אנטישמיות - תגובה לסופר א. ב. יהושע
לא.ב יהושע שלום רב וחג שמח .
תגובה לראיון אתך במוסף '7 ימים' בידיעות אחרונות, יום שישי י"ג בניסן תשס"ה עם אמירה לס – 'הנאשמים'.אציין בפניך שלא קראתי, לצערי, את מאמרך בביטאון ' אלפיים ' ואני ניזון רק מהראיון עצמו. אני בהחלט מברך אותך על אומץ ליבך לעסוק בכלל בנושא. יחד עם זאת איני יכול שלא להביע את דעתי וממנה וודאי עולה גם הסתייגותי .
א. האשמה –
שתי דתות גדולות המאגדות תחת כנפיהן מעל למחצית האנושות, הנצרות והאסלאם, רואות את עצמן כצומחות מהיהדות, משלימות אותה, מתקנות אותה ומהוות, מה שהיינו אולי מכנים היום, מקצה שיפורים ליהדות.
שתיהן אוצרות בתוכן תובנה שהאמונה באל אחד, מופשט, קיים בכל מקום, כל הזמן, רואה כל ושופט לפי מערכת קודים מוסרית את התנהגותנו כבני אדם. אמונה זו הונחלה לאנושות על ידי היהודים כעם. שתיהן מציגות את אמונתן כסוג של אכזבה מהיהדות שסרחה דרכה ובבחירה האלוהית באדם, נביא, שליח או משיח שתפקידו להורות לבני האדם את הדרך הנכונה ובכך לבטל ולהפקיע את הבחירה הראשונית בעם היהודי. שתי הדתות מגדירות לכן את הקוד המוסרי שלהן כנכון, מעודכן ומתקן את שגיאות היהודים. לשתי הדתות - אסלאם ונצרות - אין הצדקה מוסרית אלא בשלילת היהדות כפי שהיא.
היהדות כרעיון מופשט והיהודים כבני אדם נמצאו בעמדה שהם מוגדרים מלכתחילה כמי שסרחו, שלא לאמור בגדו, בבחירה הראשונית של אלוהים עד כדי לאלץ את אלוהים להכיר בטעותו ולהעביר את חסותו לאחרים. באלף צורות, מפסוקים מפורשים בכתבי הקודש, מתפילות ומסורות שבכתב ובע"פ הפכה היהדות בקלקלתה ובפגמיה האמיתיים ובעיקר המדומים, למצדיק המוסרי לאמונתה של יותר מחצי האנושות. מכאן התפתחה שפיטה מוסרית בלתי אפשרית של היהודים שבה שגיאותינו מצדיקות את האסלאם והנצרות. אי אפשר לבטל את המשקע הרוחני והתרבותי של 1800 שנות חינוך נוצרי ו 1300 שנות חינוך מוסלמי .
לא תמיד הייתה הנצרות אנטישמית, לא תמיד האסלאם היה כזה. כאשר הדתות נהנו מביטחון עצמי, היו יצירתיות בכל תחומי היצירה האנושית, צברו עוצמה, כוח ומאמינים והתמודדו עם אתגרים אחרים נדחקה 'הנקודה היהודית' לשולי החשיבה. בעיתות משבר, קיפאון ודעיכה מחשבתית חזרה ' הנקודה היהודית' במלוא כיעורה למרכז הבמה.
ב. זר ולא מוכר.
יש הבדל בין הזר ללא מוכר. הזר הוא מי שאנחנו חושבים או מדמים שאנחנו מכירים מספיק כדי לפתח מידה של שיפוט לגביו. הלא מוכר הוא מי שאיננו מודעים כלל לקיומו או שברור לנו שאין לנו מידע מספיק לפתח שיפוט לגביו, אולי סקרנות .
אחת מהתכונות הבסיסיות המוטבעות באנושות היא החשש מהזר. הזר שבדרך כלל קרוב גיאוגרפית או רוחנית, משפיע על חיינו, מאתגר את אמונותינו, לא ברור לנו עד הסוף. אם כי ברור שהוא לא כמונו, משלנו, הוא זר. התכונה הזו כנראה מקננת בצורה כלשהי בכולנו.
כתבי הקודש המונותאיסטים: התנ"ך, הברית החדשה והקוראן הפכו אותנו, היהודים, שלא באשמתנו, מלא מוכרים לזרים. כל קורא באחד משלשת כתבי הקודש הנפוצים בעולם מתוודע באופן שמספיק לו לפתח שיפוט לגבי עם קטן ונידח, בגויים לא יחשב, העם היהודי. כך לא יכול העם היהודי להתמודד עם שפיטה של רוב האנושות שאפילו לא מכירה אותו אבל שואבת את דעתה מכתבי הקודש השונים. ליהודים אין את האפשרות להיות לא מוכרים, תמיד נהיה זרים, שלא בטובתנו.
אכן במזרח הרחוק. באמונות ודתות שלא שאבו עצמם מהיהדות כבודהיזם, השינטו, הטאואיזם ונוספים לא הייתה אנטישמיות וגם כיום היא מזערית - יבוא קלוקל מהמערב.
ג. זהות מוזרה.
העם היהודי צימח זהות, כנראה ייחודית, של דת שהיא גם לאום. צודק הפרופ' שלמה ברזניץ שחיבור של דת ולאום היא חיבור של כוח. כנראה אילוץ אבולוציוני של הישרדות בהעדר מקורות כוח אחרים. מקור כוח של אין ברירה.
מקור הכוח והעוצמה של אומות, בדרך כלל, ניזון מעבר משותף, תרבות משותפת כולל שפה, רצף טריטוריאלי ורצף דמוגרפי, שאיפות משותפות ולעתים גם זהות דתית משותפת. כאשר קיימים כל או רוב מרכיבי העוצמה והזהות איחוד הזהות הדתית עם הלאומית היא נטל מיותר ומכביד. די אם נסתכל על העימות האירי שבו קווי עימות לאומיים חופפים גם זהות דתית, שלא לדבר על הסכסוך בינינו לפלשתינים, כדי להבין את המורכבות. אומות מתקוטטות על משאבים, השפעה וכלכלה ויכולות גם למצוא להם פשרות ופיתרונות. כאשר העימות הוא רק או גם דתי הפשרה היא כמעט בלתי אפשרית.
העם היהודי חסר בעבר את מרכיבי העוצמה הרגילים ומה שהיה יכול להיות נטל במקרה של הולנד או אנגליה הוא כמעט הדבק המאחד היחיד של הזהות היהודית - השלוב בין זהות לאומית לדתית. לכן בעוד קווי המתאר של מחלוקות באומות העולם הן כלכליות בעיקרן ואידיאולוגיות במיעוטן, קווי המתאר של הסכסוך עם היהדות הוא בעיקרו על זהות וזיהוי.
אוסיף גם שעם עם היסטוריה חריגה מטבע הדברים מפתח גם מנגנוני הישרדות חריגים וכמובן גם מבנה זהות חריג. הייתי אומר שללא אותה זהות חריגה ומוזרה של לאום שהוא גם דת לדעתי לא היינו מגיעים לשואה מפני שהעם היהודי היה נכחד עוד מאות שנים לפני כן כמו אין סוף עמים אחרים. טבעי גם שאומות שנצרפו בכור היתוך אחר לא מסוגלים להבין את מבנה הזהות היהודית - את ' האנומליה של העם היהודי ' .
ד. הכל ביחד
כל אחד מהגורמים לעיל יכול להסביר בצורה חלקית או מלאה את האנטישמיות. שלושת הגורמים ביחד עוד מעצימים אחד את השני. החשש הטבעי מהזר משתלב בחשדנות דתית ומתעצם מזהותם המוזרה של היהודים. הכל ביחד יוצר, לדעתי, את התופעה העולמית של האנטישמיות הבסיסית.
ה . לאן?
העובדה שהפכנו למדינה שמתקיימים בה מרכיבי כוח המסורתיים של אומות: עבר משותף, תרבות משותפת כולל שפה, רצף גיאוגרפי ודמוגרפי ושאיפות משותפות כבר מאיימת בפועל על הזהות המוחלטת שבין דת ללאום ביהדות. הזהות הישראלית מושפעת אך לא נובעת מיהדות . החש כישראלי בהרבה מקרים אינו מרגיש יהודי. יהודי אינו מרגיש ישראלי.טומי לפיד ושינוי מאמצים לחיקם את הלאום היהודי ונלחמים בכל מה שמזכיר דת יהודית. חרדים קיצוניים מאמצים לעצמם את הדת היהודית ונלחמים בכל גילוי של לאומיות יהודית.
המבחן העליון הוא של רבני ישראל ביכולתם לקרב את היהדות כתרבות לישראליות החילונית. במאבקם נגד ההתנתקות כמאבק דתי של פסקי הלכה ולא כמאבק פוליטי חילוני לגיטימי האיצו רבני ישראל, ברובם, את התפוררות הזהות המורכבת של יהדות שהיא גם לאום וגם דת.
היהדות עומדת בפני תמורות ומבחנים קשים של זהות דתית – לאומית. אבל כל עוד תשגשג האמונה הדתית וכל פעם שהאסלאם או הנצרות עצמם יתלבטו במשברי זהות תישאר, כנראה, האנטישמיות בעינה. דני רשף.
לקריאה נוספת:
Add new comment