טלי חרותי סובר

בביקורי האחרון בפונה הודו התמזל מזלי ומת מי מאנשי האשרם. בתנאים אחרים היה מדובר מן הסתם בטרגדיה: אדם, גם אם בן 88, הלך לעולמו, והשאיר אחריו משפחה וחברים, אלא שלא זו התפיסה בבית של אושו.

בשומעי את תלונות הרופאים החוששים לבשר בשורות לא-משהו למלווים פן יסתיים הריטואל בשיניים שבורות, מתמלא לבי חמלה .

אל תתנדבו לי חברים, ולו בשל חוסר היכולת לשמוע צל צילה של ביקורת, כאילו העובדה שהתנדבתם (מיזמתכם, כדאי להזכיר, מיזמתכם בלבד) עוטה עליכם שריון חסין אש של אבירים.

מאז ומתמיד היינו עדר. כעדר ירדנו לשבור שבר במצריים, בטור עורפי נמלטנו מפרעה והחברים.

תנו לנו ללבוש בגדים אמיתיים , תנו, אם לא אכפת לכם גם נעליים, כאלה שאפשר לא רק להדס, אלא גם ללכת בנעימות בתוכן. למה להתלבש ועוד בהתנדבות, בעקבות צו אופנה אידיוטי, כמו ליצן החצר, כשאפשר להיות בהחלט, הנסיכה?

כשאני אהיה גדולה, חברים, כשאני אהיה גדולה אני אהיה שפנפנת פלייבוי. כרגע חסרים לי אותם שני יתרונות מזדקרים, מחויבי מציאות, התלויים אחר כבוד על הפרונט של כל מי שרוצה לפצוח בקריירה מסוג זה.

עד מתי יצעקו לנו בכביש "נשים למטבח" כאשר מציאות חיינו ממחישה כי רוב השפים הם גברים דווקא?

"שכנה מטורפת יש לי", נאנחת בעצב עמוק חברתי ל', " רק אלוהים יודע איך נעבור את זה גם הפעם בשלום."

המושג "אהבת אם" הוא מושג אקסיומטי. בתודעה הקולקטיבית המערבית טבוע מוסד- האמהות כסמל הבלתי מעורער להגנת העולל.

האם ידעתם כי האונה השמאלית, האחראית על הרציו, מפותחת יותר אצל גברים, בעוד אצל נשים מפותחת יותר הימנית, האחראית כמובן על הרגש? האם ידעתם כי רמת הטסטוסטרון המופרש לדמה של תינוקת ישפיע בעתיד על בחירותיה המקצועיות? האם ידעתם כי משקלו הממוצע של מח גברי ג-דו-ל מזה הנשי??

מה כבר יכול להיות רע ברביצה פסיבית על מיטת טיפולים נעימה, בחדר אפלולי, כשברקע מוסיקה חרישית ואדי השמנים והקטורת מדגדגים לי באף, חשבתי לי בלבי עת הוזמנתי בבוקר שישי כחול למסג' תאילנדי מסורתי.

פעם כשהייתי נורא צעירה ופרסומות היו רק בקולנוע,היינו מגיעים חצי שעה לפני שהתחיל הסרט כדי שחלילה וחס לא נפסיד את הדבר לשמו באנו באמת. כך היינו יושבים לנו, בני תשחורת, מכרסמים את הפופקורן, לועסים מה"טעמי" וה"טוויסט" ומבסוטים כל כך מהעלק-נועזות החדשנית שהוקרנה על המסך הגדול.

כמו שמאלנית טובה קשה לי עם המיגרונים והאיתמרים, וכל אדם שמוכן לשפוך דם עבור חתיכת אדמה מסולעת, עושה אותי חולה . מאידך אין סיכוי לגרור אותי לפעילות צמתים מינימלית, לבושה בשחור מסוגנן וחטוב .

שמאלניותי הבלתי מוטלת בספק עמדה בשבוע האחרון במבחן קשה. פתאום הבנתי מדוע קוראים לנו אחינו הימניים "עוכרי ישראל", "סכין בגב האומה" או סתם "מסריחים יפי נפש". אילו לא הייתי בצד השני לגמרי יתכן שהייתי מאמצת לליבי כמה מאותם ביטויים ממש.

בביקורי האחרון בחו"ל גיליתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לישראלים אופי לאומי ברור וחד.

  "איריס יוטבת?? בקיסריה??" שאל (תוך הרמת גבה נמרצת) מי ששמע כי היא-היא נושא הראיון הבא.

שלום לך שנת ‏2003 יקרה שלי, יקרה? אכן יקרה את היית לכולנו, יקר היה לקנות בסופר, יקר היה בתור לקולנוע, יקר לשלם שכר דירה

מחקר של אגף כח אדם בצה"ל גילה כי רק 2.5% מן הבנות המתגייסות מתנדבות לשרת כלוחמות, זאת למרות "פתיחת" מקצועות רבים שהיו לבנים-בלבד עד כה, ולמרות המאמצים הכבירים שמשקיע צה"ל בניסיון לקרב את בנות המין היפה לנושא.

לאחרונה הבחנתי בתופעה הולכת ומתרחבת המאפיינת את מעגל האנשים הסובב אותי. מעגל זה, כדאי לציין, בנוי ברובו מאנשים מיושבים בדעתם, סוף שנות השלושים–ארבעים כאלה, שבמונחים אובייקטיביים כבר השיגו משהו בחיים. משפחה, מעמד, כסף.

המפגש עם כספי מעלה ניחוחות שכולם ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא לא רודף פרסום, מדבר בעיניים נוצצות על סשה (ארגוב) ומתי (כספי) מתגעגע לעבר, וכואב את ההווה.

אם היה נדמה לי שאני עומדת לפגוש אמזונה לוחמת המתעקשת לשנות במו ידיה סדרי עולם, התבדיתי בגדול. ביבה (בלהה) אילון, עובדת סוציאלית, אשתו של ראש השב"כ לשעבר וממנהיגות תנועת "שובי", לא נלחמת באף אחד.

ונפצח, כי אין ברירה אחרת, בגילוי נאות : אני גרופית, מעריצה שכזאת. שנים שאני עוקבת אחריו, שומרת את מספר הטלפון שלו חרוט בזיכרון. את ספרו הראשון קניתי לכו-לם במתנה. לגמרי במקרה הסתבר לי כי האיש הוא שכן, כרכורניק גאה מזה ארבע שנים. בבוקר שטוף שמש , על כסא פלסטיק בין עצים עמוסי פרי, שברקע הפסטורלי משתלבים שני כלבים, חתול ואתון, התגלגלה לה שיחה על החיים. גבי ניצן, (הוגה "באדולינה", "פרא" ו"דיוטי פרי") ידוע גם כסרבן תקשורת עקשני, על עיתונאות וכתיבה, ציניות ורוח, גוף וגיל וגם על איך נשארים, על אף ולמרות, ביחד.

שלום לך, אלכס ויז'ניצר, מנכ"ל מע"צ היקר,הרשה לי להזמין אותך להצטרף לשלושים מליון הנוסעים שהשתמשו השנה ברכבת ישראל.

אוי כמה נמאס לי מכל אותם מבקרים סטייל רענן שקד או ירון טן ברינק (זה שם אמיתי?) שבכל פעם שייבשה המקלדת מתנפלים בשצף קצף על אחד הדברים היותר קונצנזואליים, ובצדק, בישראל.

נגיד שקוראים לך חנה, נגיד שיש לך שלושה ילדים, נגיד שלבעלך קוראים יעקב, קובי בקיצור. נגיד שהוא איש מוכשר במיוחד שהקים אימפריית היי טק מפוארת שנותנת משכורות ללא פחות מששת אלפים אנשים.

איך הוא מצליח להרוס לעצמו, רב אלוף דן חלוץ - לכאורה חלומה הרטוב של כל אם יהודיה וכל בת שרוצה להתחתן עם טייס?

תכלה שנה וקללותיה, אומרת הברכה המפורסמת ואני מציעה שעם תשס"ו תעבור מן העולם קללת הסירוס. לא, לא מדובר בשום סירוס פיזי, נפשנו העדנדינה לא רוצה להתעסק עם דברים מסוג זה.

אוי כמה שנמאס לי מכל אותם דמגוגים זולים סטייל פרשנינו הצבאי בן כספית או הח"כ לשעבר פיני בדש.

בחודשים האחרונים נורה מטאור בשמי הארץ, מטאור עם שפם ומבטא מזרחי. דקות מאז תפס מר פרץ את המקום הראשון במפלגת העבודה הקורס תהפך המושג "חברתי" לבון טון. כולנו חברתיים! זעקו הכותרות ושום צעד פומבי לא נעשה מבלי לדבר בנושאי רווחה, צדקה ועזרה לזולת.

שלום לך חברת הכנסת שלי יחימוביץ',אמש שמעתי שוב את קולך מעל גלי האתר. בסיום הדברים הצטערתי שלא החלטת להמשיך ולהתעטף בשתיקה שגזרת על עצמך בשבועות האחרונים.

מבט ראשון מגלה מיבנה ארוך וסתמי. רק כשעוקף המבקראת שיח הקנה העבות וצועד בשביל הקטן ,מתגלה הבית במלוא הדרו. בעז ונעמי ניקריטיןבנו את ביתם החדש בתוך לול תרנגולות.

אני מתעבת את בנק הפועלים. אין דרך נעימה להגיד את זה. החל מבעלת הבית ועד אחרון הפקידים שהפנים מזמן כי הבנק הגדול במדינה לגמרי לא צריך להתאמץ.

כללית אינני ממצדדי עונש המוות. כבר לפני שנים רבות גיבשתי לעצמי את העמדה שאף שופט, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לשחק את אלוהים. אם נוסיף טעויות אפשרויות בזיהוי ושליחת חפים מפשע אל זריקת הרעל, הרי שהפתרון הזה נעשה אטרקטיבי עוד פחות.

כריסטופר טיטמוס לא פוחד מפיגועים. פעמיים בשנה מבקר טיטמוס, אחד מחשובי המורים לבודהיזם בעולם, בארצנו הגועשת. חברי עמותת "תובנה", עמותת הויפסנה הישראלית, שמחים לארחו לסדנאות מדיטציה ולהרצאות. מאות ישראלים שוחרי רוח, מקשיבים בצמא לדברי האיש המיוחד הזה.

סיפורו של אורי גיל מקפל בתוכו ישראל מסוכסכת : אמן ולוחם, פילוסוף ואיש צבא. נידמה שרק אצלנו יכול אדם לאחוז במכחול ובכוונת התותח באותה רמת טבעיות רגועה. צילום: גוסטבו הוכמן

העולם (לא) שייך לצעירות

מצעד חיילים מאת שרלוטה סלומון. לא פשוט להיות דור שלישי לשואה. לא פשוט לגדול מתחת לצל הענק הזה שעיצב, מעצב ומן הסתם עוד יעצב, חלק נכבד מתפיסות חיינו.

ונפתח ב(עוד) וידוי : שפחה חרופה אני, אמה נרצעת. כמה מתאים הוידוי הזה לפני הפסח המתנפל עלינו, בעוד רגע, לטובה. כן גם אני קראתי עשרות ספרי אמהות, גם אני מעיינת בשקיקה בכל מאמר הנושא (בוריאציות) את הכותרת : איך תגדלי את ילדייך?

בתור מי שהדריכה, בעברה הרחוק, לא מעט טיולים, גורם לי המושג "טיול מאורגן" פריחה וירטואלית קשה ומעצבנת.

את המטריד המיני הראשון שלי לא אשכח לעולם. מפעם לפעם הוא פורץ לתודעתי-מעלת- האבק ומזכיר נשכחות. הייתי צעירה ובוטחת, הוא היה, כמובן, הבוס. המשרד היה קטנטן, שניים על שניים כזה, סניף צפוני של חברה ארצית גדולה.