מרקסיזם ולאומיות חלק ג
תנועות לשחרור לאומי
מרקס ואנגלס. לונדון 1867
עד כה, דן המאמר ברעיונותיהם של מרקס ואנגלס על המדינה והלאומיות באופן מופשט במנותק מהמציאות ההיסטורית בה הם חיו ותפקדו. אדם הוא תבנית נוף מולדתו, הנוף הפיסי והאנושי. נכון הדבר הוא במיוחד להוגי דעות שאינם יכולים להתעלם מהאירועים וההתרחשויות המתחוללים סביבם. התפרצות הסנטימנט הלאומי במהפכות 1848-49 השפיע משמעותית על מרקס ואנגלס בכל הקשור להתייחסותם לתנועות לשחרור לאומי. כדי להבין השפעה זאת, יש לבחון אותה מבעד לשני פרדיגמות עיקריות שבאמצעותן מרקס ואנגלס מנתחים ומבינים תנועות אלו: הפרדיגמה האינסטרומנטאלית ופרדיגמה האסטרטגית (1991(avineri, .
הפרדיגמה האינסטרומנטאלית מתבססת על המושג 'עם היסטורי' (historical nation). 'עם היסטורי' מעגן בתוכו תפיסה פילוסופית – פוליטית שמקורותיה בהגל. הגל מבחין בין לאום ומדינה. עבורו עם (volk) יכול להתקיים כלאום ללא מיסודה של ישות פוליטית מדינית. אולם הוא לא יהווה תרומה ממשית להתפתחות היסטורית אם לא יצליח להגשים את לאומיותו במסגרת המדינה. עמים לא מתורבתים, למשל, נחשבים למשוללים היסטוריה בגלל אי היכולת להקים מדינה. הרוח הלאומית (volkgeist) של עם מורכבת וניזונה מקשרים אמוציונאליים וטבעיים, קירבת דם וקירבה אתנו-תרבותית. על מנת לשמר את אותה הרוח יש צורך באינטראקציה של אותם קשרים אמוציונאליים וטבעיים עם חברה אזרחית בכדי להרכיב את השלם הלאומי. במילים אחרות, הרוח הלאומית מתגשמת במדינה ומוסדותיה האובייקטיבים. עמים שמצליחים להגיע להגשמה זאת הינם 'עמים היסטוריים' (nimni, 1991: 28).
הגל למעשה בוחן את ההיסטוריה לא כרצף שינויים כרונולוגי אלא כהתקדמות טלא-אולוגית בשלבים לעבר מטרה – הגשמה לאומית. מרקס ואנגלס הושפעו רבות מאופן החשיבה ההגליאני ותרגמו אותה לשלבי התפתחות כלכלית. עמים היסטוריים עבורם נחשבו לעמים המסוגלים להיות סוכנים של שינוי היסטורי וטרנספורמציה מכלכלה פיאודלית לכלכה קפיטליסטית מתקדמת יותר היות שרק בכלכלה קפיטליסטית מבשילים התנאים (מבחינת גורמי ייצור, חלוקת עבודה והתגבשות הפרולטריון) לתהליך המהפכני. לחלופין, אם קהילות אתנו-תרבותיות ולינגואיסטיות אינן מסוגלות לשרוד את המעבר מפיאודליזם או כלכלה אגרארית לקפיטליזם (משום שהן קטנות מידי או חסרות מעמד בורגני איתן) וכך ליצור תנאים מהפכניים, הן אינן נחשבות לעם היסטורי. דינן להתמזג עם קהילות אחרות גדולות יותר ולא ליצור מדינה משל עצמן. מדינה, אם תוקם על ידן, תהיה מדינה קונסרבטיבית וריאקציונרית שתעכב את הקדמה (ibid., 23, 33). עבור מרקס ואנגלס, רק לאומיות שמקורה בחברה פיאודלית עם פוטנציאל להיהפך לקפיטליסטית הינה לאומיות פרוגרסיבית (connor, 1984: 7).
הפרדיגמה האינסטרומנטאלית מבוססת במידה רבה על הרעיון של 'עם היסטורי' במונחים המרקסיסטים. מרקס ואנגלס תמכו בתנועות לשחרור לאומי רק, אם לתפיסתם, שחרור לאומי מסוגל להוביל מבחינה אינסטרומנטאלית להתפתחות תעשייתית וכלכלית קפיטליסטית, להצמיח בורגנות ומולה פרולטריון תעשייתי ומהפכני ברמה הלאומית. בסדרת מאמרים שפרסם מרקס ב 1850 על מאבק המעמדות בצרפת הוא טוען:
the development of the industrial proletariat is, in general, conditioned by the development of the industrial bourgeoisie. only under its rule does the proletariat gain that extensive national existence which can raise its revolution to a national one, and does it itself create the modern means of production, which become just so many means of revolutionary emancipation (marx, 1975: 588).
על פי הפרדיגמה הזו, כדי לשגשג הקפיטליזם זקוק ליחידות כלכליות הומוגניות גדולות (avineri, 1991: 640). יחידות כלכליות גדולות אינן מספיקות. בנוסף להן, יש צורך במשטר ריכוזי: "everything that centralizes the bourgeoisie is of course advantageous to the workers", מרקס טוען בחלופת מכתבים עם אנגלס ב 1866 (cummins, 1980: 31).
על מנת להמחיש את מקומה של הפרדיגמה האינסטרומנטאלית בחשיבתם של מרקס ואנגלס, ניתן להשוות את היחס שלהם לשלושה מדינות, שוויץ, גרמניה וספרד. שוויץ עבור אנגלס מהווה דוגמה למדינה ריאקציונרית במרכז אירופה. חוקתה הדמוקרטית לא מחפה על המבנה הפוליטי המבוזר שלה המבוסס על קנטונים מבודדים ואוטרקיים. כל קנטון הוא למעשה קהילה קתולית פטריכאלית המכילה רועי צאן שנשלטים על ידי בעלי אחוזות. מלחמות אזרחים תכופות נגד הבורגנות החילונית והפרוגרסיבית ששולטת ב diet לא מובילים להתקדמות ממשית לקראת בניית אומה מאוחדת שתוביל לריכוזיות שלטונית שהיא כה חיונית להתפתחותו הפוליטית של הפרולטריון ((ibid., 33.
איחוד גרמניה, לעומת זאת, מהווה דוגמה לתהליך רצוי של ריכוזיות. עוד ב 1848 ביטא מרקס את החשיבות באיחודן של הנסיכויות הגרמניות בקריאה לרפובליקה גרמנית אחת בלתי ניתנת לחלוקה כחלק מה 'the demands of the communist party in germany' (ibid.). איחוד גרמניה לא נתפס על ידו כהגשמת חלום רומנטי של החייאת העבר הטאוטוני (teutonic) אלא כחלק מראיית עולם פונקציונאלית לפיה גרמניה לא תוכל להתפתח כאשר היא מחולקת ל 37 מדינות, מיני מדינות וערי מדינה עם חוקים, מנהגים ומטבע נפרדים15 (avineri, 1991: 640). איחוד המדינות יהיה הצעד הראשון לצמיחתה של כלכלה מודרנית כתנאי לצמיחת מודעות פוליטית של הפרולטריון – המעמד שבסופו של דבר יוביל לסוציאליזם. מרקס ואנגלס היו רחוקים מלאהוד את הכס הפרוסי שתחת חסותו אוחדה גרמניה. בנאום שנשא אנגלס בפברואר 1848 בבריסל לרגל היובל השני להפיכת קרקוב, הוא מזהה את פרוסיה ככוח ריאקציונרי לצד אוסטריה ורוסיה:
the first condition for the deliverance both of germany and of poland is in the overturning of the present political state in germany, the downfall of prussia and austria, the driving back of russia beyond the dniester and the dvina (engels in cummins, 1980: 35).
דעתם על פרוסיה לא השתנתה 20 שנה מאוחר יותר, אלא שהם הבינו שפרוסיה היא היחידה שמסוגלת להוציא את איחוד גרמניה לפועל ולפיכך היא בגדר הרע במיעוטו.
מצד שני, ריכוזיות לבדה אינה התנאי היחיד להבטחת פיתוח כלכלי. ספרד התאפיינה בריכוזיות פוליטית תחת מונרכיה שמרנית. השלטון עשה ככל שביכולתו למנוע היווצרותה של חלוקת עבודה אופיינית למדינה קפיטליסטית וריבוי אינטרסים כתוצאה מאינטראקציה כלכלית פנימית. ספרד היא דוגמה למדינה לא מפותחת עם אוכלוסייה המונה פחות מ 15,000,000 ועם משאבים כלכלים לא בשלים. המונרכיה הספרדית מדמה את המונרכיות האירופאיות האחרות רק בשם. במציאות, מבנה השלטון בספרד לא שונה הרבה ממבנה השלטון של מדינות אסיאתיות (ibid., 32).
הפרדיגמה האסטרטגית מבוססת בראש ובראשונה על החשש מרוסיה. רוסיה נתפסה על ידי מרקס ואנגלס כ 'gendarme of european reaction'. מאז כשלון מהפכות 1848-49, הם נתקפו בפחד כמעט אובססיבי שרוסיה הצארית תכשיל כל יוזמה מהפכנית במרכז ומערב אירופה. החשש מפני רוסיה לא היה לגמרי מחוסר אחיזה במציאות. ב 1812-14 וב 1848-9 כוחות צבאיים רוסים סייעו לניצחונם של משטרים ריאקציונרים ושמרניים באירופה – קודם נגד נפוליון והמורשת של המהפכה הצרפתית ולאחר מכן נגד התקוממויות ליברליות בווינה, בודפשט ופראג. בשני המקרים, אבינרי מעיר, המשטרים האירופאים לא היו מסוגלים להחזיק מעמד לבדם ונזקקו לסיוע רוסי (avineri, 1991: 642).
פוביה מפני הצאר הרוסי וההתפשטות הרוסית במזרח אירופה כמקור סכנה אימננטי לכל שינוי סוציו-אקונומי ביבשת מהווים מוטיב מרכזי בכתביהם של מרקס ואנגלס החל משנות ה 50 המוקדמות. מ 1853-1856 ניהל מרקס טור קבוע ב newyork daily tribune שחלק גדול ממנו הגדיש לניתוח מדיניות החוץ הרוסית. מנקודת מבטו, המטרה העיקרית של הצאר הרוסי הינה, לא פחות ולא יותר, השתלטות על אירופה. קו מדיניות זה מאפיין את רוסיה מאז ימיו של איוון השלישי (1462-1505), נכדו של איוון האיום. פטר הגדול (1672-1725) המשיך בכיוון זה כשתחת שלטונו נשאה רוסיה עיניים רעבות למזרח אירופה והאימפריה העותומאנית. מ 1790 – 1853 הוסיפה רוסיה לשליטתה כמות שטחים השווה בגודלה לאימפריה הרוסית לפני 1790. האמצעים המשמשים את הצארים (בייחוד ניקולאס ה 1) להגשים את מטרותיהם כוללים תמיכה בפאנסלאביזם ואת הניסיון להשתלט על טורקיה, על מיצרי הבוספורוס והדרדנלים ודרכם על המזרח הקרוב. מטרותיה של רוסיה במזרח הקרוב באו לידי ביטוי בדיפלומטיה הרוסית הערמומית והתככנית שהובילה למלחמת קרים. הפאנסלביזם משמש כאמתלא ליצירת אימפריה רוסית מההרים הקרפטים עד לים האדריאתי על מנת לחדור ללב ליבה של מרכז אירופה (martin, 1968: 244). אנגלס מעיר על מטרותיה מרחיקות הלכת של רוסיה באמצעות הפאנסלביזם:
…to restore to the slavs all originally slavic territory, to convert austria, with the exception of tyrol and lombardy, into slavic empire… to declare null and void the historical development of the last thousand years… to cut off one third of germany and all of hungary, to change vienna and budapest into slavic cities (engels in ibid.)
מהסיבות הללו מרקס ואנגלס א) תמכו בעצמאות לפולין כאזור חיץ נגד התפשטות הצאריזם, ב) התנגדו למדינות עצמאיות סלאביות היות שאלו עלולות להיהפך לפרוטקטוראטים של הצאר ולנקודת זינוק ממנה תחדור רוסיה עמוק יותר מערבה ליבשת האירופאית (nimni, 1991: 39). כדי לרדת לעומקם של דברים, יש לבחון בנפרד את היחס של המרקסיזם למספר תנועות לשחרור לאומי באירופה.
מזרח אירופה: השאלה הפולנית והעמים הסלאבים
לאורך המאה ה 18 ותחילת המאה ה 19, חולקה פולין ארבעה פעמיים בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. במהלך המאה ב 19 היא תפסה חלק ניכר מהאג'נדה של מהפכנים רדיקלים אירופאים מכל קצוות הקשת הפוליטית – החל מדמוקרטים ליברלים וכלה במרקסיסטים. ההתקוממויות התכופות של פעילים לאומיים פולנים וסיומם בשפיכות דמים עוררו את התפעלותה והערצתה של אירופה. גולים פולנים מצאו מקלט בטוח באנגליה ובצרפת.
כמהפכנים, מרקס ואנגלס התחבטו רבות בשאלה הפולנית בהקשר של מה צריכה להיות עמדתם לגבי התנועה הלאומית בפולין ומה צריכה להיות גישתה של תנועת הפועלים במדינה זאת לרעיון הלאומי. לקראת 1848 החלו מרקס ואנגלס להשמיע בפומבי את תמיכתם בעצמאות פולין. בנובמבר 1847 הצהיר אנגלס בלונדון:
the freeing of germany cannot be accomplished without bringing about at the same time the liberation of the poles from german oppression. hence in this respect, germany and poland have a common interest, and in this sense germany and poland are able to work in common for the liberation of both nations (engels in macdonald, 1941: 325).
מה היו השיקולים לחבירה של ראשי הסוציאליזם המהפכני עם המאבק הפולני?
שיקולים אינסטרומנטאליים לא שיחקו תפקיד בשאלה הפולנית. מרקס ואנגלס אמנם ייחלו למהפכה אגרארית בפולין אולם המרקסיזם נוסח מרקס ואנגלס אינו מרקסיזם מאוחר יותר לניניסטי או מאואיסטי. מהפכה אמיתית עבור מרקס ואנגלס הינה מהפכה המתבצעת בעולם תעשייתי מפותח על ידי פועלים ולא איכרים. פולין לא נתפסה כעם היסטורי פרוגרסיבי אשר בו הבשילו התנאים למהפכת הפרולטריון. במכתב של אנגלס למרקס ממאי 1851 טוען הראשון:
the more i reflect about history the more convinced i become that the poles are a doomed nation [which has] never done anything in history except play heroic quarrelsome acts of stupidity. no moment could be pointed out which poland represented progress even vis-à-vis russia or did anything of historical significance (engels in connor, 1984: 13).
אפילו בהשוואה לרוסיה, התגלמות הריאקציה, פולין לא מציגה פרוגרמה פרוגרסיבית מכל סוג שהוא. במאמר שפרסמו מרקס ואנגלס ב new york daily tribune מהחמישי במרץ 1852, פולין ממשיכה להיות מוצגת כמדינה מפגרת שלא בשלו בה התנאים להתפתחות מעמד פועלים ממשי. נשאלת השאלה האם יהיה זה צעד חכם להקים מדינה פולנית על שטח בשליטה פרוסית כשמשמעותו של אקט זה הינה מתן ערים שלמות לעם שלא התפתח מעבר לשלב הפיאודלי:
…should whole tracts of land inhabited chiefly by germans, should large towns entirely germans be given to a people that has yet had never given any proofs of its capacity of progressing beyond a state of feudalism based on agriculture serfdom? (marx and engels in macdonald, 1941: 329)
למרות זאת, מרקס ואנגלס מעולם לא נטשו באופן מוצהר את תמיכתם ברעיון ההגדרה העצמית לפולין. ב 1880, אפילו, צירפו הם את חתימתם להחלטה רשמית של האינטרנציונאל הקוראת לפולין עצמאית. ניתן לטעון שהיו לכך שיקולים פוליטיים פרקטים. מרקס ואנגלס לא רצו להרחיק אידיאולוגית את האינטרנציונאל מאירופה הדמוקרטית והליברלית בשאלה העוסקת בהגדרה עצמית של עמים. בנוסף, הם חששו שאי תמיכה בפולין תזהה את הקומוניזם עם פאן-גרמניות (שהרי פרוסיה שלטה על שטחים ניכרים בפולין) ושוביניזם, בייחוד לאור תמיכתם באיחוד גרמניה. אולם אין ספק שהשיקול המרכזי בתמיכה בהגדרה עצמית לפולין ניזון משיקולים אסטרטגים. פולין עצמאית תהווה איזור חיץ שיבודד את מרכז אירופה מההשפעה הריאקציונרית של רוסיה. במאמר של מרקס ואנגלס ב new york daily tribune מהחמישי במרץ 1852, נטען כי כל השיקולים לגבי עצמאות פולין הינם משניים לאימפרטיב המרכזי לבלום את השפעת הצאריזם שהוא אויב משותף של התנועה המהפכנית בגרמניה ובפולין:
the question of delineation between the different revolutionized nations would have been a secondary one to that of first establishing a safe frontier against a common foe (ibid.).
יותר מ 20 שנה לאחר מכן, במאמר שהופיע בעיתון המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, volksstaat, ב 1874, אנגלס מזהיר את הפועלים הגרמנים נגד הסכנה הרוסית וטוען כי במאבק עתידי יוכלו הם לסמוך על עזרת אחיהם בפולין (ibid., 330).
גם בתמיכה בפולין על רקע אסטרטגי ישנן עליות ומורדות. שנת 1848-9 והשנים המידיות לאחר מכן מציינים את שיא תשומת הלב של מרקס ואנגלס לשאלה הפולנית. macdonald מסביר זאת בכך שהם ראו בפולין כלי שרת למשוך את רוסיה למעורבות במרכז אירופה. הענקת עצמאות לפולין קרוב לוודאי שתגרור את רוסיה למלחמה. התערבות רוסית בגרמניה תפיח רוח חיים בכוחות הליברלים הגרמנים שהיו בנסיגה מול הכוחות הריאקציונרים ותוביל את ההמונים בנסיכויות הגרמניות השונות לנטישת המפלגות השמרניות תוך התרכזות סביב כוחות פרוגרסיביים התומכים ברפובליקה גרמנית מאוחדת.
משיכת רוסיה למעורבות פעילה בגרמניה על רקע שאלת פולין, אם כן, היווה קו מדיניות מרכזי שהנחה את ראשי האינטרנציונאל בשנים אלו. הרציונאל מאחורי מדיניות זאת היה הלקח ההיסטורי שהפיקו מרקס ואנגלס מהמהפכה הצרפתית 50 שנה לפני כן. על פי תפיסתם, המהפכה הצרפתית כמעט ונכשלה כשהכוחות המלוכניים קרובים היו לביסוס מחדש של מעמדם במדינה. אולם התערבות חיצונית כאשר האומה הצרפתית הותקפה על ידי קואליציה של מדינות שמרניות הפיחה רוח חיים בתנועה המהפכנית בצרפת, הביאה לתפיסת השלטון בידי כוחות רדיקלים ולהקמת הרפובליקה הראשונה. אין שום סיבה שהסיטואציה בצרפת של סוף המאה ה 18 לא תחזור על עצמה בגרמניה של אמצע המאה ה 19 כשהפעם ההתערבות החיצונית תבוא מצדה של רוסיה (ibid., 322-3).
מדברים אלו ניתן ללמוד שהתמיכה של מרקס ואנגלס בהגדרה עצמית לפולין לא נבעה מתמיכה ברעיון ההגדרה העצמית. סוגיית פולין מעולם לא הטרידה אותם כסוגיה נפרדת בפני עצמה. פולין נתפסה כפיון במשחק גדול יותר שסבב סביב עתיד המהפכה באירופה.
טיפולם של מרקס ואנגלס בסוגיית עתידם הלאומי של העמים הסלאבים מציין קווי דמיון ושוני לשאלה הפולנית. בניגוד לפולין, מרקס ואנגלס התנגדו נחרצות לתנועות סלאביות להגדרה עצמית. בניגוד לפולין שיקולים אינסטרומנטאליים שחקו תפקיד משמעותי בכל הקשור ליחס של המרקסיזם לסוגיה הסלאבית. בדומה לפולין, מרקס ואנגלס השקיפו על הבעיה הסלאבית מבעד לעדשות אסטרטגיות.
העמים הסלאבים נתפסו על ידי מרקס ואנגלס כעמים ריאקציוניים חסרי היסטוריה שסווגו בתחתית הסולם החברתי באירופה. קְסֶנוֹפוֹביים, בעלי מודעות אתנו-תרבותית צרת אופקים, ובעלי כלכלה המבוססת על חקלאות זעירה אינדיבידואליסטית – הסלאבים מבטאים את ההפך הגמור מהחזון הפרוגרסיבי והקוסמופוליטי הסוציאליסטי. הסיכוי של העמים הסלאבים במזרח אירופה להתקדם לכלכלה שמבחינה אינסטרומנטאלית תוביל לקפיטליזם כתנאי למהפכה קומוניסטית שואף לאפס (martin, 1968: 236). מאמר של מרקס מה 15 למרץ, 1852 מתאר את התנועה הסלאבית לשחרור לאומי כ:
…ludicrious … anti historical movement… a movement which intended nothing less than to subjugate the civilized west under the barbarian east, the town under the country, trade manufacturers, intelligence , under the primitive agriculture of slavonic serfs (marx in connor, 1984: 24).
כפי שמשתמע מדברים אלו של מרקס, הוא ואנגלס לא רק שראו בעמים הסלאבים כנחשלים אלא גם כגורם העלול להדביק ולדרדר את המערב לעבר נחשלות פוליטית וכלכלית דומה. אנגלס לא שכח שהעמים הסלאבים של האימפריה האוסטרו-הונגרית – הקרואטים, הסלובנים, הצ'כים והסלאבים של דלמטיה ומורביה – עזרו למונרכיה האוסטרית ולצאריזם הרוסי לדכא את מהפכות 1848 בווינה, קרקוב, לבמרג והונגריה. מהבחינה הכלכלית, מרקס מעיר, מדינה דרום סלאבית מפגרת תפגע במדינות מפותחות כשהיא, למשל, תנתק את הגישה של הונגריה לים האדריאטי. השאיפות הלאומיות של כמה עמים סלאבים בטלים בשישים מול שלומן הכלכלי של מדינות מתקדמות ומתועשות:
…when it is a question of the existence, of the free development of all the resources of great nations, then such sentiments as consideration for a few scattered … slavs will decide nothing (marx in martin, 1964: 236).
מרקס יוצר הבחנה בין 'great nations' לעמים סלאבים. אנגלס לוקח הבחנה זאת צעד אחד קדימה כשהוא מדבר על לא פחות ממאבק בין ציוויליזציות, ציוויליזציה אירופאית מתקדמת מול ברבריות סלאבית מזרחית:
the austrian german and magyars will be set free and wreak a bloody revenge on the slav barbarians. the general war which will then break out will smash this slav sonderbund and wipe out these petty hidebound nations, down to their very names… the next world war will result in the disappearance from the face of the earth not only of reactionary classes and dynasties, but also of entire reactionary peoples. and that too is a step forward (engels in cummins, 1980: 40).
מעבר לגזענות הנשמעת כאן, אנגלס למעשה מעלה את האפשרות של מלחמה עולמית טוטאלית בין הגרמנים לסלאבים אם כי מסיבות שלאו דווקא הוא התכוון אליהם. הוא חוזה את מלחמת העולם הראשונה והשנייה. על מנת למנוע התנגשות, עתיד העמים הסלאבים צריך לכלול אובדן של זהות אתנית אינדיבידואלית והיטמעות ביחידות כלכליות גדולות יותר כמו הונגריה, אוסטריה או גרמניה. כפי שהברטונים נטמעו באומה הצרפתית והבאסקים באומה הספרדית, כך הסלאבים – שהם שאריות של עמים שנותרו לאחר אלף שנים של בלבול היסטורי – נידונים להעלם כקבוצות אתנו-תרבותיות נבדלות. זהו מהלכה המתבקש של ההיסטוריה, זאת היא התנועה הטבעית ממזרח למערב (ibid., 38).
מהזווית האסטרטגית, הרעיון של מדינות בודדות או פדרציה סלאבית קודם על ידי גורמים שונים באינטרנציונל בראשם האנרכיסט בקונין (bakunin). רעיון זה הדיר שינה מעיניהם של מרקס ואנגלס. חששם גבר כאשר ב 1862 הרוזן alexander wielopolski, בחסות הצאר אלכסנדר השני, יצא ביוזמה של מתן אוטונומיה לאזור תחת השליטה הרוסית בפולין. כשלון המרד הפולני ב 1863 נגד רוסיה (מרד שכלל אדומים, לבנים ואיכרים בתביעה לאיחוד פולין) וצעדי הנגד של האחרונה, בכללם סיפוח פולין לחלקים המערביים של האימפריה הרוסית, המחישו למרקס ואנגלס את כוונות ההתפשטות של הצאר במזרח אירופה. כעת יותר מתמיד הם החזיקו בדעה שסיפוח העמים הסלאבים לגרמניה, פולין והונגריה ישמש כ cordon sanitaire נגד האימפריאליזם הרוסי (martin, 1968: 237).
מערב אירופה: אירלנד ואנגליה
השאלה האירית תפסה מקום חשוב באג'נדה של האינטרנציונאל הראשון. מרבית החברים בארגון תמכו בעצמאות לאירלנד מתוך שיקולים אתיים של הזכות להגדרה עצמית. את מרקס ואנגלס הנחו שיקולים אחרים כפי שמרקס מדגים בסיכום העמדה של האינטרנציונל לגבי אירלנד:
its first need is to forward the social revolution in england. to this end the main blow must be struck in ireland. the resolutions of the general council on the irish amnesty serve only as an introduction to other resolutions which will declare, quite apart from any question of international justice, that a preliminary on the emancipation of the english working class is to transform the present forced union (that is to say, the enslavement of ireland) into a free and equal confederation if possible, into a complete separation if need be [my emphasis] (marx in boyle, 1972: 49).
מדברים אלו ניתן ללמוד שמרקס יוצר הפרדה בין סוגיות אתיות של צדק בינ"ל לבין שיקולים אינסטרומנטאליים בתמיכתו בעצמאות אירית, שיקולים המונעים על ידי קידום מהפכה באנגליה ושחרור הפועל האנגלי. מבט מעמיק על האימפרטיב שעמד מאחורי התמיכה של ראשי המרקסיזם העולמי באירלנד יבהיר זאת.
חוקרי ביוגרפיה יכולים להצביע על כך שלאנגלס הייתה קירבה אישית לנושא האירי. אשתו, ליסה בורנס, ואחותה, מרי ברנס, היו בנותיו של מהגר אירי עני16. הוא ביקר באירלנד לפחות שלוש פעמים במהלך חייו, ב 1856, 1869 וב 1891. אולם מעבר לכך, אותו ואת מרקס הנחו שיקולים ממשיים בתמיכתם באירלנד. ראשית, לדעתם בקרב האוכלוסייה האירית הבשילו התנאים למהפכה. אירלנד של המחצית השנייה של המאה ה 19 סבלה מתשישות כלכלית ופוליטית. הרעב החמור של שנות ה 40 גרם לדלדול אוכלוסין משמעותי כתוצאה ממקרי מוות ומהגירה מסיבית בעיקר לארה"ב. העדר מכסי מגן נגד סחורה אנגלית תחרותית פגע קשות בתעשייה ובפועל האירים. מרקס נותן ביטוי למצב הכלכלי הקשה באירלנד בנאום הפתיחה שלו לרגל הקמת האינטרנציונאל בלונדון, 1864:
…the people of ireland, gradually replaced by machinery in the north, and by sheep-walks in the south, though even the sheep in that unhappy country are decreasing, it is true, not at so rapid a rate as the men (marx, 1975: 513).
מהבחינה הפוליטית, לקראת סוף שנות ה 50, אירלנד החלה מתעוררת משיתוק מערכות שהיה תוצאה של כשלון ההתקוממות ה irish confederate ב 1848-9 ולאחר מכן התפרקות המפלגה האירית העצמאית ואיגודי העובדים. איגודים חדשים החלו לפעול בדבלין תוך תיאום הדדי הדוק (the united trades association). ב 1858 הקים james stephen, גולה אירי מהתקוממות 1848-9, ארגון צבאי מחתרתי בשם ה irb (irish republican brotherhood) כחלק מהתארגנות של מהגרים אירים בארה"ב שנקראה the fenian society. ה irb שם לעצמו למטרה הקמת רפובליקה אירית עצמאית עם אג'נדה אנטי-כנסייתית – מה שהקנה לו תמיכה של האינטרנציונאל שקיים קשר הדוק עמו באמצעות אישים כמו j.p. macdonnell (מזכיר האינטרנציונאל לנושא אירלנד).
בנוסף לכך, אנגלס החזיק בדימוי רומנטי חיובי של הפועל האירי בכל הקשור לטמפרמנט מהפכני. ב 1843 הוא כתב על האירים:
men who have nothing to lose, two-thirds of them not having a shirt to their backs, they are real proletarians and… moreover, irishmen – wild, head strong, fanatical gaels. if one has not seen the irish, one does not know them. give me two hundred thousand irishmen and i can overthrow the entire british monarch
במקום אחר הוא כותב:
the weather, like the inhabitants, is full of violent contrasts: the sky is like an irish woman's face, rain and sunshine succeed each other suddenly and unexpectedly, and there is none of the humdrum greyness of england (engels in cummins, 1980: 109).
ראוי יהיה להשוות תדמית זאת על האירים לתדמית שאימצו אנגלס ומרקס על העמים הסלאבים (ראה לעיל).
למרות זאת, חשוב להדגיש שכמו פולין אירלנד לא נתפסה על ידי מרקס ואנגלס כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי למשהו חשוב הרבה יותר – מהפכה באנגליה. אנגליה, the metropolis of capital, היוותה עבורם את היהלום שבכתר של הסוציאליזם. אנגליה היא המקור שממנו תתחיל המהפכה הקומוניסטית באירופה. ב confidential communication (1870), מרקס מסביר מדוע. לטענתו, למרות שסביר לצפות שהיוזמה הראשונה למהפכה באירופה תגיע מצרפת, רק אנגליה לבדה יכולה לשמש מנוף למהפכה כלכלית ממשית. רק באנגליה בשלים התנאים כמעט במלואם למעבר לשלטון הפרולטריון על פי חוקי האבולוציה שמתווה המטריאליזם-היסטורי עליו מבוסס המרקסיזם. באנגליה:
· כמעט ולא נשארו איכרים ומרבית הרכוש מרוכז בידיים מעטות.
· אנו נתקלים בתהליך ייצור קפיטליסטי מלא כשכוח העבודה מרוכז בקנה מידה גדול תחת שליטה של הבורגנות.
· מרבית האוכלוסייה מורכבת מפועלים בשכר.
· התארגנות מעמד הפועלים תחת איגודים מקצועיים הגיעה לבשלות.
· שליטה על שווקים עולמים תביא לתהליך מהפכני דומסטי שיגלוש לרמה הבינ"ל.
במילים אחרות, באנגליה הבשילה המערכת הכלכלית החומרית לקראת התהליך של הריסתה ובנייתה מחדש (marx in cummins, 1980: 110).
הקשר ביו אירלנד לאנגליה הינו קשר הדוק ולמה שיתרחש באירלנד תהיה השפעה ישירה ומכרעת על אנגליה. החל משנות ה 70 הבינו מרקס ואנגלס שהדגל האדום לא יתנוסס כל כך מהר מעל צריחי המגדלים האירים. הקמת הקומונה הפריסאית וכישלונה לא עורר הדים באירלנד כמצופה. סניפי האינטרנציונל, שהוקמו במדינה החל מ 1872, דיווחו ללא הרף על הטרדות מהכנסייה הקתולית ומהמשטרה. עם זאת, מרקס ואנגלס קיוו שעצמאות אירית תחולל שינוי מבורך באנגליה. שליטה אנגלית על אירלנד משחיתה את הפועל האנגלי ופוגעת בפוטנציאל המהפכני שלו. במקום שיחוש סולידאריות ושותפות גורל עם אחיו האירי, הפועל האנגלי נמצא בקונפליקט איתו. הפועל האנגלי רואה באירי כגורם מתחרה הפוגע ברמת חייו. הפועל האנגלי מפתח תחושת עליונות מסולפת כלפי האירים בהיותו בצד הכובש ולפיכך מפתח דעות קדומות דתיות ולאומניות נגד תושבי אירלנד באותו האופן שבו האדם הלבן חש כלפי האדם השחור בארצות הברית. האנטגוניזם בין הפועל האנגלי לאירי מחוזק באופן מלאכותי על ידי הבורגנות האנגלית שמצליחה להפריד בין הפועל האנגלי לאירי. בסופו של דבר הכיבוש האנגלי של אירלנד הופך את הפועלים האנגלים לקורבנות של אידיאולוגיית המעמד השליט באנגליה ולפיכך לאימפוטנטים פוליטיים. ולראייה, אנגלס מצביע על תוצאות הבחירות באנגלייה ב 1868 שהראו התחזקות ברורה של מפלגות שמרניות (ibid., 114). שחרור הפועל הבריטי עובר דרך שחרורה של אירלנד.
בנוסף, אירלנד משמשת כסוללת המגן של האריסטוקרטיה הקרקעית האנגלית. בעלי האחוזות האנגלים הפכו את אירלנד לאסם התבואה של אנגליה ונהנים מזרימה של מוצרי מזון וצמר במחירים מוזלים למשק האנגלי. שחרור אירלנד יהיה בגדר מכה ניצחת לאריסטוקרטיה הבריטית כשהיא תאבד את מקור העושר העיקרי שלה ואת חוסנה המוסרי המתבסס על כיבושה של אירלנד (boyle, 1972: 48). מסמך רשמי שנוסח על ידי מרקס עבור מזכירות האינטרנציונל ב 1869 טוען:
if england is the fortress of european landlordism and capitalism, then the only point from which a strong blow can be struck at official england is ireland. above all, ireland is the fortress of english landlordism. if it falls in ireland then it will inevitably fall in england also (marx in martin, 1968: 237).
ניתוח ומסקנות
הפרק הראשון במאמר, דן בלאומיות במונחים של קשר אופקי המוגדר כתחושת קירבה אתנית ושייכות בין אינדיבידואלים באוכלוסיה אשר מושפעים משפה, היסטוריה, מסורת ומנהגים משותפים ובמונחים של קשר אנכי המבוסס על הזדהות ונאמנות של קבוצת אוכלוסיה למדינה ולמוסדותיה הייצוגיים. המרקסיזם הקלאסי מסרב להכיר בחשיבותו של קשר אופקי ואלמנטים אתנו-תרבותיים בכל הקשור לסוגיית הלאומיות. כחלק מהמטריאליזם ההיסטורי המאפיין את חשיבתם של מרקס ואנגלס, תופעת הלאומיות היא פועל יוצא של רדוקציה לכוחות כלכליים. יחידת הניתוח המרכזית של המרקסיזם היא המעמד ולא הקבוצה האתנית. הקשר בין פועלים במקומות שונים בעולם חוצה גבולות של לאום, ואמצעי ייצור ומאפייני מערכת כלכלית מביאים לאחידות בין מדינות החולקות אותם. המערכת מאופיינת לא בהבדלים אתניים או לינגוויסטיים אלא ברמות פיתוח כלכליות – חומריות שונות, פיאודליזם מול קפיטליזם, הכפר מול העיר.
קשר אנכי בין קבוצת אוכלוסייה למדינה, מה שיוצר את החברה האזרחית, הוא תוצאה של אידיאולוגיה. אך גם אידיאולוגיה במרקסיזם היא תוצאה של מאבק בין כוחות כלכליים ולא לאומיים. כחלק ממערכת של 'מבנה על', אידיאולוגיה נקבעת על ידי חלוקה למעמדות כשהמעמד החזק מבחינה חומרית , השולט על אמצעי הייצור, הוא זה שמכתיב את הטון. לכן ניתן למצוא מקום להזדהות של האינדיבידואל עם המדינה, הזדהות זאת היא נגזרת של אינטרסים חומריים המשרתים את הבורגנות. הפרולטריון, אם בידיעתו או לא, מגשים אותם. ההיסטוריה, ועקרון זה הוא בורג הארכימדס עליו סובבת הפרדיגמה המרקסיסטית, אינה מונעת על ידי אידיאות. לדת, פילוסופיה ותרבות אין בה מקום מחוץ לפעילות גומלין של גורמים חומריים וכוחות ייצור כפי שמועיד הטקסט המכונן של ה german ideology על מהות המרקסיזם:
[marxism] …remains constantly on the real ground of history; it does not explain practice from the idea but explains the formation of ideas from material practice; and accordingly it comes to the conclusion that all forms and products of consciousness cannot be dissolved by mental criticism, by resolution into self-consciousness or transformation into 'apparitions,' 'spectres,' 'fancies,' etc., but only by the practical overthrow of the actual social relations which gave rise to the idealistic humbug; that not criticism but revolution is the driving force of history, also of religion, of philosophy and all other types of theory. [marxism] shows that… in history… at each stage there is found material result: a sum of productive forces… (marx and engels, 1975: 164).
נסיר מהמשוואה משתנים אידיאיים, 'idealistic humbug' בלשונם של מרקס ואנגלס, ונשאר עם רדוקציה כלכלית בהבנת תופעת הלאומיות.
המרקסיזם הקלאסי היא תיאוריה חברתית שנועדה לספק פתרונות לעולם טוב יותר. ניתן לראות זאת בפרוגרמה של מרקס ואנגלס לגבי עתידה של המדינה. בחזון שנחשב היום לאוטופי, המדינה עתידה להעלם ובמקומה תיווצר חברה המבוססת על אחווה קוסמופוליטית ללא רכוש פרטי וללא מעמד. על פי החוקים של האבולוציה ההיסטורית– כלכלית, עתיד זה הוא בלתי נמנע. האמנם? תיאוריה חברתית נמדדת במידה בה היא מתגשמת בפרקטיקה. בכיוון זה המרקסיזם אינו יכול לזקוף לצידו הצלחה ממשית. מרקס ואנגלס מסיימים את המניפסט הקומוניסטי בקריאה לפועלי העולם להתעלות מעל הבדלים לאומיים ולהתאחד. ב 1914 היו אלו הבדלים לאומיים שהביאו את הפועלים להקיז דמו אחד של השני בשם המדינה והלאום. מדוע נכשל המרקסיזם בלהעריך את כוחה של הלאומיות?
שאלה זו אינה פשוטה כלל וכלל וניתן להתחיל לחפש לה פתרונות אצל אבי הפסיכו-אנליזה. ב civilization and its discontents (1930), זיגמונד פרויד טוען שכל נוסחא הקוראת לחיסול יריבות בין בני אדם על ידי הפיכת סדרים חברתיים וחיסול הרכוש הפרטי, כדרכו של המרקסיזם, היא בלתי מציאותית. בני אדם נוהגים באגרסיביות אחד כלפי השני עוד מהשלב בו הם חיים יחדיו כעוללים בלול התינוקות:
aggressiveness was not created by property. it reigned almost without limit in primitive times when property was scanty, and it already shows itself in the nursery almost before property has given up its…primal form (freud, 2001: 113, vol. 21, standard ed.).
הנס מורגנטאו מעיר שמדינת הלאום מהווה נתיב לתיעול אותה האגרסיביות האינהרנטית של האדם היות ש
the state has become in the secular sphere the most exalted object of loyalty on the part of the individual and at the same time the most effective organization for the exercise of power over the individual.
מצד אחד המדינה מרסנת את האדם אך מצד שני מה שהאדם אינו יכול להשיג בשם רצונותיו הפרטיים, הוא משיג בתוקף המדינה על ידי העתקת היצרים שלו לזירה הפוליטית. חיפוש אחר עוצמה חסרת גבולות שברמה האישית נחשב מגונה, ברמה המדינתית נתפס כאקט מבורך של פטריוטיזם (morgenthau,1946: 197-198). המחיר ששלמה האנושות במלחמות העולם עבור פטריוטיזם למדינה ולעם הוא כבד מנשוא.
אולם אם אנו מעוניינים להישאר במסגרת הטרמינולוגיה המטריאליסטית של המרקסיזם ולהימנע מ 'idealistic humbug', nimni מציע מספר הסברים שבאמצעותם ניתן להעריך ולהבין את הסיבות לכישלון של מרקס ואנגלס למדוד את כוחה של הלאומיות (nimni, 1991: 3-7). המרקסיזם, לטענתו, מתאפיין בניסיון לתחום תופעות חברתיות במסגרת ההיגיון של כוחות ייצור. הרבגוניות של התופעה הלאומית מתריסה כנגד כל ניסיון לכבול אותה תחת הסבר מונוליטי אחד המתבסס באופן בלעדי על חוקי הכלכלה הפוליטית. יש לזכור שניסיון כזה אינו נחלתה הבלעדית של התיאוריה המרקסיסטית. מרקס ואנגלס היו בניה של ההשכלה ומסורת החשיבה המערבית. מסורת זו תמיד הונחתה על ידי ראיית עולם אונטולוגית דטרמיניסטית ואוניברסאלית.
הלאומיות כתופעה חברתית פועלת על פי כוחות ספציפיים ולוקאליים, שלא תמיד עונים להגיון סיבתי דטרמיניסטי. באותו האופן שבו ניתן להבין את תיאורית הכבידה הניוטונית או תיאורית היחסות של איינשטיין. המרקסיזם אינו מסוגל לגלות הבנה לתופעות חברתיות אשר חומקות מהיגיון וקו מחשבה כוללניים. פער בלתי נמנע נוצר בין הניסיון של מרקס ואנגלס להסביר את המציאות לבין המציאות עצמה. נוח היה להם להסביר כל אירוע לאומי פרטיקולארי כפונקציה של מאפיינים קבועים תחת תכלית אחת לא משתנה: מאבק מעמדות ומודעות מסולפת כתוצאה מ'מבנה על' אידיאולוגי המשרת את הבורגנות ומונע מהפועלים להגשים את ייעודם – הריסתה של הבורגנות. פעמיים רבות מרקס ואנגלס תפסו אירוע לאומי שלא תאם את ראיית עולמם במונחים של סטריאוטיפים דתיים ותרבותיים. בולט בהקשר זה יחסם לקבוצות האתניות הסלאביות כעמים נחשלים שאינם חלק מהתפתחות היסטורית הנמדדת במונחים מערב אירופאים.
nimni טוען שאחד הכשלים המרכזים של המרקסיזם הקלאסי בהתמודדותו עם השאלה הלאומית היא הסתמכותו על היגיון אבולוציוני אוניברסאלי. ההיסטוריה בראייה מרקסיסטית נתפסת כתהליך מתמשך הבנוי מסדרה של התקדמות משלב אחד לאחר על פי היררכיה וסדר קבועים. אין מקום לזיגזג היסטורי שישבור תבנית לא משתנה טלא-אולוגית שתכליתה מעבר מפיאודליזם לקפיטליזם ולאחר מכן לשלב של מהפכה, דיקטטורה של הפרולטריון ולבסוף יצירת חברה חסרת מעמדות ;אין אפשרות לפרטיקולריזם ולדילוג על שלבי התפתחות. דוגמא בולטת לכך היא התייחסותם של מרקס ואנגלס לרוסיה. על פי ההיגיון האבולוציוני שהנחה אותם, הם שללו את האפשרות של מהפכה ברוסיה כמדינה אגרארית לפני שהמערב המתועש יעבור מהפכה בעצמו. במאמר שכתב אנגלס שנה לפני מותו ב 1895, russia and the social revolution reconsidered, הוא מביע תובנה זאת באופן ברור וחד משמעי:
only when the capitalist economy has been overcome in its homeland and the countries of its flowering, only when the backward countries see by this example 'how the job is done', how modern industrial productive forces can be made to serve the collectivity as socially owned property – only then can they tackle this shortened process of development (engels in martin, 1968: 252).
התיאוריה המרקסיסטית הייתה צריכה להמתין שנות דור להופעתו של לנין כדי להוכיח שקומוניזם יכול להתפתח במדינות שאינן מערביות ואינן תעשייתיות אלא אגראריות.
כשל מרכזי נוסף שמאפיין את המרקסיזם בהקשר הלאומי הוא המשקל הבלעדי שניתן לכוחות ייצור בהבנתן של תופעות חברתיות – דבר הכובל את הניתוח המרקסיסטי לרדוקציוניזם כלכלי. האקסיומה, nimni מוסיף, לפיה כוחות ייצור קובעים התנהגות של עמים שונים העמידה מכשולים רבים בפני המרקסיזם בניסיונו להתמודד עם תופעת הלאומיות. לעיתים תכופות, זהויות לאומיות פרטיקולאריות מתעלות מעל דיכוטומיה מעמדית וקהילות לאומיות לא תמיד פועלות על פי ההיגיון הנוקשה של חוקי הכלכלה הפוליטית. במילים אחרות, לא ניתן לכבול את התופעה הלאומית לכוחות כלכליים בלבד. ניסיון המאה ה 20 ממחיש זאת. בברית המועצות סטאלין שילב לאומיות וקומוניזם כשדחה את הרעיונות של טרוצקי למהפכה מתמדת למען הסיסמא של סוציאליזם במדינה אחת. סטאלין גם השתמש בסיסמאות לאומיות בימי מלחמת העולם השנייה על מנת להפיח מוראל בחייליו. הוא לא השתמש בנוסחאות מתחום הכלכלה. הקומוניזם הוייטנאמי מבית היוצר של הו צ'י מין נשא גוון לאומי ורוד יותר מאשר אדום. נאומו של חרושצ'וב בדבר דרכים רבות לסוציאליזם בקונגרס המפלגה הקומוניסטית ה 20 ב 1956 והסכסוך הסינו-סובייטי ממחישים יותר מכל את אי היכולת להתייחס לקומוניזם כמקשה מונוליטית הפועלת על פי חוקיים כלכליים דטרמיניסטים. הפרדיגמה המרקסיסטית זקוקה הייתה להוגים נוספים בדמותם של gramsci ו otto bauer על מנת לכלול בתפיסת עולמה את האפשרות לורסטיליות וגיוון לאומי.
הערות וביבליוגרפיה לשלושת החלקים:
1) the german ideology נכתב בשנים 1845-46. אולם הוא פורסם לראשונה בשנת 1932 במוסקבה על ידי "המוסד לאנגלס ומרקס".
2) כתבים אחרים של מרקס ואנגלס מרחיבים על השלב בו נוצרה המדינה. המניפסט הקומוניסטי, ה german ideology או contribution to the critique of political economy מסבירים שהתרחבות המסחר, הייצור והשווקים יצרה את הצורך בריכוזיות והביאה להתפרקות מבנים חברתיים מבוזרים דוגמת הפיאודליזם לטובת התגבשותן של מדינות.
3) robinsonades לקוח מהרומן המפורסם של דניאל דפו מ 1719 – robinson crusoe. דמותו של רובינזון קרוסו מסמלת עבור מרקס את האינדיבידואל שמתמודד מול כוחות הטבע תוך הסתמכות עצמית על כוחותיו ויכולתו האישית במנותק ממסגרת חברתית.
4) מרקס ואנגלס אף הגדירו את האינדיבידואל במונחים של מה שהוא מייצר בעבודה. למשל ב the german ideology:
… in the course of historical evolution, and precisely through the inevitable fact that within the division of labor social relationships take on an independent existence, there appears a division within the life of each individual, in so far as it is personal and insofar as it is determined by some branch of labor and the conditions pertaining to it. (we do not mean it to be understood from this that, for example, the rentier, the capitalist, etc., cease to be persons; but their personality is conditioned by quite definite class relationships and the division appears only in their opposition to another class…) (my emphasis) (marx and engels, 1975: 199).
5) מרקס ואנגלס מזהים את ה whigs בברטניה כמעמד החזק ביותר שמייצג את הבורגנות במה שהם מגדירים כ 'bankocracy'.
6) ניתוח אידיאולוגיה שולטת כתכתיב של בעלי העוצמה מהווה מוטיב קבוע בתיאוריות ביקורתיות ולאחר מכן בתיאוריות פוסט-מודרניות, למשל הזהות האפיסטמולוגית של עוצמה / ידע שפוקו יוצר.
7) ברפובליקה, אפלטון מגדיר episteme ו doxa כמציאות וחזות של המציאות בהתאמה. episteme משמעותה ידע אמיתי של המציאות באמצעות הבנה ובתהליך רציונאלי. מבחינה אטמיולגית doxa נובעת מהפועל dokain שמשמעותו 'to seem' ולפיכך היא מציינת הנחה, אמונה או דעה ולא מציאות אוטנטית. (plato, 1974: 205).
8) הגל טוען שהמציאות מובנת במונחים של רעיון או רוח, geist, שנחשפים בתהליך ההיסטורי. רעיונות נחשפים בהיסטוריה לא באמצעות סיבתיות מודעת אלא כתכלית במחשבה ובמפעל האנושי. התכלית היא אחדות בין רעיון למציאות. האחדות נעה בסדרה של קונפליקטים ששואפים לפתרון כשתזה ואנטי-תזה נהפכים לסינתזה. אולם הפתרון הוא לעולם אינו סופי והסינתזה מהווה בסיס לאנטי-תזה נוספת כ negation of negation.
מוסדות פוליטיים וחברתיים מהווים אובייקטיביזציה של הרוח ההיסטורית, הם הרוח המתגלמת במציאות. למעשה כל הקיים בהיסטוריה האנושית קיים בתוקף צורך רציונאלי. אבל עם הזמן מוסדות מאבדים את הרציונאל שלהם ונהפכים למיושנים וחסרי צורך. המונרכיה הצרפתית איבדה את הממשות שלה ב 1789 ולפיכך נהפכה ללא רציונאלית. הרעיון של תכלית היסטורית והכפפת מציאות היסטורית לצורך רציונאלי מעניקים לתורתו של הגל נימה טלא-אולוגית ולפיכך מהווים מושא לביקורת.
מרקס קיבל את הנוסחא הדיאלקטית של הגל בצורתה הכללית. אולם עבורו הדיאלקטיקה לא מתקיימת במישור המטא-פיסי הרעיוני אלא במציאות החומרית היום – יומית. אצל הגל כיוון המחשבה הוא מהרעיון למציאות. אצל מרקס ואנגלס הכיוון הוא מהמציאות לרעיון כפי שהאחרונים מעירים ב the german ideology:
in direct contrast to german philosophy which descends from heaven to earth, here we ascend from earth to heaven (marx and engels, 1975: 154).
9) עבור מרקס ואנגלס חלוקת עבודה ורכוש פרטי נגזרים אחד מהשני כשהראשון הוא הפעילות הכלכלית ואילו השני הוא התוצאה או המוצר של הפעילות הכלכלית. ב the german ideology נכתב:
division of labor and private property are, moreover, identical expressions: in the one the same thing is affirmed with reference to activity as is affirmed in the other with reference to the product of activity (ibid., 160).
10) אבינרי מעיר שהביטוי במקור הוא של eric hobsbawm.
11) המאמר פורסם לראשונה ב 1852 במגזין המהפכני die revolution בניו יורק.
12) בהקשר זה יהיה מעניין להתבונן על הניתוח של אנגלס את החברה האמריקאית מפמפלט פוליטי שנכתב על ידו ב 1891 לכבוד השנה ה 20 לקומונה הפריסאית. בפמפלט הוא טוען שבארה"ב הגה השלטון נתון בידי שתי מפלגות שמתחלפות באופן קבוע. במקורן אמורות היו המפלגות לשרת את העם האמריקאי אולם בפועל הן מנצלות את המדינה לצרכיהן כשהפוליטיקה נהפכה לעסק כלכלי. מרקס מכנה אותן 'כנופיות של ספקולנטים פוליטיים' ו'קרטלים' ואת הפוליטיקה האמריקאית 'ביצה של שחיתות'. לפיכך ארה"ב היא הדוגמה המובהקת להפרדה של המדינה מאזרחיה כשהעומדים בראשה במקום לשרת את העם נהפכו לעריצים שלו (engels, 1975: 628-629).
13) העולם עבור מרקס ואנגלס היה העולם האירופאי. בתקופתם, פרט לארה"ב, לא היה עולם מחוץ לאירופה במובן הפוליטי – מדיני.
14) ההגדרה נלקחה מהמילון האנציקלופדי של webster.
15) ה zollverein – איחוד המכסים הצפון גרמני שקדם לאיחוד גרמניה תחת ביסמארק – היווה עבור מרקס מודל לתקומתה של גרמניה כמדינת לאום מודרנית.
16) ליסה בורנס נהגה לעדכן באופן שוטף את אלינור מרקס, בתו הצעירה של קרל מרקס, על הנעשה באירלנד ומכאן אפשר להסיק שהרגישות לנושא האירי הגיעה למרקס גם מבתו.
ביבליוגרפיה:
מקור ראשי:
marx, k., and f. engels. 1975. the marx and engels reader, edited by r. c. tucker. new york and london: w.w norton & company.
מקורות משניים:
avineri, s. 1991. marxism and nationalism. journal of contemporary history 26 (3/4): 637-657.
berlin, i. 1963. karl marx. new york: time reading program.
berlin, i. 1999. the roots of romanticism. princeton, new jersey: princeton university press.
birken, l. 1994. volkish nationalism in perspective. the history teacher 27 (2): 133-143.
boyle, j. w. 1972. ireland and the first international. the journal of british studies 11 (2): 44-62.
connor, w. 1984. the national question in marxist-leninist theory and strategy. princeton, new jersey: princeton university press.
cummins, i. 1980. marx, engels and the national movement. new york: st. martin press.
doyle, m. w. 1997. ways of war and peace. new york and london: w.w norton & company.
harris, a.l. 1948. the social philosophy of karl marx. ethics 58 (3): 1-42.
freud, s. 2001. the standard edition of the complete psychological works of sigmund freud, volume 21, translated and edited by j. stracy. london: random house.
knusten, t. l. 1992. a history of international relations. manchester and new york: manchester university press.
locke, j. 1939 [1690]. an essay concerning the true original, extent and end of civil government. in the english philosophers from bacon to mill, 403-503. new york: the modern library.
macdonald, h. m. 1941. marx, engels, and the polish national movement. the journal of modern history 13 (3): 321-334.
martin, n. a. 1968. marxism, nationalism and russia. journal of the history of ideas 29 (2): 231-252.
morgenthau, h. j. 1946. scientific man vs. power politics. chicago and london: the university of chicago press.
nimni, e. 1991. marxism and nationalism. london: pluto press.
petrus, a. j. 1971. marx and engels on the national question. the journal of politics 33 (3): 797-824.
plato. 1974. the republic, translated by d. lee. london and new york: penguin classics.
press, h. 1977. the existential base of marxism. philosophy and phenomenological research 37(3): 331-344.
sanderson, j. 1963. marx and engels on the state. the western political quarterly 16 (4): 946-955.
shafer, b. c. 1938. bourgeois nationalism in the pamphlets on the eve of the french revolution. the journal of modern history 10 (1): 31-50.
taylor, c. 1975. hegel. london, new york and melbourne: cambridge university press.
צוקרמן, מ. 1990. היסטוריונים והמהפכה הצרפתית. ת"א: משרד הביטחון – ההוצאה לאור
