אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרצופו (הוירטואלי) של הבנק


אני מתעבת את בנק הפועלים. אין דרך נעימה להגיד את זה. החל מבעלת הבית ועד אחרון הפקידים שהפנים מזמן כי הבנק הגדול במדינה לגמרי לא צריך להתאמץ.

תורים ארוכים, ריביות נמוכות, תוכניות לא יצירתיות, בקיצור - בנק נוראי, אבל מה (בדם עולה לי להודות בזה) - מותק של אתר.

כמי שמצווה לא לשבת במושב ליצים, הדרתי רגליי ככל האפשר מהסניף המלוקק, ועשיתי כל פעולה אפשרית דרך אתר האינטרנט של הבנק. לשמחתי היה זה ידידותי להפליא: עלה בתוך שניות, התעדכן במהירות הבזק ואפשר פעולות אין ספור.

פעם אחר פעם הייתי פוערת את פי הגדול אל מול הזריזות: בכל פעם שזרקתי צ'ק באל- תור היה זה מופיע בחשבוני הוירטואלי תוך מספר שעות קטנטן.

בכל פעם שהוצאתי כסף מהכספומט ניראה הדבר על המסך עוד לפני שהספקתי לבזבזו (וזה אומר מהר מאוד). כל אחת מפעולות כרטיס האשראי שלי התעדכנה עוד באותו יום, ואם רציתי פירוט מורחב יכולתי לשוטט לאתר ישראקארד בעזרת לינק חביב מבלי לצאת מהאתר, והכל בתוך שניות.

א-מחייה, אמרתי לעצמי בכל פעם שנכנסתי ובליבי תהיתי: איך בנק כל כך רע, יודע לתת שירות וירטואלי כה משובח?

הימים חלפו ואני, פועלת נרצעת שמקללת ומבליגה, החלטתי לאסוף את הוני הקטן ,לנטוש את הבית של שלמה נחמה, ולעבור לזה שמשלם הרבה פחות - לגליה מאור.

בסניף החדש פגשתי פקידים חביבים העושים מאמץ גדול להשביע את רצוני. הריביות טובות יותר, התוכניות מגוונות יותר והיחס – לעילא.

אלא שאליה, כבר אמרו חז"לנו , וקוץ בה: חרא של אתר. בושה טכנולוגית שלא ברור איך בנק בגודלו של לאומי מרשה לעצמו להתהדר בה.

בפעם הראשונה בה הקשתי את השם והסיסמה הייתי בטוחה שמשהו קרה למחשב. כמעט דקה חלפה עד שהנ"ל (האתר, האתר) טרח להיענות לבקשתי ולהופיע במלואו. בחיי שהייתי משוכנעת שמדובר במשהו חד פעמי. מהר מאוד הסתבר לי שלא.

עליית האתר, על מסכו של אותו לפ טופ לתוכו קפץ אתר בנק הפועלים במהירות האור, איטית באופן מכאיב. אבל זה עוד החלק הקטן.

מייד לאחר שרשמתי את הסיסמה החל תהליך בהייה נוסף. לאט לאט, כקשיש אלצהיימרי המנסה לחזור הביתה, החל דף החשבון לטפס על המסך, ואחרי 60-70 שניות עלה במרכזו הריבוע המעצבן מכולם: לנוחותך, נכתב בו, מייד יוצגו היתרות בחשבונך – הלו!!!! בשביל זה אני כאן!! למה אתם מבלבלים לי את המוח במקום להציג בקלות ויעילות את כל המספרים? ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן?

עם הימים החולפים והנסיון המצטבר סיגלתי לעצמי מנהג. ביד קלה אני כותבת את הפסוורד והולכת לעשות משהו אחר.

למה לי לשבת מול המסך ולצפות כשאפשר נגיד, להתקלח, להכין קפה, או להסתובב באותו זמן באתרים אחרים שאינם עסוקים בבזבוז זמנו היקר של הגולש?

אחרי דקות ארוכות, כשאני חוזרת מעיסוקיי, אני מגלה ש-או, נכנסתי. עכשיו הגיע הזמן להתרגז באמת.

לפחות 24 שעות לוקח לאתר להתעדכן, בדרך כלל יותר. דברים שקרו בחשבון הבנק אתמול עשויים להופיע שם רק מחר. תסכימו איתי שדור האינטרנט מורגל בסטנדרטים אחרים.

מגדיל לעשות מסך כרטיסי האשראי. שלושה, ארבעה וחמישה ימים אחורה פשוט אינם מופיעים על המסך! כאילו לא הוצאתי כמה מאות (שלא לומר אלפי) שקלים במהלך הימים האלה.

כשהתלוננתי בנושא ("מילא לא מתעדכן און ליין, אבל אחרי ארבעה ימים?") הניע הפקיד את ראשו בחביבות והציע לבדוק את הפירוט באתר חברת האשראי. מיותר לציין כי פרנסי האתר לא חשבו להכניס לינק כדי למנוע את העבודה הכפולה.

 

מה אומר חברים? נכון, יש צרות גדולות יותר, יש ילדים רעבים בביאפרה, מונסונים בהודו והוריקנים בניו אורלינס. אפשר לחיות גם עם האתר של בנק לאומי, נשאלת השאלה רק: למה?

למה בשנת 2005 לא מסוגל הבנק השני במדינה לתת שירות אינטרנטי ראוי ללקוחותיו? למה הזלזול הזה, במקום בו בנקים אחרים דווקא מכבדים?

בעבור לקוחות רבים יראה פרצופו של הבנק כמו שירותיו הוירטואליים. הפרצוף של לאומי, שהיה פעם צעיר ומבטיח, ניראה, כרגע, רע במיוחד. 

מפגשים מהסוג המיני

מפגשים מהסוג המיני בין נשים מבוגרות ונערים אינם סיפור חדש (עיין ערךמיסיס רובינסון).

אישית לוחצת אני מכירה אחת כזו שנזכרת בליקוק שפתיים במפגש חד פעמי עם מתבגר שעלה לטרמפ במכוניתה והשאיר בו את בתוליו. "הוא הזיל דמעות תודה" היא חוזרת ומספרת בגעגוע "ואחר כך אי אפשר היה להוריד לו את החיוך מהשפתיים".

עיין ערך מיסיס רובינסון

מהצד השני, הגברי-המתבגר, אני מכירה גם אחד כזה שנזכר בעיניים לחות איך פותה לפני עשרות שנים על ידי חברתה המצוינת של אמו ולא האמין איך, בניגוד לחברתו הצעירה, כמה דברים נעימים היא כבר יודעת לעשות.

לא מהיום מחפשות נשים בשלות (ומשועממות) את הכיבוש הנושא ריח נעורים. לא מאתמול מחפשים גברים צעירים את הניסיון, הסבלנות, הפתיחות והיכולת. מדובר, אם כך, בפנטזיה פופולרית במיוחד הקורמת לא פעם עור וגידים.

כשמתרחש המפגש, אליו מגיעים שני הצדדים בשמחה ובאופן וולונטרי, מדובר במצב שבתורת המשחקים נקרא win-win situation. שני הצדדים גם יחד יוצאים ברווח: לשניהם הסב המפגש עונג בסיסי, לשניהם סיפור עסיסי להיזכר בו מעתה ועד עולם.

על מה, אם כן, רעשה הארץ כשפורסם כי המורה לערבית ההיא השכיבה שניים מתלמידיה? על מה נפתחת חקירה פלילית נגד המורה הרחובותית שנתנה שיעורים פרטיים לגמרי לחמשת תלמידיה הנבחרים?

לכאורה מדובר בעניין להתקנא בו, פנטזיה פופולרית, כבר אמרתי, הנסמכת על סרטי קולנוע והועלתה לדרגת אומנות בשיר המפורסם המתמצה במילים: "הייתי מראה לך מיהו הילד הכי מפותח בכיתה". קריאה זריזה של התגובות באתרי האינטרנט גילו כי מאות קוראים היו שמחים להתחלף עם כל אחד מן התלמידים.

מעשית, לעניות דעתי הבלתי נחשבת, מדובר בפריצת גבולות בלתי נסבלת, כזו המקרבת את כולנו לימי סדום ועמורה העליזים (האם יש בקהל איזו מורה לתנ"ך שתזכיר לכולנו איך זה נגמר?)

למרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים לרדת לעומקו של תהליך קשה לי להבין מה בדיוק עבר בראשה של המורה לערבית כשהחליטה "להתלבש" על תלמיד חלש וזקוק לכסף ואהבה? על מה חשבה המורה מרחובות כשחילקה את חסדיה בין התלמידים השונים?

האם לא הבינו השתיים כי גם אם לא השתמשו באלימות כל שהיא, הרי שמעשית הצמידו אקדח וירטואלי לרקת הנערים?

לא צריך להיות איציק מרדכי כדי לדעת שהסמכות הניתנת בעזרת הדרגה או התואר מביאה איתה לא רק יתרונות אלא גם חסרון אחד או שניים.

עם הסמכות מגיע גם האיסור המוחלט להפעילה כנגד הפקודים / תלמידים / וכדומה, שלא במסגרות התפקיד.

לו היו המורות מתעקשות על הכנת שיעורי הבית, ניחא. לו היו דורשות להעניש, להשעות,להיפגש עם ההורים בשל בעיות חינוכיות שונות, לא היו מגיעות לבתי המשפט, אבל לנצל את המעמד המוכר כשידן (ואלוהים יודע מה עוד) על העליונה ולהפיל לתוך מלכודת הדבש הזו נערים שעוד לא עמדו על דעתם ? זה לא.

על האונס הזה – כן, כן, אונס ולא פחות, צריכות השתיים וחברותיהן (מי ייתן ואין עוד כאלה) לשלם מחיר יקר.

בניגוד לאותם מפגשים הנערכים בין נער צעיר ואישה בוגרת, שאינם אוחזים בתפקיד כל

שהוא ולכן אינם מערבים גורמים כמו איום או פחד, הרי שכאן, ניתן להניח, חשבו התלמידים לא רק על הסיפוק המיני.

יתכן מחד, שכיוון שמדובר בבחורים צעירים ועמוסי הורמונים, רצו אלה לא פחות מן המורה לממש את הפנטזיה, אולי אפילו יותר.

אולי שמחו לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה, להתפאר בחוויה החד פעמית שנפלה לידיהם.

יתכן, מאידך, שלא.

אולי עלו בדעתם הצעירה מחשבות הנוגעות לציונים שלהם, למשל, שיעלו או ירדו על פי מידת ביצועיהם או הסכמתם.

אולי ציינו בינם לבין עצמם את העובדה כי אם יסרבו תפעיל המורה את כל הכלים שבידיה (ואינם נמצאים בידם) והם, ותעודתם, עלולים להיפגע.

יתכן כי הבינו בראשיהם המתבגרים כי אין מדובר במעשה תמים לחלוטין המשרת את שני הצדדים, אלא בניצול ציני של המעמד, אך לא לגמרי ידעו איך לצאת ממנו.

אולי, רק אולי, דווקא מסיבה זו פרצו הסיפורים מהר מאוד לאוויר העולם, בעוד בכל אותם מפגשים בהם לא מעורבת השררה, נשמרת הדיסקרטיות גם לאורך שנים.

אין לי אלא לקוות כי שתי המורות המהוללות, שנהנו מאוד לשבור את הכלים, תזרקנה בבושת פנים מן המערכת ותשבנה לא מעט זמן מאחורי סורג ובריח.

שם, בנווה תירצה למשל, יהיה להן מספיק זמן להרהר ב"חינוך" שהעניקו, לקחת אחריות, להתחרט ובעיקר לפתח דרכים יצירתיות וחיוביות מאלה, להכניס קצת עניין לחיים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר

.