוקיו הגיעו דיווחים (לאחר הטלת הפצצה על נגסאקי) שבכוונת האמריקאים להטיל פצצה נוספת על טוקיו בתוך ימים ספורים.
פרט מעניין נוסף עולה משיחתם של מזכיר המלחמה סטימסון והנשיא טרומן ב-8 לאוגוסט . סטימסון פגש את הנשיא על מנת להראות לו צילומים מההתקפה על הירושימה ולדווח לו פרטים לגבי הנזק שנגרם. לקראת סוף הפגישה העלה סטימסון את נושא בריאותו הרופפת ואת האפשרות שזו תצריך את התפטרותו. הנשיא ביקש ממנו להישאר בתפקידו על מנת שיהיה נוכח לצידו כאשר המלחמה תסתיים, מה שהוא מקווה שיקרה תוך זמן קצר. לפיכך הציע הנשיא שסטימסון ייקח לעצמו חודש חופשה במועד שירצה , אך ישוב לתפקיד בהקדם האפשרי. כלומר הנשיא צפה שהמלחמה תסתיים בקרוב, אך לא מספיק קרוב על מנת שזה ימנע ממנו לאפשר חופשה של חודש לסטימסון, אותו רצה כאמור נוכח לצידו בעת סיום המלחמה. למרות כל הנאמר לעיל, כתב טרומן בזיכרונותיו, כי אילולא הגביל מזג האוויר את המועדים האפשריים להטלת הפצצה, התכוונו האמריקאים להמתין יומיים נוספים עד להטלת הפצצה השנייה על נגסאקי.
מספר הנפגעים הצפויים בהמשך לחימה קונבנציונאלית
הנשיא טרומןנימק בפומבי את החלטתו להטיל את פצצות האטום על יפן בכך שבמעשה זה הציל את חייהם של כחצי מיליון אמריקאים. גם מזכיר המלחמה סטימסון, מזכיר המדינה ביירנס ואחרים מזכירים בזיכרונותיהם מספרים כאלה או אף גדולים יותר. חלק מאלה שמבקרים את הטלת הפצצה התייחסו להערכות אלה כהגזמות גסות, תוך שהם מתייחסים בין השאר למסמך צבאי שהוכן לקראת פגישת ראשי המטות עם הנשיא טרומן ב- 18 ליוני לצורך דיון בפלישה המתוכננת לקיושו ושחזה כי נחיתה בדרום קיושו ואחריה פלישה למישור טוקיו תגבה מארה"ב כ-193,500 נפגעים (40,000 הרוגים, 150,000 פצועים ו-3500 נעדרים). אלא שהערכה זו התייחסה לנפגעים בקרב כוחות הקרקע בלבד ולא כללה את האבידות הצפויות לצי (שהוערכו בכ-9700 איש לפלישה לקיושו בלבד) ואת האבידות הכבדות שצפויים היו להסב טייסי הקמיקאזה שיוכוונו בראש וראשונה כנגד הנחתות העמוסות בכוחות הנחיתה. המבקרים גם לא התייחסו להערת כותבי הדו"ח, כי מדובר בניחוש בלבד ומספר הנפגעים יכול להשתנות משמעותית כמו גם לעובדה, שבסופו של דבר דו"ח זה לא הוצג כלל בפני טרומן בפגישה או בכל מועד מאוחר יותר.
למעשה בפגישה עצמה, טען גנרל מרשל, כי קשה להתנבא לגבי מספר הנפגעים במערכות בזירה הפאסיפית. כל שהוא היה נכון לומר הוא, שלהערכתו מספר הנפגעים במהלך 30 ימי הפלישה הראשונים לא יעלה על המספר של אלה שנפגעו בעת כיבוש לוזון (האי הצפוני של הפיליפינים), קרי 31,000 הרוגים, פצועים ונעדרים. ראש המטה של הנשיא, אדמירל ליהי טען, כי שיעור הנפגעים צפוי להיות גבוה הרבה יותר ודומה לזה שהיה בעת כיבוש אוקינאווה, קרי כ-35% מן הכוחות התוקפים. הנשיא סיכם ואמר, כי בניגוד לתקוותו, נראה כי פלישה ליפן תהא כרוכה למעשה בעוד קרבות רבים דוגמת אוקינאווה מקצה אחד של יפן עד הקצה השני שלה (באוקינאווה נהרגו 15,900 חיילים אמריקאים ועוד כ-64,000 נפצעו).
הערכתו של מרשל בפגישה האמורה, התבססה על ההערכה, כי היפנים ירכזו כ-350,000 חיילים בקיושו. למעשה ב 21 ליולי כבר ידעו האמריקאים, בזכות פענוח צפני ה 'אולטרה', שהיפנים חזו נכונה, כי האמריקאים יתקפו את קיושו וריכזו באי 455,000 חיילים וכן, כי כוחות נוספים נמצאים בדרכם לאי. בפגישה צבאית משולשת עם הבריטים והסובייטים ב24 ליולי, עדכן אותם מרשל כי היפנים ריכזו בקיושו כ-500,000 חיילים וכי עיקר התנועה של הכוחות היפנים שהאמריקאים מזהים היא לכיוון קיושו. לא סביר שמרשל לא עדכן את הנשיא על התפתחויות אלה בפגישתם למחרת, שנושאה היה "המצב הטקטי והפוליטי". נכון למועד הטלת הפצצה על הירושימה קבעו ההערכות הצבאיות, כי היפנים ריכזו בקיושו כ-560,000 חיילים וההערכות היו שעד למועד הפלישה המתוכנן ב-1 לנובמבר יגיע המספר לכ -680,000. ב-31 ליולי , במסגרת המשך ההכנות לפלישה המתוכננת, קבעה הערכה צבאית את מספר הנפגעים האמריקאים הצפויים בעת בפלישה לקיושו בלבד על 394,859 – לא כולל את אלה שייהרגו באופן מיידי ולא יידרש כל טיפול רפואי עבורם. יצוין, כי ממועד הטלת הפצצה על הירושימה ועד למועד הפלישה המתוכנן היו עוד כ-12 שבועות. בהינתן שהאמריקאים ספגו כ-7,000 נפגעים בשבוע נכון לתחילת אוגוסט, הרי שמדובר על עוד כ-84,000 נפגעים עוד טרם הפלישה לקיושו.
ההערכה שדיברה על חצי מיליון נפגעים לא עלתה במקרה. בסוף 1944 קבע מחקר של מטכ"ל צבא ארה"ב כי פלישה אמריקאית ליפן תגבה כחצי מיליון הרוגים ועוד כפליים המספר הזה פצועים. המחקר התבסס על ניתוח האבידות בקרב על האי סייפן שבאיי מאריאנה הצפוניים ביוני-יולי 1944. זאת ועוד, בסוף מאי 1945 ביקש טרומן מהנשיא לשעבר הובר, לחוות את דעתו לגבי סיום המלחמה עם יפן. במסמך שהכין כתב הובר, כי מו"מ לשלום עם יפן יחסוך בין חצי מיליון למיליון אבידות. טרומן העביר את המסמך לסטימסון על מנת לקבל חוות דעת מהסגל של מחלקת המלחמה. חוות הדעת אומנם קבעה, כי הערכותיו של הובר לגבי מספר הנפגעים מוגזמות, אך סטימסון ציין במכתב שצירף לחוות הדעת כי סיום המלחמה עתיד לגבות מספר גדול של אבידות. גם תת מזכיר הצי – ראלף ברד, כותב בזיכרונותיו כי בפגישתו עם הנשיא טרומן ב21 ליוני 1945 טרם שעזב את תפקידו, הואהפציר בנשיא לנקוט בטקטיקה של המשך המצור הימי וההפצצות ולהימנע מפלישה שתעלה בחייהם של מיליון אנשים. לא ידוע אם הנשיא הסתמך גם על הערכה זו, אך זו הוכחה נוספת לכך שמספרים כאלה היו קיימים בשיח בכל הנוגע לפלישה. מה גם שלברד אין שום אינטרס לנפח רטרואקטיבית את הערכותיו לגבי מספר הנפגעים שנחסכו בזכות הטלת הפצצות, שכן הוא ידוע בדיעבד כמי שהתנגד להטלתן על ערים יפניות.
המשך לחימה קונבנציונאלית ו/או פלישה סובייטית
הכוחות של בעלות הברית פעלו בזירה הפאסיפית תחת תוכנית אסטרטגית שעוצבה ע"י המטה המשותף של בריטניה וארה"ב ב1943. הנחת היסוד של התוכנית הייתה שהכוחות יצטרכו לפלוש ליפן גופה על מנת לסיים את המלחמה. פלישה כזו תוכננה להתבצע לאחר הפצצה מאסיבית של השטח ופעילות שלובה של כוחות האוויר והים של בעלות הברית לחסימת נתיבי האספקה הימיים של יפן. יש שטענו שפעולות ההכנה לפלישה הביאו למצב שתוך מספר שבועות יפן הייתה נכנעת גם ללא השימוש בפצצות האטום וללא הצורך לפלוש אליה, עקב הסגר הימי וההפצצות האינטנסיביות על שיטחה ולכן הפצצות האטומיות היו למעשה מיותרות.
נטען גם, כי פגיעת פצצות האטום באוכלוסיה לא הייתה כה רבה והיות שגם כך נהרגו הרבה יותר אזרחים מן ההפצצות הקונבנציונאליות (כ800,000) ורוב עריה של יפן הוחרבו, הרי שלא הייתה חשיבות מכרעת מהיבט זה (גרימת 'שוק' פסיכולוגי), למותם של עוד כ135,000 אזרחים ולהחרבתם של הירושימה ונגסאקי. גורם חשוב יותר הייתה הפגיעות של הצבא היפני שגברה מאוד הן בשל ניתוק מקורות האספקה בשל המצור המתהדק – דבר שהוא קריטי למדינה שהיא אי – והן בשל כיבושו של האי אוקינאווה, מה שהעמיד את המפציצים הטקטיים של ארה"ב בטווח הפצצה מקיושו ולא רק את חיל האוויר האסטרטגי שפעל מהפיליפינים, מאיי מאריאנה ומהאי איוו-ג'ימה.
אך רובו של הפיקוד העליון האמריקאי סבר, כי לא די במצור הימי ובהפצצות. כך למשל גנרל מק-ארתור כתב בנושא לגנרל מרשל ב20 לאפריל כי רק נחיתה יבשתית בחופי יפן תאפשר את מיצוי מלוא פוטנציאל הכוח האמריקאי. הוא סבר כי ככל שתידחה הפלישה כך יהיה קשה יותר לנחות בהונשו (האי במרכזי ביפן) וכי יהיה קשה מאד לבצע זאת ללא כיבוש מוקדם של האי קיושו שמדרום לו. הוא הוסיף וכתב כי ההפצצות לבדן הן טקטיקה שטרם הוכחה כשיטה יעילה להכנעת היריב, כפי שהסתבר מהמערכה מול גרמניה. בפגישת ראשי המטות עם הנשיא טרומן ב18 ליוני, הייתה הסכמה בין גנרל מרשל ובין נציגי חיל האוויר והצי כי הסגר הימי וההפצצות לבדן לא יביאו לכניעתה של יפן.
האינדיקציות שהצטברו מפענוח הצפנים היפניים בחודש יולי ובתחילת אוגוסט לא הצביעו על כל מגמה של כניעה; להיפך, הם הצביעו על ריכוז מוגבר של כוחות בקיושו והכנות של הצבא היפני למגננה ארוכה מול פלישה אמריקאית אפשרית. ריכוז הכוחות היה כה גדול עד שבתחילת אוגוסט גנרל מרשל התעניין באפשרות של שימוש בפצצות האטומיות כנשק טקטי טרם הנחיתה בקיושו, על מנת להתמודד עם ריכוזי הכוחות היפניים הגדולים.
גרסא חלופית של הטיעון הנ"ל עוסקת בפלישה הסובייטית הצפויה כגורם מכריע בהכנעת היפנים. המצדדים בגישה זו טוענים, כי בכירים בממשל האמריקאי היו משוכנעים שסטאלין יעמוד בהבטחה שנתן עוד בועידת יאלטה ויתקוף את יפן 3 חודשים לאחר מועד כניעתה של גרמניה. יותר מכך, הטענה היא שהן גורמי מודיעין והן גורמים בממשל העריכו, כי כניסת ברה"מ תהיה מכרעת מבחינת יכולת העמידה של יפן ותקרב מאד את מועד כניעתה. לכל הפחות, באם כניסת ברה"מ לא הייתה גורם שיכריע את המלחמה הרי שהיא קבעה את תזמון הכניעה (שהייתה מגיעה ממילא עקב התבוסות הצבאיות והגברת פגיעותו של הצבא היפני) במיוחד לאור ההתמוטטות המהירה של הצבא היפני במנצ'וריה.
אלא שהראיות אינן תומכות בהחזקת דיעה כזו בקרב בכירי הממשל או הצבא האמריקאי. בפגישת ראשי המטות עם הנשיא טרומן ב 18 ליוני העריך גנרל מרשל, כי אם בכלל יסכימו היפנים להיכנע בטרם שיובסו באופן מוחלט, יהיה זה כתוצאה מההרס שהוסב להם עקב ההפצצות האוויריות והמצור הימי בשילוב עם נחיתה קרקעית ביפן שתצביע על רצינות הכוונות האמריקאיות ואולי גם הצטרפות סובייטית למלחמה או איום בהצטרפות כזו. דו"ח של ועדת המודיעין המשותפת מתאריך 6 ליולי קובע אומנם, כי כניסה של ברה"מ למלחמה תשכנע את היפנים שהם עומדים בפני תבוסה בלתי נמנעת; אך הדו"ח לא אומר מה יהיו ההשלכות של כך על החלטה של הממשלה היפנית להיכנע. ישנו מרחק ניכר בין תבוסה לבין ההחלטה להיכנע כפי שניתן היה לראות מהמקרה של גרמניה הנאצית.הנשיא טרומן האמין כי כניסת הסובייטים תקרב את קץ המלחמה ותסייע לניצחון על יפן. הוא כתב
הנשיא טרומן
דברים ברוח זו ביומנו ב-17 ליולי לאחר שסטאלין הבטיח לו בפוטסדאם שברה"מ תיכנס למלחמה ב-15/08/45. למחרת היום טרומן אף כתב לאשתו כי כניסת הרוסים למלחמה תקדים את סופה בכשנה. אך זוהי יותר בחזקת תקווה מאשר הערכת זמן מדויקת. מכל מקום, היות שההערכות דיברו על לחימה שיכולה להימשך עד סוף 1946 אין בכך בכדי להעיד שטרומן העריך שיפן תיכנע תוך חודש, קל וחומר עד תחילת אוגוסט – המועד שבו פצצת האטום הראשונה צריכה הייתה להיות מוכנה ואמורה הייתה להיות מוטלת על יפן.
סימנים נוספים לכך שהאמריקאים לא העריכו את כניעת היפנים כדבר מובן מאליו, ניתן למצוא בהתנהלות האדמיניסטרטיבית שלהם בתחילת חודש אוגוסט: ב-2 לאוגוסט רק החלו לדון בוושינגטון ב-23 נושאים הנוגעים לכניעתה של יפן שטרם אושרו ע"י הממשל; ב-9 לאוגוסט ציין אחד העוסקים בנושא כי טרם נכתב מסמך כניעה רשמי; רק ב-11 לאוגוסט (לאחר שהגיעה ההודעה על נכונותה של יפן להיכנע) נקבעה סופית זהותו של מי שעתיד היה להיות המפקד הצבאי העליון של יפן (גנרל מק-ארתור). בעת שיחה בין מזכיר המדינה ביירנס למזכיר המלחמה סטימסון יום קודם לכן, לא היה עניין זה סגור עדיין.
'דיפלומטיה אטומית'
מחלוקות מוסריות לגבי הלגיטימיות של השימוש בפצצת האטום, האפשרות לשינוי הדרישה ל"כניעה ללא תנאים", המחלוקת לגבי מספר הנפגעים שהיו צפויים כתוצאה מהמשך לחימה קונבנציונאלית והטענה, כי המשך לוחמה כזו ו/או פלישה סובייטית היו מביאים בהכרח לכניעת היפנים גם ללא השימוש בפצצות האטומיות; כל אלה מונחים בבסיס הטענה שהטלת פצצות האטום על יפן, יותר משהייתה צעד אחרון במלחמת העולם השנייה, הייתה צעד ראשון במלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ. כלומר שההחלטה להשתמש בפצצות האטומיות נבעה בעצם ממדיניות של 'דיפלומטיה אטומית' שתכליתה הייתה לעורר את יראתם של הסובייטים מן הטכנולוגיה האמריקאית העדיפה.באופן יותר קונקרטי נטען, כי השימוש בפצצות נועד להשיג 3 מטרות:
1) למנוע את חדירת הצבא האדום (ואת השפעתו) עמוק מדי לתוך מנצ'וריה. זאת מכיוון שהמלחמה תסתיים טרם שתעמיק הפלישה הסובייטית (אם בכלל).2) למנוע דרישה סובייטית לשותפות בשלטון על יפן, מכיוון שיהיה ברור לכאורה, שהתרומה הסובייטית לכניעת יפן היא זניחה.3) להוות איום סמוי, המשמש כקלף מיקוח בויכוח על עיצובו של המשטר העתידי במדינות מרכז ומזרח אירופה.
מסקנה זו מוסקת גם ממה שמוצג כעמידה העיקשת של טרומן וצ'רצ'יל על עקרונותיהם במהלך ועידת פוטסדאם (לאחר קבלת תוצאות הניסוי האטומי בניו מקסיקו ב-16 ליולי ), לעומת הגמישות לכאורה שגילו מוקדם יותר – טרומן במגעיו עם הסובייטים (מאי עד יולי 1945) לאחר שנכשל בניסיונו לכפות עליהם פתרון לא רצוי (מבחינתם) בנוגע לאופי המשטר בפולין וצ'רצ'יל, ברצונו להגיע לפשרה מהירה עם הסובייטים בנוגע לתחומי ההשפעה בבלקנים עוד ב1944. עמדה זו מקבלת חיזוק מכתביו של צ'רצ'יל, שביטא שמחה רבה לאחר שהגיעו, במהלך ועידת פוטסדאם, תוצאות הניסוי (הטובות מן המצופה) מניו-מקסיקו. הוא אף כותב במפורש, כי "עתה לא היה עוד כל צורך לבקש טובות מן הרוסים וסיום המלחמה לא היה מותנה עוד בכניסת הצבא האדום למלחמה." חיזוק נוסף לטענה זו, עולה לכאורה מעדויות לפיהן התבטא מזכיר המדינה האמריקאי ביירנס – לאחר הניסוי בניו-מקסיקו – כי כעת יש סיכוי שיפן תיכנע במהרה עוד טרם שברה"מ תיכנס למלחמה וכך, תוחלש עמדת הסובייטים בכל הנוגע לתביעותיהם בסין. נטען גם, כי אילו לא הייתה כוונת האמריקאים לנהל 'דיפלומטיה אטומית' אלא להציל חיי חיילים אמריקאים, הייתה ארה"ב ממתינה עם הטלת הפצצה, עד לדחייתם של גישושי השלום היפנים דרך ברה"מ ולכניסתה של האחרונה למלחמה. כמו כן הועלה הטיעון, שהנשיא טרומן, שלא רצה להיתפס כמי שהסתיר מהסובייטים את עניין הפצצה, הטעה במכוון את סטאלין ודיבר עימו באופן כללי בלבד, במהלך ועידת פוטסדאם, כבדרך אגב, על נשק חדש בעל כוח הרס בלתי רגיל שיש ברשות האמריקאים, רק על מנת לצאת ידי חובה כלפי הסובייטים.
הגם, שעל פניו, הטיעון של 'דיפלומטיה אטומית' נראה מבוסס, כמה בעיות עולות בהקשר זה. ראשית, טרומן דווקא עשה מספר ויתורים בועידת פוטסדאם, לאחר ששמע על הצלחת הניסוי בניו-מקסיקו; למשל, בנושא הזזת הגבול הפולני-גרמני מערבה ובנושא ההכרה האמריקאית במשטרי הבובות הקומוניסטיים ברומניה ובבולגריה. שנית, טרומן טען כי לא היה מודע לרצונו של מזכיר המדינה ביירנס לשמור את הסובייטים מחוץ למעגל המלחמה. הוא אף שב והדגיש בפני גורמים רבים את שביעות רצונו מחידוש מחויבותו של סטאלין להצטרף למלחמה ביפן. גם ממגעיו עם הסינים או מהתכתבויותיו עם שגריר ארה"ב בברה"מ – הארימן, לא עולות כל אינדיקציות שהנשיא טרומן שאף להאריך את המו"מ בין הסינים לסובייטים (שסיומו הוצג ע"י סטאלין כתנאי לכניסת ברה"מ למלחמה) ובכך לדחות או למנוע את כניסתם למלחמה. יצוין, כי בתגובה להכרזת הסובייטים על מלחמה ביפן ב-9 לאוגוסט העריך טרומן בפני עוזריו, כי הסיבה שסטאלין הזדרז להכריז מלחמה, למרות שאמר לטרומן (בפוטסדאם) שכוחותיו לא יהיו מוכנים לפני ה-ה15 לאוגוסט , היא חששו (של סטאלין) שעקב הטלת הפצצה האטומית על הירושימה יפן תיכנע טרם שברה"מ תיכנס למלחמה. ע"פ העדויות של עוזריו, לא ניכר היה שכניסתם המוקדמת מן המתוכנן של הסובייטים למלחמה, גרמה לו חוסר נוחות או אכזבה כלשהי.
יתירה מזאת, תוצאות הניסוי בניו-מקסיקו, לא היו רלוונטיות לפצצת האורניום, שהייתה אמורה להיות מוכנה ב-1 לאוגוסט ואשר ממילא לא היה אפשר (עקב מיעוט החומר הבקיע הזמין) לעשות בה ניסוי מוקדם. הניסוי נועד לבחון את פצצת הפלוטוניום, אשר לגביה היה ספק רב יותר אם תעבוד (עקב העובדה שהייתה מסובכת יותר ובניגוד לפצצת האורניום לא ניתן היה לבחון רכיבים חשובים שלה מראש) ואשר ניתן היה לייצר ממנה פצצות נוספות תוך זמן קצר. לפיכך חשיבותו של הניסוי לא הייתה בכך שלאמריקאים יש פצצה שעובדת (ואפשר להפחיד איתה את הסובייטים), אלא שגם במקרה שהטלת פצצת האורניום הראשונה והטלת פצצת הפלוטוניום הראשונה ייכשלו (יירוט המטוס, החטאת המטרה, כשל טכני בפצצה), הרי שניתן יהיה לייצר מספר הולך וגדל של פצצות פלוטוניום בחודשים העוקבים וחלק מהם (בהתאם לניסוי) סביר שיעבדו; מה שעולה בקנה אחד עם ציפיות להמשך לחימה קונבנציונאלית ממושכת עם יפן ולא עם אסטרטגיה של 'דיפלומטיה אטומית' כנגד ברה"מ.
גם כאשר מזכיר המלחמה סטימסון, דן ב-6 ליולי 1945 עם הנשיא טרומן, בהמלצה של ועדת הביניים (שבראשה עמד ושבה היה חבר גם מזכיר המדינה ביירנס), שהנשיא יעדכן את סטאלין, הוא העיר שכדאי שהדבר ייעשה כאשר סטאלין יהיה במצב רוח טוב. תזמון העדכון למצב שבו סטאלין במצב רוח טוב ולא במהלך עימות או ויכוח מעיד, כי כוונת הוועדה בהמלצתה לא כוונה להיות חלק מאסטרטגיה של 'דיפלומטיה אטומית'.
בהתייחס לאפשרות עיכוב הטלת הפצצה, עד למועד דחיית גישושי השלום היפנים ע"י הסובייטים (במועד לא ידוע אם בכלל) או עד לכניסת הסובייטים למלחמה (שהייתה צפויהב-15 לאוגוסט), הרי שכפי שצוין מוקדם יותר, האמריקאים ספגו אלפי נפגעים מדי שבוע בתקופה זו. קשה היה למדינאי כלשהו להצדיק בדיעבד, את הימנעותו משימוש בנשק שיכול היה לסיים את המלחמה מוקדם יותר ולהציל חיי חיילים אמריקאים רבים, ברצון שלא להיתפש כמי שהפעיל נשק אטומי רק כדי להפחיד את הסובייטים.
לבסוף, הטענה שטרומן הטעה במכוון את סטאלין ורק ניסה לצאת ידי חובה בהעבירו מסר מעומעם, אינה עולה בקנה אחד עם כוונתו של טרומן לדון בנושא עם סטאלין רק לקראת סיום הפסגה ולא תוך כדי המו"מ שבמהלכה (דבר שמעיד על רצון לזכות באמונו של סטאלין ולא על רצון לנהל 'דיפלומטיה אטומית'), כמו גם עם גישתו האישית והבלתי פורמאלית שעה שפנה לשוחח עימו על הנושא. זו גם הייתה דרך לעקוף את אוזנו של שר החוץ הסובייטי – מולוטוב – שהאמריקאים חשדו בו שהוא מנסה להעכיר את האווירה בין שני המנהיגים.
גורמים נוספים
בפרק זה אתייחס בקצרה למספר גורמים נוספים שהוזכרו במחקר כרלוונטיים להחלטה האמריקאית להטיל על יפן את פצצות האטום.מתן אזהרה מוקדמת או ביצוע הדגמה – טיעון שעלה רטרואקטיבית, אך גם בקרב שותפי סוד טרם השימוש היה, כי על ארה"ב לתת אזהרה מוקדמת ליפן טרם שימוש בנשק אטומי או לחליפין לבצע הדגמה באזור לא מיושב שתמחיש את עוצמתו של הנשק החדש. אפשרות זו נבחנה ואף הועלתה בפני הנשיא טרומן טרם שיצא לפסגת פוטסדאם. טרומן החליט שלא לכלול אזהרה ספציפית לגבי שימוש בפצצת האטום בהצהרה המתוכננת שתשוב ותדרוש את כניעת יפן; ככל הנראה, על מנת לא להסגיר ליפנים את דבר הימצאות פצצה אטומית בידי ארה"ב.
בהתייחס לאפשרות לבצע הדגמה על שטח לא מיושב – קבוצת המדענים שבחנה את הרעיון, העבירה למזכיר המלחמה סטימסון ב-16 ליוני 1945 את מסקנותיה הקובעות, כי אינם מוצאים כל אלטרנטיבה ראויה לשימוש צבאי ישיר וכי לא סביר שהדגמה טכנית תהיה מרשימה מספיק, על מנת שתביא את היפנים למסקנה שעדיף להם להיכנע מאשר להמשיך את המלחמה. שיקולים נוספים להימנע מההדגמה היו האפשרות שהפצצה לא תעבוד והאפשרות שהיפנים ינסו לסכל הדגמה באזור מבודד ביפן על ידי יירוט המטוס ו/או ירכזו שבויים באזור המיועד להפצצה. מאידך, אם תיערך ההדגמה על אדמה נייטראלית, עלולים היו ראשי השלטון ביפן (אולי בעידודם של מיליטנטים מהצבא) לחשוב שמדובר בזיוף.
שיקולים פנימיים – קיים הטיעון, כי כל מי שהיה מעורב בפרויקט 'מנהטן' מהנשיא ועד המדענים, היה סבור כי לאחר המלחמה תתקיים חקירה מקיפה של הקונגרס על רקע העלות הגבוהה של הפרויקט (כ-2 מיליארד דולר). עדויות לכך קיימות בהנחיות לקיים תיעוד מדויק של כל ההוצאות הכרוכות בפרויקט, מתוך הנחה שהללו ייבדקו ע"י הקונגרס בעתיד. הגם ששיקולים אלה עודדו אולי את השימוש בפצצה, שכן קל יותר להצדיק בדיעבד הוצאה כה גדולה, באם היא מוצגת כמה שהביא לפיתוחו של הנשק אשר סיים את המלחמה, הרי שלא סביר ששיקול זה לבדו, היה בכוחו להביא לידי ההחלטה על השימוש בפצצה.
תפישות גזעניות – טענה נוספת היא, שתפישות גזעניות, הקלו על מקבלי ההחלטות בארה"ב את ההחלטה להטיל את פצצות האטום כנגד ערים יפניות ושהחלטה כזו, לא סביר שהייתה מתקבלת אילו היה מדובר בגרמניה או במדינה אירופית אחרת. אמריקאים רבים ראו ביפנים מין תת-אנושי, מעין חיות צהובות קטנות. דימויים שכיחים שלהם כללו: טפילים, חולדות, עטלפים, נחשי צפע, כלבים וקופים. ביטאון המרינס ממאי 1945 תיאר אותם כמגפה מסוכנת שיש להדבירה. אלו שמצדדים בטענה זו, מביאים כראיה גם דברים שכתב טרומן ביומנו ובהם התייחס ליפנים כ"פראים, ברוטלים, חסרי רחמים ופנאטים". כמו כן, כמה ימים לאחר הטלת הפצצה, כתב טרומן במכתב אישי, בהתייחס להטלת הפצצה על היפנים: "כשעליך להתעסק עם בהמה, אתה צריך להתייחס אליה כמו אל בהמה".
אולם בחינת העובדות והמסמכים הרלוונטיים מעלה תמונה מורכבת יותר. האמריקאים פיתחו מלכתחילה את הפצצה על מנת להשתמש בה כנגד גרמניה. רוזוולט אף הביע באופן קונקרטי את נכונותו לעשות כן. אך המלחמה עם גרמניה הסתיימה טרם שהפצצה הייתה מוכנה. ע"פ עדותו של צ'רצ'יל, אף נעשה מאמץ להפחית ככל האפשר את האבידות בנפש. זה בוצע ע"י ריטואל של אזהרות לתושבי 12 ערים יפניות (באמצעות עלונים שפוזרו) מפני מתקפה אווירית צפויה שאחריהן הופצצו חלק מהן (סוף יולי עד תחילת אוגוסט). האזהרה האחרונה הופצהב 5 לאוגוסט , יום לפני ההפצצה של הירושימה. הנשיא טרומן אף צוטט לאחר המלחמה כמי שטען כי נאמר לו כי אוכלוסיית ערי המטרה מנתה כ-60,000 נפש בלבד.
התייחסות גזענית כלפי היפנים אכן הייתה נפוצה בארה"ב, אך ספק אם היא הייתה השיקול הדומיננטי של הנשיא טרומן בכל הנוגע להטלת הפצצה. למעשה טרומן כתב ביומנו, כי "אפילו אם היפנים הם פראים, ברוטלים, חסרי רחמים ופנאטים, הרי שאנו שמנהיגי העולם לא יכולים להטיל את הפצצה על הבירה הישנה או החדשה". כלומר, טרומן כתב, כי אפילו אם מתייחסים ליפנים כ"פראים, ברוטלים, חסרי רחמים ופנאטים", עדיין אינו יכול למצוא הצדקה להשמדת עיר הבירה הישנה (קיוטו) או החדשה (טוקיו). לפיכך, לאור התעקשותם של הנשיא ושל מזכיר המלחמה סטימסון, נמחקה קיוטו מרשימת המטרות האפשריות להטלת הפצצה האטומית, למרות שמתכננים של חיל האוויר האמריקאי ראו בה מטרה טובה הן מבחינה טכנית והן מבחינת חשיבותה הצבאית. את המשפט "כשעליך להתעסק עם בהמה, אתה צריך להתייחס אליה כמו אל בהמה", טרומן אכן כתב במכתב פרטי בהתייחס להטלת פצצות האטום, אולם ההקשר בו מופיע המכתב הוא זה המסביר, כי למרות שהוא היה מוטרד מאד מהשימוש בפצצות האטום, הוא היה מוטרד יותר בעקבות התקיפה היפנית ללא אזהרה או הצהרת מלחמה על פרל-הרבור ומהרצח של שבויי המלחמה האמריקנים על-ידי היפנים. לאחר שציין כי השפה היחידה שהם (היפנים) מבינים היא שפת הכוח הוא הוסיף את המשפט הנ"ל. לדעתי ההקשר מעיד, כי ההתייחסות ליפנים כבהמות מכוונת יותר למישור התרבותי, בתחום היחסים הבינלאומיים בכלל ויחסי המלחמה בפרט, מאשר למישור הגנטי-ביולוגי.
גם טענות, כאילו בכירים בארה"ב ידעו אודות ההשפעות הצפויות של הקרינה הרדיואקטיבית על הניצולים, התגלו כחסרות בסיס. זאת אפשר ללמוד על סמך הדו"ח שהוציא המדען הראשי של פרויקט 'מנהטן' – אופנהיימר, לאחר הניסוי בניו-מקסיקו שצפה, כי לא תהיה קרינה רדיואקטיבית בכמות משמעותית באזור הפיצוץ וזו שתהיה תתנדף במהרה וממילא כל מי שיהיה קרוב מספיק להיפגע מהקרינה ימות מפגיעתה הישירה של הפצצה. גם תכתובות פנימיות המעידות על תגובותיהם של המדענים ושל אנשי הצבא כאשר התחילו להגיע דיווחים על נפגעי קרינה מיפן, מעידות על הפתעה עד כדי חוסר אמון בדיווחים. יותר מכך, היות שהסיכון לקרינה נחשב מינימאלי, גנרל מרשל האמין שהכוחות הפולשים (לקיושו) יוכלו לעבור בבטחה באזור שיופצץ קודם לכן בנשק אטומי טקטי.
סיכום

אם כך מדוע התקבלה ההחלטה להטיל את פצצות האטום על יפן? נראה שקודם כל, מכיוון שמאז ראשיתו של פרויקט 'מנהטן', עוד תחת רוזוולט, הייתה קיימת ההנחה, כי הפצצה האטומית הינה נשק לגיטימי במלחמה טוטאלית וכי יש להשתמש בה כאשר תהיה מוכנה. תחת הנחה זו, גרמניה הייתה המטרה הראשונית. אך לאחר כניעתה טרם השלמת ייצור הפצצה, עברה המטרה להיות יפן. טרומן לא ראה לנכון, אך ממילא גם לא יכול היה מבחינה פסיכולוגית ופוליטית, להפוך על פניה את מדיניותו של רוזוולט בנושא השימוש בפצצה האטומית. מגמה זו חוזקה הן ע"י יועציו הבכירים והן ע"י 'ועדת הביניים' שהמלצותיה נתנו משנה תוקף למדיניות זו.
לא נראה שבתפישה של הקברניטים בארה"ב הייתה אפשרות לסגת בשלב כלשהו לפני הטלת הפצצות, מן התביעה המוחלטת ל"כניעה ללא תנאי". ראשית בשל ניסיון העבר עם גרמניה ובשל האמונה כי שלום בר-קיימא חייב להתבסס על "כניעה ללא תנאי" של יפן. לזאת הצטרפו החשש מדעת הקהל בארה"ב – שלא תקבל צעד שכזה לאחר המאמץ האדיר של המלחמה וכן והחשש שבריטניה וארה"ב יואשמו ע"י הסובייטים בבגידה, בשלב שבו שיתוף הפעולה עימם היה חיוני (גם באירופה וגם כנגד יפן). כמו כן האמריקאים העריכו, כי ישנם גורמים פנימיים רבים שיקשו על הממשלה היפנית לקבל החלטה על כניעה ובראשם ההתנגדות של המיליטנטים בצבא, אך גם העובדה שמושג הכניעה היה זר למסורת היפנית לצד החשש משעבוד כלכלי ותרבותי של יפן. האמריקאים גם הבינו כי ישנו הבדל גדול בין הבנת המצב הצבאי לבין הודאה פומבית בתבוסה. הבנה שהתחזקה בעקבות ניסיונם של היפנים לקדם מו"מ לשלום באמצעות הסובייטים, אך ללא כניעה בלתי מותנית.
גם הטיעון, כי הפצצה השנייה שהוטלה על נגסאקי הייתה מיותרת, אינו עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה האמריקאית שביקשה להשיג אפקט של 'שוק' פסיכולוגי על ההנהגה היפנית ועם הערכותיהם של האמריקאים שמיליטנטים ינסו למזער את פגיעתה של הפצצה הראשונה ולטעון כי אין לארה"ב פצצות נוספות או שהיא לא תעשה בהם שימוש.
הלחימה הקונבנציונאלית אכן הסבה נזק מצטבר רב יותר ברכוש ובנפש ליפנים מאשר שתי פצצות האטום, אך היא נעדרה את אותו אפקט של 'שוק' פסיכולוגי אותו ביקשו האמריקאים להשיג בעזרת פצצות האטום. הצמרת הביטחונית והפוליטית של ארה"ב הייתה משוכנעת שלא די בהפצצות ובמצור הימי על מנת להביא לכניעתה של יפן תוך זמן קצר. הניסיון זה מקרוב עם גרמניה לימד אכן שתבוסה ודאית באופק, עדיין איננה מבטיחה את כניעתו הקרובה של האויב. לפיכך נערכה ארה"ב לנחיתה בקיושו וללחימה ממושכת על אדמת יפן. היפנים שניחשו נכונה את כוונות האמריקאים, ריכזו כוחות גדולים מאד בדרום קיושו – מה שהעיד בהחלט על היערכותם ללחימה קשה ולא על כוונתם להיכנע בטווח הזמן הקרוב. גם ההתנהלות האדמיניסטרטיבית האמריקאית בתחילת אוגוסט מחזקת את הטענה שהאמריקאים לא העריכו שכניעתה של יפן היא עניין של ימים ספורים.
הייתה קיימת הסכמה כללית בקרב הפיקוד הבכיר האמריקאי ובקרב הדרג הפוליטי, בנוגע לכך שפלישה סובייטית תחיש את מועד הכניעה היפנית, הן מכיוון שהיא תרתק כוחות יפנים גדולים למנצ'וריה ותמנע מהם מלהשתתף בהגנת יפן עצמה והן משום שהיא תמחיש ליפנים את חוסר התקווה שבמצבם. עם זאת, אין כל אינדיקציה שמקבלי ההחלטות האמריקאים בכלל והנשיא טרומן בפרט סברו שכניסת הסובייטים למלחמה תביא לכניעה מיידית של יפן, או אפילו לכניעתה לפני הפלישה לקיושו (שתוכננה ל1 לנובמבר 1945).גם לו האמין טרומן שיש סיכוי סביר שהמשך הלחימה הקונבנציונאלית או הפלישה הסובייטית יביאו לכניעה המיוחלת, הוא היה מתקשה להסביר רטרואקטיבית, מדוע נכון היה להקריב את חייהם של אמריקאים רבים לשם כך, רק על מנת שלא להשתמש בנשק החדש כנגד יפן.היעדרן של אלטרנטיבות ריאליות (מדיניות או צבאיות), לתפישתם של האמריקאים, שיביאו לכניעתה הקרובה של יפן, ללא צורך בפלישה אמריקאית לאיי יפן העיקריים, שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הטיעון בדבר 'דיפלומטיה אטומית'. יחד עם זאת, קיימות גם אינדיקציות פוזיטיביות לכך שהאמריקאים בכלל והנשיא טרומן בפרט לא ניסו לנהל 'דיפלומטיה אטומית' אל מול הסובייטים: העובדה שטרומן כן עשה ויתורים בועידת פוטסדאם; גישתו האישית והבלתי פורמאלית שעה שבחר לדווח לסטאלין בסוף הועידה על הנשק החדש והחשיבות הרבה שייחס לכניסתם של הסובייטים למלחמה. גם אם מזכיר המדינה ביירנס או בכירים אחרים העדיפו למנוע או לעכב את כניסת הסובייטים למלחמה, אין אינדיקציות שהנשיא טרומן היה שותף לעמדה זו, נהפוך הוא.
האמריקאים היו בטוחים למדי שבתחילת אוגוסט תעמוד לרשותם פצצת האורניום. הניסוי בניו-מקסיקו ב-16/7/45 היה רלוונטי לחיזוק ביטחונם באפשרות שיעמדו לרשותם בקרוב פצצות פלוטוניום נוספות, לא בעצם השאלה האם תהיה ברשותם פצצה אטומית בכלל; לכן ניתן בהחלט לפרש את שמחתם הרבה על תוצאות הניסוי בהקשר של מלחמה מתמשכת מול יפן ולאו דווקא בהקשר של יכולת לנהל 'דיפלומטיה אטומית' מול הסובייטים.
הרעיונות לתת אזהרה מפורשת ליפנים או לבצע הדגמה על שטח לא מיושב נדחו כלא מעשיים, בראש וראשונה ע"י הגורמים המקצועיים. יתכן ושיקולים פנים-אמריקאיים הובאו בחשבון, אך אפילו מבקריו החריפים ביותר של טרומן לא טוענים כי בחר למחוק מעל האדמה שתי ערים יפניות רק על מנת להיראות טוב יותר בחקירה אפשרית של הקונגרס. אפשר שתפישות גזעניות שרווחו בארה"ב כנגד יפן, לצד תחושות נקם (על ההתקפה בפרל הארבור ועל הרצח של שבויי מלחמה אמריקאים) הקלו על ההחלטה להטיל את הפצצות; אך יש כל סיבה להניח שהאמריקאים היו עושים שימוש בפצצות גם כנגד גרמניה, אילו לא נכנעה האחרונה בשלב מוקדם, יחסית.
נראה שהנחת העבודה שירש מרוזוולט, כי הפצצה היא נשק לגיטימי, כמו גם המומנטום הנמשך של פרויקט 'מנהטן'; אך בעיקר היעדרן של חלופות מדיניות או צבאיות לסיום מהיר של המלחמה; הם אלה שהביאו את הנשיא טרומן לקבל את ההחלטה על השימוש בפצצות. זאת לאור שאיפתו להציל כמה שיותר חיי חיילים אמריקאים ע"י קיצור המלחמה והימנעות מפלישה ליפן עצמה.
ההערכות של הצבא האמריקאי ושל הנשיא עצמו לגבי מספר האבידות במקרה של פלישה לאיי יפן העיקריים, היו גבוהות בהרבה מכמה עשרות אלפים, כפי שטענו מבקרי ההחלטה להטיל את הפצצות. אולם גם, אילו היה מדובר למשל 'רק' ב-40,000 הרוגים, ההנחה שאילולא רצונו 'להפחיד' את הסובייטים, היה הנשיא מוכן להקריבם כשהוא סבור שביכולתו למנוע זאת, איננה נראית סבירה. קל וחומר כאשר חלק מן ההערכות דיברו על מספר אבידות גבוה בהרבה.
אפילו במידה שהנשיא טרומן ומי מיועציו שהיו שותפים לגיבוש ההחלטה על הטלת פצצות האטום, ניסו להתגונן מאוחר יותר מביקורת (אם אכן עשו כך), ע"י הגזמה רטרואקטיבית במספר האבידות שהיו צפויות במקרה של פלישה; אין בכך בכדי להעיד, שהצלת חייהם של חיילים אמריקאים רבים, לא הייתה השיקול המרכזי שעמד בפניהם בעת ביצוע ההחלטה.
אינני סבור שטרומן ויועציו הקרובים היו עיוורים להשפעות האפשריות של השימוש בפצצות האטומיות על הזירה הדיפלומטית והמדינית שלאחר המלחמה; אך מסקנתי היא שהשפעות כאלה לא עמדו ביסודה של ההחלטה להטיל את הפצצות האטומיות על יפן, אלא הרצון להציל את חייהם של חיילים אמריקאים רבים, ע"י קיצור המלחמה. השפעות כאלה, אם אכן הובאו בחשבון, היוו בבחינת ערך מוסף להחלטה שהייתה מתקבלת גם כך, בנסיבות הקיימות.
היסטוריה אמריקאית: קריאה נוספת – אימגו
המהפכה האמריקאית חלק א'
המהפכה האמריקאית חלק ב'
מגלים את אמריקה
חמש פעמים טקסס
דדווד: זהב בגבעות השחורות
ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה
הביטול של דרום קרוליינה
שובו של הבאפלו
בלדה לחמור: פיירפליי קולורדו
משפט המכשפות מסיילם
משפט וויאט ארפ – הולידיי
המשפט של צ'רלס מנסון
נאום גטיסבורג – אברהם לינקולן
מלחמת העולם השניה באוקיאנוס השקט
האמריקאים רכשו מידע על לוחמה ביולוגית יפנית
נפט – שמן הסלע
משבר חברת הרכבות האמריקאית
הגברת באדום של וול סטריט
המדיניות הניאו ליברלית בממשל רייגן
הפרטה, הלאמה או החמצה
משבר הטילים בקובה
ג'ון דיר: טרקטורים ושוויון
תומס דייבנפורט
ההגמוניה האמריקאית
ממשל קנדי וג'ונסון
התפתחות ממשל ניקסון