תורכיה והאיחוד האירופי

מבוא

השפעתו של האיחוד האירופי על סוגיות עולמיות גוברת בהתמדה. תהליך האינטגרציה, השקת היורו והפיתוח המתמשך של מדיניות חוץ וביטחון משותפת מעניקים לאיחוד האירופי מעמד דיפלומטי ומדיני התואם את עוצמתו הכלכלית והמסחרית אשר אינה נתונה בספק. לאור התפתחויות אלה רואה תורכיה חשיבות בהצטרפות לאיחוד האירופי כפיתרון לבעיותיה הכלכליות. על מנת להצטרף לאיחוד האירופי צריכה תורכיה לעבור מספר שינויים כדי שתוכל להתאים עצמה לחברות באיחוד.

במאמר אסקור את מערכת הקשרים של תורכיה עם אירופה בארבעים השנים האחרונות. אציג את הקריטריונים שדורש האיחוד מהמדינות הרוצות להיות חברות באיחוד האירופי, ואבדוק כיצד תורכיה פעלה על מנת לעמוד בקריטריונים אלה.

האיחוד האירופי והקריטריונים להצטרפות

רובר שומן

הצעד הראשון ביצירת איחוד אירופי נעשה בשנת 1950 על פי הצעתו של שר החוץ הצרפתי, רובר שומן (robert schuman ) לנהל במשותף את הפקת הפחם, הברזל והפלדה של צרפת ו-מערב גרמניה. הצאתו באה בעקבות מלחמת קוריאה ותהליכי השיקום העולמי לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה גברה הדרישה לפחם ולפלדה. שיתוף הפעולה יצר יתרון כלכלי והיה גם מהלך שפתח ל-גרמניה פתח לקבלת לגיטימציה בינלאומית. בעקבות יוזמה זו הצטרפו לצרפת ומערב גרמניה גם בלגיה, הולנד, לוקסמבורג ו-איטליה. בשנת 1951 נחתם הסכם פאריס והוקם איחוד הפחם והפלדה, שעיגן את הקשרים בין מדינות אלה, ונכנס לתוקפו בשנת 1952. בעקבות הקמת איחוד הפחם והפלדה (ecsc – european coal and steel community) גדל היקף הייצור והסחר בתעשיות הכבדות במדינות אלו.

שש המדינות החברות באיחוד הפחם והפלדה שאפו להרחיב את תחומי הפעילות וההשפעה של האיחוד, וב-1958 התכנסו נציגי שש המדינות ברומא וחתמו על הסכמים להקמת קהילה כלכלית (eec – european economic community). מטרת הקהילה היתה להביא להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. הסכמי רומא הביאו להורדת הדרגתית של המכסים, הסרת מחסומי סחר בין המדינות, תיאום מדיניות אחידה בנושא אנרגיה, חקלאות, תחבורה וסיוע הדדי לפיתוח. בנוסף על כך החליטו המדינות על מערכת מכסים אחידה מול שאר העולם ועידוד תנועה חופשית של אנשים, הון, מוצרים ושירותים בין מדינות הקהילה הכלכלית האירופית. בהסכמי רומא הוקמה גם הרשות האירופית לאנרגיה אטומית (eurantom) שנועדה לקדם את השימוש באנרגיה אטומית למטרות שלום.

ביולי 1967 נכנס לתוקף מיזוגם של מוסדות שלושת הקהילות שהוקמו בשלבים הקודמים – איחוד הפחם והפלדה, הקהילה הכלכלית האירופית והרשות האירופית לאנרגיה אטומית. הקהילה האירופית שימשה מסגרת טכנית שנועדה להקל על ניהול שלושת הקהילות האירופיות הנפרדות. איחוד המוסדות בקהילה האירופית (ec – european community) הביאה להרחבת מעגל המדינות המצטרפות, כשתנאי ההצטרפות לקהילה היו – מדינה אירופית, משטר דמוקרטי וכיבוד זכויות אדם.

ב-1973 הצטרפו לקהילה אנגליה, אירלנד ו-דנמרק. ב-1981 הצטרפה יוון, וב-1986 ספרד ו-פורטוגל. שלושת מדינות האחרונות שהצטרפו היו לא היו מדינות חזקות מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית בהשוואה למדינות מערב אירופה. מדינות הקהילה שמו להן למטרה לצרף אותן לקהילה, וזאת בכדי לחזק את המשטרים הדמוקרטיים החדשים של מדינות אלה, ולקרבן למערב אירופה. בשנת 1995 הצטרפו לקהילה אוסטריה, שבדיה ו-פינלנד. נורבגיה עברה תהליכים של קבלה לאיחוד, אך משאל עם שנערך ב-נורבגיה שלל את הצטרפותה הסופית. החל משנת 1995 רוב מדינות מערב אירופה הן חברות באיחוד מלבד נורבגיה ושוויץ, שמועמדותה לא עלתה על הפרק.

במקביל להרחבתה של הקהילה האירופית החלו בשנת 1986 מהלכים להקמתו של שוק אחד באירופה, שמטרתו איחוד הכלכלות הלאומיות לגוף כלכלי אחד שיאחד את אירופה. המהלכים החלו בחקיקתו של חוק "אירופה אחת" (sea – single european act) כאשר בין סעיפיו: ביטול ביקורת הגבולות, הסרת פיקוח על העברת כספים, קביעת מדיניות תחבורה משותפת, תקנים משותפים לבקרת איכות ובטיחות, תקנים משותפים לתחום התקשורת, מעבר חופשי של עובדים, הכרה הדדית בין המדינות השונות בתעודות הסמכה מקצועיות, בניית מנגנון לקבלת החלטות במסגרת הקהילה האירופית. נוסף על כך, שאף החוק להביא לחיזוק הקשר החברתי-כלכלי שבין מדינות הקהילה. הדבר התבטא בפעילות נגד העוני והאבטלה, בשיפור התנאים במקומות העבודה ובקידום זכויות סוציאליות. תחום נוסף שבו עוסק החוק הוא איכות הסביבה ושיתוף הפעולה בין המדינות בנושא. החוקים וכיווני הפעולה שהותוו בחקיקה זו הובילו להעמקת הקשר והמחויבות בין מדינות הקהילה.

מסטריכט 1992

בכינוס בשנת 1992 בעיר מסטריכט (maastricht) שבהולנד צעדו שתים עשרה חברות הקהילה צעד חשוב לקראת איחודן. אמנת מסטריכט היא מסמך היסוד של האיחוד האירופי. היא היתה המעבר מאיחוד כלכלי לאיחוד מדיני ומהקהילה האירופית לאיחוד אירופי (eu – european union). אמנת מסטריכט לאיחוד פוליטי בנויה משלושה נדבכים. הנדבך הראשון עוסק באמנות ובהסכמים שנקבעו בקהילה האירופית, בקהילת הפחם והפלדה ובהסכמי היורנטום, בין בנושאים בנדבך זה: הרחבה והעמקת המנגנון להכרעה בהחלטות במוסדות האיחוד האירופי, השלמת האיחוד המוניטארי, קביעת מטבע אחיד, החלת אזרחות אירופית על תושבי מדינות האיחוד האירופי והקמת קרן לסיוע כספי למדינות ואזורים חלשים. הנדבך השני עוסק בשיתוף פעולה בנושאי חוץ וביטחון, ואילו הנדבך השלישי עוסק בשיתוף פעולה בין ממשלות האיחוד בענייני משטרה ומשפט. נוסף על נושאים אלה, סוכם באמנה על שיתוף פעולה בעניינים חברתיים כגון – המלחמה בסמים, פשע וטרור בינלאומי ופעולה משותפת בנושא מהגרים ופליטים.

ב-מסטריכט הוקם המטווה לאיחוד המוניטארי והכלכלי (emu – european monetary union). בכינוס זה הוחלט על מטבע אחיד לכל מדינות האיחוד בשם "אקו", אולם משנת 1995 הוסב שמו של המטבע ל"אירו" (euro). האמנה למדינות האיחוד להחליט אם ברצונן להצטרף לאיחוד המוניטארי האחיד – בריטניה, שבדיה ודנמרק החליטו לא להצטרף לאיחוד המוניטארי.

בפסגה האירופית של שנת 1993, שנערכה ב-קופנהגן, גובשו שלושה קריטריונים למועמדות להצטרפות לאיחוד. הקריטריון הראשון – קיום מוסדות יציבים המבטיחים דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומתן כבוד והגנה למיעוטים. הקריטריון השני – קיום כלכלת שוק מתפקדת, וכן יכולת להתמודד עם לחצי תחרות וכוחות שוק בתוך האיחוד האירופי. הקריטריון השלישי – יכולת להתחייב לחובות החברות, כולל הצמדות למטרות של איחוד פוליטי, כלכלי ומוניטארי.

בשנת 1997 נחתם הסכם אמסטרדם שנכנס לתוקף ב-1999. מטרת ההסכם היתה ליצור תנאים פוליטיים, חוקתיים ומבניים שיאפשרו לאיחוד האירופי להתמודד עם אתגרי העתיד, כגון: שינויים במפה הפוליטית העולמית, גלובליזציה של הכלכלה, המאבק נגד הטרור ופשע בינלאומי. האמנה עוסקת בארבעה תחומים: א. חופש, ביטחון וצדק; ב. האיחוד האירופי ואזרחיו; ג. בניית מנגנון יעיל להסדרת שיתופי פעולה של מדינות האיחוד במדיניות החוץ והכלכלה; ד. בניית מנגנון פעולה במסגרת האיחוד האירופי וקביעת תפקידי המוסדות.

בישיבת המועצה האירופית בסוף שנת 2000, בניס, נחתמו הסכמים נוספים בין מדינות האיחוד האירופי. מטרת הכינוס שקדם לחתימת ההסכמים היתה להביא להתאמות ולשינויים במוסדות ובמנגנון של האיחוד האירופי שיאפשרו להגדיל ולהרחיב את מספר המדינות החברות. הסכמים אלה נועדו לסלול את הדרך להרחבת האיחוד מ-15 מדינות חברות ל-27. ההסכמים מחזקים את כוחו של הפרלמנט האירופי בתהליך החקיקה. תהיה הגבלה של מספר חברי הפרלמנט, גם שיגדל מספר המדינות החברות. הוחלט על שורת צעדים שיאפשרו קבלת החלטות תקינה במועצה האירופית המתרחבת בכדי למנוע שריבוי נציגים יביא לשיתוק תהליך ההכרעה.

תורכיה וקשריה עם הקהילה האירופית

מוסטפה כמאל אטאתורכ

מבחינה דיפלומטית, תורכיה ראתה עצמה כחלק מהמערכת המדינית האירופית מאז המאה התשע-עשרה כאשר האימפריה העות'מאנית נכללה בקונצרט של אירופה. למרות זאת, היא לעולם לא נחשבה חברה שוות זכויות במערכת. היחסים בין שני הגורמים החלו עם שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. בעוד האימפריה איבדה את עליונותה הצבאית מול היכולות הטכנולוגיות של מדינות אירופה, החלה האליטה העות'מאנית לראות באירופה מודל חיקוי והחלה לייבא מאירופה רעיונות, דרך חיים, ודרכי חשיבה. תהליך זה הואץ בתחילת המאה העשרים, במיוחד לאחר הקמתה של הרפובליקה התורכית על ידי כמאל אטאתורכ (kemal atatürk).

מאז כינון הרפובליקה התורכית על ידי אטאתורכ, משכה תורכיה מערבה. ראשית, אטאתורכ העריך כי בריה"מ תהיה האויב המסוכן ביותר, ולכן, במקביל להקפדה על שמירת יחסים תקינים עמה, הוא שאף לקשור ברית עם מעצמה או מעצמות במערב אירופה, על מנת לחסום את שאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות והקומוניסטיות שעלולות להיות לה. מדינות המזרח היו תלויות במשטרים לא יציבים ולכן הן גם בעלות ברית פחות יציבות. שנית, הוא רצה לראות את ארצו חילונית ומודרנית לפי הדגם המערבי. לכן היה המערב עדיף על המזרח בשל היותו משענת יציבה המפותחת כלכלית, טכנולוגית ודמוקרטית, כפי שתורכיה רצתה לראות את עצמה. לאחר מותו, התבססה מדיניות הפנים והחוץ על גישה זו: התקרבות למערב, תוך ניסיונות בלתי פוסקים להשתלב בו מבחינה פוליטית צבאית וכלכלית.[1]

תהליך הדרגתי זה של התמערבות קיבל תמריץ חדש לאחר מלחמת העולם השנייה בהצטרפותה של תורכיה לנאט"ו (nato – north atlantic treaty organization) ב-1952. תורכיה נחשבה כגורם חשוב במניעת התפשטותה של ברית המועצות וחוליה חשובה במערכת ההגנה האירופית. היחסים הרשמיים של תורכיה ו-האיחוד האירופי החלו כבר ב-1963 בהסכם ההתאגדות, שחזה את האפשרות של חברות מלאה באם וכאשר התנאים לחברות יקוימו. ההסכם הורכב משלושה שלבים. שלב ההכנה – הקהילה תספק עזרה פיננסית לתורכיה במקביל תורכיה תפתח את כלכלתה וזאת כדי להגיע לשלב הבא, שלב המעבר שיהיה לתקופה של שתים עשרה עד עשרים ושתיים שנים ויכוון ליצירת הסכם מכסים בין הקהילה האירופית לתורכיה. שלב שלישי יביא את תורכיה לחברות מלאה, אולם לא נקבע לוח זמנים. הקהילה האירופית הבהירה שההצטרפות תלויה במספר תנאים. התורכים הבינו את הנאמר כהבטחה להיותה מועמדת כחברה בקהילה האירופית. אי הבהירות והניסוחים הזהירים נבעו מכך שחברי הקהילה לא רצו ליצור מתחים בנאט"ו עקב החתימה עם יוון על הסכם ההתאגדות (1961).

בשנות השבעים והשמונים תורכיה מחוץ לתהליך ההשתלבות באירופה. התפתחותה הכלכלית של תורכיה, אשר עד תחילת שנות השמונים התבססה באופן מאסיבי על אסטרטגית תיעוש המבוססת על ייבוא חליפים, ופעלה בניגוד להתחייבותה לאינטגרציה הכלכלית עם הקהילה האירופית בהסכמי המכס. בנוסף לכך, האסטרטגיה הפרוטקציונרית של תורכיה מנע ממנה את ההתפתחות הכלכלית שעברה על שאר אירופה, ובמיוחד על דרומה – ספרד, פורטוגל ויוון. בעוד מדינות דרום אירופה חוו עלייה חדה של ייבוא והכנסות מתיירות, תורכיה לא חוותה התפתחות זו. השתלבות שלושת מדינות אלה מבחינה כלכלית באירופה הובילו להשתלבות פוליטית שהגיעה לשיאה בהצטרפותם לקהילה האירופית. בשנות השבעים בעקבות משבר הנפט תורכיה חווה משבר כלכלי המלווה בחוסר יציבות פנימית, ומדיניות החוץ באותה תקופה מופנית מזרחה למזרח התיכון.[2]

הקהילה האירופית משנה את גישתה לגבי ההרחבה בעקבות ההרחבה הדרומית, שהסתיימה בכניסתן של יוון (1981), ספרד (1986) ופורטוגל (1986) לקהילה. בשילובן של שלושת מדינות אלה, נתנה הקהילה האירופית עדיפות לשיקולים פוליטיים על פני השיקולים הכלכליים. היא הוסיפה קריטריונים נוספים לחברות כגון, היצמדות לעקרונות הדמוקרטיה, כיבודן של זכויות אזרח, ושלטון החוק. בניגוד להיות הקהילה מועדון כלכלי של מדינות הצפון המתועשות, היא החלה לייצג ערכים, נורמות וקודים של התנהגות המשותפים לחברות בקהילה.

שינוי זה במדיניות הקהילה האירופית כמעט ולא הורגש בתורכיה. תורכיה המשיכה לשים דגש על האספקטים הכלכליים של החברות, במיוחד לאחר תחילת הרפורמות לכיוון שוק חופשי על ידי ראש הממשלה התורכי טורגוט אוזל (trgut özal) בתחילת שנות השמונים. ב-1987 הגישה תורכיה בקשה לחברות, למרות שהוזהרה לא לעשות זאת על ידי גורמים בקהילה האירופית. בניגוד לראש ממשלת יוון, קונסטנטין קרמנליס (constantine karamanlis), אוזל לא הכשיר את הקרקע לפנייתה של תורכיה, לא בבית ולא בבריסל. בתגובה לפנייתה של תורכיה, פרסמה הנציבות הצהרה לפיה תורכיה מתאימה לחברות אולם התקופה אינה מתאימה, הואיל והם עומדים בפני איחוד שלושת הקהילות ולכן אין זה זמן מתאים להרחבת האיחוד. בנוסף על כך ציינה הנציבות שקיימים הבדלים מבניים בין כלכלת תורכיה לכלכלה האירופית. בתורכיה יש אינפלציה גבוהה, אבטלה, וכלכלה של פרוטקציוניזם. הפרות של זכויות האזרח. יוון הפעילה את זכות הווטו נגד הצטרפותה של תורכיה.[3]

בדצמבר 1989 דחתה הקהילה האירופית את חברותה של תורכיה, בצטטה מגוון של סיבות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. הקהילה האירופית הציעה להגביר את היחסים בהתבסס על הסכם ההתאגדות הקיים. בנוסף לזה, המשלחת האירופית הציגה חבילה מקיפה של אמצעים כלכליים, מסחריים ופוליטיים, שמטרתם לשפר את יחסי תורכיה והקהילה האירופית. אמצעים אלה תוכננו לחמם את היחסים לאחר שהתקררו לאחר ההפיכה הצבאית בתורכיה ב – 1980.

נפילת הגוש המזרחי בשנים 1989-1991 סימנו את תחילתו של שלב חדש בהיסטוריה האירופית ואפשרו את הפיכת איומי המלחמה הקרה להזדמנויות למיזוג מדינות מזרח ומרכז אירופה לתוך האיחוד האירופי. ההכרה בכך שמזרח ומרכז אירופה יכולים להיראות כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה האירופית ושההרחבה הינה הדרך היחידה לאפשר את חזרת מדינות אלה לאירופה, הוסיפה מימד תרבותי לתהליך כולו. מימד תרבותי זה הסביר את המקרה המיוחד של תורכיה בהקשר של תהליך ההרחבה הנוכחי. תורכיה נדחקה לאחור, למרות שרוב המדינות האלה היו פחות מפותחות מבחינה כלכלית ופוליטית מתורכיה, הן נחשבו חלק מאירופה.[4]

סיום תקופת המלחמה הקרה החזיר את יחסיה של תורכיה עם אירופה לאחור לתקופת המאה התשע עשרה, תקופה של לאומיות אתנית. החלפתו של העימות האידיאולוגי בין מזרח למערב בעימותים דתיים, אתניים והיסטוריים הדגיש את היותה של תורכיה מדינה שאיננה נוצרית, ומכאן לא אירופית. החיפוש אחר ה"אחר" החדש של אירופה מוקד באסלאם, ובזרים הגרים באירופה – זרים מבחינה תרבותית, דתית, אתנית וגזעית. גזענות הפכה רכיב חשוב בפוליטיקה האירופית, כפי שבא לידי ביטוי בניצחונן של מפלגות ימניות באוסטריה ובשוויץ בשנת 1997.[5]

תגובתה המיידית של אירופה לאתגרי הרפורמה במרכז ומזרח אירופה היתה חתימה על הסכמי סחר ושיתוף פעולה עם חלק משכנותיה המזרח אירופיות והמדינות הבלטיות בין השנים 1988 ל-1992. הסכמים אלו ואחרים שבאו במקביל אליהם הובילו להתקדמות מניחה את הדעת ברפורמות כלכליות ופוליטיות שהניחה את הבסיס לשיתופי פעולה כלכליים ופוליטיים נוספים. הסכמי ההתאגדות שנחתמו עם מדינות מזרח ומרכז אירופה היו שונים מאותם הסכמים שנחתמו קודם לכן עם יוון, תורכיה, קפריסין ומלטה. בנוסף להסכמי הסחר החופשי האזוריים נוספו בהסכמים אלה הקמתם של דיאלוגים פוליטיים אזוריים. הושם גם דגש רב יותר על תיאום כלכלי ומדיניות הקשורה לזה. בנוסף לכך הסכמים אלה לא הכילו בתוכם כל התחייבות מצד אירופה לחברות בקהילה האירופית.[6]

פסגת קופנהגן ביוני 1993 היתה נקודת מפנה חשובה בהתפתחות הגישה של האיחוד האירופי להרחבה. ראשית, היא הכירה בכך שהחברות של מדינות מזרח אירופה והמדינות הבלטיות – אבל לא תורכיה – מטרה חשובה במדיניות האיחוד האירופי. שנית, בפסגה הוצבו קריטריונים כלכליים ופוליטיים ספציפיים לחברות. הקריטריונים הפוליטיים דרשו שהמדינה המועמדת תשיג דמוקרטיה יציבה, תשמור על שלטון החוק, תכבד זכויות אזרח ותגן על זכויות המיעוטים.

מדיניות ההרחבה האירופית סבלה משלושה גורמים מעכבים. ראשית, מחויבותה להרחבה באה בסתירה לרצונה להגן על תעשיות מסוימות בהן למדינות מזרח ומרכז אירופה היו יתרונות תחרותיים. גורם זה הגביר את המתח ביחסים בין שתי הצדדים. שנית, למרות מחויבותה של הקהילה האירופית להרחבה היא לא הצליחה לעצב אסטרטגיה ברורה להכנתן של מדינות מרכז ומזרח אירופה להצטרפות. נוסף על כך היתה בעיה בקריטריונים המורחבים של קופנהגן. בעוד קריטריונים אלה כוונו לכך שהמדינות יעמדו בשורה אחת עם הגדרות האיחוד האירופי, הם נשארו ההצהרה הברורה היחידה לגבי הבסיס להחלטות האיחוד האירופי לגבי הרחבה נוספת.[7]

הקריטריונים של קופנהגן היקשו על דרכה של תורכיה להיכנס כמועמדת לחברות באיחוד האירופי. הם העלו את הרף לחברות על ידי הוספה של קריטריונים פוליטיים חדשים שלא היו בנדרש קודם לכן. קריטריונים אלה הראו את ההבדלים בין תורכיה למועמדות האחרות והדגישו את הייחוד של תורכיה. למרות שלתורכיה היה יתרון מבחינה הכלכלית על פני מדינות מזרח ומרכז אירופה, מבחינה פוליטית לא עמדה תורכיה יפה בתחרות. במיוחד בתחום של כיבוד זכויות אזרח.[8]

האירועים שפגעו ביחסים בדיפלומטיים והפוליטיים בין הקהילה האירופית לתורכיה לא פגעו ביחסים הכלכליים. הגידול המהיר במסחר במהלך שנות השמונים המשיך לעלות למרות קיומן של הגבלות מסחריות רשמיות. בשנת 1994 שני שליש מיצוא הטקסטיל התורכי מופנה לאיחוד האירופי. האינטגרציה הכלכלית התחזקה בעקבות יישומו המוצלח של הסכם המכסים ב-1996. נוסף על כך, גדל אחוז ההשקעות הזרות בתורכיה, וחמישים אחוז מהתיירות הנכנסת לתורכיה היו ממדינות הקהילה האירופית. העמקת היחסים הכלכליים של תורכיה עם אירופה, עם מספר גדול של תושבים תורכיים הגרים באירופה, חלקם שוכנים שם כבר יותר משלושים שנה, מראה שמבחינה מעשית יש אינטגרציה בין תורכיה לקהילה האירופית.[9]

 הרפורמות בתורכיה לקראת מועמדות כחברה באיחוד

פסגת לוקסמבורג בשנת 1997, שהודיעה שמדינות מזרח אירופה יוכלו להצטרף לאיחוד אך לא הכניסה את תורכיה לרשימה, הביאה להתדרדרות היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי. באנקרה ואיסטנבול נשמעו קולות שאמרו שאין לסמוך רק על יחסיה עם אירופה ויש להפנות משאבים לכיוונים נוספים. שינוי בעמדתו של האיחוד האירופי בפסגת הלסינקי, שהתקיימה בדצמבר 1999, הביא לצירופה של תורכיה לרשימת המועמדות על בסיס אותם קריטריונים שהוצבו למועמדות האחרות. לתורכיה הוצעה תוכנית אסטרטגית שתסייע לה בביצוע הרפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים אלה.

השינוי בעמדת האיחוד האירופי נבע ממספר סיבות: (1) רצון האיחוד האירופי לעצור את התדרדרות של יחסי תורכיה והאיחוד לאחר פסגת לוקסמבורג. (2) גישה פשרנית יותר בקרב הקואליציה החדשה בגרמניה. (3) שינוי במדיניות יוון כלפי תורכיה. (4) ולחץ מצד ארצות הברית. אולם אין להתעלם מהעובדה, שהאיחוד האירופי הבהיר שהוא לא מוכן לפתוח בשיחות קבלה לאיחוד כל עוד תורכיה לא עומדת בקריטריונים של קופנהגן. כמו כן על תורכיה לפעול לפיתרון הסכסוך עם יוון על הים האגאי ויישובו של משבר קפריסין.

בפסגת ניצה, שנערכה בדצמבר 2000, החליטה מועצת אירופה לאשר מסמך הסכם הצטרפות (ap – accession partnership) לתורכיה. ההסכם התווה את הצעדים שיש לבצע על מנת לעמוד בקריטריונים של קופנהגן בתחום הפוליטי. ההסכם הדגיש סט של שינויים הכוללים את הרחבת זכויות האזרח והפסקתן של הפרת זכויות האדם. בתחום הכלכלי הדרישות היו בהתאם לתוכניות קרן המטבע הבינלאומית (imf – international monetary fund) וכללו הורדה בשיעור האינפלציה ושינויים מבניים. מסמך זה מהווה חלק חשוב מתהליך הקדם-הצטרפות של תורכיה. ובמילים אחרות, הוא ביסס "מפת דרכים" לקבלתה של תורכיה לאיחוד האירופי. אם וכאשר תורכיה תצטרף תלוי ביכולתה להבין את היעדים שהוצבו בפניה במסמך.

הרפורמות כוונו לשינוי דואלי של המדינה התורכית. בתחום הפוליטי, הרפורמות שהוצעו הציבו אתגר קשה לעקרונות שקשורים לרפובליקניזם וחתרו תחת המדינה התורכית הצנטרליסטית. בתחום הכלכלי, המטרה היתה לשנות את "המדינה הרכה" שאופיינה על ידי פופוליזם, שחיתות וחוסר יציבות פיסקאלי למדינה יעילה.

בתגובה להסכם ההצטרפות, הכינו השלטונות התורכיים את "התוכנית הלאומית התורכית לאימוץ הרפורמות" (npaa – the turkish national program for the adoption of the acquis), מסמך שהוגש לנציבות האיחוד במארס 2001. התוכנית ייצגה ניסיון של השלטונות התורכיים להתאים בין הצורך לעמוד בקריטריונים וחוסר הרצון ליישם רפורמות בנושאים הרגישים בטווח הקצר. באוקטובר 2001, העביר הפרלמנט התורכי שורה של רפורמות בנושאי זכויות האזרח. הרפורמות עסקו בהחלשת כוחה של המשטרה, הקלה בחקירות חברי פרלמנט החשודים בשחיתות ופשעים אחרים, סללו את הדרך להסרת האיסור על שידור בשפה הכורדית, ייצוג רב יותר של אזרחים במועצת לביטחון לאומי. בפברואר 2002, העבירו רפורמות שעסקו בחוק העונשין, בחוק הלוחמה בטרור,הקלות על חופש הביטוי, על עיתונאים ואינטלקטואלים שפרסמו דעות שנחשבו כחותרות תחת אושיות המדינה.[10]

אחת הבעיות המרכזיות העומדות בדרכה של תורכיה לעמוד בקריטריונים של קופנהגן הינה התפקיד אותו משחק הצבא בחיים הפוליטיים בתורכיה. הצבא בתורכיה ראה את עצמו כגוף האחראי לשימור המורשת החילונית של אטאתורכ, וכמגן הדמוקרטיה במדינה. הם ביצעו את תפקידם המקצועי מבלי להתחשב בממשלה מלבד אותם מקרים בהם קציני הצבא היו אלה ששלטו ברפובליקה. הצבא שיחק תפקיד פוליטי מרכזי בשימור החילוניות ואחדות המדינה והלאום. הצבא שלט ב"מועצה לביטחון לאומי" (nsc – national security council), שהינה לפי סעיף 118 בחוקה התורכית, גוף מייעץ שלהמלצותיו אמורה הממשלה לתת עדיפות עליונה. כוחו של הצבא במועצה התבטא בעובדה שמבחינת הרכבה היה לצבא עדיפות ביחס של 5:4 לרשויות האזרחיות.[11]

בהסכם ההצטרפות דרש האיחוד האירופי להתאים את מעמדו המייעץ של הצבא התורכי למעמד הצבא הנהוג במדינות אירופה. כדי לעמוד בתנאי זה הכניסו התורכים בחבילת הרפורמות החוקיות שלהם שינוי בסעיף 118 לפיו הממשלה התורכית לא תיתן עדיפות מיוחדת לעצתה של ה"מועצה לביטחון לאומי". נוסף לכך שונה היחס המספרי בין האזרחים לקציני צבא ב"מועצה לביטחון לאומי" לטובת האזרחים.[12] האיחוד האירופי ראה בשינויים אלה שינוי קוסמטי בלבד. האיחוד מעדיף שה"מועצה לביטחון לאומי" פשוט תבוטל.

בעיה נוספת שעומדת בפני תורכיה הינו יחסה הבעייתי למיעוטים, קרי למיעוט הכורדי במדינה. הבעיה נובעת מהעובדה שתורכיה מכירה רק במיעוטים דתיים ואיננה מכירה במיעוטים על בסיס אתני. על פי סעיף 26 בחוקה התורכית נאסר השימוש בכל שפה שאיננה תורכית ובסוגריים כורדית וסעיף 28 אסר פרסום ספרים ועיתונים בכל שפה שאיננה תורכית. ברפורמות שנערכו ב-2001 מחקו את הסוגריים מסעיף 26. אולם עדיין קיים היה חוק מספר 2932 שנחקק ב-1983 שהגדיר את השפה הכורדית כבלתי חוקית. רק ברפורמות שנערכו ב-2002 בוטל האיסור על שידור, חינוך ופעילויות אחרות בשפה הכורדית.[13] הרפורמות שעברו ביולי 2002 לא נתנו אותותיהן בשטח, דבר שבא לידי ביטוי בעובדה שכמעט לא נרשמו מוסדות לימוד שביקשו ללמד בשפה הכורדית, וכן בכך שלא בוטל האיסור להעניק שמות כורדיים גם לאחר אישור הרפורמות ביולי 2002.[14]

תורכיה נתבקשה גם להעביר רפורמות בכל מה שנוגע לחירויות הפוליטיות. לכאורה לפי סעיפים שונים בחוקה התורכית מוענק מגוון נרחב של חירויות פוליטיות לאזרחים. אולם, מצד שני מכילה החוקה התורכית הגבלות חמורות על חירויות אלה. הדבר מבטא לדוגמא בהקדמה לחוקה לפיה, "לא תהיה הגנה למחשבות ודעות העומדות בסתירה לאינטרסים הלאומיים התורכים, לעיקרון של שלמות קיומה של תורכיה כמדינה וטריטוריה, הערכים המוראליים וההיסטוריים של תורכיה או של הלאומיות, העקרונות והרפורמות של אטאתורכ". ובצורה ספציפית יותר בסעיפים 13 ו-14 לפיהם החירויות יכולות להיות מוגבלות לפי חוק במקרה שהן יעמדו בסתירה לאינטרסים של הרפובליקה התורכית. יש מספר סעיפים בחוק העונשין, החוק למלחמה בטרור וחוק המפלגות הפוליטיות שקובעים את הסנקציות שינקטו במקרים שנזכרו קודם לכן.[15]

לאור הדרישות שהועלו על ידי האיחוד בוצעו מספר שינויים בחוקה במסגרת חבילת רפורמות של אוקטובר 2001. נעשו שינויים בהקדמה לפיהם המילים "מחשבות או דעות" הוחלפו במילה "מעשים". בנוסף לכך נעשו שינויים בסעיפים 13, 14 ואחרים. בעקבות שינויים אלה הגיעה חבילת רפורמות נוספת בינואר 2002 והפעם בחוק העונשין והחוק ללוחמה בטרור. חבילת רפורמות נוספת נערכה במארס 2002 בה נעשו שינויים נוספים בחוקה וכן בחוק המפלגות הפוליטיות. באוגוסט 2002 נעשו שינויים נוסף בחוק העונשין ובחוק המפלגות בפוליטיות בכדי לעמוד בדרישות האיחוד האירופי.[16]

עבדוללה אוצ'אלאן

לאיחוד האירופי יש בעיה עם עונש המוות. עד אוגוסט 2002 אפשר חוק העונשין התורכי להחיל את עונש המוות במקרים מסוימים של רצח, ובמקרים של פגיעה בשלמות המדינה ובקיומה. אולם יש לציין שעונש המוות יצא לפועל רק עם אישורו של הפרלמנט. בהסכם ההתאגדות דרש האיחוד האירופי מתורכיה שעונש המוות יוצא לפועל רק במקרים של מלחמה וסכנה למלחמה. ואכן באוקטובר 2001 במסגרת חבילת הרפורמות הוכנס שינוי לחוקה לפיו עונש המוות יחול רק במקרה של מלחמה, איום במלחמה וטרור. אולם, הבעיה נוצרה סביב יישום עונש המוות במקרה של פעולות טרור, זאת בעקבות מעצרו של מנהיג "מפלגת פועלים הכורדית" (pkk – partiya kararen kurdistan), עבדוללה אוצ'אלאן (abdullah öcalan) ונידון למוות על ידי בית המשפט בתורכיה. האיחוד האירופי לא ראה מקרה זה כדורש עונש מוות.[17]

נוסף על המכשולים הפוליטיים העומדים בפניה של תורכיה להיות מועמדת להיכנס לאיחוד האירופי, אין להתעלם מהמכשולים הכלכליים. תורכיה הינה המדינה השנייה בגודלה באירופה אחרי גרמניה עם אוכלוסייה בסדר גודל של 67.8 מליון. אם קצב גידול האוכלוסין ימשיך לגדול כמו שהוא צומח עכשיו, תהיה תורכיה החל מאמצע המאה העשרים ואחת המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר באירופה.

בתחום הכלכלי הוצגו כבר מספר רפורמות על ידי טורגוט אוזל בשנות השמונים המוקדמות כאשר נטשו את אסטרטגיית הגבלת הייבוא שהיתה אבן פינה במדיניות בתורכית קודם לכן. מאותו רגע הפכה הכלכלה התורכית פתוחה יותר והיה גידול במגזר הפרטי. המבנה של הסחר התורכי עם אירופה השתנה באופן משמעותי. אם בשנות השבעים היתה תורכיה יצואנית של מוצרים חקלאיים ושל חומרי גלם. היום, יותר ממחצית סחר החוץ של תורכיה עם אירופה הינו מוצרי צריכה.

למרות שינויים בסחר החוץ, קיימים מספר קשיים מבניים בכלכלה התורכית המעכבים את שילובה של תורכיה באיחוד האירופי. תוצר נמוך לנפש, כוח עבודה חקלאי גדול – ארבעים אחוז מכוח העבודה נמצא במגזר החקלאי. הבדלים אזוריים גדולים – אזורים של איסטנבול ואנקרה נהנים מרמת חיים גבוהה ושגשוג הקרובים לזו של מערב אירופה בעוד מרכז ומזרח אנטליה הם ברובם אזורים חקלאיים ובעלי רמת חיים נמוכה מאוד. בתורכיה אחוז האינפלציה גבוה הנובע מחולשות מבניות במגזר הפיננסי דבר המקשה על בנקים תורכיים להתחרות עם הבנקים באיחוד האירופי, וגורם לשיעור הנמוך של השקעות זרות המושפע גם מחוסר יציבות כלכלית ופגמים רגולאטורים. נוסף על כל תהליך ההפרטה של מפעלים בבעלות הממשלה מתעכב.

לאור האמור לעיל נראה כי בפני תורכיה עומדות בעיות רציניות של שינויים מבניים לפני שהיא תהיה מוכנה לחברות באיחוד האירופי. הקמתו של איחוד המכסים, שנכנס לפעולה ב-1995, אמור להפחית רבים מהמכשולים הנ"ל. הסכם המכסים מתוכנן לחסל מיסים על ייבוא. למרות שלאחרונה הוא פגע במאזן המסחרי התורכי עם האיחוד האירופי, בטווח הארוך הוא ייצור אקלים כלכלי ליברלי יותר ויעזור לתורכיה להתמזג בשוק הגלובאלי. המשבר הכלכלי של 2000-2002 מדגיש את הצורך להמשיך ברפורמות המבניות. הרפורמות נחוצות במיוחד בתחומי החקלאות, האנרגיה וההפרטה. רפורמות בתחומים אלו יעזרו להחזיר את הביטחון למשקיעים, ויגדיל את הסיכויים של תורכיה להצטרף לאיחוד האירופי בטווח הארוך.[18]

רפורמות אלו התקבלו בברכה על ידי האיחוד האירופי. אולם, דו"ח ההתקדמות שפורסם על ידי האיחוד האירופי באוקטובר 2002 הבהיר שלתורכיה יש דרך ארוכה בכדי לעמוד בקריטריונים של קופנהגן. יש ארבעה תחומים בהם צריכה להיות התקדמות על מנת לספק את דרישות האיחוד האירופי. ראשית, התוכנית הלאומית התעלמה במופגן מבעייתה קפריסין. דבר זה מהווה מכשול וימשיך להוות מכשול לעמידה בקריטריונים של קופנהגן. שנית, בתחום של זכויות המיעוטים נערכו רפורמות רבות אבל אישור השימוש בשפה הכורדית במערכת החינוך עדיין לא מיושם. בעוד האיחוד האירופי שם דגש חשוב על זכויות המיעוטים תורכיה רואה בהרחבה ניכרת של הזכויות כאיום על שלמותה של המדינה. שלישית, האיחוד האירופי רואה בעיני רוחו מערכת בה יקטן תפקידו של הצבא התורכי בפוליטיקה. אולם לחץ רב בנושא זה ירחיק את הצבא מתמיכתו באיחוד. רביעית, למרות המאמצים הרבים לחולל רפורמות בכלכלה התורכית לא הצליחה עדיין הכלכלה התורכית להתגבר על חוסר היציבות לנוכח משברים.

הויכוח הפנימי בתורכיה בעקבות הרפורמות

המאפיין המרכזי הבולט במדיניות החוץ של תורכיה החל מ-שנות השישים הוא הרצון להיות חלק אינטגרלי מאירופה, כחברה בשוק האירופי מהמשותף ולאחר מכן באיחוד האירופי. ניתן לומר שכל המערכת הפוליטית תמכה, גם אם בצורה מעורפלת, בחברותה של תורכיה באיחוד האירופי. גם המפלגות האסלאמיסטיות, שמגמת פניהן הוא העולם המוסלמי והמזרח התיכון, וגם מפלגת "הפעולה הלאומית", מגמת פניה היתה העולם התורכי במדינות מרכז אסיה, ראו בהצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי כיוון חיובי.[19] אולם ככל הנראה לא היה בסיס התמיכה בהצטרפות לאיחוד האירופי איתן מכיוון שברגע בו היתה צריכה תורכיה לנקוט בצעדים למען כדי לעמוד בתנאים שהציב האיחוד האירופי להצטרפותה לרשימת המועמדות נפתח דיון ער בנוגע לביצוע רפורמות.[20]

בתקופה שלפני הלסינקי היתה תורכיה עסוקה בתהליך הפיכתה למדינה מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי. עם כניסתה של תורכיה לרשימת המועמדות ב-1999, הגבירו הדרישות של האיחוד האירופי את הפיצול במערכת הפוליטית התורכית. עצם המועמדות של תורכיה לחברות באיחוד האירופי הפכה לנושא שנוי במחלוקת. הואיל ולביצוע הרפורמות יש השלכות פוליטיות, כלכליות וחברתיות כואבות על החברה התורכית.[21] בעוד מפלגת "המולדת" (anavatan partisi) בראשות מסוט ילמאז (mesut ylmaz) תומכת במידה רבה בביצוע הרפורמות, מתנגדת מפלגת "הפעולה הלאומית" (millietçi hareket partisi) בראשות דוולט באחצ'לי (devlet bahçeli) לחלק מהרפורמות ובמיוחד לאלו הנוגעות בנוגע לזכויות תרבותיות לכורדים ולביטול עונש המוות.[22]

מלבד מפלגת "המולדת" שדחפה לביצוע הרפורמות, היה קיים לחץ רב לביצוע הרפורמות מצידן של קבוצות אינטרס ומקהילת העסקים. הגורם הבולט בהקשר הינו התאחדות התעשיינים ואנשי העסקים התורכית (tüsİad – türkiye sanayici ve İşadamları derneği). נציגיה דחפו לשינויים בנוגע לזכויות אדם ואזרח ולממשל תקין עוד בתקופה שלפני פסגת הלסינקי. נוסף עליהם נמצאים במחנה זה ארגונים אחרים כגון, הקרן לפיתוח כלכלי והקרן התורכית לחקר כלכלי וחברתי (ikv – İktisadi ve kalkınma vakfı), שהשתמשו באמצעי התקשורת לקידום רפורמות פוליטיות וכלכליות.[23] לצד הגופים הכלכליים, ניתן למצוא במסגרת המערכת הפוליטית את מפלגת "הדרך הנכונה" (doğru yol partisi) וגורמים פרו- אסלאמיים וליברליים.[24]

מנגד ישנם גורמים המביעים חשש לגבי אספקטים מסוימים בנוגע לאיחוד האירופי. איגודי פועלים מרכזיים ממשיכים להיות לאומיים בגישתם לאיחוד, ומוציאים את עצמם מהקואליציה שתומכת באיחוד. טיעוניהם מתרכזים בעיקר באשר לאוטונומיה ולריבונות ובכך שעל תורכיה לשמור על עצמאותה אל מול האיחוד האירופי.[25] לצידם ניתן למצוא גורמים מהאליטה הצבאית, מהשמאל הלאומי וממספר קיצונים המשמיעים את דאגותיהם לגבי נושאים מסוימים בנוגע לרפורמות.[26]

אחד הנושאים סביבם שסביבו היתה אחדות דעים היתה שאלת קפריסין, כאשר הדעה הרווחת היתה שהאיחוד האירופי איננו אובייקטיבי. באחצ'לי האמין שהאיחוד האירופי תמך ביוונים לגבי שאלת קפריסין. לעומת זאת הוא יתמוך במנהיג צפון קפריסין, ראוף דנקטש (rauf denktaş), עד הסוף.[27] לפי ילמאז, "אנחנו עדים לכך שהאיחוד האירופי תומך בצד של קפריסין היוונית ולוחץ עלינו"[28] ואפילו אג'ויט (bülent ecevit), ראש ממשלת תורכיה באותה תקופה, טען ש"כל עוד הצד של קפריסין היוונית נתמך על ידי האיחוד האירופי, לא נראה אפשרי שהוא ילך במסלול של מייעץ"[29] למרות ששני האחרונים היו מודעים לעובדה שיש להגיע לפשרה בקפריסין, הם לא היו מוכנים לקבל את האיחוד האירופי כצד מפשר בעניין.

ביטול עונש המוות היה נושא חשוב, שהיה במוקד הדיון הציבורי היתה השאלה לגבי עונש המוות. באותה תקופה עבדוללה אוצ'ולאן חיכה לביצוע גזר דין מוות בגין פעולות הטרור. באחצ'לי ומפלגתו "הפעולה הלאומית" התנגדו למתן חנינה לאוצ'ולאן. לעומתם קרא אג'ויט לבטל את עונש המוות בטענה שהוצאתו להורג היא בניגוד לאינטרסים של תורכיה. חברי מפלגות "הדרך הנכונה" ו"המולדת" קראו להמיר את עונש המוות במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה.[30]

אחד הנושאים הבעייתיים ביותר היה מתן זכויות תרבותיות לכורדים. לפי ילמאז היה צריך לתת זכויות תרבותיות לכורדים. לעומתו התנגדו באחצ'לי וכן גורמים מהצבא למתן זכויות תרבותיות לכורדים הן בתחום זכויות השידור והן בתחום ההשכלה.[31] באחצ'לי חשש שמתן זכויות תרבותיות לכורדים תבדיל אותם משאר אוכלוסייתה של תורכיה ותחזק בקרבם את השאיפות הלאומיות.[32]

הויכוח בנוגע לרפורמות הגיע לשיאו בקיץ 2002. עד אותו זמן הצליח באחצ'לי בתמיכת חברי מפלגתו בפרלמנט למנוע את העברת הרפורמות. אולם במהלך אותו קיץ מצא עצמו באחצ'לי מבודד מבחינה פוליטית. לא רק ששותפיו לקואליציה תמכו ברפורמות, אלא שגם המפלגות באופוזיציה תמכו באישורן. וכך לאור התמיכה הרבה הועברה בסוף חבילת הרפורמות האירופיות באוגוסט 2002.[33]

סיכום

במערכת היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי דיבר האיחוד בשני קולות. מצד אחד, הוא עודד את תורכיה להמשיך ברפורמות על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים כמועמדת להצטרפות לאיחוד, ומצד שני תמיד היו גורמים מסוימים בין חברי הקהילה האירופית שהתנגדו לצירופה לאיחוד. לאור הדואליות שמאפיינת את מדיניות ההרחבה של האיחוד האירופי, מתקבל הרושם בקרב התורכים שחברי האיחוד אינם רוצים לצרף את תורכיה כחברה שוות זכויות. בקרב אנשי הציבור התורכי יש הדוחפים להמשך המגעים להצטרף לאיחוד. לפי איזאק אלאטון (alaton), מבחירי אנשי העסקים של תורכיה, "קרוב לארבעים שנה אנחנו מנסים להיכנס למשפחה האירופית, עקפו אותנו היוונים, הספרדים, הפורטוגלים, ועכשיו גם מדינות מזרח אירופה. אבל אסור לנו להתייאש … חשוב שתורכיה תתקדם כל הזמן בכיוון הנכון, ברוחו של אטאתורכ ולא תשמוט את הרגל. רק הדורות שאחרינו יצליחו, במוקדם או במאוחר, להכניס את הדגל התורכי לאיחוד האירופי".[34] לעומתם יש גורמים המתנגדים להמשך התהליך ורואים במדיניות האירופית התערבות בחייה הפנימיים של תורכיה ומאשימים את האיחוד האירופי בדו-פרצופיות וטוענים שאין בכוונת האיחוד לצרף את תורכיה לשורותיו. לטענתם, "שום דבר לא יעזור. אם נמלא את כל המשימות האלה, נקבל משימות חדשות. אירופה פשוט אינה רוצה אותנו."[35]

בקרב חברות האיחוד האירופי קיימים חילוקי דעות בנוגע לצירופה של תורכיה כמועמדת לאיחוד. המדינות התומכות בתורכיה רואות את היתרונות בצירופה של תורכיה לאיחוד. תורכיה מהווה שוק גדול למוצרי האיחוד האירופי. הצבא התורכי הינו צבא מקצועי ויכול להוות חלק חשוב ממערך ההגנה האירופי. כמו כן אין להתעלם מהעובדה שמיקומה של תורכיה שבשטחה יש צינורות נפט חשוב להספקת אנרגיה למדינות האיחוד האירופי.[36] לעומתן המדינות המתנגדות לצירופה של תורכיה כמועמדת, מדגישות את המימד התרבותי, היות תורכיה מדינה מוסלמית ומביעות חשש עקב גודלה המספרי שהיא עשויה להשתלט על האיחוד האירופי הן בשל היותה מדינה גדולה והן הפחד שבעקבות האיחוד תוצף אירופה במהגרים תורכיים. מנקודת המבט הכלכלית קיים חשש שהמוצרים הזולים מתוצרת תורכיה יציפו את השוק האירופי ויפגעו במוצרי התעשייה והחקלאות של האיחוד האירופי.[37]

יש לזכור שתורכיה צריכה לעמוד בקריטריונים שנקבעו על ידי מועצת האיחוד האירופי בקופנהגן בכדי להיות מועמדת. למרות שדו"חות ההתקדמות מדווחים שחלה התקדמות ומשבחים את גל הרפורמה שהעבירה הממשלה, עדיין עולה מהדיווחים שישנם מספר תנאים בהם תורכיה אינה עומדת כגון שינויים הנדרשים בחוק העונשין.[38] האיחוד האירופי ביקש מתורכיה לפעול בעניין קפריסין בהתאם לתוכנית הפדרציה של מזכ"ל האו"ם לגבי קפריסין. תורכיה אכן פעלה בכיוון זה אולם תושבי קפריסין היוונית דחו במשאל עם את תוכנית מזכ"ל האו"ם. תורכיה קיוותה כי פתרון משבר קפריסין יפתח ערוץ מהיר להצטרפותה לאיחוד.[39] לאחרונה פרסמה הנציבות האירופית ב-6 לאוקטובר, "שתורכיה עשתה כברת דרך ביישום רפורמות פוליטיות וכלכליות ועל יש מקום לפתיחת משא ומתן בעניין צירופה לאיחוד". אין לשכוח ש"ההמלצה צריכה אישור של כל 25 המדינות החברות". ואין פירוש הדבר כי הצטרפותה של תורכיה וודאית כיוון שהמשא ומתן עלול לערוך כ-15 שנים.[40]

האתר של רון יובל

[1] אריה שמואלביץ, תורכיה במאה העשרים בין מודרניזציה למסורת , (תל אביב, 1997), עמ' 99-100.[2] erkan erdogdu, "turkey and europe: undivided but not united", middle east review of international affairs (meria) journal, 6, 2, (june 2002), p. 41[3] ian o. lesser & stephen larrabe f., turkish foreign policy in an age of uncertainty, (santa monica, 2003), pp. 48-49[4] ibid., p.50 [5] meltem müftüler-baç, "through the looking glass: turkey in europe," turkish studies, 1, 1, (spring 2000), pp.29-30[6] sevilay elgün kaheaman, "rethinking turkey-european union relations in the light of enlargement", turkish studies, 1, 1, (spring 2000), pp. 6-7[7] ibid., p. 8[8] ian o. lesser & stephen larrabe f., pp. 50-51[9] philip robins, suits and uniforms: turkish foreign policy since the cold war, (london)[10] ziya öniş, "domestic politics, international norms and challenges to the state: turkey-eu relations in the post-helsinki era", turkish studies, 4, 1, (spring 2003), pp.12-16[11] william hale, "human rights, the european union and the turkish accession process", turkish studies, 4, 1, (spring 2003), pp.119-120[12] ibid., 119[13] ibid., 117[14] אלון ליאל, דמו-אסלאם: משטר חדש בתורכיה, (תל – אביב, 2003), עמ' 69[15] william hale, pp. 110-112[16] ibid., pp. 113-115[17] ibid., pp.118-119[18] ian o. lesser & stephen larrabe f., pp. 54-56[19] ziya öniş, p. 17[20] gamze avci, "turkey's slow eu candidacy: insurmountable hurdles to membership or simple euro-skepticism", turkish studies, 4, 1, (spring 2003), p. 156[21] ibid. pp. 156-157.[22] ziya öniş, pp. 17-18[23] ibid pp. 19-20[24] gamze avci, p.157[25] ziya öniş, pp. 20[26] gamze avci, p. 157[27] ibid., p.159[28] ibid., ibid.[29] ibid, p.159-160[30] ibid, pp. 160-161[31] ibid, 161[32] אלון ליאל, עמ' 41[33] שם, עמ' 41-43[34] אלון ליאל, עמ' 140[35] שם, עמ' 145[36] שם, עמ' 148[37] אריה שמואלביץ, עמ' 114[38] שרון שדה, "האיחוד צפוי להודיע: יפתח מו"מ לצירוף תורכיה", הארץ, 24/9/2004[39] צבי בראל, "תורכיה תמשיך לעמוד בתור לאירופה", הארץ, 26/4/04[40] איליין שיולינו, "האיחוד: אפשר להתחיל במו"מ לצירוף תורכיה", הארץ,