מצעד החיים

פתיחה

שואה ולקחה מהווים נדבכים משמעותיים בחשיבה הישראלית כנושא מרכזי הזוכה בטיפול לימודי – חינוכי רב שנים. גולת כותרת למאמץ החינוכי הוא המסע לפולין המתממש מדי שנה ובמספרים הולכים וגואים. המסע לפולין הוא אנחנו: חברה ישראלית שמסע תלמידיה אל גיא ההריגה בפולין, משמש סמן זהות קולקטיבי, מכונן תודעה ומבנה פריזמת הסתכלות על חיינו כעם בארץ. חווית המסע לפולין, הפכה לחווית רבים מאד, עד כדי כך שהלימודים הסדירים בשכבת הגיל השותפהבפרויקט החינוכי שוב אינם מתקיימים במהלך המסע - כך לפחות באזור המרכז הנותן במידה רבה את הטון ביצירת השיח הציבורי.

מצעד החיים

במציאות זו משתלב היום מאמץ מבני- ממסדי נוסף המתמקד בהדגשת צה"ל של היום, את השואה וחשיבותה, כלקח היסטורי מכונן. משלחות חייליות בכל הדרגים מקיימות מסעות לפולין כשיאו של מאמץ חינוכי רחב ומשתלבות גם באקט חינוכי – דמונסטרטיבי של "מצעד החיים". משלחות של בני נוער, משלחות ממסדיות בוגרות, נציגות צה"לית לצד בני נוער יהודי מבליטים כי הוויה יהודית לא נכרתה אלא שבה והתחדשה בעולם כולו, ובמיוחד בדמות ישראל הריבונית. כך מתרחבת הוויה מכוננת משמעותית, לנוכח הקנייתה לקהל ישראלי צעיר, המבקשת לשמר שואה ובעיקר לקחה. השואה היהודית, לימודה ידיעתה ושילובה כ"מחוז זיכרון" משמעותי, היא בבחינת חובה היסטורית מובנת של "והגדת לבניך". הלימוד הוא בבחינת אבן מורשת, אך האם המסע, הממקד מאמץ חינוכי ארגוני יחיד בעולם הלומדים הצעירים הוא חזות הכל. במציאות חינוכית המקיימת מאמץ תוכני ארגוני אחד בלבד, בהיקף שכזה, ראוי לשאול ולהפוך שוב ושוב בצורך לקיימו.

ברשימה זו אבקש להפוך בחוויה כואבת זו ולטלטלה מעט. ההנחה שמערכת החינוך היא סוכן תרבותי עצום שהשפעתו בימים של התמעטות לקחים בבית ובחברה גדלה, מחזקת את הצורך בבחינה שכזו. אבקש להציג טענותי שתמציתן קריאה לביטול פרויקט חינוכי ממלכתי של מסע שורשים ישראלי לפולין, לטובת פרויקטים חינוכיים חילופים של מסע אחר, אל יעדים גיאוגרפיים ערכיים אחרים בארץ ומחוצה לה. עיקר הדגש במאמר ירחיב בסוגיית "למה לא". ה"כן" התחליפי שיגזר מן ה"לא", ישורטט בקווים כלליים בלבד, בבחינת עמדה אחרת הנזקקת כמובן לליטוש נוסף.

לתולדות שואה יהודית ולקחיה בחברה הישראלית.

חווית העצמאות ותהליך הבניה הלאומי הביטחוני עמעמו את זיכרון מוראות השואה היהודית, אך הבליטו את משמעותה באמצעות "שלילת הגולה" ולקחה הציוני, בדמות הצורך והמשמעות הקיומית של מדינת ישראל הריבונית הממשיכה לחיות בצל איום. זיכרון השואה לא ירד גם בשנים אלה מסדר היום הציבורי. אירועים כמו "החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם 1950", הסכם השילומים עם גרמניה ב- 1952, ו"משפט קסטנר" מ- 1955, קיימו את הזיכרון הקולקטיבי, בעיקר כלקח להבניית הווה לאומי. מעצבי המדיניות הממסדית ביקשו להנציח את ההיבט הלאומי ציוני של זיכרון השואה גם בהדגשת ה"כאן" בירושלים בניגוד ל"שם" באירופה. זיכרון אירועי השואה ולקחיה, הפכו ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ב- 1959, תוך ניסיון להבנות מסגרת בה התקיימו שני מרכיבים מובחנים ומובדלים: שואה וגבורה. בשיח הציבורי בארץ הודגש ההבדל בין גלות שהלכה אל מותה "כצאן לטבח", לבין דור ישראלי שלחם לריבונותו ומימשה בגבורתו. בשל אי הנוחות הרבה ממבוכת הווית "כצאן לטבח", בשל הקושי להתמודד ולקלוט את עוצמת הממדים הטראגיים של השואה ובשל החשש מזעזוע נפשי בקרב דור צעיר לנוכח סיפור האימה, הוצגה השואה בשנות החמישים בעיקר מאספקט של גבורה יהודית לוחמת. החשש משואה נוספת מול אוייב ערבי המבקש לבטל את קיומנו הפיזי במרחב זה ו"לזרוק את כל היהודים לים", המשיכה לקיים מימד של זיכרון השואה ואירועיה. בן גוריון לא החמיץ שום הזדמנות תקשורתית פומבית להציג את הקשר הנמשך בין נאצים בכירים למנהיגות הערבית - שיח רצוף ביטויים שואתיים שחיזק מציאות הווה מאיימת של "האומה והמוות" כהגדרת עדית זרטל.

משפט אייכמן ב 1961, פתח דיון מתרחב בשואה משמעותה ולקחיה, שהפך, מעריכה חנה יבלונקה, את השואה לחוויה מכוננת שאינה נופלת מעצמת חווית העצמאות המדינית. המשפט חולל מפנה תודעתי כפול, קובעת יבלונקה: הוא הפך את המידע על השואה לידיעה וחיבר את השואה אל מכלול מרכיבי האתוס הלאומי. משמעות זו השתלבה במותו של "הפרויקט הממלכתי עברי" בסוף שנות החמישים שהוביל לחיפוש אחר מכנה משותף רחב יותר בחברה הישראלית: יהודי. התרחבות הבנת השואה מתוך דעיכת הנארטיב הציוני שיצר את שלילת הגולה ולו כאקט נדרש של הצדקת בניין הארץ ומשיכת המהגרים אליה, שב ומיקד עניין בעולם יהודי גלותי שנחרב בשואה. השיח הציבורי שחיבר שואת עבר בחששות הווה במרחב מזרח תיכוני עוין, הגיע לשיאו ערב מלחמת ששת הימים שהולידה אופוריה עצומה שבין מרכיבי כינונה נתקיימה שמחה על איום שואתי שלא נתממש והיה לגאולת ניצחון ושיבה אל אתרים מקודשים.

משפט אייכמן ב 1961, פתח דיון מתרחב בשואה משמעותה ולקחיה, שהפך, מעריכה חנה יבלונקה, את השואה לחוויה מכוננת שאינה נופלת מעצמת חווית העצמאות המדינית.

הגאולה החיילית חידדה את מרכיב השיבה אל היהודיות וסימניה בשיח הציבורי. אחד מהם, שתוגבר מאד עם התפוררותו של נארטיב העל הציוני, ביקש גם לבטל את "שלילת הגולה" שסימנה היהודי שחרב בשואה. הסדקים שהולידה מלחמת יום הכיפורים במיתוס החייל הגיבור הישראלי תרמו גם הם לשינוי בתפיסת השואה בעיני בני הארץ: היהודי הקרבן שמלחמת הקיום שלו קודשה כ"מאבק לחיים", החל תופס את מקומו של לוחם המרד והפרטיזן היהודי שאין בלתו בשיח הפוסט שואתי של עשורים ראשונים. לכך נוסף רצונם המתגבר של בני עדות המזרח להתמקם בקונצנזוס הישראליות החדשה, גם באמצעות החבירה אל השיח השואתי וסימניו וכמובן שיפור היחסים של עולם יהודי ולאחריו ישראלי עם פולין, כדי להעמיד במרכז את הווית השואה וזכרונה הפעיל באמצעות ה"מסע לפולין". השימוש הנמשך בהדמיית מצבנו הפוליטי לתבנית עולם פוסט שואתי גדוש מטאפורות מן ההוויה ההיא, והמשך המאבק הישראלי לקיום במרחב, חידדו גם הם את הווית הגלות ששיאה השואה כסיפור ישראלי מכונן. כל אלה ימקמו את אתרי ההשמדה בפולין כמרכזיים בגיבוש קוד חינוכי שתמציתו ישראליות של שנות האלפיים. כך היה לגיבור, היהודי השורד הממחיש באמצעות זיכרון קיצוני מומחש של זוועה, את הניצחון שאת לקחו מבקשת חברה ישראלית עכשווית להנחיל לרודפיה בפועל ובכח ובעיקר לעצמה, בפרויקט של מסע אל שיא עברה הטראגי.

למטרות ה"מסע" ומימושן

המסע לפולין הוא שיאה של חווית לימוד נושא השואה, המכוון להגשמת שורה של מטרות חינוכיות שתמציתן זיכרון ולקחיו. במישור הלימודי הישיר מכוון המסע להכרות בלתי אמצעית עם זירת האירוע הטרגית עצמה: הווית מדינה וחברה פולנית (גם כהתחככות לא מכוונת), מיקומו של הגטו על אתרי הזיכרון המצויים בו כיום, ואתרי מחנות ההשמדה, על מיקומם, תשתיתם הפיזית ומשמעות הזוועה והאימה המתקיימת בהם. ההנחה המתקיימת בחווית מראה העינים המצטרף לתהליך משמע אזנים מורחב, היא שהביקור יאפשר הבנה משוכללת יותר של האירוע וממדיו בקרב משתתפיו. זאת ועוד, במציאות של הכחשת השואה הגוברת ומותם הצפוי של המשתתפים הישירים באירוע, עולה חשיבותו של הזיכרון והיכולת להמשיך להציגו ולדבר בו.

המסע מבקש נגיעה גם בעולם מושגי רחב שתמציתו ישראליות של שנות אלפיים: חבירה הנוגעת בשורשים יהודיים המשמשים נדבך בישראליות מודרנית ומתמצתים ב"היינו שם איתם" – סיסמה שגורה המנכסת את מרחב בית הספר במהלך הפעילות החינוכית הסובבת את "יום השואה". ישראליות, המובנית ומופגנת באירוע מכונן של מסע שורשים שכזה, טומנת בחובה הבטחה חברתית גדולה, גם אם לא מודעת למלוא היקפה: מראה חברה מאוחדת אחת המבליעה בהצלחה התקיימות פער של מוצא עדתי תרבותי ועוד יותר, פועלת לביטולו.

המסע לפולין הוא "מצעד החיים" של משתתפיו המשמשים מטפורה לעם יהודי כולו המבקש להוכיח את ניצחון חיותו חרף מחריביו. כך הולכת ומתמסדת מסורת של אירועי המונים, יהודים וישראלים, תלמידים ואנשי צבא, ברגל וברכב, המבקשים להמחיש משמעות זו באקט מסמל המקבץ את משתתפיו אל גיא ההריגה ומבקש להוכיח: "אנחנו כאן".

המסע לפולין מבקש לייצר בקרב משתתפיו חווית לאומיות ישראלית גאה, שבניגוד לעבר כורכת גולה יהודית כהמשך של הוויה ציונית בארץ ולא כניגוד לה. חיזוק הזהות הישראלית ששיאו המומחש מתקיים בשירת "התקווה" בפתחן של משרפות ותאי הגז, המסמלת גאווה רבתי בפיתרון ציוני לאומי של התקיימות ריבונית בארץ. מראה התופת מייצר את הלקח: כאן על פתחו של גיא ההריגה מבשילה המשמעות של גורלו של עם חלש ומפוזר ומתחזקת, לחילופין, תודעת הצורך החד משמעי במדינה עצמאית, חזקה, שבניה שוב אינם למשיסה.

לתפיסת והבנת הכותב לא מתקיימים יעדים חינוכיים אלה, אלא במעט, ו"פרויקט מסע" של חבירה לשורשי עבר יהודי, כחלק מן החזרה ל"שם" מתמצת במראה לקח מוגבל וחד מימדי: לאומיות ישראלית של כח במציאות נמשכת של עולם עוין.

לימוד מורחב ומשוכלל של השואה באמצעות המסע אינו מתקיים אלא בגזרה ממעיטה שתמציתה מרחב אורבני בנוי שבו אתה נדרש ל"האמין" למדריך שמספר ש"פה זה היה", או סטריליות מוזיאלית של אתר מחנה השמדה המבקשת לשמר זיכרון חזותי "אותנטי", של כך נראו הדברים בזמן אמיתי. ה"נגיעה" בהיסטוריה, שנתפסה תמיד כחשובה בהמחשה וחיזוק הלימוד העיוני, שוב אינה אקט חינוכי מובן לנוכח שינוי מציאות תרבותית שנצפית כיום במרחב וירטואלי של מסך טלוויזיה ומחשב. יותר מכך: במציאות של סיורי לימוד מתמעטים מאד בארץ, מוזרה ומוגזמת תפיסת השואה דווקא, כצורך לימודי של "נגיעה ומישוש" פיזי. הווית "היינו שם", הנוצרת בתודעת משתתפי המסע לפולין, מתעתעת שכן אלו שהיו שם נשארו שם, ו"היינו שם" של הווה מתרגם למשמעות של "שחקני חיזוק" בטקסי יום השואה ולא באמת "שם", וטוב שכך. גם ההתמודדות עם הכחשת השואה אינה מתקיימת, כמובן, לנוכח תפעולה רק בקרב המשוכנעים.

ביטול שלילת הגולה בהווית הישראליות היא תופעה ראוייה, שכן התהליך הציוני נבנה מלאכותית ולראיה נארטיב על שהתפורר. ואולם החיבור אל הווית עולם יהודי גדוש חיים תרבות ומסורת דורות נעשה דרך עולם מת....

השיבה לשורשים היהודיים אינה מתקיימת באמת, כי לא אליהם חוזרים אלא לשורשים מתים: קברים הנטועים בערימות אבק אדם שנחנק ונשרף רק בשל יהדותו. אינך רואה יהודי אלא מצד סופו המר. אינך מכיר גולה ותפארתה, אינך מכיר יהודי בתרבותו הפורחת, אלא רק בקיצו הטראגי. מדוע יש לממש במראה עינים סוף זה שתמציתו החזותית הנוכחת היא כלי החורבן בתפארת סטריליותם?. כך מתקיים לצערי מסע אל שורשים, כריטואל של לאומיות המתנהל בצל המשרפה. פטריוטיזם שתשתיתו האידאית חורבן ואפר.

הלקח אינו מחזק את אהבת הארץ אלא רק את "חלש- שואה", "חזק – ביטחון" בגבולות מחשבה של "לא עוד", שאינו נפרט לפרוגרמה של איך כן אלא רק של התחברות למשוואה של "העולם כולו נגדנו" בערבוביה של עבר והווה. בעצם חידוד שאלת הקיום לעצמה ולא התמודדות עם איך מתנהל הקיום. ישראל עדיין נדרשת לקיום כח רב נוכח חורשי רעתה, אבל צילה של המשרפה מקבע תבנית עולם שכולו חורש רעה ולא מאפשר הסתכלות אל הווה ועתיד אלא מכיוון פרשני זה המחזק את אותו לקח מוגבל שהתקיים בדור קודם- חייבים להיות חזקים. מחוז זיכרון המקיים עולם מוגבל ולא הזמנה לדיאלוג מעמדה של הבנה בצורך בעולם טוב יותר וישראל טובה יותר. מסר שטחי הבולם כל אפשרות בקיום דיאלוג של התמקחות על טיבה של חברה וארץ, כאן ועכשיו.

ועוד לא אמרנו דבר על הבילוי והביזוי הכרוכים בכך: הן בשל הטיול הנוסף ל"מסע", ושורת בילויים מביכה לעיתים, בשל הטענה שאי אפשר כל הזמן לעסק רק במוות יהודי וזכרונו. ועוד: למה להעשיר את הפולנים שאינם חורשי טובתנו אז והיום?!.

אורי דן, סופרו הצבאי של "מעריב" בשנות השישים, כתב ביום העצמאות ב 1961, לנוכח מראה מצעד צה"ל, כי הוא מקווה שרעם מחיאות הכפיים יגיע גם לאזניו של האיש היושב ב"תא הזכוכית", שם ב- בית העם. הרצון "לנצח" את זיכרון השואה, גם אם באיחור טראגי, התקיים תמיד בחברה הישראלית ושוכלל לכדי "מצעד החיים". צבא ועם של צעירים ישראליים ויהודי התפוצות הגאים מנצחים, מראים ומוכיחים, קבל עם ועולם כי למרות הכל ניצחנו. ובמונחים ארציים יותר: להראות לכולם כי אנחנו חיים – להראות לכולם. למי בדיוק נחוצה ההוכחה? מן הסתם לחברה ישראלית המראה לעצמה – מעגל סגור מוגבל של לקח חד מימדי.

האמנם כך ראוי לנער עברי לחבור להווית לאומיות גאה שאינה מתקיימת אלא לזמן קצר ומסתיימת בתמונת עולם סטיכית של איום וכח המולידים "רק כך" כוחני, או לחילופין "חיפוש" דרכון ואזרחות כנתיב של מילוט.

דור ראשון ובודאי שני ושלישי של גאולה שוב אינו צריך להראות ולהוכיח ניצחון מטאפורי, אלא לדבוק במשימות הווה: להראות כ"אור לגויים" כיצד ניתן לקרב הבנה, שותפות וחיים טובים תחת שיח הגפן ועץ התאנה. ניתן להרהר ולערער על מסע יקר המבליט ומחדד שוב מציאות כלכלית גדושת פערים כלכליים המקיימת חברה ישראלית. אם "נגזר" עלינו להוציא כסף רב, הרי שראוי לתמוה מדוע לא להתחבר למקור חיים הנמשך בישראל? השקעה מושכלת יותר יכולה להתקיים בביקור בדרום ספרד ומרוקו. הזדמנות שתחבר את כולנו למקור חיים נמשך בישראל. ואולי עוד יותר, ראוי לו לצעיר הישראלי לתייר בארצו, ולפגוש עבר והווה המשתלבים יחד למציאות ישראלית ראויה של חיים, עשייה ויצירה.

קריאה ל"מסע אחר"

מרוקו העיר פז. אבקש להציע כחלופה ראויה למסע לפולין , מסע שורשים למרוקו. מסע שכזה יהיה שיאו הראוי של דיאלוג אמיתי ממקום של רב תרבותיות ישראלית אמיתית הנקשרת לשורשיה היהודיים.

אבקש להציע כחלופה ראויה למסע לפולין , מסע שורשים למרוקו - למלאח של תטוואן, הריף וחוף הים התיכון, מכנס פאס, רבאט, קזבלנקה של המלאח ובית הקברות היהודי העתיק ומראכש - בה ישבו יהודים למן היווסדה – היהודית מוסלמית. מרוקו אינה בסיס שורשיהם של התלמידים האשכנזים, אך סיטואציה זו מתקיימת במהופך במסע תלמידים לפולין, ללמדך שהיעד ראוי להיתפס בפי כל כמסע שורשים יהודי. תפארת תרבות יהודית שוב אינה מתקיימת במרוקו לנוכח עליית בני התפוצה ארצה- אקט של סיום פיזי שבסיסו האידאי תקוות קיבוץ גלויות בארץ ולא, הכחדה ברוטלית של עם ותפארת תרבותו כפי שנתקיימה באירופה. מסע שורשים של תלמידים ישראלים במרוקו יפגישם עם מקומות ואתרים המהווים מחוז של זיכרון להויית חיים של אחדות יהודית, מסורת, אמונה, תרבות חומרית יהודית עשירה, התפתחות חברתית כלכלית בדורות אחרונים ותשתית של יחסי שכנות טובים עם עולם מוסלמי במרביתם של הזמנים.

מסע שכזה יהיה שיאו הראוי של דיאלוג אמיתי ממקום של רב תרבותיות ישראלית אמיתית הנקשרת לשורשיה היהודיים. דיאלוג רב משמעות בהוויה מפולגת החותרת לישראליות שיויונית של כבוד והערכה בין קבוצות, גלויות ותרבויות שונות בארץ. זאת ועוד: מהלך שכזה יבסס מסגרת פוליטית בה יהוו הצעירים גשר אפשרי לעולם מזרח תיכוני של עתיד ושותפות זה לצד זה. לא קולוניאליזם לאומי אלא חבירה אל המשותף והמאחד במזרח תיכון חדש. הלקח מדיאלוג זה ידמה ללקחי ה"מסע האחר": צורך לנו במדינה ריבונית מבוססת, חזקה ויושבת לבטח, ואולם שלא בדומה למסע לפולין יתחזק הלקח מנקודה אפשרית של אופטימיות השבה ומחדשת שיח תרבותי בין שווים ושונים.

טובה עוד יותר תהיה מציאות בה נתמקד ביעד גיאוגרפי – חינוכי של קונצנזוס ציבורי כאן בארץ. העלות הזולה ביחס, הנגישות הנוחה, יאפשרו שילוב אמיתי של כולם בהווית דגם ישראלי ראוי להמחשה – בסיס ראוי למבנה עתידי של המשך ואופטימיות בישראליות נחפצת. פעם הלכנו לקברות המכבים, לרחבת ה"אריה השואג", או להתרגש מעל קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והרי גם היום נדרשת מורשת הגבורה שהיא גם עקשנות של התיישבות ומאבק לעצמאות. אך העצמאות כבר הושגה , והלקח של החלוץ המתיישב שוב אינו כה רלוונטי, ואולי ראוי לנו יעד מעט אחר.

הבה ונבחר יעד אחר: בואו ונבנה "קומבינציה מנצחת" של עבר והווה בירושלים בירתנו שהיא תורה, לחימה, יציאה מן החומות ומאמץ להבניית דיאלוג של פיזיות אחת גם אם הוא מהול במשיחיות מיליטנטית חד מימדית - קונצנזוס מרכזי בהוויה יהודית ישראלית על כל פלגיה. בואו ונלמד את ילדינו, ובהרחבה, אודות מפעל ציוני הטומן בחובו תקוות עתיד. בואו נפנה מבטינו צפונה ונגבה אל עשייה חלוצית מודרנית בגליל או פרויקט של הצלחה חברתית חינוכית בעיירת פיתוח בנגב. זוהי מציאות ראויה מכל של עבר יהודי ישראלי החובר אל הווה בעל מעוף ומבסס משמעות ישראלית של התיישבות, פיתוח, תעשייה ותרבות.

וכך יאה לנו.

הערות לסיכום

שלמה כהן, קריקטוריסט פוליטי, צייר בשנות השמונים את מנחם בגין בחליפת הפסים של אסיר מחנה שטלאי צהוב מעטרו בחזיתו, כשמתחת מבצבצת חולצת החאקי הצבאית. בגין, בדיסקית חיילית לצווארו, מנפנף מזהיר באצבעו כל חורש רע של עבר והווה, וממחיש הוויה המתקיימת גם כיום: תבנית של מציאות כמעט סטיכית שבה העולם ממשיך להיות נגדנו, הגוזרת לקח של כח ואין בלתו במציאות עולם קיומי מאיים. תבנית עולם פוסט שואתי הממשיך לייצר איום קיומי, אפיינה את המנהיגות הותיקה למן בן גוריון ועד לבגין. תבנית זו בהווית דור מנהיגות ההמשך בודאי שאינה מובנת מאליה, והתקיימותה כיום מחזקת הוויה דפנסיבית של היהודי הממשיך להתגונן. תבנית זו משמרת עולם מושגים מוגבל וחד מימדי ואינה מאתגרת חשיבה נחוצה שתמציתה דיאלוג על טיבה הנחפץ של זהות יהודית ישראלית, בפתחה של המאה העשרים ואחת. דיאלוג אמיתי על טיבם של חיים בחברה המקדשת קדמה, ערכי דמוקרטיה ומנהלת דיאלוג תרבותי קבוע ומפרה עם ארסנל עצום ומגוון של ערכי תרבות יהודית לדורותיה.

יש לזכור ולהזכיר שואה יהודית ולקחיה. זהו בבחינת צו אנושי אוניברסלי קדוש כמו גם צוואת זהות יהודית מתבקשת. יש ללמד כדי להבנות בלב הלומד ידיעה, הכרה והמון הבנה לצורך לייצר עולם מעט טוב יותר הדוחה ומרחיק התקיימותו של רשע טוטאלי מתוך מודעות לתשתיתו האידאית, לתנאי צמיחתו האפשריים ולתבניות פעילותו. ספק אם נגיעה פיזית בזיכרון המוות במחנות ההשמדה בפולין מחזקת צו זה. ספק אם חוויה טראומטית קצרה יכולה לשמש תשתית לחשיבה המכוונת לעתיד ומקיימת יותר ממסר מוגבל של "אוי לחלש". יש להפוך פרק אפל זה בקיומו המפואר של העם היהודי מנוף נוסף לחתירה לחברה וארץ של מופת. יש לחברו למראה אופטימי של חברת הווה המכוונת לחיים שלמים וראויים בארץ.

חברה המקדשת את: "טוב לחיות בעד ארצנו" , בארצנו.