תפקידה של ממשלת הבעת הסורית במלחמת ששת-הימים
במאמר הקודם עסקתי במוחמד חסניין הייכל כמעצב דעת-הקהל הערבית לקראת מלחמת ששת-הימים, יוני 1967. בהמשך לפרוייקט המחקרי על מעצבי דעת-הקהל בעולם-הערבי לקראת המלחמה, המאמר הנוכחי דן בתפקידה של ממשלת הבעת' השמאלית של סוריה שעלתה לשלטון ב-1966. האירועים שקדמו למלחמה נראו בעיני מנהיגיה של סוריה כהתגשמות חלומם, פרי אידיאולוגיה שרבים הטיפו לה במשך שנים רבות, אך העניינים התפתחו בצורה שונה לחלוטין החל מה-5 ביוני 1967.
הממשלה השמאלית של סוריה
ב-1966 עלתה ממשלת בעת' שמאלית קיצונית שדגלה ב"מלחמת שחרור עממית", דהיינו שימוש בלוחמת-גרילה, חבלה וטרור כדי למוטט מבפנים את המשטרים הריאקציונרים כדוגמת ירדן, ולהביא לידי חיסולה של ישראל על-ידי התקוממות עממית פנימית. כבר בשנים 1964-1965, ממשלת הבעת' המתונה שסולקה בעקבות ההפיכה של 1966, נתנה חסות לארגון הפת"ח של יאסר ערפאת, כך שהמשטר החדש שעלה ב-1966 קיבל ירושה שהתאימה למידותיו. המשטר החדש של הבעת' לא היסס מלהשתמש בטרמינולוגיה של "מלחמת שחרור עממית", באורח גלוי, כחלק מהאידיאולוגיה המוצהרת של המשטר. ולא רק זאת, המשטר דגל בטיפוח העמדה העצמאית של הפלסטינים ללא המרות של הליגה הערבית וללא הפיקוח הישיר של מצרים על הארגונים הפלסטינים – בניגוד להתנהלותו של ארגון אש"פ תחת הנהגתו של אחמד שוקיירי שהיה סמוך על שולחנה של מצרים באותה עת.
מאחר והבעת' ראה את עצמו כמתחרה למצרים על הנהגת העולם-הערבי, טבעי הדבר שסוריה ביקשה ליטול חלק בעיצוב הפעולה הפלסטינית כחלק מהנחלת התודעה הפוליטית שנועדה לבסס את מקומה הראוי של סוריה בקרב הציבור הערבי בכללותו. יתרה מזאת, העניין הפלסטיני, לצד העניין האידיאולוגי, היווה מוקד משיכה אמוציונאלי לכל גורם פוליטי שרצה למקם את עצמו בתודעה הכללית. על כן, מדינות-ערב אחדות נהגו לאמץ להן ארגוני טרור פלסטינים שדרכם הן ניסו להשפיע על דעת-הקהל הערבית. הקמת אש"פ ב-1964, ופרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" באותה שנה, דרבנו את המגמה הזו, והיא צברה תאוצה רבה יותר לאחר מלחמת ששת-הימים.[1]
האישים המרכזיים לאחר הפיכת הבעת' ב-1963:
כאמור, הפיכת הבעת' הראשונה התרחשה ב-8 במרץ 1963, כאשר מאחורי הקלעים, "הוועדה הצבאית", שחוללה את ההפיכה, ניהלה את האירועים וניתבה את המהלכים הפוליטיים בסוריה לצרכיה. בתחילת דרכה, "הוועדה הצבאית" מנתה חמישה אנשי צבא:
צאלח ג'דיד – עלווי. בעל עמדות שמאליות מוצהרות, שהפך ברבות הימים ליריב העיקרי של חאפז אל-אסד על השלטון.
מוחמד עומראן – עלווי. בעל עמדות פוליטיות מתונות. עומראן ראה את עצמו אחד המועמדים העיקריים לעמוד בראש המדינה הסורית.
חאפז אל-אסד – עלווי. בראשית דרכו אסד תמך בג'דיד, אך בשל המדיניות השמאלית הנוקשה של ג'דיד הוא דגל בסופו של דבר בעמדותיו המתונות של עומראן, אך רק לאחר שגרם לסילוקו מסוריה. אסד שחשש מעומראן הגולה, כנראה הורה על חיסולו, כפי שיריבים של אסד חוסלו לאורך כל שנות שלטונו עד למותו בשנת 2000.
אחמד אל-מיר – איסמאעילי.[2] אל-מיר פיקד על הכוחות הסוריים ברמת-הגולן במלחמת ששת-הימים ביוני 1967.
עבד אל כרים אל-ג'ונדי – איסמאעילי. נאמר עליו כי היה בעל אישיות בלתי-מאוזנת, אכזרי ובעל יצר נקמנות חסר-פשרות. ב-1969 התאבד אל-ג'ונדי, שהיה ראש המודיעין הסורי, לאחר ניסיון מוצלח של חאפז אל-אסד לתפוס את השלטון. לאחר שבועות אחדים התאבדה גם אישתו של אל-ג'ונדי.
השלישייה שהובילה את האירועים, קשרה קשרים פוליטיים, צירפה אליה אנשי צבא, הרחיבה את "הוועדה הצבאית" או הדיחה אחרים, היתה ללא ספק ג'דיד, עומראן וחאפז אל-אסד בני העדה העלווית. מ-1963 ועד ל-1966, הצליחו השלושה להשתלט כליל על מפלגת הבעת', להדיח את מישל עפלק,[3] לבנות צבא אידיאולוגי המחויב למפלגת הבעת' החדשה ולסלק גורמים נאצריסטים ומרכסיסטים ממוקדי השפעה בתוך המפלגה ומעמדות-מפתח ממשלתיים.
מאחר והשלושה הבינו כי הציבור הסורי עדיין לא בשל לשינוי פוליטי מרחיק-לכת על-ידי מינוי של ראש-מדינה מהעדה העלווית, הם מינו את אמין אל-חאפז לשר הפנים, אחד מתפקידי המפתח החשובים ביותר בסוריה, כדי שזה יעמוד בחזית המדינית, אך יפעל על-פי הוראותיהם. אמין אל-חאפז, מהעדה הסונית, היה בעל דרגת אלוף-משנה ושימש מדריך ב"בית-הספר למטה" בקהיר בתקופת האיחוד עם מצרים (1957-1961), שם התוודעו אליו ג'דיד, עומראן וחאפז אל-אסד.[4]
לאחר שהשלושה הצליחו לסלק קצינים אחדים ששיתפו פעולה עמם בזמן ההפיכה ב-1963, מונה אמין אל-חאפז גם לשר ההגנה, לסגן המושל-הצבאי של סוריה ולרמטכ"ל – כל זה בנוסף לתפקידו כשר הפנים. התפקידים הרבים האלה העניקו לאמין אל-חאפז אמצעי שליטה וכפייה, והוא לא היסס להשתמש בהם כלפי כל גורם אופוזיציוני שניסה לפעול נגד המשטר. בשל ריבוי התפקידים, אמין אל-חאפז דימה את עצמו לאישיות בעלת עוצמה פוליטית וצבאית רבת השפעה, וכי היה ביכולתו לנהל מדיניות עצמאית ללא כל תלות בשלושת הקצינים העלווים, דהיינו ג'דיד, עומראן ואסד. שאיפתו של אמין אל-חאפז התנגשה עם השאיפות העצמאיות של מוחמד עומראן המתון – שהתנגד לשימוש בכוח מעבר לדרוש כלפי מתנגדי המשטר. שאיפותיו העצמאיות של עומראן הן אלה שהביאו בסופו של דבר לסילוקו מהזירה הפוליטית הסורית בעידודם הנמרץ של צאלח ג'דיד וחאפז אל-אסד, למרות היותו של עומראן בן העדה העלווית. סילוקו של עומראן סלל את הדרך לאחיו של חאפז אל-אסד, ריפעת אל-אסד, וזה מונה למפקד כוח-צבאי-מיוחד שתפקידו היה להגן על המפלגה והמשטר. בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד כוח זה התפתח בהדרגה ל"משמרות הנשיאותיים" ששימשו חגורת מגן הדוקה לנשיא ולמוסדות העיקריים של המשטר. לאחר סילוקם של עומראן ועפלק המתונים, נסללה הדרך לבצע מדיניות סוציאליסטית נוקשה, שבמהלכה הולאמו חברות רבות והורחבה הבעלות הממשלתית על ייצור החשמל, הדלק, הכותנה והסחר-חוץ. השדרה הסונית מהמעמד הבינוני והגבוה נפגעה קשות בשל הרצון לבנות "סדר חברתי חדש" בהתאם לרעיונות החדשים שהתגבשו בועידת המפלגה באוקטובר 1963.[5]
הפיכת הבעת' ב-1966 והאישים המרכזיים במשטר החדש:
באורח לא מפתיע, כפי שאירע לא אחת בהיסטוריה המודרנית של סוריה, היריבים המרים מצאו את עצמם משתפים פעולה לקראת סוף 1965 לנוכח עליית כוחו של גורם אחר. וכך, בשל שיקולים אישיים, אמין אל-חאפז החל לשתף פעולה עם מישל עפלק ומוחמד עומראן מתוך אמונה שיש ביכולתו לבסס מנהיגות חדשה בראשותו ללא כל תלות בשליטים האמיתיים של סוריה. החלפת נאמנותו של אמין אל-חאפז, סללה את הדרך לג'דיד וחאפז אל-אסד לחולל הפיכת בעת' נוספת עקובה מדם, בפברואר 1966, שמהלכה גם נאסרו רבים. סורים אחדים שחששו לחייהם בעקבות האירועים מצאו מקלט מדיני בלבנון, בעיראק ובירדן. אמין אל-חאפז ועומראן נכלאו, ורק עם פרוץ מלחמת ששת-הימים הם שוחררו. לאחר שחרורם הם מצאו מקלט מדיני בעיראק ובלבנון. לבסוף, עומראן נרצח בביתו שבלבנון במרץ 1972 בידי סוכנים סורים, על רקע חששו של המשטר מהתארגנות פוליטית-עלווית נוספת שתתחרה באסד ובשלטונו.
בעקבות אירועי פברואר 1966, חאפז אל-אסד שהיה מפקד חיל-האוויר, מונה לשר-ההגנה; צאלח ג'דיד, בעל הדעות השמאליות המוצקות, הפך לראש המדינה הסורית בפועל. בהתאם למדיניות החדשה של ג'דיד, הוא מינה שלושה רופאים צעירים – בעלי השקפות סוציאליסטיות מוצקות – לשלושת התפקידים החשובים במדינה:
ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי; סוני מהאריסטוקרטיה הקרקעית של סוריה, מונה לנשיא המדינה – התפקיד היה ייצוגי בעיקרו.
ד"ר יוסוף זועיין; שכבר שימש בעבר ראש ממשלה, המשיך בתפקידו.
וד"ר איברהים מאחוס; עלווי, ממשפחה מיוחסת, מונה לתפקיד שר-החוץ. מאחוס היה ידוע במזגו החם.
כל השלושה שירתו כרופאים מתנדבים באלג'יריה, בין השנים 1954-1962, בתקופת המאבק לעצמאות מהשלטון הצרפתי. מלחמה זו שימשה להם השראה על אופי-המאבק שיש לנהל נגד ישראל, ועל האידיאולוגיה שיש לאמץ כדי לממש במלואן את המטרות של המאבק. מאחר ואידיאולוגיה רדיקלית מחייבת שימוש בשפה רדיקלית, ושפה רדיקלית מחייבת מעשים רדיקליים, על כן, השלושה מצאו הזדמנות פז להגשים את חזונם על "מלחמת שחרור עממית" בחזית הישראלית, שדחפה את האזור למלחמה שפרצה ביוני 1967. הרדיקליות הפוליטית של השלושה, שלוותה במלל תוקפני ביותר, היוותה כיסוי לחוסר ניסיונם הפוליטי, אך דבריהם ומעשיהם קיבלו משמעות שחרגה מעבר לתחומי סוריה עצמה, והיא גם נגעה למעמדה של סוריה בזירה הבינערבית – שלושתם היו בדעה אחת שסוריה היא זו שצריכה להוביל מדיניות "מהפכנית" בכל העולם הערבי.
בנוסף למינויים האלה, מונו עוד שני אישים לתפקידי מפתח:
אחמד אל-סוידאני, מהעדה הסונית, שהיה הנספח הצבאי של סוריה בסין, מונה לרמטכ"ל. סוידאני דגל בחופש פעולה מלא לארגונים הפלסטינים שפעלו נגד ישראל מגבול סוריה. בזמן שהותו בסין "הוא ספג מנה גדושה של תורת מאו",[6] כך שהוא הזדהה עם הסיסמאות של שלושת הרופאים.
עבד אל-כרים אל-ג'ונדי, איסמאעילי, שהיה חבר ב"בוועדה צבאית", מונה להיות ראש שירותי-הביטחון של סוריה. כאמור, אל-ג'ונדי היה ידוע כבעל אופי אלים ואכזר.
הרקע להידרדרות לקראת המלחמה:
עם השלמת מוביל-המים הארצי של ישראל ב-1964, סוריה הגיבה בהפגזת ישובים ישראלים בעמק החולה, והיא אף עודדה את הארגוני הטרור הפלסטינים לתקוף את ישראל. וכך, ב-31 בדצמבר 1964 ארגון הפת"ח ביצע את ניסיון החבלה הראשון שלו, ומאז, כל 1 בינואר חוגג ארגון הפת"ח את יום "ייסוד הפת"ח".[7] מה שנראה בעיני סוריה כחוסר-מעש מצד מצרים בראשות עבד אל-נאצר בנוגע לבעיית פלסטין, היווה עילה מצידה של סוריה לנהל "מדיניות פלסטינית" עצמאית כמכשיר לבסס את מקומה בזירה המקומית, ויחד עם זאת הם פעלו מתוך שכנוע עצמי רב שזו הדרך לנהל את המאבק הנכון נגד ישראל.
חאפז אל-אסד עצמו, כמפקד חיל-האוויר עד 1966, ארגן סיוע לקבוצות טרור פלסטיניות. במסגרת הזו הוא סיפח פלסטינים למודיעין הצבאי הסורי והטיל עליהם משימות חבלה שונות, והוא אף העניק להם מחנות אימונים, נשק וציוד עזר נוסף. על כן, כאשר התבסס המשטר החדש של פברואר 1966, וכאשר הוצבו האישים בעלי הנטיות הרדיקליות בעמדותיהם הפוליטיות והצבאיות החדשות, מושגים כמו "אסטרטגיה של התקפה" ו"מלחמת שחרור עממית" השתלבו בצורה טבעית עם פעולות טרור פלסטיניות נגד ישראל כדי לעורר את החזית עם ישראל, ודרכה לעורר את שאר החזיתות המקיפות את ישראל.[8] דומה היה באותה עת שהאסטרטגיה החדשה של המשטר בשנים 1966-1967, פעלה בהתאם לציפיות של שלושת הרופאים שעמדו בראש הפירמידה המדינית של סוריה. לממד הרדיקלי-פוליטי נוסף ממד רדיקלי-צבאי מילולי רב, כך שהרמטכ"ל הסורי, סוידאני, יכל להצהיר ללא שום היסוס כי סוריה הכינה את כל הדרוש למלחמת-שחרור-עממית במתכונת של מלחמות ויטנאם ואלג'יריה.[9] מעבר להיבט ההצהרתי, למנהיגיה של סוריה היה אינטרס לסבך מדינות ערביות אחרות, כמו ירדן ולבנון, באמצעות פעולות טרור פלסטיניות שיצאו מתחומן, משום שלדעתם מדינות אלה היו שמרניות ו"ריאקציוניות" שסופן ליפול כפרי-בשל לידי "המגמה המהפכנית" בראשותה של סוריה.
כך, לדוגמא, פעולת התגמול הישראלית בכפר סמוע שבירדן, ב-13 בנובמבר 1966, העניקה משנה-תוקף לרעיון הבסיסי הזה, והיא אף עוררה את הציבור הערבי להרים קול מחאה נגד משטרים ערביים שלא אפשרו לארגונים הפלסטינים לפעול באורח-חופשי מגבולן נגד ישראל. כפר סמוע שימש בסיס למחבלים שבאו מסוריה, לכן מבחינתה של ישראל זה היה אך טבעי לפעול נגד הכפר כאיתות ברור הן לירדן והן לסוריה כאחד. ימים אחדים לפני הפעולה הישראלית בכפר סמוע, חתמו מצרים וסוריה על "הסכם הגנה" – ב-4 בנובמבר 1966. על כן, הפעולה הישראלית נגד ירדן, ולא נגד סוריה שתמכה ושלחה את המחבלים, עודדה את סוריה להמשיך בקו הקיצוני שננקט עד כה. בנוסף לכך, סוריה חשה, בעקבות החתימה על ההסכם, שמצרים העניקה הכרה בפעול למשטר הבעת' בסוריה למרות היריבות האידיאולוגית ולמרות המאבק על הבכורה במזרח-התיכון – כפי שהדבר השתקף בעיני המנהיגות הפוליטית של סוריה באותה עת.
ב-7 באפריל 1967, התחולל קרב אווירי בין סוריה לישראל שבמהלכו הופלו 7 מטוסי "מיג" סוריים. בתגובה לכך סוריה הגבירה את פעולות החבלה נגד ישראל מגבולה, ויחד עם זאת התברר לכל כי רמתו של חיל-האוויר הסורי – גאוותו של חאפז אל-אסד – נמוכה עד מאוד. חשיבות אידיאולוגית נוספת למגמה ההתקפית של סוריה, התקבלה על-ידי נשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, בעת שנשא נאום ב-17 באפריל 1967 – יום שבו סוריה מציינת את עצמאותה. וכך הוא בחר להציג את העניין:
מיג 21. ב-7 באפריל 1967, התחולל קרב אווירי בין סוריה לישראל שבמהלכו הופלו 7 מטוסי "מיג" סוריים.
"בעיית שחרור פלסטין היא בעיה הגורלית של הערבים שלמעשה היא הגורם המצדיק את קיומם. סוריה לא תיעצר ממשימתה ההיסטורית… כל הנשק שברשותנו שייך לכל ההמונים הערבים והוא יוגש לכל מי שיבקשו. אנו מדגישים כי אין אנו יכולים להיות אלא עם פידאיון הערביים ואנו מוכנים למערכה זו, יהא אשר יהא המחיר ויהיו הקורבנות אשר יהיו, כי זהו צו השעה שלנו וזה יסוד קיומנו".[10]
דברים אלה שנאמרו מתוך שכנוע עצמי רב, שיקפו במידה רבה את דעתם של רבים בתוך סוריה עצמה ומחוצה לה, דהיינו סוריה גמרה אומר להוציא לפועל את האידיאולוגיה שלה ללא כחל וסרק, שנבעה מהערכה כי בשלו התנאים הפוליטיים להרחיב את המאבק לכלל פעולה צבאית מקיפה נגד ישראל. דברים דומים אמר פרשן רדיו דמשק, ב-20 באפריל 1967, כשטען כי "מפלגת הבעת' העלתה את סיסמת 'מלחמת השחרור העממית', כדרך לשחרור ולהגשמת המטרות הלאומיות הן לגבי בעיית פלסטין והן לגבי בעיית האומה הערבית הגדולה".[11]
סוריה שחששה, כנראה, מפעולת תגמול ישראלית גדולה נגדה, ביקשה לרתום את מצרים לעזרתה בגין "הסכם ההגנה" שנחתם בנובמבר 1966. לעזרתה של סוריה נרתמה בריה"מ כשהחלה להפיץ ידיעות על ריכוזי צבא ישראלים גדולים בגבול הסורי, כהכנה לקראת פעולה צבאית גדולה שעתידה להתרחש ב-17 במאי 1967. ידיעות אלה נמסרו לנאצר ב-13 במאי. לאחר המלחמה התברר כי מצרים ידעה שאין אמת בידיעות האלה, אך מאחר ובריה"מ התעקשה על כך, זה הובן על-ידי נאצר כאיתות לנקוט בקו פעולה צבאי כלשהו נגד ישראל. המטרה הסובייטית היתה כנראה להסיט את תשומת-הלב מסוריה – שהתגלתה כחלשה – לעבר מצרים, ובכך להציל בדרך כלשהי את "המשטר המהפכני הסוציאליסטי הסורי", שהיה קרוב לליבה של בריה"מ יותר מאשר מצרים. נאצר פעל מתוך הכרה כי בריה"מ תסייע לו יותר אם יבוא לעזרתה של סוריה. וכך כדור השלג החל להתגלגל בעזרתם של שלושת הרופאים ובעזרתה של בריה"מ.
כניסת הכוחות המצריים לסיני, חסימת מצרי-טיראן, חתימת ההסכם בין חוסיין למצרים, זרימת כוחות צבאיים ממדינות-ערב לעבר החזית, ההתעוררות וההתלהבות הציבורית לקראת המלחמה והקריאות להשמדתה של ישראל, נראו כהגשמת חלום של המנהיגות הרדיקלית של סוריה באותה עת, והגשמת חלומם של ערבים רבים – ובכללם גם נאצר עצמו.
כשהחלו הקרבות, התקווה המצרית היתה שסוריה תחל מייד להניע כוחות לעבר ישראל. המנהיגות המצרית העבירה בקשה כזו לסוריה כדי להקל את הלחץ על הצבא המצרי, אך סוריה העדיפה להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים. סוריה הסתפקה בהפגזות כבדות על הישובים הישראלים, ובחדירות אחדות לעבר ישובים ישראלים. למעשים המוגבלים האלה, התלווה בתקשורת הסורית מלל רב על ניצחונות סוריים מול ישראל.
בשל מצבה הקשה של ירדן במהלך הקרבות עם ישראל היא ביקשה עזרה מסוריה – אך זו בוששה לבוא. וכאשר חאפז אל-אסד החליט לשלוח חטיבה סורית לעזרתה של ירדן, כבר כל הגדה-המערבית נפלה בידי הכוחות הישראלים, והחטיבה חזרה לסוריה כדי להגן על רמת הגולן.
סורים ברמת הגולן 1967
ב-9 ביוני החלה ההתקפה הישראלית על רמת הגולן כדי לסלק את האיום הסורי מעל הישובים הישראלים. בשל כך, הכוחות הסוריים החלו לסגת לעבר העיר קונייטרה.
ב-10 ביוני – בבוקר – שידר רדיו דמשק הודעה מטעם משרד ההגנה – בראשותו של חאפז אל-אסד – כי קונייטרה נפלה בידי הכוחות הישראלים, אולם למעשה קונייטרה נכבשה רק כמה שעות לאחר מכן. ההודעה המוטעית הזו החישה עוד יותר את נסיגת הכוחות הסורים מרמת-הגולן, ורק לאחר שעות אחדות תוקנה הידיעה. אולם, את הנזק אי-אפשר היה לתקן עוד, וההודעה המוטעית הזו נוצלה, לאורך שנים רבות, על-ידי גורמים המתנגדים לאסד כדי להטיל עליו את האשמה על המפלה ברמת-הגולן. אחד מההסברים לידיעה המוטעית, ששודרה ברדיו הסורי, היה כי סוריה רצתה להמחיש לבריה"מ את מצבם הנואש של הכוחות הסורים ברמת-הגולן, כדי שזו – בריה"מ – תפעיל את השפעתה להשגת הפסקת-אש בהקדם. אך, המהירות בה פעלו הכוחות הישראלים וקריסתם המהירה של הכוחות הסוריים מאידך, לא הותירו זמן רב בידי בריה"מ להפעיל את השפעתה כדי להציל את סוריה מתבוסה קשה. תפקידו הכושל של חאפז אל-אסד בניהול המלחמה, קנה לו אויבים רבים, אך בה בעת, המפלה דרבנה אותו לחזק את אחיזתו הן בצבא והן במפלגה כדי לטשטש את אשמתו ולהציל עד כמה שאפשר את יוקרתו האישית. כתוצאה מכך, המאבק הצבאי של סוריה בישראל קיבל ממד אישי ככל שאסד חתר לעבר כס הנשיאות הסורית.
לאחר שהתבררו תוצאות המלחמה, התבררה גם התוצאה של המדיניות השמאלית של שלושת הרופאים שהצליחו להפוך עימות מקומי לאסון ערבי בלתי-נתפס. משטר הבעת' ניסה לטעון כי ישראל לא הצליחה להשיג את יעדיה במלחמה וזאת משום שישראל לא הצליחה להפיל את "המשטר המתקדם של סוריה". טענה זו התקבלה בזלזול מופגן והיא נדחתה על הסף מצד אינטלקטואלים אחדים כדוגמת אל-מונג'ד.[12] טענה זו של המשטר, לאחר המלחמה, היתה כל כך מופרכת שגם סיל בספרו על אסד, התייחס אליה כמשוללת כל יסוד רציונאלי לאור תוצאות המלחמה הקשות מבחינתה של סוריה. אך ללא ספק טענה זו מדגימה יפה עד כמה משטר הבעת' היה תלוש מהמציאות בשל המדיניות "המהפכנית" שהסבה נזק רב לסוריה כישות מדינית ואף הסבה נזק רב לאזרחיה. גם בריה"מ החלה להתייחס למשטר של 1967 כעל משטר של "חמומי מוח" שהסב לה נזק יוקרתי רב בזירה הבינלאומית בעקבות המפלה הצבאית.[13]
מה אירע לאישים המרכזיים לאחר המלחמה?
אחמד אל-סוידאני הרמטכ"ל הסורי, הודח בפברואר 1968, ובמקומו התמנה לרמטכ"ל מוצטפה טלאס, ידידו של חאפז אל-אסד.
אחמד אל-מיר מפקד רמת-הגולן, פרש לאחר המלחמה, אך ניתן לו מושב בהנהגה-הלאומית של מפלגת הבעת' לאות כבוד של שנמנה עם מייסדיה של "הוועדה הצבאית" שחוללה את הפיכת הבעת' ב-1963. אחמד אל-מיר הועבר, לבסוף, לשרת בשגרירות סוריה בספרד באוקטובר 1968.
חאפז אל-אסד תפס את השלטון באופן מלא בנובמבר 1970, וניתנה לו ההזדמנות להיפטר מהמדיניות "המהפכנית" של שלושת הרופאים ומהאישים שניסו ליישמה ללא הצלחה רבה. שלוש שנים לאחר מכן, באוקטובר 1973, אסד שוב הוביל את סוריה לתבוסה מלחמתית נוספת מול הצבא הישראלי למרות תנאי-הפתיחה המצוינים. הלקח העיקרי שנלמד ממלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973 היה, כי גם בתנאים אופטימליים לטובת צבאות-ערב, בלתי אפשרי לנצח את ישראל, על-כן הלהט המלחמתי של אסד הופנה לעבר לבנון ולקראת "איזון אסטרטגי עם ישראל" במשמעות של בניית כוח-צבאי סורי שיהא חזק דיו כדי להרתיע את ישראל גם ללא תיאום צבאי עם מדינות-ערב האחרות. כדי לממש את השאיפה הזו של אסד, נדרש מאמץ חברתי וכלכלי ניכר עד כדי דלדול משאביה של המדינה. במילים אחרות, מאז עליית אסד לשלטון ועד למותו בשנת 2000, סוריה היתה משועבדת לגחמה אישית-עדתית שאותותיה ניכרים עד היום.
[1]barry rubin, revolution until victory? the politics and history of the plo. )harvard university press: 1994), pp. 1-23.
[2]כת שיעית.
[3]מישל עפלק, נוצרי יווני-אורתודוקסי, נולד ב-1910, למד היסטוריה בסורבון, וייסד ב-1935 יחד עם צאלח אל-דין אל-ביטאר את השבועון "אל-טליעה" (החלוץ). בתחילת שנות ה-40 הם הקימו תנועה פוליטית בשם "מפלגת התחייה הערבית", שלאחר זמן מה אימצה את השם "מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית". ב-1966 עפלק ואל-ביטאר גורשו מסוריה לאחר הפיכה צבאית של קצינים עלווים חברי מפלגת הבעת'. עפלק התגורר בפריז כגולה פוליטי עד למותו ב-1989, והוא נקבר בעיראק של סדאם חוסיין שהיתה יריבתה המרה של סוריה במאבק על ההגמוניה בעולם-הערבי.
[4]סיל, אסד. עמ' 90.
[5]אחדים מהמעצבים הראשיים של המצע החדש שהתגבש באוקטובר 1963 היו יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס, להם הקדשתי מחקרים אחדים. על יאסין אל-חאפז, באחד מהמאמרים הבאים.
[6]סיל, אסד. עמ' 115.
[7]ארגון הפת"ח נוסד באוקטובר 1959 בכווית על-ידי יאסר ערפאת, פארוק קדומי, חליל אל-ואזיר (אבו ג'יהאד), חאלד אל-חסן וצאלח חלף (אבו איאד).
שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 35.[8]
[9]אל-חוריה (סוריה), 5 בספטמבר 1966, מצוטט גם בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 36.
[10]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 36.
[11]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 37.
[12]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ’ 148-149.
[13]סיל, אסד. עמ' 154.