סודות מן המקווה - בית הסתרים

בית הסתרים, סודות מן המקווה מאת ורדה פולק סאם, הוצאן מודן 2005

לכתוב ספר ולקרוא לו "בית הסתרים" זה מעשה לא שיגרתי, ולו משום שכולנו יודעים שכשאומרים בית הסתרים במקורות מתכוונים לערוותה של האישה. ורדה פולק סאם נכנסה אל מקוואות במשך עשר שנים לכתוב עבודת חקר שהיא לפעמים אנתרופולוגית, לפעמים תיאולוגית ואפילו אפיקורסית, ולפעמים מציצנית רכילותית. (המחקר הוגש כעבודת תזה למאסטר בחוג לפולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית בירושלים ואף זכה בפרס היוקרתי על שם ד"ר תמר נוי ופרופ' דב נוי ה"אבא" של הפולקלור היהודי בארץ). ורדה יודעת שהדמיון הגברי רוקם פנטזיות על מה שמתרחש בתוך מקוואות הנשים, והיא אינה מהססת לספק את הסחורה. הספר נותן הצצה גם לדברים שהצנעה יפה להם ומביא סיפורים עסיסיים היישר מתוך המקווה.

החוקרת ורדה פולק סאם היא דור שביעי בירושלים, גדלה במאה שערים במשפחה מזרחית- ספרדית, היא צלמת של עיתונות גרמנית וחוקרת פולקלור ונשואה בשנית לכתב חוץ המפרסם רשימותיו בעיתון גרמני.

הספר סיקרן אותי מאוד ונפגשתי איתה לשיחה.

בית הסתרים, סודות מן המקווה מאת ורדה פולק סאם, הוצאן מודן 2005

ש. דיני הטהרה של היהדות מגדירים את האישה כטמאה הזקוקה לטיהור במקווה. מה מקור התפיסה הזאת , ואיך מתמודדת אישה עם טומאתה?

ת. ערוותה של האישה מכונה בשפת הסלנג "בית הסתרים" אבל בשפת הרבנים בית הסתרים הוא "מקום מוסתר כגון: שיניים בתוך הפה, באותו מקום, בתוך האף, בתוך האוזן, בבית השחי וכד'" (ראה: מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים, סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' קמז). בחורה, חוזרת בתשובה שקראה את הספר שאלה אותי " למה קראת לספר "חלל הפה והשיניים?" ולשאלתך, האישה חייבת לבדוק בקפידה כי "אותו המקום" נקי מכל טיפת דם לפני שהיא נכנסת למים המקודשים של המקווה ומיטהרת מטומאת נידתה. דם הווסת הוא תוצאה של פוטנציאל חיים שלא מומש לכן מוגדרת האישה בזמן נידתה כטמאה בטומאת המת שזוהי דרגת הטומאה החמורה ביותר בסולם הפרשות הגוף המטמאות. מוטל עליה "חרם הדם", זאת אומרת, היא מחוייבת לפרוש מן החברה, ולהינזר מכל מגע עם סביבתה. כמספר הנשים שראיינתי כן מספר הדרכים להתמודדות עם הגדרתן כטמאות. אביא כמה מן הקולות: "איך אהיה טהורה אם לא אהיה קודם טמאה? כדי להיטהר חייבים להיטמא. אחרת אין הבדל."

"אנחנו, אני ועוד כמה מחברותיי החילוניות, רואות את הטומאה בעיניים נשיות. הטבילה היא חלק מאורח החיים הנשי שלי. זהו משהו מאוד אינטימי שבחרתי לבצע בגופי ולא בגלל שאיזה גבר הכתיב איזו שהיא הלכה ואני תחת מרותו."

"אני חייבת להכיר בטומאה. כי זוהי הדרך היחידה להגיע לטהרה." טוענת צעירה ממוצא תימני "הטומאה הזאת היא חיובית, היא לא שלילית." טוענת דוריס הבלנית "גם הכהן הגדול היה מטמא אחרי שהיה שוחט את השור." מרחיבה מדריכת הכלות "זה כיף גדול להסיר את הטומאה ולהרגיש טהורה. זה התחדשות." מחזקת לאה מטבילת הנכות "אני רוצה להיכנס להריון ואני עושה את זה בטהרה" מספרת טלי "במקום טמאה אני מכנה את עצמי "ישנה" ובמקום טהורה "חדשה".

ש. בספרך את מבצעת מעקב מדוקדק אחר אורח החיים של נשים דתיות שפועלות לפי מדריך לטהרת המשפחה, שאת מגדירה את החישובים שבו "מתמטיקת דמים". מה העיקרון של המתמטיקה הזאת, שכל מי שצמודה להלכה מחויבת לה?

ת. ביום שמרגישה האישה כי מפסיק דת הווסת לצאת מה"מקור", היינו, מהרחם, היא חייבת לבצע בעזרת "עד צח" ו"מוך דחוק" בדיקת הפסק טוהרה שמבטיחה כי "אותו המקום" נקי מדם. מאותו יום היא סופרת שבעה ימים נקיים ואז נכנסת לטבול במקווה. בדרך כלל דם הווסת נמשך בין חמישה לשבעה ימים בצירוף שבעה ימים נקיים, בסך הכל ארבעה עשר יום. כשבועיים בחודש האישה נידה וכשבועיים טהורה.

ש. את מתארת את הכניסה למקווה כירידה אל בור המים, כמוות וכלידה מחדש לאחר הטבילה. מה המטען התרבותי שאת באת איתו למחקר הזה והאם חלה בך טרנספורמציה (תמורה) רגשית בעקבות ההתוודעות לאורח החיים של הנשים הדתיות?

ת. שבע שנות ילדותי גדלתי במאה שערים. חברותי הטובות ביותר היו חרדיות. בגיל שבע יצאתי ממאה שערים לשכונה חילונית, אבל המשפחה שמרה על האופי הדתי-מסורתי שלה. תמיד היה מקווה הטוהרה בעיניי מקום דוחה ומלוכלך, שם טובלות נשים רבות באותה בריכת מים ללא חומר מחטא. תפיסה זו ירשתי בעיקר מנשות משפחתי, בנות העדה הספרדית הירושלמית. בכל פעם ששאלתי האם הן נהגו הן לטבול במקווה, עיוותו את פניהן בהבעת גועל ואמרו "אנחנו? לעולם לא! גועל נפש! זה מתאים לאשכנזיות המלוכלכות שמתרחצות רק פעם בחודש." המסורת הנשית במשפחתי קידשה את טקס הטבילה שלפני החופה, הקפידה על ביצוע מדוקדק של כל המנהגים המכשירים את הכלה לליל כלולותיה, אך דחתה בשאט נפש את מנהג הטבילה החודשי.

המקווה היווה בעבורי גם סמל לכפייה ולחדירת הממסד הדתי לתחום הפרט. כחילונית הרגשתי דחייה אידיאולוגית עמוקה, תחושה של כפייה דתית בכל תהליך הנישואין מההרשמה ועד לחופה.

הריגוש החד הפיסי והרגשי שהפתיע אותי במהלך טבילתי השנייה, משום שעמד בסתירה מוחלטת להוויה התרבותית שלי נטמע בנשמתי ובסופו של דבר הריץ אותי אל המקווה. קבלת הפנים המאירה של הנשים, הסבלנות האדירה שלהן ללמד בורה שכמוני את הלכותיהן, המתח בין הלכה גברית לעשייה נשית, כל אלה השאירו אותי במהלך יותר מעשר שנים בתוך המקווה, והלימוד לא תם. ככל שלמדתי יותר, הבנתי כמה אני חסרה.

והתמורה שחלה בי? תראה, הבורות היא האויב הגדול ביותר של האדם. בספר אתה מבחין בשינוי שמתחולל ביחס ובגישה שלי אל המקווה, לחיוב ולשלילה, צעד צעד מן ההתחלה ועד הסוף.

ש. הבלנית מבהירה לך ש"האהבה והנישואין דומים לקומקום שמניחים על האש ומורידים בדיוק כשהמים רותחים". האם את מוכנה להסביר את התפיסה של המקווה מהזווית הדתית? איך תורמים חיי הטהרה וההקפדה על איפוק מיני וטבילה במקווה על עוצמת הקשר בין הגבר והאישה?

ת. המקווה הוא הפטנט הראשון בעולם לשמירה על חיי מין בריאים ומהנים בין איש לאשתו, פטנט הרשום על שם הקב"ה. הפטנט פועל על עקרון החֶסר. כשבועיים בחודש מנועים בני הזוג לגעת זה בזה. האיסור מגרה וההתרה מלבה את אש האהבה התאווה והכבוד של איש אל אשתו. "אצלכם (החילוניים) הכל חופשי ופתוח" אומרת מרים הבלנית ברגע של אינטימיות "אצלנו, ברגע שהכל משתחרר, זה כמו קפיץ משומן...שאת מותחת...מותחת...מותחת...וכשהוא משתחרר, זה תענוג מעולם אחר...הפגישה של אישה אחרי טבילה היא שונה בתכלית מאשר אישה שאין לה את המגבלה הזאת. שהיא כל הזמן בעצם הפקר בשבילו."

ש. מהם התנאים לקיומו של מקווה כשר היום, ומה מקור המיתוס של מים שהם מי גן עדן ומים שהם תמיד מי גשמים? האם הצלחת להתחקות אחר מקור המים ולהגיע לגן העדן?

ת. שני תנאים הכרחיים למקווה כשר. אחד – המקווה צריך להכיל כארבעים סאה, היינו כשבע מאות וחמישים ליטרים מים שהם מספיקים כדי טבילה בבת אחת לכל גוף האדם הטובל, שנאמר "ורחץ במים את כל בשרו." שניים – שבע מאות וחמישים הליטרים חייבים להיות מי גשמים שיד אדם לא נגעה בהם.

פרק ב' בספר בראשית מספר על "נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים..." (בראשית ב', י) המים הם הקשר העיקרי שיש לאדם החוטא שגורש מן הגן עם גן העדן האבוד. את טומאתו יוכל האדם לטהר בעיקר באמצעות טבילה במים. על פי האמונה, כל המים שבעולם מקורם בנהר שיצא מגן העדן.

הנשים שנכנסות למי המקווה מאמינות כי בזמן הטבילה נפתח ערוץ תקשורת ישיר אל הקדוש ברוך הוא, והוא מקשיב לכל תחינותיהן. שם, בעירום הן מתמזגות עם השכינה, וכשהן יוצאות הן הולכות ומתמזגות עם הבעל והשכינה שורה בין שניהם. האם הגעתי לגן עדן? עדיין לא. אני עדיין בפרוזדור...

ש. את מתארת מנהגי חיזור ומשחקי מין של הציבור החרדי שאינם מביישים את המומחים של הקאמה סוטרה. איך נוצרה הפתיחות שבה נשים דתיות מספרות לך על חיי המין שלהן?

ת. המקווה הוא עולם של נשים בלבד. ובעולם הזה יש אמון פתיחות ואחוות נשים, וזה ייחודו העיקרי של המקווה. הכל משתחרר ונפתח ומותר לדבר ולאמר ולבטא רגש ודיעה ועמדה כי אין גבר שיקשיב, ואין מי שיישפוט, וגבולות המותר והאסור משתנים. ויותר משרצה העגל לינוק רצתה הפרה להיניק. הנשים שמחו ללמד אותי את תורתן.

ורדה פולק סאם. צילום: יוסי זמיר סוכנות פלאש 90

עניינו של המקווה הוא בעיקר קיום ומצוות פרו ורבו. כיוון שהמקווה הוא המכשיר את האישה לקיום ויחסי מין ובלעדיו הם לא ייתכנו, הרי שברור שהסיפורים הם אינטימייים וסובבים סביב הנושא הזה.

ש. מעמד מיוחד שאת מקדישה לו חשיבות הוא מעמד הבלניות. איך נעשית הסוציאליזציה של בלנית ואיך נוצרת היררכיה של חשיבות בתוך קבוצה חברתית זו? איך הן רואות את תפקידן, מה הדימוי העצמי שלהן?

הבלניות רואות עצמן כנבחרות. להיות בלנית זה לא סתם מקצוע. זוהי עבודת קודש. לדעתן, לא פקיד של המועצה הדתית מחליט מי תהייה בלנית ומי לא. הקב"ה הוא האחד והיחיד שבוחר. הבלניות מרגישות כי אלוהים חיזק וחידד אצלן את התכונות הנשיות, שלפי המסורת טבועות בכל אישה שומרת מצוות מלידתה: חמלה, נדיבות,ודבקות במטרה. אלוהים העניק להן כוחות ריפוי פלאיים שבעזרתם הן מביאות מזור לכאבן של הטובלות. לדעתן בהיותן נשים , יכולתן לרפא נשים גדולה מיכולתו של הרופא הגבר.

בעולם הנשים הסגור של המקווה לקחו הבלניות את תפקיד הגברים. הבלניות הן המוליכות את ההלכה הגברית ומחילות אותה על הנשים הטובלות.

ש. תוך כדי לימוד המקוואות והטבילה התוודעת לסוגיה התיאולוגית של ההבחנה בין יהודים לגויים עקב הלידה בטהרה של יהודים לעומת טומאתם של הגויים. האם תוכלי לתאר לנו את התפיסה התיאולוגית המסתתרת מאחורי הלכות הטהרה והטבילה במקווה?

ת. ילד יהודי, לפני הורתו ולידתו, הוא כבר שונה מכל עמי תבל, משום שהאמא שלו מטהרת עצמה מדם הנידה לפני החתונה. הילד שנוצר בטוהרה נולד טהור ולכן המשקל הסגולי שלו גבוה בהרבה מילדי העמים. זה סוד הגניוס היהודי. זהו ילד מובחר שנולד לעם בחירה. ילד יהודי שלא נולד בטהרה, דינו כרת. הוא ימות צעיר ונשמתו תיכרת מן העם היהודי. זו התפיסה.

ש. את עושה הבחנה בבירור ההלכתי שאת מביאה בין דם נקבי ודם זכרי, ובין טומאה פיסית וטומאה פולחנית. האם את מוכנה להסביר זאת? את גם לא מסתירה את התנגדותך להבחנות אלה. מה מפריע לך בהבחנות אלה?

ת. על- פי תיאוריה של פרופ' ניסן רובין, "דם זכרי" הוא דם טהור, דם שבשליטה. דם המוקז מן הגוף בצורה מודעת, בזמן קבוע מראש ובמהלך טקס המנוהל אך ורק על ידי גברים: דם המילה. דם הקורבן. דם השחיטה (הפציעה) הינם זכריים, ולא רק שאינם מטמאים, אלא להיפך מזה, הם נחשבים מקודשים.

"דם נקבי" הוא דם הווסת. זהו דם הפורץ באופן פראי, בלתי מבוקר וחוצה את התחום הקבוע של הגוף. הוא זורם אל תחום הטבע הבלתי ניתן לשליטה ומאיים על הגבר המצוי כל העת בתחום התרבות. לכן הוא דם מזהם, מטמא ומחלל קודש ונחשב מסוכן לסדר החברתי הקבוע.

טומאה פיסית עפ"י פרופ' רפאל פטאי היא "טומאה שיכולה לעבור מאיש לאיש, כמו למשל: מחלות, לכלוך וכיו"ב". טומאה פולחנית היא "מצב מיוחד של בן אדם או של חפץ כלשהו, שאינו נותן לו לבוא במגע עם האלוהים."

אני לא מתנגדת להבחנות האלה. קשה לי עם הפשפוש, החיטוט, ההרחה והדיסקוס של הרבנים בתוך קרביה, בית סתריה, כוכיה ותוך תוכי איבר מינה של האישה. בורא עולם סמך על יצירתו הצלעית והסתפק בהוראה כי עליה לטבול מטומאת נידתה. ובאו הרבנים וערמו תילי תלים של חוקים, שכל מטרתם היא להבטיח ולוודא שהאישה אכן יודעת את גופה ויודעת להבחין בין כתם דם טמא לכתם שאינו טמא. זה מיותר. בעיקר משום שיש עדויות מתקופת בית המקדש שדווקא הנשים היו אלה שהחמירו עם חוקי נידתן עוד יותר מהגברים.

ש. לאורך כל הספר, למרות הטבילות הרבות שאת טובלת, את מנהלת דיאלוגים פולמוסיים עם הנשים הטובלות ,עם הבלניות , עם הרבניות. את מנסה להציג להם תפיסה פמיניסטית אחרת וחולקת על דרכן. למה מצאת לנכון להתפלמס איתן תוך כדי חקר אורחות החיים שלהן, ומה כה מקומם אותך באורח החיים הזה המבוסס על טהרה?

ת. אמפתייה היא אויב של מחקר אמיתי. האם ניתן לחקור באמת תופעה חיובית או שלילית אם לא מעמידים ביקורת? ובעת מחקר, למשל של פשע, סמים, זנות, האם החוקר חייב להרגיש אמפתיה כלפי נשוא המחקר שלו, ואחרת הוא נכשל במשימה?

הפולמוסים הם צורה של ריאיון בתוך עבודת שדה. זהו אמצעי ליצירת דינמיקה קבוצתית בין הנשים. בלבת הוויכוח נפתחות סתימות, משתחררים מעצורים, משתלהבות הרוחות ןמשתחררת אינפורמציה חשובה החבויה מאחורי מגן האיפוק והסגירות. זוהי דרך מצויינת לגירוי אינפורמנטים בעבודת מחקר. אני ממליצה לכולם לעשות זאת. התוצאות מצוינות.

עד כאן הריאיון. הספר חושף עולם סמוי מן העין. הריאיון עם ורדה פולק סאם יוצא גירוי להסיר את הוילון ולהציץ לעולם מסתורי זה.