אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רגע! מנסים לעשות סדר! (מלחמת וויטנאם מול מלחמת לבנון)


סטטיסטיקה שראיתי פעם אמרה שנדרשו שבעשרה וחצי טונות של פצצות כדי לפגוע בווייטנאמי אחד. לא להרוג אותו, רק לפגוע בו. אף גוף רשמי לא היה מוכן לומר שזו היתה מלחמה אבל כולם ידעו שזו כן היתה מלחמה, לא סתם מלחמה, אלא אחת המלחמות הארוכות שנמשכה כעשרים וחמש שנים, מלחמה שבמהלכה נהרגו עשרות אלפי חיילים אמריקנים. אף אחד לא יודע לומר כמה חיילים ואזרחים ווייטנאמים נהרגו, בציניות אפשר לומר כי זה גם לא היה חשוב לאף אחד. על תוצאות המלחמה אפשר לומר במשפט אחד: אף אחד מהצדדים הלוחמים לא השיג את התוצאות שלשמם התנהלה המלחמה. כל מה שכן "הושג" היה ועודנו שלילי מכל בחינה אפשרית. היו כבר רבים שניסו להשוות בין מלחמת ווייטנאם למלחמה זו או אחרת כאן במזרח התיכון ובעיקר למלחמה/מות שבין ישראל ללבנון, או יותר נכון בין ישראל לגורמים שונים ומשתנים בלבנון. זאת מאחר שאף אחת מהמלחמות שהתנהלו על אדמת לבנון לא היתה כנגד מדינת לבנון, או צבאה הרשמי של לבנון, אם כי היו מקרים שצבא לבנון היה, אולי, מעורב בצורה מינורית.היו וישנם גם כיום גורמים או אנשים מסוימים שמתוך השקפת עולמם מנסים להשוות את המאבק/מלחמות של ישראל בגורמים השונים בלבנון למאבק המתמשך של צרפת באלג'יר. להערכתי, עם כל הכבוד לארגונים ואנשים אלה, אין כל בסיס להשוואה זו.עם כל הרצון ואולי הצורך להגדיר ולסווג את ה"מלחמות" בלבנון ולתת להן שמות או מספרים סידוריים, אני רואה את כל המלחמות האלה כקרבות או שלבים במלחמה אחת המתמשכת עוד מהימים שלפני 1948. יחד עם זאת, השוואה בין המלחמות בקוריאה ובווייטנאם לבין מלחמות ישראל באירגונים הערביים בלבנון, אך גם ברצועת עזה ובגדה המערבית, עשויה לשפוך אור על מהות הסיבות למלחמות אלה, על תוצאותיהן ואולי גם להמציא רעיונות בדבר הדרכים לפתרון המצב וסיום הסיכסוך, לטוב ולרע, תלוי בעיני הצדדים השונים לסיכסוך.

מטרות המלחמה/מות, הדימיון והשוני:שנים רבות היתה ווייטנאם תחת שילטון אימפריאליסטי/קולוניאלי צרפתי (כאן יש דימיון מסויים בין המצב בוויאטנטם למצב באלג'יריה היה זה רק דימיון כי אלג'ריה, בניגוד לווייטנאם, נחשבה בעייני הצרפתים לחלק אינטגרלי מהמולדת הצרפתית).

הימים הם ימי המלחמה הקרה בין העולם המערבי בארשותה של ארצות הברית לבין העולם המזרחי בראשותה של ברית המועצות. היתה זו, בעיקרה, מלחמה בין השקפות העולם, הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, אולם לא היתה זו מלחמה אידאולוגית בלבד, היתה זו מלחמה על איזורי השפעה ושליטה על מקורות כלכליים, כולל כמובן גם על אוצרות הטבע באיזורים אלה. מובן כי לצורך גיבוי המלחמות האלה, התנהל מרוץ חימוש אדיר מימדים בו פותחו אמצעי לחימה רבים ומגוונים בהם נעשה שימוש חסר תקדים, בעיקר בוייטנאם, (כגון "אייג'נט אורנג'): ריסוס יערות בחומר משיר עלים כדי לחשוף את איזורי ההתחפרות של הוויט קונג. או שיטות ה"סמוק זם אווט")". החדרת עשן (?) לתוך המחילות בהן הסתתרו לוחמי הווייט קונג, על מנת להכריח אותם לצאת מהמחילות.ברית המועצות וסין היוו כוחות מרכזיים שפעלו להרחבת הקומוניזם בארצות דרום/מזרח אסיה בכוונה להפוך את מרבית השטחים הגובלים בשיטחיהן לאיזורי השפעה תחת שלטון קומוניסטי. המאבק בין שתי תפיסות העולם מצא את ביטוי הנחרץ ביותר והמפורסם ביותר בשתי מלחמות עוקבות וחופפות בחלקן. מלחמת קוריאה ב-1950. מלחמת ווייטנאם ב-1953 (התאריכים מתייחסים לשלב הכניסה של ארצות הברית למלחמה. אינני מציין כאן את התאריכים בהם נכנסו כוחות ברית המועצות ובעיקר כוחות סיניים לעזרת כוחות הצפון, כפי שיצויין בהמשך). כאמור הרקע היה אותו הרקע. שתי המלחמות היו בין שני חלקים של אותה הארץ. בשני המקרים היו המלחמות בין שני חלקים של אותה ארץ שחולקה לשניים על ידי כוחות חיצוניים: בין צפון קוריאה שהיתה קומוניסטית לבין דרום קוריאה שהיתה תחת השפעה ושליטה של ארצות הברית; בין צפון ווייטנאם שהיתה קומוניסטית לבין דרום ווייטנאם שהיתה תחת השפעה ושליטה של צרפת.שתי המלחמות פרצו ביזמת החלקים הצפוניים, כלומר הקומוניסטים. בשתי המלחמות זכו בתחילה הכוחות היוזמים בהצלחות צבאיות ניכרות. בשתי המלחמות זכו הכוחות הצפוניים בתמיכה צבאית של ברית המועצות ובעיקר סין, בהיקפים שונים, בשלבים שונים של המלחמה. שתי המלחמות הסתיימו בהפסד עד תבוסה של הכוחות הזרים, המערביים.אפשר למצוא עוד נקודות דמיון, אולם ישנה חשיבות לא פחותה, ואולי רבה יותר, לשוני שבין המלחמות.קוריאה חולקה עם תום מלחמת העולם השניה. קו ההפרדה היה (ועודנו) קו הרוחב ה-38. מצפון לקו שלט הקומוניזם, מדרום לקו שלטה ארצות הברית. בשלב הראשון (1950 -1951) כבשו כוחות הצפון חלק ניכר של הדרום ונוצר חשש להשתלטות הקומוניזם על כל קוריאה. המצב חייב תגובה צבאית אמריקנית, אולם כאן יצרה ארצות הברית תקדים המלווה את המלחמות בהן היא מעורבת עד היום.ארצות הברית העדיפה, מסיבות שונות, לא לשאת בעצמה בכל נטל המלחמה. לכן, על אף שהיתה זו היא שנשאה במרבית הנטל, את המלחמה נגד הצפון ניהלו כוחות האו"ם. דבר זה אפיין את כל מלחמותיה בעתיד שבהן דאגה, עוד לפני כניסתה למלחמה, לארגן כוחות קואליציה רב-לאומיות. (נראה לי כי את הסיבות לכך צריך לחפש מחד בתקופה בה נהגה ארצות הברית לקיים מדיניות של בדלנות ומאידך ברצונה להשתתף בפוליטיקה העולמית.)בסופה של המלחמה, לאחר כיבוש חוזר של השטחים שנכבשו על ידי הצפון וכיבוש חלקים מהצפון שהביאו לכניסת סין למחמה והדיפת כוחות האו"ם חזרה עד לקו הרוחב ה-38, נקבע (1953) כי קו זה יהיה קו הפסקת האש. כך שלאחר מלחמה עקובה מדם, בה איבדו את חייהם הרבה מאות-אלפים של אנשים, חזר המצב לקדמותו. (לגבי מספר האבידות לצפון ישנן רק הערכות כי נהרגו במלחמה יותר ממיליון קוריאנים.) בשוני ממלחמת קוריאה שלא זכתה לחשיפה נרחבת במיוחד לציבור האמריקני, חשפה התקשורת את מלחמת וייטנאם חשיפה רחבה ביותר ויש אומרים, יותר מהנדרש והמועיל. מלחמת וייטנאם, בראשיתה, לא היתה מלחמה בה לקחה ארצות הברית חלק. ראשיתה במאבק בין צפון וייטנאם לצרפת, ששלטה בה שלטון אימפריאליסטי (בשלב זה נקראה ווייטנאם "הודו-סין"). היה זה בעיקרו מאבק של כוחות עממיים/מחתרתיים שפעלו בצפון ווייטנאם—אז, "ווייטמין"). כוחות אלה היו בעלי השקפת עולם קומוניסטית. מבחינת העם הווייטנאמי, היתה זו מלחמת שיחרור לאומית ולא רק אידיאולוגית. כוחות צרפת, מבלי להכנס לסיבות, לא הצליחו לקיים את שילטונם עד כי בקרבות מכריעים ב-1953 שהתנהלו באיזור דיין-ביין-פו נחלו תבוסה מחפירה.

את החלל שנוצר עם תבוסת הצרפתים מיהרה למלא ארצות הברית. כניסתה התבססה על פחדה של ארצות הברית מפני השתלטות הקומוניזם על כל דרום/מזרח אסיה. התיאוריה, או התפיסה המדינית, שעליה נשען הפחד הזה היתה תיאורית "אפקט הדומינו". מהותה של תיאוריה זו היתה החשש שהתמוטטות מדינה אחת תביא לתגובת שרשרת (דומינו) ולהתמוטטן של המדינות השכנות, דבר שהיה משנה את מאזן הכוחות העולמי וישפיע על תנאי המלחמה הקרה.בתחילה הציבה ארצות הברית כוח מצומצם. אולם, כפי שקורה במקרים רבים (ראה תהליך זהה שנים רבות מאוחר יותר במלחמות ארצות הברית בעירק, או במלחמות ישראל בלבנון, רצועת עזה ונוכחות ישראל בגדה המערבית), נדרשו בעתיד כוחות הולכים וגדלים עד כי, כחמש עשרה שנים לאחר תחילת הנוכחות, מנו כוחות ארצות הברית בווייטנאם למעלה משש מאות אלף חיילים, כולל כוחות חילות אוויר וים רבים. גם בהיקף כזה של כוחות לא הצליחה ארצות הברית לנצח במלחמה המתמשכת, עד שב-1975—לאחר התפתחויות צבאיות, אידאולוגיות ובעיקר חברתיות—נטשה ארצות הברית את המלחמה, את דרום-ווייטנאם, ונחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים.אולי כאן המקום להציג את הדומה ואת השונה בין מלחמות ארצות הברית בווייטנאם ומלחמות ישראל נגד האירגונים הערביים בלבנון, ברצועת עזה ובגדה המערבית.בקוריאה ובווייטנאם נכנסה ארצות הברית כדי לשמור לכאורה על מצב קיים שנקבע לאחר מלחמת העולם השניה. (הייתה גם כוונה נסתרת להשליט את השפעת המערב על אותם חלקים של ארצות דרום מזרח אסיה שהיו תחת השפעת ברית המועצות.) זאת בעיקר על ידי עידוד ותמיכה פוליטית באישי וגופי שלטון בעלי אוריינטציה מערבית, מחד, ומאידך—להשקיע השקעות שיביאו לשיפור מהיר של המצב הכלכלי ובכך להחליף שילטון אימפריאלי, ששוב לא היה מקובל בעולם, בשלטון קולוניאלי שיצר איזורי השפעה פוליטית מבוססת על הקפיטליזם המערבי. (כמקבילה אפשר לראות את "תכנית מרשל" לשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השניה, ובעיקר את גרמניה המערבית, בעוד גרמניה המזרחית היתה ונשארה באיזור השפעה של ברית המועצות).מדינת ישראל פעלה לאחר מלחמת 1967 אף היא בדרכים דומות בעיקר בשטחי הגדה המערבית. ישראל ניסתה לנצל את המבנה השבטי/חמולתי לגיוס תמיכה וליצירת מסלולים וצינורות השפעה. הדבר היה נפוץ עוד בימי הממשל הצבאי. אני מציין את שנת 1967 היות ועד אז הדברים נעשו בתוך שטח המדינה. (מדיניות זו היתה נהוגה כבר לפני קום המדינה על ידי התנועה הציונית אולם ביטויה הבולט ביותר היה הקמת "אגודות הכפרים" לאחר המלחמה ב-1967.)בלבנון נעשה הדבר על ידי תמיכה בקבוצות אתניות שונות, שגם בהן ניכרה ההנהגה המשפחתית/חמולתית וההשתיכות הדתית של כל קבוצה וקבוצה. אי אפשר להתעלם מהדמיון, אולם הדבר מלמד כי אפשר לנקוט בדרכים דומות על מנת לספק אינטרסים שונים. לארצות הברית לא היה אינטרס ישיר באופיין של קוריאה וווייטנאם. האינטרס האמריקני היה אינטרס גלובלי הנובע מהשקפת עולם כללית. אף פעם לא היה איום ישיר וברור של המדינות האלה על קיומה של ארצות הברית.לישראל היה, ויש גם כיום, אינטרס ישיר באופיין של המדינות בהן פועלים האירגונים הערביים השונים. הדבר נכון ביחס ללבנון, לסוריה, לירדן ולמצרים, כמדינות עימות שיש להן גבול משותף עם ישראל, כמו גם לגבי מרבית מדינות העולם הערבי והמוסלמי. הצלחת המלחמה היתה מביאה לחיסול מדינות צפון קוריאה ווייטנאם. נצחון ישראלי על האירגונים הנזכרים היה, אולי, מביא לחיסול הארגונים, מבלי לפגוע באף מדינה מוכרת, שברוב המקרים היה ויש גם להן אינטרס זהה שהוא חיסול מדינת ישראל. קיימת גירסה נוספת המדגישה כי חיסול האירגונים היה מביא תועלת רבה למדינות שבעל כורחן "אירחו" אותם.שוני גדול ובולט קיים במהותם של הצבאות. כאמור, ארצות הברית העדיפה הקמת קואליציות בינלאומיות, בעיקר בחסות ובמסגרת האו"ם. במרבית המדינות ששלחו צבאות, הצבאות הם מקצועיים, כולל יחידות המילואים שלהן. על אף היותן של הצבאות כפופים ישירות לפיקוד מדינותיהן, היה הפיקוד המרכזי ברוב המקרים פיקוד אמריקני, מרבית הכוחות הלוחמים היו חיילים אמריקנים, והמימון היה מימון אמריקני.מדינת ישראל חזרה והדגישה כי אין היא רוצה שחייל כלשהו שאינו ישראלי יילחם את מלחמתה, או, שחס וחלילה, ישלם בחייו במלחמה שאינה מלחמתו. זה היה נכון בגבולות מאוד מצומצמים והיה זה יותר מס שפתיים מאשר מציאות. אמירה זו איבדה, חלקית, את זכות קיומה מרגע שנאמרה. כבר במלחמת העצמאות השתתפו במלחמה חיילים זרים כיחידים או כצוותים בודדים, ואינני מתכוון למתנדבים, יהודים ושאינם יהודים. מלחמת סיני ב-1956 לא פרצה לפני שבן גוריון הבטיח את השתתפותן של צרפת ובריטניה במלחמה כבעלות אינטרסים שלהן.בצורה ברורה וללא הסוואה והסתרה כל שהיא היתה הצבתן של סוללות ה"פטריוט" על צוותיהן ב-1991 כשפרצה מלחמת ארצות הברית בעירק, מלחמה שכלל לא היתה מלחמתה של ישראל. מטרת הצבת ה"פטריוט" היתה לספק הגנה לישראל ולמנוע את השתתפותה במלחמה. (עירק שילחה בישראל 39 טילי סקאד אך הסתבר כי טילי ה"פטריוט" שהיו אמורים ליירט טילים אלה היו חסרי תועלת.)יחד עם זאת יש אמת חלקית באמירה "ישראל אינה רוצה שחייל שאינו ישראלי יילחם את מלחמתה". השרות בצה"ל הוא שרות חובה החל על כל צעיר וצעירה היכול לשרת. אי השרות של חלקים גדולים בעם הוא נושא חשוב מאין כמוהו אולם הוא אינו נוגע ישירות לדיון העכשוי, אלא כשנבוא לדון בתוצאות המלחמות. אם כי אין לבטל כליל את עמדתו העקרונית והאידאולוגית של החייל האמריקני המשרת בצבא במודע שהוא עלול לשלם בחיו על השתתפות זו, הרי שהגורם המרכזי בשרותו הוא היותו חייל מקצועי המקבל שכר עבור שרותו.לא כן מצב החייל הישראלי, שלדעתי הגורם הפטריוטי בשרותו הוא בעל משקל ניכר. האמונה של החייל הישראלי, שהוא נלחם על ביתו, על חיי משפחתו ועל קיומה של המדינה, יוצרת אצלו גישה והתייחסות שונים גם אל עצם המלחמה וגם אל הצד השני למלחמה. עם כל הדיבורים על הירידה במוטיבציה של הלוחם הישראלי, עדיין קיימת אצלו נכונות להקריב רבות. להילחם כדי לנצח.משקל נוסף התורם לשוני בין הצבאות הוא גם המרחק הגאוגרפי בין מדינתו של הלוחם למדינה בה הוא אמור להילחם. הציבור האמריקני לא תמיד הבין ולא תמיד היה מוכן לקבל את המצב בו "הבנים" נלחמים ומאבדים את חייהם למען מקומות שרוב הציבור אפילו לא ידע איפה הם, למען עמים אחרים, ובשם אידאולוגיה שלא כל כך עניינה אותו. מכאן המשמעות העמוקה של הקריאה החוזרת ונשנית "להחזיר את הבנים הביתה".החיילים הישראלים, לפחות עד עכשיו, נלחמו רק את מלחמות ישראל ורק ליד הבית (היו פעולות נפרדות גם בחלקים רחוקים של העולם אולם הן לא היו חלק ממהלכי מלחמה, אם כי יהיה מי שיאמר כי גם הן חלק ממלחמת קיומה של המדינה). המלחמות התנהלו ליד הבית בעיקר כדי לשמור על הבית. ישנם אירגונים חברתיים שונים המסתופפים כולם תחת מטרית הסיסמה והאיצטלה שהם "אירגוני שלום" או שמטרתם היא שמירה על"זכויות האזרח" ו/או "זכויות האדם", ותהיה משמעות התוארים האלה אשר תהיה. הקריאה של הציבור האמריקני "להחזיר את הבנים הביתה" היתה לה משמעות אמיתית והייתה גם בטוי למדיניות ה"בדלנות", שהיתה בעבר המהות האמיתית של התייחסותה של ארצות הברית אל העולם שמחוץ ליבשת. לא כן היא הקריאה של גופים ישראלים המשתמשים באותה הקריאה, וזאת מהסיבה הפשוטה כי חלק מהמלחמות התנהל ממש על טריטוריה המוכרת כטרטוריה ישראלית וכי חלקים לגיטימיים, של החברה הישראלית, רואים גם בשטחים הגובלים בגבולות המדינה, ובמיוחד בכל השטחים המכונים "הגדה המערבית" או "דרום לבנון" טריטוריה ישראלית. לכן הקריאה "להחזיר את הבנים הביתה" אין בה כל הגיון ואין היא אלא דמגוגיה, כי הבנים ממילא נמצאים בבית. ב.מתחילת המאה העשרים (ניצנים נראו כבר לפני כן, אך במידה מזערית) הולכים ומתעצמים שני גורמים נוספים, שאף שאינם מלחמתיים, צבאיים במהותם, השפעתם על המלחמות הייתה לגורם משפיע ואף מכריע על כל השלבים מההחלטה לצאת למלחמה, דרך התנהלותה ועד לתוצאותיה:התקשורת ודעת הקהל. שני גורמים אלה ניזונים ומעצימים האחד את השני. בתחילה הייתה העיתונות הכתובה, על כל המגבלות הנובעות ממהותה של סוג כזה של תקשורת. מטבע הדברים היה מספר הכתבים מצומצם ובמיוחד מספר הכתבים הצבאיים. המוביליות היתה מצומצמת ואיטית. הצילום העיתונאי גם הוא היה בראשית התפתחותו. רק אחת מהתופעות הנובעות מכך הוא פער הזמן בין התרחשות הדברים וזמן הגעתם לידיעת הציבור. מן העבר השני, עבר זמן עד שהציבור קלט את הדברים ועוד יותר מכך עבר זמן עד שהציבור הגיב, במידה שהגיב, על הדברים.תופעה נוספת רבת-משמעות שהביאה לעיוות רב היא הסובייקטיביות של הכתבים ושל העיתונים. המגמתיות של התקשורת יצרה לעיתים תמונה שונה לחלוטין מהמציאות אותה היא בחרה להציג.

אל התקשורת הכתובה נוספה התקשורת האלקטרונית המשודרת: טלפונים, רדיו. אמצעים אלה קיצרו במידה ניכרת את זמן הדיווח, הרחיבו במידה רבה את היקף הציבור הקולט, ובמיוחד הרחיבה כמעט עד ללא הגבלה את הטווח הגאוגרפי אליו אפשר להגיע ולהפיץ את אשר רוצה כל גורם.מי אינו זוכר את מראות ציבורי האנשים הצמודים למכשירי הרדיו בזמני שידור החדשות, תופעה שהלכה והתרחבה עם הופעת מכשירי הרדיו טרנזיסטור בה נצמד הרדיו לאנשים בכל מקום שנמצאו ושהייתה בו קליטה מתאימה. לראשונה ניתן היה לשדר את הדברים בזמן אמת ישירות ממקום התרחשותם, וכבר ניתן היה במידה מצומצמת לציבור להגיב על הדברים בזמן אמת, או להגיב בהיקף רחב שלא בזמן אמת.הוזלת אמצעי השידור וזמינותם הרחבה יותר עשתה אותם לכלי היכול לשמש ציבורים רחבים יותר ומגווונים יותר. בכך נפתח פתח לקבוצות רבות להביא את דברן אל הציבור הרחב ולתת לציבור הרחב במה להביע את דעתו.כשם שהתקשורת שרתה את הציבור האזרחי היא שרתה גם הצרכים הצבאיים. הייתה בכך סכנה מסויימת של חשיפה לגורמים זרים ועוינים, אך גם לכך נמצאו פתרונות. התועלת שבשימוש באמצעי התקשורת היתה כל כך משמעותית עד שהסכנות נמצאו בטלות בששים. אחד מהשימושים האלה היה שידורי דיסאינפורמציה. שימוש אחר היה שידורי דמורליזציה של האויב והידועים הם שידורי "לורד האו האו" של הגרמנים נגד בריטניה. "שושנת טוקיו" של היפנים נגד ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השניה ולהבדיל, שידורי "בוקר טוב אמריקה במלחמת ווייטנאם.ככל שציבור היודעים התרחב. ככל שמכשירי התקשורת היו זמינים יותר, כך גדלה הדרישה של "זכות הציבור לדעת". ככל שהציבור ידע יותר, התעצמה הדרישה, וגבר הלחץ על הגורמים השונים שהאינפורמציה מצויה אצלם, לספק אותה לציבור הרחב. ככל שהאינפורמציה נמסרה לציבור כך ידעו ציבורים מסויימים להשתמש ולנצל את האינפורמציה למטרותיהם, ליצור דעת ציבור ולחץ ציבורי לא רק כדי להשפיע אלא אף לאכוף את דעתם.כיום נוספה אל התקשורת הכתובה והתקשורת האלקטרונית המשודרת, התקשורת האלקטרונית המצולמת.התקשורת הכתובה והמשודרת, מעצם קיומן, העבירו תמיד את האינפורמציה כשהיא "מסוננת" על ידי הכתבים והשדרים. במשך הזמן הפכה אינפורמציה זו להיות "פרשנות", שהציגה לפנינו את דעת הכתב או את דעת העיתון או התחנה המשדרת, כשהדרך היחדה העומדת לציבור לנסות ולדעת את האמת "האוביקטיבית" היתה לנתח ולהשוות בין מקורות אינפורמציה שונים. שונה במידת מה היא התקשורת המצולמת. אפשר לבחור את מה להראות, אולם כבר נאמר כי "טוב מראה עיניים מהלך נפש" או "תמונה אחת שווה אלף מילים". כאן, בתקשורת המצולמת האינפורמציה היא "מה שאתה רואה, זה מה שיש". המצלמה רק מביאה אליך את האינפורמציה כמו שהיא. (כמובן שהיו מקרים רבים של "בישול" התמונה) הדם הוא דם והגופות המרוסקות הן גופות מרוסקות. הזוועה היא זוועה והעדנה היא עדנה.הרחבתי מעט בנושא התקשורת (על קצה של שן אחת של המזלג) כדי לומר כי את שתי המלחמות הנזכרות, מלחמת ווייטנאם ומלחמות לבנון, הכריעה התקשורת. לא החיילים ולא הטנקים ולא המטוסים, את המלחמות האלה הכריעה התקשורת והלחץ הציבורי שבנה אותה וניבנה ממנה.מרגע שהתקשורת המצולמת הכניסה לחדר האורחים ו/או לחדר המיטות של הציבור הרחב האמריקני את המראות, את שדות הקטל בהן נפלו החיילים, הבנים האמריקנים, את דרכי הלחימה של הבנים באנשי הווייטקונג. שוב אי אפשר היה לעצור את התהוות המחאה. כל טכס הלוויה צבאי בו הובאו הארונות המכוסים בדגל הלאום שבר את ליבו של האמריקני הפטריוט. כל מטח שלוש יריות הכבוד הרעיד את ליבם של הצעירים שידעו ופחדו שגם לכל אחד מהם יגיע הכבוד הזה. כל דגל שקופל ונמסר לידיה של האם השכולה סחט דמעות בכל בית ברחבי ארצות הברית.תנועות המחאה הקיפו את כל שכבות הציבור. היו כאלה שההתנגדות לעצם המלחמה הוציאה אותם לרחובות. היום היו קוראים להם "סרבני מצפון".

היו כאלה שהפחד הוציא אותם לרחובות ובמקרים רבים גרם גם לבריחתם אל מחוץ לגבולות ארצות הברית כדי להתחמק מהגיוס. היום היו קוראים להם "משתמטים". והיו עוד אין סוף קבוצות ואירגונים שהפגינו את התנגדותם למלחמה שמטרתה לא היתה ברורה להם, אם מתוך אמונה ותמיכה בבדלנות שהיתה טבועה עמוק בתודעתם ובמסורת הלאומית שלהם ואם מתוך הזדהות פוליטית ושמאלנות, דבר שלא יכול היה להיות בתקופה קודמת, אפילו במדינה שהביאה את הדמוקרטיה לרמות הגבוהות ביותר והפכה את חופש הדיבור לרמת דיבר הכתוב כאחד מעשרת הדיברות.כל תנועות המחאה וההתנגדות למלחמה זכו לפופולריות ואהדה בכל שכבות הציבור, אך בעיקר בקרב הדורות הצעירים. לעומת זאת, היו שגילו הזדהות עם המלחמה אם מתוך הכרה אידאולוגית והתנגדות לקומוניזם ואם מתוך אמונה בעליונותה המוסרית של ארצות הברית כמגינה על החופש הכללי והאישי שהם אבני היסוד של החברה האמריקנית. חיילים שחזרו הביתה ולא חשוב באיזה מצב, מי שבא הולך על רגליו, או מדדה על פרוטזות. מי שבא נישא על אלונקה או נוסע בכסא גלגלים, התקבלו בבוז הגובל בשינאה. מי שהביע הזדהות חיובית עם המלחמה ומטרותיה "זכה" לביקורת ארסית ולקיטונות של קללות ונודה מחברתם של בני גילו שהיו נגד המלחמה. בזכות התקשורת שהיתה לאגרסיבית יותר ויותר גם הצד הזה של המצב הוכנס מיידית לביתו של כל אזרח אמריקני.העולם הפך בקצב מהיר להיות "כפר גלובלי". את מה שראה האמריקני, ראה גם כל העולם כולו.התקשורת, כצינור מידע דו-כיווני, הביאה את מחאת הציבור גם אל תומכי המלחמה וגם אל המנהיגות הפוליטית. לחץ ציבורי הולך וגובר דרש את הפסקת המלחמה ויציאת הכוחות מווייטנאם ואת "החזרת הבנים הביתה", סיסמה שדיברה אל ליבם של האזרחים שצרפו את מחאתם להפעלת לחץ על השלטון והצבא.יתכן ואם הצבא היה מביא את המלחמה לכלל הכרעה וניצחון, לא היה נוצר הלחץ הזה. אך מאחר שעל אף היתרון הצבאי האדיר לא הצליח הצבא, שהפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותו, אפילו עד שיקולים לשימוש בנשק אטומי טקטי (לא אסטרטגי, ולא כאן המקום לפרט את ההבדל). שימוש זה לא נעשה, אולי מתוך זכרון תוצאות פצצות האטום שהוטלו על יפן ושהביאו להכרעה ולסיום מיידי של המלחמה. הלחץ הציבורי בארצות הברית לא הכריע את כוחות הווייטקונג. הוא הכריע את המנהיגות הפוליטית האמריקנית. יציאת חיילות ארצות הברית מווייטנאם זכתה אף היא לסיקור תיקשורתי רחב. היה זה אחד המחזות הבזויים והמבזים ביוחר בהיסטוריה של ארצות הברית. לא הייתה זו יציאה, הייתה זו בריחה של צבא אחוז אימה. כמויות אדירות של ציוד מלחמתי הושארו מאחור. גרוע מכך היתה הפקרת בני הברית הווייטנאמים, נטישתם לחסדי מתנגדי ארצות הברית שידעו לבוא חשבון עם משתפי הפעולה. הנורא מכל בעיני האמריקנים היה השארת מספר רב של חללים מבלי להביאם הביתה.יציאה זו קבעה את מעמדה של ארצות הברית בעולם. היא איבדה את אמינותה בעייני כל בן ברית אפשרי בעתיד. היא איבדה את כוח ההרתעה שהיה לה כמעצמה החזקה ביותר.מאז מלחמת ווייטנאם היתה ארצות הברית, ועודנה, מעורבת במלחמות נוספות. ארצות הברית שלאחר היעלמות ברית המועצות נשארה מעצמת-על יחידה, נתקלת שוב ושוב בקשיים לקיים את מדיניותה הגורסת הקמת קואליציות בינלאומיות.

במלחמות העיקריות בהן היא מעורבת משרתים, אמנם, גם כוחות נוספים, אך הם מצומצמים לפעמים עד כדי גיחוך.ארצות הברית מנהלת עכשיו מלחמות, בו זמנית, באפגניסטאן ובעירק, בהן מעורבים חיילים רבים וזאת בנוסף למספר רב של מלחמות מקומיות בקנה מידה קטן. כל אלה מותחים את כוח הצבא האמריקני ואת כושרו לגייס כוחות נוספים, עד קצה גבול היכולת. התוצאה היא שוב אי-יכולת להכריע ולנצח. מחד, מעורר הדבר שוב התנגדות ציבורית למעורבות הבנים במלחמות שסופן ומחירן אינו נראה, ומאידך יורדת אמינותה של המעצמה הגדולה והיחידה בעולם, כמי שאפשר לסמוך עליה.יחד עם זאת נראה כי "הצלחת" תנועות המחאה להשפיע ולהכריע על המדיניות העולמית של ארצות הברית בווייטנאם "הבהילה" במידת מה את הציבור הכללי. ההצלחה הזו לא חזרה על עצמה במלחמות העכשוויות וביחוד לא במלחמה המתמשכת, ללא ניצחון מיידי ועם מספר רב של הרוגים ופצועים, בעירק. גם מאמציה הבילתי נילאים של האם השכולה סינדי שיהן (cindy sheehan) לקיים הפגנות ברחבי ארצות הברית, כולל לפני חוותו של הנשיא ג'ורג' בוש, לא נושאים תוצאות.אני חושב כי הפנמת תוצאות המחאה שהביאה לריסוק החברה האמריקנית, יותר מאשר עצם ההפסד במלחמות, הוא שמפחיד את האמריקני הממוצע. אולי גם ההכרה באינטרס הישיר של העולם המערבי, קרי ארצות הברית, הזקוק לנפט המצוי בעירק, לעומת איזה שהיא מלחמה אידאולוגית אמיתית או מדומה, מחליש בצורה זו או אחרת את הרצון לסיים את המלחמה בעירק, אם כי המלחמה הביאה לירידה כמעט חסרת תקדים בפופולריות של הנשיא.גכאמור, כבר מימיה הראשונים של התנועה הציונית ומגמתה להקים את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, התרכזה פעילות התנועה ברכישת קרקעות בארץ ישראל. דבר זה התאפשר רק על ידי הפעלת השפעה, בעיקר כספית, על האפנדים, שבנוסף להיותם בעלי הקרקעות, היו גם בעלי השפעה פוליטית/שיבטית. דרך פעולה זו של התערבות במבנה החברתי שהיה קיים באיזור היא פועל יוצא של המצב הפוליטי שהיה קיים באיזור גם לפני תחילת הפעילות הציונית. למעשה הוא נמשך עד ימינו אלה בשינויים כאלה ואחרים. המציאות חייבה כושר תימרון ושיטות השפעה שקיימות גם במקומות אחרים בעולם, כולל את דרכי הפעולה של האמריקנים במזרח הרחוק. יש הרוצים מסיבות שונות לקרא לזה דיפלומטיה. בהקשר זה ברורה גם האימרה ש"מלחמה היא דרך שונה של דיפלומטיה, ו/או צעדי המשך של משא ומתן במקום בו הדיפלומטיה נכשלה".המזרח התיכון היה מאז ומעולם איזור לא מגובש ולא יציב. דבר זה איפשר, מחד, את חדירתה של הציונות וכמובן מאוחר יותר של מדינת ישראל אל ארץ ישראל; ומאידך עורר תמיד התנגדות של תושבי האיזור הקרוב ושל בעלי אינטרסים לאומיים, דתיים ואחרים במזרח התיכון ובמקומות רחוקים יותר לחדירה זו. מצב זה והנחישות של התנועה הציונית ושל העם היהודי להקים ולקיים את מדינת ישראל חייבו את נקיטת כל הדרכים האפשריות: תיכנון, הגמישות, השלום והמלחמה כשהן מופעלות בתנאים מסויימים, בזמנים משתנים וכלפי גורמים שונים ומשתנים.האיזורים הרגישים ביותר והפחות יציבים באיזור הם לבנון בצפון, הגדה המערבית במרכז ורצועת עזה בדרום. להתפתחויות ולתהפוכות הפנימיים באיזורים אלה השפעה מובהקת על קיומה של מדינת ישראל. מכאן נובעת האינטנסיביות של התערבות ישראל בנעשה בהם—התערבות פוליטית, דיפלומטית וכאמור גם צבאית. תופעת תנועות המחאה הלכה ותפסה עוצמה לאחר מלחמת יום כיפור, עד שהייתה לאופנה. מאות ואלפי תנועות ועמותות קמו לצורך פעולות חברתיות, פוליטיות ואחרות עד כי לא ברור לשם מה קמו ומה היא זכות קיומן, פרט לזכות הקיום של כמעט כל התארגנות במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.אינני שותף לראית מלחמות לבנון כמלחמות נפרדות, אלא כקרבות שונים במלחמה מתמשכת, ולצורך ענייננו—לפחות מאז 1982. מתחילה הוגדרה מטרת המלחמה ל"השמדת תשתית הטרור" (את המילה "השמדה" אפשר להחליף במילים בעלות משמעות דומה). אין זו הגדרה סתמית אלא כזו שאין קושי לגבש את הצעדים והפעולות כדי להשיגה. אולם, על אף הכניסות והקרבות החוזרים ונישנים, מטרה זו לא הושגה מעולם. המצב דומה גם בגדה המערבית וגם ברצועת עזה.הקרב הארוך והמתמשך החל בשנת 1982. אפשר להשוות אותו למה שקרה בווייטנאם. תחילת הקרב היתה מוגדרת ובה נאמר כי המטרה היא חיסול תשתית הטרור עד למרחק של 40 קילומטר מגבול הצפון. בהתאם למטרה הוגדרו גם הכוחות הדרושים להשגתה. כפי שהיה הדבר עם האמריקנים בווייטנאם, הלכו הדברים והסתבכו. לא אכנס לסיבות ולתהליך. רק אסכם ואסכים להגדרה "הביצה הלבנונית", ולהכרה כי המצב הפוליטי/ אתני בלבנון שוב לא היה אותו המצב בו נכנסה ישראל לשם.מתוך הזכרון הטרי של הצלחת תנועות המחאה לאחר מלחמת יום כיפור ומתוך אי-ראיית סיום המלחמה תוך ספירה של מספר הנהרגים ההולך וגדל, שוב התעוררו תנועות מחאה שונות, ובחוד החנית שלהן תנועות של אימהות ונשים: "ארבע אימהות", "נשים בשחור" ועוד גורמים שונים, כשכולם נהנים מחשיפה תקשורתית רחבה ואגרסיבית. שוב נוצר לחץ ציבורי הולך וגדל.השלטון שוב לא היה אותו השלטון. אריאל שרון היה לאחת הדמויות השליליות ביותר. מנחם בגין שוב לא היה ראש ממשלה. בלחץ שנוצר היה צריך לשאת אהוד ברק. אהוד ברק לא עמד בלחץ.ב-2000 החליט ברק לצאת מלבנון. הדימיון לווייטנאם הוא בלתי נסבל. בשלב הראשון בגדה ישראל בבן הברית במקומי, אותו טיפחה במשך שנים. (לא הזכרתי עד כאן את צד"ל, "צבא דרום לבנון", מכיוון שלצד"ל היו גם אינטרסים עצמאיים שהשתלבו באותם הימים עם האינטרסים הישראלים.) עד היום קיים וויכוח אם היתה זו נסיגה או בריחה.

נכון שהיציאה עברה ללא קורבנות ישראלים בלבנון, אך כפי שקרה בווייטנאם, הקורבנות "נפלו" ועודם "נופלים" בתוך החברה הישראלית.אף כי הקרב הזה נמשך שנים רבות, המטרה המוגדרת, של השמדת תשתית הטרור, לא הושגה. מנגד, הובסה ישראל תבוסה שלא היתה כמותה. כוחה הצבאי של ישראל, שמעשית הוא הצבא החזק ביות במזרח התיכון, איבד את "כוחו" האמיתי. ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה! אובדן כוח שכנראה שוב לא יושג בעתיד הנראה לעין.את החלל שנוצר בדרום לבנון מילא מיד כוח מוסלמי קיצוני פנאטי שאינו מפסיק להצהיר כי מטרתו היחידה והאבסולוטית היא השמדת מדינת ישראל (בלי קשר למה שיהיה בלבנון עצמה). החיזבאללה הוא כיום הכוח השולט בדרום לבנון כאשר הוא נעזר ונתמך על ידי סוריה, להשגת האינטרסים שלה, ובעיקר על ידי אירן לה אינטרסים מוסלמים כלל-איזוריים ואולי כלל-עולמיים. בני ברית גלויים יותר או פחות לחיזבאללה הם החמאס ברצועת עזה ובצורה פחותה בגדה המערבית. מעבר לכך, תוך תמיכה בחמאס הולכים ומתחזקים ומקצינים אירגונים מוסלמים ישראלים, ובראשם התנועה האיסלמית. אני מעריך כי הסכנות הנובעות מהן אינן פחותות מכל הסכנות הנובעות מהאיסלם שמחוץ לגבולות ישראל. את עוצמת החיזבאללה בדרום לבנון למדה ישראל במה שקרוי "מלחמת לבנון השניה". שוב הוגדרה מטרת המלחמה "השמדת תשתית הטרור". תשתית הטרור לא הושמדה אלא קיבלה תנופה מחודשת. אם היה עוד מי שחשב ודיבר על כוח ההרתעה של צה"ל. הרי שהפעם הוא הושם לצחוק והוכח כי בנוסף לאי-יכולתו לנצח אירגון קטן ממנו באלפי אחוזים, אפילו על העורף של עצמו הוא אינו מסוגל להגן.אם כך הדבר בדרום לבנון, הרי שהמצב ברצועת עזה גובל בבזיון שאין כמוהו. מוכח שם מדי יום כי אירגון חלש יותר מאירגון החיזבאללה מתגרה ומתעלל בישראל, וישראל, המעצמה האיזורית, עומדת חסרת אונים, גם כנגד החמאס וגם ביכולתה להביא להפסקת ירי הקסאמים.מבלי להמשיך ולנתח את הדברים אפשר להוציא שתיים-שלוש מסקנות ראשוניות: נסיגה/פינוי/ בריחה, או כל מילה שתרצו לומר על מה שהיה בווייטנאם ועל מה שהיה בלבנון, ועל מה שהיה ברצועת עזה, לא מביא לפתרון סכסוך כל שהוא; כי השימוש בכוח בלי הרצון להביא לנצחון ולהכרעה לא הביא ולא יביא לפתרון הסיכסוך. ומכאן שרק רצון ונחישות להכריע ולנצח בכל מחיר, ובמיוחד בכל מחיר לאויב, הם הדרך היחידה לסיום הסיכסוך, כל סיכסוך, שהדיפלומטיה לא פתרה תוך זמן קצוב וקצר.התערבות של גופים וקבוצות לחץ שאינן מבינות או מעורות במהלך המאורעות הן הרות אסון. יש לי הרגשה המבוססת על אי-היענות הציבור הישראלי לתקומתן של תנועות המחאה לאחר מלחמת לבנון השניה כי גם הציבור הרחב בארץ נבהל מריסוק החברה הישראלית והשינאה הנוראה בין חלקי הציבור השונים. מי שאינו יודע ואינו מבין, רצוי שלא יתערב. כל תנועות המחאה ובעיקר אלה שקוראים לעצמם "ארגוני שלום", או "אירגוני זכויות האדם" ועוד אירגונים הם מזעריים, אך עם גישה לתקשורת, אינן תורמות דבר לביטחון איזה צד שהוא לסיכסוך ואינן "מצילות" את הדמוקרטיה. יש לראות את תפקידה של התקשורת בפרופורציה לנזק שהיא עלולה לגרום אם לא תדע לרסן את עצמה. אני מתנגד בכל תוקף להטלת צנזורה על אמצעי התקשורת, אך אני חושב כי אם נמצא והוכח כי התקשורת מסכנת את חיי וביטחון הציבור יש מיד לעצור אותה, לתבוע את הכתבים ואת אמצעי התקשורת (עיתון, רדיו, טלויזיה ולאחרונה את האמצעי הנפוץ והעומד לדעתי להיות המסוכן ביותר –הטלפון הסלולרי) בכל חומרת הדין, ואני מתכוון לחומרת הדין.* החומר לניתוח ולדיון הוא עוד רב מאוד ואולי נמצא לו מקום במקום אחר.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר

.