אלווין יורק: האיש מעמק שלושת מזלגות הזאב

הדימוי המשתנה – השוקע, לטעמי, בימים אלה – של גיבור המלחמה, של האדם המבצע מעשים יחידים במינם בשדה הקרב ומציל בכך לא רק את חייו שלו אלא גם חיי אחרים. גם לנו, בישראל, יש לא מעט מהדוגמאות הללו, אבל דומה שאין כמעט סיפור הדומה לזה של הסמל הצנוע אלווין יורק, האיש שהגיח מעמק נידח בפאתי טנסי ועל אף שנאתו העזה לאלימות התגייס לצבא, לחם בקרבות מלחמת העולם הראשונה בצרפת וביצע את אחד המעשים המדהימים ביותר המיוחסים לאדם בודד בהיסטוריה הצבאית בכלל. הבטחתי בעניינו מאמר נפרד, והנה אני מקיים. הסכיתו וקראו, משום שלא מוצאים טיפוסים כאלה כל יום בעולמנו.

מי שנודע כגיבור האמריקני הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה, אלווין יורק (alvin york), נולד ב-‏13 בדצמבר 1887 בבקתת קורות בת שני חדרים בפול מול (pall mall), טנסי וגדל באזור ביצות כפרי בצפון מחוז פנטרס. שמו של העמק המסוים שבו גדל היה, עד כמה שזה נשמע בלתי ייאמן "עמק שלושת מזלגות הזאב" (the valley of the three forks of the wolf ), ודומני ששם זה בלבד מצריך מחקר נפרד. אלווין יורק היה פועל פשוט כשגויס לשירות צבאי בשנת 1917. לגבי אדם שמעודו לא הרחיק אפילו כדי חמישים מילין מביתו הייתה חוויית המלחמה עבור יורק מעין התגלות ששינתה לחלוטין את מודעותו לגבי העולם המורכב יותר שמחוץ למחוז הולדתו. הוא היה הבן השלישי מתוך אחד עשר ילדים במשפחה קשת יום שחיה בדוחק והצליחה לשרוד איכשהו באמצעות חקלאות זעירה ומעט צייד. יורק עצמו הפך לצלף מצטיין כבר בגיל צעיר מאוד. הצורך המתמיד לסייע בפרנסת המשפחה ובעבודות הבית באזור שבו רק מעטים ראו את עצמם כזקוקים לחינוך פורמלי נתן את אותותיו גם ביורק: בסך הכול בילה הילד תשעה חודשים בלבד בבית ספר יסודי.

אביו של יורק, ויליאם (שמת בשנת 1911) עבד במשרה חלקית כנפח כדי להרוויח עוד כמה דולרים למשק הבית העני. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עבד יורק כפועל יום במסילת רכבת ליד הארימן. כתוצאה מכל אלה, ליורק לא היה כמעט שום ניסיון בניהול כספו, מה שגרם לו בשנים מאוחרות יותר לסבול מבעיות נזילות קשות. (כשהיה ליורק כסף הוא נהג להוציא אותו או לתיתו לאנשים שלדעתו נזקקו לכך יותר ממנו. בפעמים הספורות שבחר להשקיע את כספו, הוא הפסיד כמעט את כולו). כשהתבגר כבר היה יורק ידוע במחוז כולו כצלף מיומן וכעושה צרות מקצועי. הוא נהג לשתות ולהמר בבארים המקומיים ובדרך כלל נחשב למיטרד ולמישהו שלא יגיע לעולם לשום דבר. אבל מוניטין מפוקפק זה הועמד בסימן שאלה כשגילה יורק את הדת ב-‏1914 ונולד מחדש. בשנה זו אירעו לו שני מאורעות חשובים: חברו הטוב ביותר, אוורט דלק (everett delk), מצא את מותו בתגרת בארים בעיר סטאטיק (static) שבקנטאקי; והוא עצמו נכח בעצרת התעוררות של המטיף ה.ה. ראסל (h.h. russel) מכנסיית ישוע של האיחוד הנוצרי (church of christ in christian union). מותו חסר הטעם של ראסל שיכנע את יורק לשנות את דרכיו משום שהבין שאם לא יעשה כן עלול הוא עצמו לסיים את חייו בדרך דומה – מה ששכנע אותו לבקר באותה עצרת דתית גורלית. פעילותה של הכנסייה הזו התמקדה בשלוש מדינות בלבד – אוהיו, קנטאקי וטנסי – והיא דבקה בקוד מוסרי נוקשה שאסר באיסור חמור שתייה, ריקוד, צפייה בסרטים, שחייה, גידוף, ספרות פופולרית וכן הטיפה בעקביות נגד אלימות ומלחמה. על אף שחונך כמתודיסט, הצטרף יורק לכנסיית ישוע של האיחוד הנוצרי ועל הדרך גם סחף אחריו את אחד מחבריו הטובים ביותר, רוזייר פייל (rosier pile), לחזור יחד עימו בתשובה. מאחר שבורך בקול ערב, הפך יורק לסולן המקהלה ולמורה בסאנדיי סקול של הכנסייה המקומית.

רוזייר פייל התקדם עד שהפך לכומר של אותה כנסייה. הכנסייה הייתה גם המקום בו הצטלבו דרכיו של יורק עם מי שלימים הפכה לאשתו, גרייסי ויליאמס (gracie williams). לפי רוב המקורות, חזרתו בתשובה של יורק הייתה כנה ושלמה. הוא נטש את השתייה, ההימוריםפ והקטטות. כשהכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה, ב-‏6 באפריל 1917, עמדה אמונתו החדשה של יורק למבחן. יורק קיבל את צו הגיוס שלו מחברו, הדוור שלו והכומר שלו, רוזייר פייל, ב-‏5 ביוני 1917, שישה חודשים לפני שמלאו לו שלושים. מאחר שאחד מעקרונות היסוד של כנסיית ישוע של האיחוד הנוצרי שלל לחלוטין את לגיטימיות המלחמה, עודד פייל את יורק לבקש פטור מגיוס מטעמי מצפון. על כרטיס הגיוס שלו כתב יורק בקצרה את המשפט "לא רוצה להילחם". הוועדות שבדקו את בקשתו (המקומית והמדינתית) השיבו את פניו ריקם. הסיבה: הכנסייה שאליה השתייך לא הוכרה אז בטנסי כזרם נוצרי לגיטימי. על אף שהתנגד מצפונית למלחמה וגוייס בגיל המבוגר של שלושים, הפרופיל של יורק דמה במידה רבה לזה של המגוייסים המקופחים והבלתי-משכילים שנסעו לצרפת "להגן על העולם למען הדמוקרטיה". גדוש ספקות והסתייגויות יצא יורק עם המגוייסים האחרים לטירונות בקמפ גורדון, ג'ורג'יה. הוא שובץ לפלוגה g של חיל הרגלים ה-‏328 וסופח לאוגדה ה-‏82 (שנודעה גם בשם "האוגדה הכל-אמריקנית") ושם עורר עד מהרה סקרנות רבה: צלף מדהים שמתעב את המלחמה וכל הקשור בה ואינו מאמץ את ההתלהבות הילדותית שהייתה מנת חלקם של רבים מהחיילים האחרים. ובכל זאת, כמה שבועות של ויכוחים בלתי-פוסקים ושל שיחות נפש חוללו שינוי מסוים ביורק והוא הודיע למ"פ שלו, ג'ורג' אדוארד באקסטון (george edward buxton) שישנן נסיבות בהן מלחמה היא מוסרית ומתבצעת כהוראה אלוהית ועל כן הוא מסכים לצאת לקרב ולהילחם.

כגיבור מלחמה היה יורק השראה לכל חבריו. ב-‏8 באוקטובר , מעט לפני עלות השחר, 1918 נשלחו קורפורל אלווין סי. יורק ו-‏16 מחבריו , בפיקודו של סמל ברנארד ארלי (bernard early), להשתלט על מסילת הרכבת בדקוֹוִיל (decauville), מאחורי גבעה 223 שבגיזרת שאטל-שהרי (chatel-chehery) באזור מוז-ארגון (meuse-argonne). הטעות קרתה כמעט מייד: בשל העובדה שהמפה שבידי היחידה הייתה בשפה הצרפתית (ולא באנגלית), הובילה אותם הדרך שבחרו אל מאחורי קווי האויב. היתקלות עם כוח גרמני עדיף וחילופי אש קצרים הסתיימו בכניעתם הבלתי צפויה של האחרונים ל-‏17 החיילים האמריקניים. אלא שמייד לאחר שהכוחות הגרמניים שמסביב הבינו כי הכוח האמריקני מצומצם מאוד בהיקפו, הסבו המקלענים הגרמנים את מכונות הירייה שלהם מהחזית אל עבר מקום התקרית ופתחו באש – אף שגם חבריהם השבויים היו בדיוק באותו אתר ששימש כמטרה. מהגבעה נשמעו צעקות בגרמנית אל השבויים להשתטח ארצה, ולאחר שהללו עשו כן התחדש הקרב. תשעה אמריקנים מהכוח של ארלי נהרגו בירי, כולל מי שהיה חברו הטוב ביותר של יורק מאז התגייס לצבא, מאריי סאווג' (murray savage). ארלי עצמו ספג 17 כדורים והעביר את הפיקוד לרב"טים הארי פארסונס (harry parsons) וויליאם קאטינג (william cutting), שפקדו על יורק לשתק את מכונות הירייה. יורק יצא בראש חבריו לבצע עיקוף ולנסות לבוא אל העמדה הגרמנית מאחור. רשות הדיבור ליורק עצמו: "בהתאם לפקודות שקיבלנו, התקדמנו דרך קו החזית וחצינוו את השיחים במעלה הגבעה משמאל. צעדנו בשקט ובמהירות. היינו מוכרחים. והשגחנו היטב שלא תבוא הפתעה משמאל. מבלי שאיבדנו ולו חייל אחד נוסף חצינו את העמק וטיפסנו על הגבעה שבה היו ממוקמות מכונות הירייה. השיחים הצפופים ותוואי השטח המגובע הסתירו אותנו מהגרמנים.

היינו 300 יארד בקירוב לפני קו החזית שלנו. כשהבנו שאנו מצויים בראש הגבעה ומאגפה השמאלי עצרנו להתייעצות. חלק מהבחורים רצו לתקוף מהאגף הזה, אבל ארלי ואני וכמה מהאחרים סברנו כי הטוב ביותר הוא אם נפנה ימינה מעבר לגבעה ונקפוץ עליהם מאחור. החלטנו ללכת על התקפה מאחור. "התפרשנו במערך קרב וכשאנו מדלגים משיח לשיח, חצינו במהירות את פסגת הגבעה וירדנו את הערוץ שמאחוריה. ואז, לפתע, הקפנו אותם מאחור. הגרמנים הראשונים שראינו היו שני גברים עם סרטי צלב אדום על זרועם. הם זינקו מתוך הסבך היישר מולנו וברחו משם כמו שני ארנבים מפוחדים. קראנו להם להיכנע, ואחד מהם ירה לעברנו והחטיא. והם המשיכו לרוץ. רצינו לשבות אותם לפני שיספיקו להזעיק את חבריהם. היינו עתה מאחורי ביצורי הגרמנים ובעורפן של אותן מכונות הירייה שעיכבו את התקדמותנו המהירה. היינו עמוק בתוך הסבך, כך שלא יכולנו להבחין בגרמנים והם לא יכלו לראותנו. אבל יכולנו לשמוע את מכונות הירייה שלהם בבהירות איומה. הצוות של סאווג' הוביל, שלי אחריו ובעקבותינו באו הצוותים של ארלי ושל קאטינג…וכאשר חצינו פלג מים קטן, נתקלנו ב-‏15 או 20 גרמנים; הם הרימו את ידיהם וצעקו 'קאמראד!'. המפקד הורה לנו לא לירות: הם נכנעו בלאו הכי. "הם היו חיילי מפקדה. חובשים, נושאי אלונקות וקשרים, וכן מייג'ור אחד ועוד שני קצינים. הם היו באמצע ארוחת הבוקר שלהם והייתה שם אנדרלמוסיה של אומצות בשר, מקפאים, ריבות וככרות לחם. הםא לא היו חמושים, למעט המייג'ור. זינקנו לכיוונם, היקפנו אותם, כיוונו אליהם את כלי נשקנו והורינו להם להשאיר את ידיהם למעלה. הם צייתו. אני מניח שהם חשבו שכל הצבא האמריקני היה מאחורינו. אנחנו, מצידנו, לא אמרנו להם שום דבר שיסתור את זה. שום ירייה לא נורתה ולא נאמרה בינינו שום מילה למעט כשאמרנו להם להרים ידיים. "ואז פתחו עלינו הגרמנים מהגבעה באש…מישהו, אולי המייג'ור הגרמני, צעק משהו בגרמנית שלא הבנו. ואז סובבו הגרמנים את כל מכונות הירייה שהיו על ראש הגבעה שבשליטתם וירו עלינו. היו שם כשלושים איש. המרחק בינם לבינינו לא עלה על עשרה מטרים. לא היה סיכוי שהם יחטיאו. והם לא החטיאו…הם חיסלו את כל הצוות של סאווג' ואת כל אנשי הצוות שלי חוץ משניים, פצעו את קאטינג והרגו שניים מהצוות שלו ורק הצוות של ארלי היה עדיין בסבך ולא נמצא בקו האש הישיר של מכונות הירייה, כך שכולם ניצלו מפגיעה. כולם למעט ארלי עצמו. הוא נפל כשגופו ספג שלושה כדורים. מה שהפך אותי למפקד. ובאותה שעה הייתי בשטח הפתוח, חשוף לחלוטין".

מצעד הצדעה ברחובות ניו יורק. יורק, למרות ההבעה הזחוחה, לא ממש סבל את החגיגיה ההמונית הזאת וביקש להגיע הביתה, לפול מול, במהירות האפשרית

מכונות הירייה הוסיפו לירוק אש. מרחוק נישאו באוויר הפקודות שהמטירו הקצינים הגרמניים על פקודיהם. הרעש היה נורא. "לא היה לי זמן להסתתר מאחורי עץ, לקפוץ לשיחים ואפילו לא לכרוע ברך או להשתטח על האדמה", סיפר יורק, "אין לי מושג מה עשו הבחורים. הם טוענים שלא ירו אפילו פעם אחת ושהיו כל העת בצד ימין, שומרים על השבויים. השבויים שכבו על האדמה ולכן היו מכונות הירייה חייבות לכוון מעליהם כדי לפגוע בי. ברגע שהחלו לירות לעברי, פתחתי באש נגדית…הייתי חייב לתת להם כל מה שיכולתי. בכל פעם שראיתי גרמני פשוט כיוונתי אליו ויריתי. בתחילה יריתי מעמדת אפרקדן, כשאני שרוע ופני מטה…ממש באותו אופן שאנו יורים במטרות בתחרויות קליעה בהרי טנסי; וגם המרחק היה דומה. פשוט לא יכולתי להחטיא ראש או גוף של גרמני מהמרחק הזה. ולא החטאתי. חוץ מזה, ממילא לא היה לי זמן להחטיא". "ידעתי שכדי שהגרמנים יירו בי יהיה עליהם להרים את ראשיהם ולמצוא היכן אני שוכב. וידעתי גם שההזדמנות היחידה שלי היא להשאיר את ראשיהם למטה. ואת זה בדיוק עשיתי. כיסיתי את העמדות שלהם מבלי שאפילו זבוב יוכל לעוף שם מבלי שאירה בו. בכל פעם שצץ ראש פגעתי בו. אז הם היו מפסיקים לרגע וכעבור זמן קצר היה שוב ראש מציץ משם והייתי פוגע בו. עשיתי כל מה שיכולתי. הייתי בשטח פתוח ומכונות הירייה (כשלושים מכונות ירייה פעלו בו-זמנית) ירקו אש ופגעו בכל מקום מסביבי…אבל לא נראה היה שהן מסוגלות לפגוע בי. בכל אותו זמן הגרמנים צרחו פקודות. לא שמעתם רעש כזה בחיים שלכם. כמובן שכל זה לקח כמה דקות. ברגע שיכולתי קמתי על רגלי ופתחתי באש חופשית…הייתי עדיין צלף לא רע, גם עם הרובה הצבאי הישן הזה. רוקנתי כמה מחסניות. הקנה להט מחום והתחמושת שלי אזלה והלכה, והיה קשה לי להגיע במצב הזה לתחמושת אחרת. אבל היה עלי להוסיף ולירות באותו אופן בדיוק. "באמצע הקרב זינקו לפתע קצין גרמני וחמישה חיילים מהחפירה ותקפו אותי עם כידוני רוביהם. היה עליהם לעבור יותר מעשרים מטרים והם התקרבו והלכו. נשארה לי רק חצי מחסנית, אבל אקדחי היה מוכן. שלפתי אותו מייד והורדתי גם אותם. קודם הורדתי את האיש השישי; אחריו את החמישי; אחר כך את הרביעי; אחר כך את השלישי; וכן הלאה. ככה נהגו לירות בתרנגולי הודו אצלנו בבית. לא רציתי שאלה שמלפנים יידעו שפגעתי באלה שמאחוריהם, וכך הם הוסיפו לרוץ עד שהורדתי את כולם. כמובן שלא היה לי זמן לחשוב על זה. אני מניח שעשיתי את זה באופן טבעי. ידעתי שאם אפגע בראשון, אלה שאחריו ישתטחו, יירו לכיווני אש שטוחה ויפגעו בי. "ואז חזרתי לרובה והמשכתי לירות לכיוון מכונות הירייה. ידעתי שאם אשמור על ראשי ולא אבזבז תחמושת אוכל לפגוע בהן. לא רציתי להרוג יותר גרמנים משהייתי מוכרח. צעקתי אליהם שייצאו וייכנעו. לא רציתי להרוג מהם יותר משהייתי מוכרח. הורדתי שניים נוספים מהם וצעקתי שוב. אבל נראה שהם לא הבינו את שפתי, או שלא יכלו לשמוע אותי בגלל הרעש הנורא שהיה מסביב. בשלב הזה כבר נהרגו יותר מעשרים גרמנים. לאחר שחיסל בעצמו שישה גרמנים מסתערים יצא מאיור גרמני מהחפירה וצעק לעבר יורק: "אינגליש?".

– "לא", צעק יורק בתושבה, "לא אנגלי". – "מה"? – "אמריקני". – "טוב!" צרח הגרמני בתשובה. אחר כך הוסיף: "אם תפסיק לירות אומר לכל אנשיי להיכנע לך". יורק כיוון אליו את הרובה והודיע לו שאם לא יורה לחייליו להפסיק את האש הוא עצמו ישלם על כך בראשו. "הוא ידע שהתכוונתי לזה", אמר יורק, "ואז הוא אמר לי שאם לא אהרוג אותו ואם לא אירה על אף אחד אחר בחפירה, הוא יביא אותם להיכנע". המאיור הוציא מפיו שריקה חדה ואז החלו חייליו לצאת מהחפירה בזה אחר זה. אחד אחר השני השליכו הגרמנים את נשקם ואת תחמושתם. כולם ירדו במורד הגבעה בידיים מורמות – כולם למעט אחד. אותו אחד החליט, כנראה, "להציל את המולדת" בכוחות עצמו. הוא השליך רימון יד קטן אל עבר יורק. הרימון התפוצץ באוויר ויורק שיגר צרור קצר שחיסל את המשליך לאלתר. "הייתי חייב להוריד אותו", אמר אחר כך יורק כמתנצל, "האחרים נכנעו ללא שום צרות נוספו. היו שם כמעט מאה חיילים". ליד יורק עמדו עתה שמונים או תשעים חיילים גרמניים לא חמושים, וקבוצה נוספת עמדה לצאת מהחפירה ולהיכנע. יורק קרא בצעקות לחבריו, ואחד מהם השיב לו בקול מעץ האלון הגדול שמאחוריו מצא מחסה. האחרים, אלה שהסתתרו בסבך השיחים, יצאו לעזרתו.

מעלים זכרונות. אלווין יורק על רקע הזירה בה פעלו הוא וחבריו באראגון

– "בואו ניקח את הגרמנים האלה מכאן", אמר יורק. – "זה בלתי אפשרי", אמר מאן דהוא. – "קדימה", האיץ יורק, "בואו ניקח אותם מכאן". – "כמה מאיתנו יש כאן?" התערב בשיחה המאיור הגרמני שיזם את הכניעה. – "הרבה", השיב יורק קצרות. אקדח הקולט 0.45 שלו עדיין היה מכוון כלפי המאיור, ממש כשם שהיה ברגע הכניעה עצמו. יורק הורה לגרמנים להסתדר בשני טורים. הוא הורה למאיור לצעוד לפניו וכך הצעיד את הקבוצה המוזרה. המאיור ידע אנגלית, שריד לתקופה שלפני המלחמה, בה עבד בשיקאגו. האמריקנים צעדו משני צידי הטור הכפול והשגיחו על צידו האחורי. יורק הורה לשבויים לאסוף את הפצועים האמריקניים שהתגוללו בשדה ולשאת אותם עימם. "לא הייתה לי כל כוונה להותיר בשדה בחורים אמריקניים פצועים", אמר אחר כך, "ולכן הוריתי לגרמנים לשאת אותם. וזה מה שהם עשו". יורק הורה למאיור לצעוד בראש הטור, התמקם בעצמו מאחוריו כשהוא מכוון את נשקו האוטומטי אל גבו, והורה לו לזוז. הגרמני עשה כדבריו והציע שירדו בערוץ הגיא הסמוך. יורק דחה את ההצעה מייד. "נעבור דרך קו החזית הגרמני היישר אל הקווים האמריקניים", פסק. היחידה הגרמנית ששבה יורק הייתה הקו הגרמני השני, כלומר זה שניצב מאחורי קו החזית הקדמי ביותר. יורק נטל סיכון קיצוני, אף כי מחושב היטב, כשהורה לעשרות חיילים גרמניים להתקדם רגלית דרך הביצורים שבהם החזיקו עדיין חבריהם. הגרמנים הבחינו בשיירה ופתחו עליה באש ממכונות ירייה. יורק הודיע למאיור שיודיע להם להיכנע או שדמו בראשו. המאיור הסביר מה שהסביר בצעקות למתבצרים ועד מהרה צצו הללו ובאו מעבר התעלות כשידיהם מורמות והם זורקים את נשקם לרגליהם. חייל גרמני אחד סירב להיכנע וירה אל השיירה. יורק לא נזקק אלא לשניות בודדות כדי לחסלו. בידי יורק היו עתה למעלה ממאה חיילים גרמניים. מאחר והקרבות הוסיפו להשתולל באיזור, התחבט יורק כיצד יוכל להביאם אל עבר המוצבים האמריקניים בשלום. חששו העיקרי היה שהארטילריה האמריקנית תזהה את המדים הגרמניים ותפתח באש גם על שוביהם. אבל חשש זה פג עד מהרה כשנתקלו בכוח אמריקני שנשלח במקור לסייע ליחידתם שלהם. תחת אש עזה הצליח יורק להביא בשלום את כל 132 הגרמנים השבויים אל עמדת הפיקוד של היחידה האמריקנית שהחזיקה באותה גזרה. יורק פנה אל לייטננט וודס, אחד מקציני המודיעין של היחידה. וודס ההמום לא הבין מה נפל עליו. הוא מנה את השבויים כשתדהמתו גוברת והולכת מדי רגע. "הבאת לכאן את כל הצבא הגרמני, יורק?", פלט בהשתוממות כשסיים את הספירה. יורק סיפר לו בקצרה על מהלך העניינים. וודס הורה לו להעביר את השיירה למפקדת הגדוד שבשאטל ששרי (chattel chechery), ומשם להעבירם אל מפקדת החטיבה ולהפקידם בידי המשטרה הצבאית. שוב יצאה החוברה המשונה למסע תחת אש והצליחה להגיע בשלום ליעדה. יורק נצטווה לדווח על כך לבריגדיר לינדזי, הקצין הבכיר ביותר בגזרה. – "שמעתי ששבית את כל הצבא הגרמני, יורק", צחק הבריגדיר בהערכה. – "לא מדויק, המפקד", השיב יורק ביובש, "תפסתי רק 132 מהם". יורק הלך לנוח ולאכול משהו. לאחר מכן שב אל הגדוד שלו ולחם עימו עד לכיבוש מסילת הברזל של דקוויל (decauville). הגדוד הצליח לנתק את קווי האספקה של הגרמנים, שנאלצו לסגת מהזירה. את הצלחתו המופלאה ייחס יורק, שכמו רבים שחזרו בתשובה פיתח נטיות מיסיונריות, להתערבות כוח עליון. "חייתי למען אלוהים עוד לפני שהתגייסתי לצבא", אמר, "כך שאני עד לעובדה שאלוהים סייע לי באותו קרב קשה; משום שמכל סבכי השיחים בסביבה נורתה אלי אש עזה ולא חטפתי אפילו שריטה. אתם מבינים, אלוהים יעזור לנו אם רק נבטח בו. הוא יציל גם אתכם אם תסמכו עליו".

אלווין שב משדה הקרב. מייד לאחר שובו לטנסי נשא יורק לאישה את חברתו משכבר הימים, גרייסי. מושל טנסי בכבודו ובעצמו נכח בטקס

למחרת הורה קפטן דאנפורת' ליורק לצאת ולבדוק שוב אם לא נותרו פצועים אמריקניים באיזור בו הסתבכה היחידה שלו בקרב. יורק נטל עימו אדם נוסף וסרק ביסודיות את הסביבה. לא היה שם אף לא חייל אמריקני חי אחד. יורק מצא גם לא מעט גופות של גרמנים. למען הדיוק היו שם עשרים ושמונה כאלה – בדיוק מספר היריות שנורו מנשקו של יורק עצמו. תוספת אחרת, לא זניחה, לשלל שהביא יורק מאותו סיור, היו 35 מכונות ירייה גרמניות שננטשו, נשק קל וכן תחמושת בכמות גדולה למדי. לא ברור אם כל ההרוגים הגרמניים נפלו מהאש של יורק עצמו. לאחר מעשה, היו שטענו כי עשה הכל בכוחות עצמו. היו אף שהרחיקו לכת והסבירו שיורק שיתק בעצמו את כל 35 מכונות הירייה. לפי ספירה חוזרת שעשה, הוא היה אחראי למותם של לפחות תשעה גרמנים. מבין חבריו למבצע, רק שניים זכו לעיטורים בשל חלקם בו: סרג'נט ארלי וקורפורל קאטינג קיבלו שניהם ב-‏1927 את צלב שירות הכבוד. היחס שלו זכה אלווין יורק בעקבות מבצעו אפיין את ההתייחסות האמריקנית לגבורה באותה תקופה. הגיבורים היו גדולים מהחיים, אנשים שהתעלו על המימד האנושי הרגיל שבהם וגילו עוצמות בלתי-אנושיות לחלוטין. היו שהישוו את יורק לאייקונים אמריקניים דוגמת דניאל בון, דייווי קרוקט ואפילו אברהם לינקולן. הרקע האישי שלו כצייד הבא מאזורי הספר המרוחקים שבגבולות קנטאקי וטנסי היה דומה לזה שבו צמחו שלושת אלה. האיש שזמן קצר קודם לכן עוד עסק בציד סנאים, צבאים ודביבונים סימל את החזרה לאמריקה הישנה והטובה, הטרום-תעשייתית, זו שנשענה על ערכים של צניעות, פטריוטיות, יראת שמיים ויכולת להסתדר בעצמו. כמו אחרים שאמריקה אהבה ואוהבת להעריץ הוא היה איש שאחז בנשק רק כאשר נאלץ לעשות כן תחת נסיבות שנכפו עליו וכמותם גם סירב לעשות הון ממבצעו הגדול. יתר על כן, העובדה שסמך אך ורק על עצמו תורגמה בדעת הקהל האמריקנית לדחייה מרומזת של המהפכה התעשייתית ושאר סימני המודרניזציה. הכותרת שנתן ה"סאטרדיי איוונינג פוסט" כשדיווח לראשונה על הפרשה הייתהthe second elder gives battle כותרת שרימזה על מעמדו של יורק בקהילתו שבפול מול, טנסי. המימד הפטריוטי והדתי תפס, אפוא, מקום מרכזי בתיאורי אותו קרב. יורק הפך לגיבור לאומי בסדר גודל מונומנטלי. מצעד המוני נערך לכבודו ברחובות ניו יורק ושמו נישא בפי כל כגיבור המייצג יותר מכל את אמריקה שהאמריקנים אהבו לאהוב: ערכית, פטריוטית, שוחרת שלום ומוכנה להגן על עצמה כשמאיימים על שלומה. הוליווד, אז בראשית דרכה כמרכז הקלנוע הבינלאומי, החלה להתעניין בסיפורו האישי. עשרות בתי עסק ומופעים ביקשו את חסותו למוצריהם כחלק ממסעות פרסום וקידום מכירות. יורק סירב לכולם ואחרי כמה ימים שבהם ביקש לסייר באתריה המרשימים של ניו יורק יורק נאלץ לסבול את טקסי ההוקרה ותהלוכות הכבוד, מצא עצמו מתחנן כמעט בפני מהסנאטור קורדל האל (cordell hull ) מטנסי (לימים מזכיר המדינה) שיסייע לו לשוב הביתה מהר ככל האפשר.

רוב האמריקנים לא ידעו אז כי שב מהמלחמה כשבראשו תוכנית-אב שבה ביקש למקד את מרצו. הוא רצה להעניק לבני הנוער בהרי טנסי הזדמנות לקבל חינוך נאות. בעולם המודרני, ידע יורק, חינוך הוא המפתח להתקדמות. הצעד הראשון היה להפוך את מחוז פנטרס, בו נולד וגדל, לאזור מודרני. במהלך המלחמה נחשף יורק לעולם המודרני והמתועש ולטכנולוגיות שהיו בבחינת מדע בדיוני בחלק גדול מאזורי הספר של פנים הארץ. הוא ידע שתיעוש מהיר יוכל לסייע גם לידידיו ולקרוביו. כשחזר שוב הביתה המתינו לו כמה וכמה הפתעות. מועדון הרוטרי של נאשוויל, יחד עם כמה מועדונים אחרים, החליט להעניק לו בית ומשק. למרבה הצער, הכסף שנאסף לא הספיק להשלמת הפרויקט ומה שקיבל יורק לידיו היה בית שבנייתו טרם הושלמה ומשכנתא שעם תשלומיה היה חייב להתמודד. בין לבין, נשא לאישה את נערתו, גרייסי, שהמתינה בסבלנות לשובו. השניים החליטו להינשא עוד לפני שיורק גויס, אבל דחו את הטקס עד לאחר המלחמה. עד כמה התקדש מעמדו של יורק בעיני האמריקנים אפשר להבין מהעבודה שמושל המדינה, אלברט ה. רוברטס (albert h. roberts), ערך את הטקס ושאת ירח הדבש שלהם ביל הזוג המאושר בנאשוויל, שם נערכה לכבודם קבלת פנים על ידי הסנאט של טנסי. את פרויקט המודרניזציה והחינוך שלו פתח יורק בסדרה של מסעי הרצאות שנועדו לגייס כסף להקמת "מכון יורק". הוא החל להיות מעורב בחייה הפוליטיים של טנסי (כדמוקרט במדינה בעלת מסורת רפובליקנית) והשתמש בהשפעתו כדי לקדם את בניית הכבישים, הגדלת התעסוקה והרחבת החינוך במחוז ממנו בא. בשנות השלושים גבר העניין שלו בפוליטיקה עד כדי כך שבשקל ברצינות להתמודד על מושב בסנאט נגד הסנאטור המכהן באותה תקופה, אלברט גור (אביו של סגן הנשיא לשעבר אל גור). בשנת 1932 הסיר את תמיכתו במועמד הדמוקרטי לנשיאות, פרנקלין רוזוולט, והעביר אותה למתחרהו הרפובליקני הרברט הובר. הסיבה: רוזוולט הבטיח במסע הבחירות שלו לבטל את התיקון לחוקה האוסר על מכירת משקאות האלכוהוליים, הבטחה שהתנגשה עם אמונותיו הדתיות והמוסריות של יורק. אבל לאחר שהנהיג רוזוולט את ה"ניו דיל", שב יורק למפלגה הדמוקרטית ותמך במאמצי השיקום והרווחה של הנשיא החדש. בשנת 1939 מונה כמפקח הראשי על חוות קאמברלנד.

מופת לדורות הבאים. ג'קסון יורק הצעיר, נכדו של אלווין יורק, בוחן בקפידה את מדליית הכבוד שהוענקה לסבו בשל מבצעו המדהים במלחמת העולם הראשונה

אבל עוד קודם לכן עוררה פעילותו מחלוקת ציבורית גדולה. בשנת 1935 כבר ניכרו פעמיה של מלחמה מתקרבת באירופה. יורק, בעצרת בעלת גוון דתי, קרא להימנע בכל מחיר ממעורבות אמריקנית במלחמה באירופה. הוא סבר שהדבר מנוגד ליסודות הנצרות וכתימוכין אף הביא את סיפורו האישי. בהעלותו את זכר התערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, הסביר כי ארצות הברית לא תשיג את השלום העולמי המיוחל אלא אם תעשה מאמץ להשתקם מבפנים, בעיקר באמצעות חיזוק התא המשפחתי. אבל המלחמה המתקרבת הניעה את הוליווד לשוב את סיפורו המופלא של יורק מאותו קרב בצרפת. המפיק ג'סי לאסקי מחברת פאראמונט, שהיה נוכח בקבלת הפנים המפוארת שהכינה ניו יורק לגיבור האמריקני ב-‏1919, הפעיל לחץ עצום על יורק לתת את הסכמתו לצילום סרט על חייו. לאסקי הבין שסרט על גיבור מלחמה בתקופה זו יהיה, קרוב לוודאי, שובר קופות. הן אמריקה והן יורק לא ששו להסתבך במלחמה חדשה, אבל לאסקי הבין כי סיפורו של יורק הוא דוגמה מצוינת לכך שלעתים פשוט אין ברירה אלא לצאת ולהילחם כשהנסיבות כופות זאת. יורק הסכים, בתנאי שהסרט לא יתמקד במלחמה אלא יתאר את פרשת חייו. אבל למרות ההתניה הזו, ליבו של "סרג'נט יורק", הסרט שהפיק לאסקי, הוא אירועי המלחמה בצרפת. התסריט המקורי הציג את המלחמה כסאגה שהיוותה עבור יורק התגלות, שכנעה אותו להכיר בנחיתותו ודחפה אותו לנסות ולקדם את חייו ואת תנאי החיים בארץ בה נולד. הסרט, שיצא להקרנה ביולי 1941, לא זו בלבד שהיווה נקודת תפנית בגישתו הפציפיסטית של יורק אלא אף נתן גושפנקא להתערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הסרט עצמו, למי שמתעניין, הוא אחד הסוחפים והמרתקים שנעשו על אותה מלחמה. יורק היתנה (נוסף על התנאי העלילתי) את הסכמתו לעשיית הסרט בכך שגארי קופר יגלם את דמותו שלו. לא ברור עד כמה הייתה עמוקה הבנתו של יורק בתעשיית הקולנוע ועד כמה נבעה העדפתו מחיבה אישית לקופר הפופולרי, אבל דבר אחד ברור: זו הייתה הבחירה הטובה ביותר שניתן היה לבצע. קופר עשה עבודה כל כך טובה ואמינה, שהסרט העניק לו את פרס האוסקר הראשון שלו (את השני קיבל על "בצהרי יום" ב-‏1953). הסרט בויים בידיו האמונות של הווארד הוקס, מגדולי במאיה של הוליווד בכל הזמנים ומי שאחראי על קלאסיקות בלתי נשכחות דוגמת "פני צלקת", "צער בעלי חיים", "נערתו ששת", "כדור אש", "להחזיק ולאבד", "השינה הגדולה", "הנהר האדום" ו"ריו בראבו". אמונתו של יורק כי המלחמה הינה רוע מוסרי לא התערערה עד שהפך למעורב בהפקת הסרט על חייו. ב-‏1937 יורק כבר לא זו בלבד שגינה כל מלחמה שהיא אלא אף פקפק בצדקתה של אמריקה כשהחליטה להשתתף במלחמת העולם הראשונה. באותה שנה הצטרף ל"קמפיין החרום למען השלום" שפעל נגד מעורבות אמריקנית במתיחות המדינית באירופה. הוא גילם באישיותו ובהשקפותיו את הבדידות הפוליטית המזהרת שבה תמכה אמריקה הנוצרית ואת ההתלבטות המצפונית הבלתי פוסקת בשאלה אם יש להתערב במלחמות מעבר לים אם לאו. לאסקי עבר תקופה קשה במהלך ניסיונות השכנוע שהפעיל על יורק. יש לזכור שהזרם הדתי אליו השתייך יורק שלל לחלוטין סרטי קולנוע וראה בהם חטא מוסרי כשלעצמו. יורק הסכים רק לאחר שקיבל החלטה לפיה תמלוגי הסרט ישמש להקמת בית ספר דתי לכל זרמי הנצרות. במהלך הסרט גם התברר שהוא מתמקד יותר ויותר בתיפקודו של יורק בקרבות. יורק עבר אותה תקופה תהליך בו השתכנע, צעד צעד, שהיטלר הוא התגלמות הרוע עלי אדמות והתבטאויותיו הפכו לוחמניות ותקיפות יותר ויותר. בסוף התהליך היה השכנוע שלו בנחיצות המלחמה כה מוחלט עד שתמך בהצעתו של הגנרל ג'ורג' מארשל (george c. marshall) להנהיג גיוס חובה בתקופה שמבחינה פורמלית, לפחות, הייתה תקופה של שלום. מושל טנסי, פרנטיס קופר (prentice cooper), החליט לנצל את השינוי הזה ומינה את יורק למנהל הכללי של לשכת הגיוס במחוז פנטרס ולחבר בוועדה שנועדה להכין את טנסי למלחמה אפשרית.

סיפור חיים סוחף. כרזת הסרט שביים הווארד הוקס על חייו של אלווין יורק

בשנים 1940-1941 היה יורק חבר בוועדת המאבק לחרות, גוף שיצא נגד "אמריקה תחילה" (america first), ארגון שתמך בעמדה בדלנית של אמריקה במלחמת העולם השנייה. יורק היה אחד החברים היותר קולניים בוועדה. בכל התקופה שקדמה לפרל הארבור מצא את עצמו מתמודד עם גיבור אגדי אחר של אמריקה, הטייס צ'ארלס לינדברג (charles lindbergh), שהיה האיש שסימל את "אמריקה תחילה" יותר מכל אדם אחר. בינתיים הפך הסרט "סרג'נט יורק", בכיכובו של גארי קופר, לשובר קופות ענק. קופר עצמו זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר של 1942 בעקבות גילומו של יורק בסרט. במהלך המלחמה, ביקש יורק להתנדב לחיל הרגלים, אך נדחה מסיבות של גיל ומשקל. כתחליף, הצטרף לחיל הקשר וערך ברחבי אמריקה מסעות התרמה, עצרות גיוס וביקורת מחנות. למרבה האירוניה, בית הספר ללימודי התנ"ך שנבנה מכספי הסרט על חייו נפתח ב-‏1942, אבל אותם הצעירים שלהם נועד מלכתחילה התגייסו לצבא או שעברו צפונה במטרה להתפרנס מעבודה בתעשיות הביטחוניות. בית הספר נסגר ב-‏1943 ולא נפתח שוב לעולם. מכון חקלאי שהקים כשל כלכלית, ובסופו של דבר עבר לידי מדינת טנסי ומשמש כיום כבית ספר תיכון במחוז פנטרס. בריאותו של יורק החלה להידרדר אחרי המלחמה וב-‏1954 סבל משבץ מוחי שהותיר אותו רתוק למיטתו למשך שארית חייו. שלוש שנים קודם לכן, ב-‏1951, הסתבך יורק עם שלטונות מס הכנסה, לאחר שהללו האשימו אותו כי העלים מס בגין הכנסות שצבר מתמלוגי הסרט. איתרע מזלו של יורק וב-‏1951 הוא היה מרושש כמעט לחלוטין. את עשר השנים הבאות העביר בהתנצחות מתמדת עם שלטונות המס – מה שהביא את יו"r בית הנבחרים, סאם רייברן (sam rayburn) ואת חבר בית הנבחרים ג'ו ל. אווינס (joe l. evins) להקים קרן סיוע ליורק ולהסדיר את תשלום החוב. ב-‏1961 נמאס הדבר גם על הנשיא ג'ון קנדי והוא הורה לשים קץ לביזיון הלאומי הזה. הקרן שילמה לשלטונות המס מאה אלף דולר והעבירה שלושים אלף נוספים לניהול באמצעות נאמן לצורך תמיכה במשפחתו. יורק הלך לעולמו ב-‏2 בספטמבר 1964 ונקבר בטקס צבאי מלא בבית הקברות של פול מול. בהלווייתו נכחו מושל טנסי, פראנק ג. קלמנט (frank g. clement) ונציגו המיוחד של הנשיא ג'ונסון, הגנרל מת'יו רידג'וויי (matthew ridgway). הוא השאיר אחריו אישה ושבעה ילדים. כשנשאל פעם כיצד הוא רוצה שיזכרוהו השיב הסרג'נט הוותיק שהוא מעדיף להיזכר כמי שניסה לשפר את החינוך היסודי בטנסי, משום שהחשיב את החינוך כמפתח האמיתי להצלחה. אחד הדברים שהעציבו אותו ביותר הוא העובדה שמבין שבעת ילדיו רק אחד למד בקולג', אבל היה גאה מאוד בעובדה שכולם קיבלו תעודו בגרות ממכון יורק. רוב האנשים ששמו מוכר להם אינם זוכרים את שמו דווקא כמי שניסה לקדם מאמצים חינוכיים. שמו של יורק ייקשר לנצח לדמותו של הגיבור הלאקוני והסגפן מההרים שגילם גארי קופר ולמיתוס האופף את מעשי הגבורה שלו באותו קרוב בארגון ב-‏1918. האמריקנים לא שכחו את אלווין יורק וקברו משמש עד היום, כאמור, אתר מבוקש לאלה הבאים לבקר בטנסי. כמה ארגונים הקרויים על שמו מנסים לקדם מטרות בהם תמך בחייו, החל מחינוך דתי וערכי וכלה בדאגה לרכוש המועט שהותיר אחריו ולצאצאיו. בשנות השמונים העניק לו הצבא האמריקני את הכבוד שבקריאת נשק נ"מ על שמו. אפשר לראות בכך, אם רוצים, השלמת מעגל. האיש שהחל את חייו בהטפה לפציפיזם קיצוני מסיים כששמו מעטר כלי נשק אימתניים. אכן, מוזרות הן דרכי ההיסטוריה – ומשונים לא פחות הם נפתוליו של הזיכרון האנושי.