כל הפחדים כולם

ספרו החדש של מישקה בן דוד (מחברם של: אהבה אסורה בפטרבורג ותחנה סופית אלג’יר) אינו רק ספר מתח של אירועים הרי גורל המתחילים כשבעצם מימוש ההסכם המדיני פורצים אנשי יחידת המנהרות של החמאס בלב ישוב ישראלי ושיירת אדם אדירה יוצאת מגבולות עזה ועולה על אשקלון. החיזבאללה מצטרף בירי טילים ובפלישה רגלית וגם ערבי ישראל מתקוממים ותוך זמן קצר נסחף המזרח התיכון למלחמה כוללת, כשארה”ב אוסרת על ישראל לעשות שימוש במטוסי תוצרתה  וסוללות טילים רוסיות משתקות את חיל האוויר.

מדובר בתרחיש אימה כשישראל נותרת לבדה מול התקפות מכל צדדיה ובזירה בינלאומית עוינת. מי שיכולה לתת מענה היא צוללת בעלת יכולת מכה שנייה גרעינית, שלמרבה החרדה, הקשר בינה לבין הארץ ניתק ומי שצריך לקבל את ההחלטות המכריעות הוא מפקדה אל”מ ירון גל.

אין מדובר רק בספר בדיוני אלא בהתמודדות המחבר עם החרדות הקשות שיש לו, כפי שהוא מסביר בפרק “הערות ותודות”. בתקופת שהייתו בארה”ב בשנים 1977-1980 הוא חזה בביטול הברית החשאית של ארה”ב עם טייוואן בשל חידוש יחסיה עם סין העממית, וגם במכירת מטוסי ה 15- F לסעודיה, למרות התנגדות ישראל, מה שהביאו לכתיבת ספרו הבריחה האחרונה העוסק ביהודי ארה”ב על רקע מלחמת במזרח התיכון, בה ארה”ב מפנה עורף לישראל. 

הוא ממשיך ומציין “לאורך השנים ניקר בי הרצון להציג את תמונת הראי מה עובר על ישראל באותו מצב. התפוררות המזרח התיכון הישן בעקבות “האביב הערבי” ועליית דאעש, התעצמותה של איראן אחרי הסכם הגרעין ומעורבותה הגוברת באזור, התעצמות החמאס והחיזבאללה עד כדי חוסר יכולת להכותם מכה ניצחת והמשבר בן ישראל לארצות הברית בשלהי כהונתו של הנשיא אובמה, הביאו אותי לכתיבתו של ספר זה…יצרתי התרחשות שנראית לי לצערי אפשרית ביותר, שנפתחת עם חדירה של החמאס ממנהרה ליישוב ישראלי בעיצומן של שיחות שלום, והובלתי את האירועים משלב זה ואילך כ”משחק מלחמה” ריאליסטי תוך שאני נעזר באינטרנט על מנת להכיר את היכולת הצבאית של צה”ל ושל מדינות ערב ומנסה להעריך בכל שלב של המלחמה כיצד יתפתחו האירועים “באמת” במצב נתון. לנוכח התפתחויות מול הפלסטינים ומול ערביי ישראל מאירועי אוקטובר 2000 ועד אירועי אום אל חורה (כנראה הכוונה לאירועי אום אל חירן- י.ב.), הר הבית ואום אל פאחם 2017, ברור היה לי שמדובר בכוחות שייקחו חלק באירועים ועלי לשלבם. ניסיתי לעשות זאת במרב ההבנה לצדדים, כשמה שמנחה אותי הוא לא עמדה פוליטית אלא מה שלדעתי עלול להתרחש בפועל במצב המתואר” (עמ’ 432-433).

זאת ועוד, הוא מסביר “לכאורה המחבר הוא המושך בחוטי העלילה. לא כך הרגשתי בתיאור המביא בחשבון את הכוחות הריאליים הקיימים. הרגשתי שאני מתאר התרחשות בדיונית אך דטרמיניסטית, שהיכולת שלי לנווט אותה בלי לעוות את הכוחות הפועלים בה מוגבלת מאוד” (עמ’ 434).

בן דוד מודה לאלוף מיל שלמה אראל על ספרו דיפלומטיה במעמקי הים, שתרם לו מידע חשוב בכל הקשור לטכנולוגית הצוללת. דומה גם שהוא הושפע מכתיבתו של אליסטר מקלין שבספרי ההרפתקאות שלו, שחלקם מתרחש בים, למשל: מהסיירת יוליסס ועד הגבול האחרון עולים נושאים פילוסופים מוסריים, וספריו דו קרב במצולות ועד המשימה קוטב מצטיינים בגישה קולנועית.

המחבר מציין שהיה מודע לספרים: The Last Israelis של נוח בק המספר על צוללת שצוותה מתחבט בשאלת שיגור טילים גרעיניים על איראן לאחר השמדת מדינת ישראל, כמו גם לספרו של אריה צ’רניאק גיבור ,המתאר מלחמה טוטאלית במזרח התיכון בה ישראל על סף קריסה, אך מסביר שספרו שונה מהם. הוא גם מזכיר את ספרו של דרור בורשנטיין טייט, ושל ישי שריד השלישי, המתקשרים לחרדה מפני אבדן בית שלישי, מסיבות חיצוניות כמו גם פנימיות. לאחרונות ניתן לקשור את סרטו החדש של רינו צרור יהודים בפעם השלישית, התוהה האם שסעים פנימיים חריפים, הקצנה ומשיחיות דתית, ואי שיווין כלכלי חריף יביאו לחורבן השלישי. גישתו מתכתבת עם גישות ביקורתיות ביחס לתהליכים המתרחשים במדינת ישראל.

בהקשר זה יש לציין את ספרו של אוריאל אבולוף, איש מדע המדינה באוניברסיטת ת”א, שכתב את על פי תהום, אומה אימה ומוסר בשיח הציוני, בו התחקה אחרי האימה הכפולה: “התהום שבפנים” המאיימת על זהות העם, ו”התהום  שמחוץ”, הפעורה למרגלות הקהילה ומאיימת על הישרדותה. אבולוף מצטט בהקשר לאיומים הפנימים, ולמרבה העניין ממאמרו של רינו צרור כלהלן: “אחרי רצח רבין התחלתי ללמוד איך ההיסטוריה שלנו התנהגה במצבי משבר מסוג הזה. שלושה מדפים עם ספרים על בית ראשון ושני יש לי. ראיתי את המעגל שחוזר על עצמו (…) בבית ראשון החזקנו 90 שנה ובבית השני 80 שנה. מה אמר פייסל חוסייני שבוע לפני שמת? “ישראל, הוא אמר, “היא של מאה שנה. לנו יש זמן”. וזאת התשובה הנכונה. וכל החברים שחושבים שאנחנו גורדי שחקים לא מבינים שגם בבית שני היינו האימפריה הכי גדולה באזור. ומה התפרק? החלק הפנימי (…) אם אין שינוי במגמה אז (נותרו לנו) 30 שנה. וזה לדעתי בנדיבות” (אבולוף, עמ’ 125-126).

אבולוף מציין ארבעה דפוסי איום עיקריים: א. ריב אחים , בין תפיסות עולם מנוגדות וקבוצות מנוגדות ומעיר ש”לעתים מזומנות שימש המושג “שנאת אחים” כתקדים מאיים, העלול לשוב להתקיים בימי “בית שלישי”, אם יניחו יוצריו ובניו למריבות הפנימיות לצאת מכלל שליטה ולפגום בלכידות החברתית” (שם, עמ’ 126). הוא מציין שבין חוקרים קיימת הסכמה גורפת ש”החברה הישראלית אינה חברה רב תרבותית (…) שכן האפיון הבולט של הקבוצות המרכיבות אותה הוא זה של שלילה הדדית, בעוד רעיון הרב תרבותיות מחייב יחס דיאלוגי של כבוד בין הקבוצות” (שם, עמ’ 128).

במסגרת דיון זה מובאת טענת נתן זך שבהעדר “בסיס משותף” קיים איום קיומי הן למדינת ישראל והן לזהות הישראלית. אולם בישראל לא מוכר הלאום ישראלי, מה שיכול היה להיות הלאום האזרחי של כלל אזרחי המדינה. טענתי זו מתכתבת עם טענת אהרון אמיר מפעילי התנועה הכנענית, שכבר בינואר 1950 פרסם מאמר בשם “ממלכת ישראל הצלבנית” בו ביקר את המדיניות הממשלתית המתבדלת מאזרחיה הערבים תוך פחד מים ערבי בדוי ודמיוני המקיף אותה והישענות מתמדת על גורמי חוץ (היהדות העולמית ומעצמות זרות)  וזאת ללא כל “מכנה משותף בינה לבין האוכלוסייה המקיפה אותה. עסקניה של הערבאות לא לחינם אוהבים הם כל כך להזכירנו את גורלם של הצלבנים ולהשוות מדינת ישראל לללו. הדברים האלה לא מליצה ריקה הם…מדינת ישראל “צלבנית”. מדינת ישראל ציונית, לא לאורך שנים תעצור כוח. כל רוח שאינה מצויה, כל תמורה חריפה ביחסי הכוחות בעולם מבשרת לה שואה. חותם האבדון טבוע על מצחה…רק מדיניות עברית, משוחררת מאידיאולוגיות זרות … רק מדיניות המבטיחה שוויון עברי לכל, שאינה מנשאת את המהגר היהודי על יושב הארץ שאינו יהודי, הפותחת לכל דורש את שערי החברה העברית” (יהושע בנטוב, הוא אהרון אמיר “ממלכת ישראל הצלבנית?” מתוך: נורית גרץ ורחל ויסבורד (עורכות), הקבוצה הכנענית- ספרות ואידיאולוגיה, אסופה,1985, האוניברסיטה הפתוחה,עמ’ 28). ב. מלחמת אחים. מעבר למתחים פנים קהילתיים מדובר בעימותים אלימים תוך הסלמה. ג. העימות הפנים ישראלי: יהודי ערבי. איומים אלו מתחלקים לשלושה סוגי יסוד: א. “האיום הפוליטי המדיני (התקרבותם והזדהותם הגדלה והולכת של ערבי ישראל עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק). ב. האיום החברתי – התרבותי (שנקשר בעיקר לקעקוע זהות היהודית של המדינה ולשינויים דמוגרפיים) והאיום הפיזי- הצבאי (מעורבותם של ערבים אזרחי ישראל בסיוע לפעולות חבלה נגד ישראל) (אבולוף,עמ’ 135). כך למשל “במהלך האינתיפאדה גאה הפחד היהודי מפני ערבי ישראל והתעצמה המשגתם כאיום חמור על הישרדות ישראל”(שם, עמ’ 136).

כזכור, כתב בן דוד בספרו שנוכח ההתפתחויות מול הפלסטינים ומול ערבי ישראל באירועי האינתיפאדה ואירועים אחרים היה ברור לו “שמדובר בכוחות שייקחו חלק באירועים, ועלי לשלבם” (בן דוד, עמ’ 432-433).

אגב מעניין לציין שבן דוד מציין שתוכנית השלום בספר, חילופי שטחים, הקמת קנטונים וסנט, הייתה למעשה תכנית ששרטט במאמרים בשנים 2002 ו-2003 (פירוט עמ’ 436-437). לא פחות מעניין  לציין בסוף ספרו את מה כתב על הצנזורה: “ברצוני להודות גם לצנזורה, אשר לה הגשתי את הספר לבדיקה אף על פי שמדובר בספר בדיוני, ולא בתחום שיש לי נגיעה אליו. התייחסותם הייתה עניינית  ביותר” (עמ’ 438). דומה שיש עירוב של דמיון ומציאות גם בנקודה זו.

לסיכום, מדובר בספר מתח-אימה הכתוב היטב, הגם שבחלקו האחרון העלילה קצת מתמשכת יותר מדי. זהו ספר המתכתב עם הפחדים הקיומיים עד כדי היותו בגדר ביטוי לתסריט הקטסטרופלי ביותר האפשרי. ביחס לערבי ישראל, לא ניתן אלא לראות בתסריט הקיצוני אלא הוכחה לצדקת הביקורת הכנענית על המשטר והזהות שעוצבה בישראל ע”י האידיאולוגיה הציונית.