עדינו העצני

נכון, זה נשמע מפחיד, אבל כלפי הרבה עובדות היסטוריות כביכול, שרוב תושבי העולם בטוחים שהן אכן אירעו במציאות, נטענת הטענה שהינן זיוף מתוחכם שנעשה באמצעים טכנולוגיים שנתאפשרו במאה ה-20, ולמעשה הציבור הרחב רומה. חוקרים רבים, חלקם חובבים מושבעים של קונספירציות, וחלקם אנשים רציניים מאד, מטילים ספק בדברים רבים שנחשבים כאמיתות הסטוריות בעיני הציבור, וטוענים שהייתה כאן הונאה מבריקה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא: "קונספירציית הנחיתה על הירח". קוראים רבים בודאי ירימו גבה, וישאלו: "מה השאלה, הרי ודאי שהייתה נחיתה על הירח".

אנו יוצאים פעמים רבות מנקודת הנחה שכאשר אייאן קרשו או ריצ'רד אוברי כותבים היסטוריה, הרי דבריהם בבחינת "כזה ראה וקדש", היות והם הסטוריונים מודרנים, הכותבים בשפה המובנת לנו.לעומת זאת כאשר הרודוטוס למשל כותב היסטוריה, אנו מיד חושדים בו במשוא פנים, זיפים לטובת צד מסויים, וכן הלאה. הסיבה: הוא לא מודרני. הוא לא אמין. אנו צריכים ממצאים ארכיאולוגיים, פרשנות של הסטוריונים בני ימינו שמספרים לנו עד כמה הקדמונים שיקרו, הסתירו עובדות, ניפחו דברים, וכן הלאה. היות ודעתי בנושא זה שונה, רציתי לכתוב זאת לקוראי המגזין, ולנסות לתת מבט שונה על הנושא.

לכאורה משמעות הפסוק היא, שקניית החכמה והשימוש בבינה, תוצאותיהן לקיחת מוסר השכל, צדק, משפט, ומישרים. קודם הופיעה המילה מוסר לעצמה. עתה היא מופיעה ביחד עם המילה "השכל". לכאורה נוצרת כאן משמעות חדשה. אין זה מוסר לבד, אלא "מוסר השכל". המשמעות הפשוטה לכאורה כוונתה למוסר הנובע מהתבוננות שכלית, ולא מידיעה של אופני הייסורים. זאת אומרת: על ידי התבוננות בחכמה ובבינה האדם מגיע למצב בו הוא מייסר את עצמו באופן שכלי, ואינו צריך להגיע לידיעת העונשים הניתנים על העבירה על המשפט.

חלוקה בין המים מעל ומתחת לרקיע, מראה על פחיתות. היפך מגאווה. בוצעה כאן פעולה כפולה: עשיית הרקיע, וחלוקת המים. ההבדלה, שהמעיטה את המים, נעשתה על ידי הדיבור. הרקיע נעשה בפועל. [איני נכנס בכוונה למדרש חז"ל המפורסם, לגבי שרו של ים הנקרא רהב, שממנו נלקחה הפרשנות לגבי היות רהב כינוי לנחש, כי באתי לפרש פשוטו של מקרא. מדרשי חז"ל הינם נושא בפני עצמו, ואין כאן המקום לדון בהם באריכות]

קריאה חוייתית בפסוקי התנ"ך חלק ב. אחר שראיתי שהמאמר הקודם בנושא נקרא על ידי מספר רב של קוראים, אני מביא את המשך הפסוקים, ואקווה שגם מאמר זה יתקבל ברצון על ידי הקוראים היקרים.

Bתחיל בשאלה: "מהו מדע"? המדען המודרני הראשון בעולם היה כנראה גליליאו גליליאי.כאן מובא ציטוט מ"ויקיפדיה" בערך המדבר עליו: "גלילאו, יחד עם מדענים בני דורו, הניח את היסודות למדע המודרני בתרבות המערב, אשר מבוסס על ניסויים ותצפיות ובניית תאוריות המסבירות תופעות נצפות". הבה ונבהיר לפי דברים אלו את הנקודות שעליהן מושתת המדע המודרני: ניסויים תצפיות בניית תיאוריות המסבירות את העובדות הנצפות.

מטרת הכתבה היא ענין מדעי טהור, להראות שהעולם נברא על ידי בורא בצורה מתוכננת. זו לדעתי ידיעה מדעית חשובה, ללא כל קשר לתחום הדתי. אני טוען שלא תתכן אקראיות בהסבר הבריאה, והטענה שהבריאה נעשתה באופן אקראי אינה מדעית. הדברים שאכתוב לא יהיו תמיד מסודרים לפי סדר סיסטמתי מ-א עד תיו, אלא לפי מערכת נושאים שונים שעליהם אכתוב, לפי היכולת של הזמן והחומר המצוי בהישג יד. הנושא הראשון שעליו אדון הוא הדינוזאורים, שמתקשרים באופן קבוע משום מה לתיאוריית האבולוציה.

אוכלוסיית העולם מושתתת במשך שנים על מבנה חברתי המכונה "מדינה". מדינה הינה יחידה שלטונית נפרדת, שבסמכותה לחוקק חוקים ולכפות אותם, לגבות מיסים, ולנהל את מדיניות החוץ כלפי מדינות אחרות. מאידך היא מספקת לתושביה שירותים שונים, כגון מערכת כבישים, מים, וכדומה. היות והעולם מתנהל כך במשך אלפי שנים, מעטים הם האנשים, אם בכלל, המנסים לחשוב האם הסדר זה הינו מחוייב המציאות, או שנוצר כן עקב אילוצים שונים, שבמידה והם לא היו קיימים – לא היה צורך במדינה. מאמר זה מנסה לבדוק זאת. אין הוא מציע אוטופיה, ולא אנרכיה, אלא ניסיון בדיקה פרקטי-פילוסופי, מהי למעשה מטרת המדינה.

פני שאתחיל, אומר שהגישה שלי היא הפוכה: הדרוויניזם החברתי הוא הגורם להשערת האבולוציה, ולא ההיפך. כאן נורה קודם החץ, ואחר כך נעשו העיגולים סביבו. מטרתי בכתבה זו היא להראות שאכן הדבר כן, ושתיאוריית האבולוציה אינה בעיה דתית, אלא מדעית ואנושית. היא תורת רשע, שנבעה מהצורך להצדיק מעשי רשע המתבצעים בעידן המודרני. ראשית: עלינו להגדיר מהו מדע, ומהי הוכחה מדעית, כדי להבין האם ניתן לכלול את האבולוציה בקטגוריה שכזו. ההגדרה המקובלת של תיאוריה מדעית היא: הסבר לתופעה שאובחנה על ידי תצפית בטבע או תצפית בניסוי בתנאי מעבדה.

כאשר אנו מתבוננים בהיסטוריה, מתעוררת השאלה: האם ההיסטוריה היא מערכת מסודרת, כנדבכים של בנין הנבנים לבנה אחר לבנה, שורה אחר שורה, עד שמתרומם קיר? או שמא זו מערכת לא יציבה, עם הפתעות, התפרצויות של מאורעות הנוצרים עקב סיבות ספציפיות? זו מחלוקת ישנה בין ההסטוריוזופים. במאמר זה ננסה לבחון את הנושא, ואף אם לא נצליח להגיע למסקנות חותכות, הרי לפחות נבדוק אותו בצורה יותר ממוקדת. הבה וננסה למצוא נקודת התחלה למה שאנו קוראים היסטוריה. האם בניית עיר היא היסטוריה? הקמת מדינה היא היסטוריה?

רציתי לשתף את קוראי "אימגו" היקרים בתחילתו של ספר שאני מעוניין לכתוב על התנ"ך. אני מנסה מהלך מסויים של הבנה, המתבסס בעיקר על המילה הכתובה, תוך השוואתה למקומות אחרים בטקסט התנכ"י. אין אני מחפש לבאר, אלא יותר לשאול שאלות, שתתכן להם יותר מתשובה אחת. אשמח לשמוע את תגובותיהם של הקוראים היקרים, ואם הדבר ימצא חן, אשמח לשתף את הקוראים הלאה בחוייתי האישית תוך כדי כתיבת הדברים. כאן הבאתי את הפסוק הראשון בתורה, וכיצד עברתי בין מילותיו.

ז'אן פול סארטר היה פילוסוף צרפתי ממוצא לא יהודי. הוא נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים, ומבחר מכתביו הופיע בעברית. כחודשיים אחרי שחרור פאריז מידי הנאצים במלחמת העולם השניה, באוקטובר 1944, כתב סארטר מאסה בשם: "הרהורים בשאלה היהודית". בצרפת שלפני מלחמת העולם היוו היהודים גורם מרכזי בפוליטיקה הצרפתית. ליאון בלום שימש כראש ממשלה, וז'ורז' מאנדל כשר בתפקידים שונים. הם תפסו גם עמדות שונות בחיי התרבות והכלכלה בצרפת. באותה העוצמה הייתה גם השנאה ליהודים.

פרשת "ציצרו" היא אחת מפרשיות הריגול המדהימות במלחמת העולם השנייה. היא התנהלה ללא שפיכות דמים, ללא מאבקים פיזיים, ותוך סיכון בנפש לאדם בודד. ונעבור לפרטי הפרשה, כפי שתוארו בספרו של אחד משני המשתתפים העיקריים בה, נספח בשגרירות גרמניה הנאצית באנקרה, בירת טורקיה, בשם קרל לודביג מויציש. הספר נקרא "פרשת ציצרו", והוא יצא לאור בעברית בשנת 1951, כאשר בשנת 1950 יצא לאור הספר המקורי. מויציש היה נספח בשגרירות גרמניה בטורקיה, כאשר השגריר היה פרנץ פון פאפן, שהיה הקנצלר בגרמניה זמן קצר לפני עלייתו של היטלר, והיה בין היוזמים לתת להיטלר את משרת הקנצלר, שהעלתה את הנאצים לשלטון.

תומס מור, היה הלורד צ'נסלור (תפקיד מקביל לראש ממשלה) באנגליה בתקופת הנרי השמיני. הוא הוצא להורג על ידי הנרי השמיני, בגלל התנגדותו לגירושיו מקתרין מארגון, לאחר שלא הביאה לו יורש זכר, ונישואיו לאן בולין. תומס מור זכור בעיקר בגלל ספרו "אוטופיה", המתאר בפי תייר ארצות בשם רפאל הית'לודאוס, ארץ דמיונית הנמצאת באי, ואת צורת הממשל וחיי האנשים בה. בחלקו הראשון של הספר ישנו דיון על צורות הממשל בעולם, ומתאר בו למעשה את תחלואיה המדיניים של אנגליה בתקופתו. חלקו השני מוקדש לתיאור מדיני, דתי, וכלכלי של מדינת האי אוטופיה.

נתבקשתי על ידי המגיב הוותיק, ידידי גיורא, לפרסם מאמר הסברה מפורט מהי לדעתי היהדות, ומי עונה להגדרה "יהודי" מבחינתי. אני מדגיש: הדברים נכתבים על דעתי, ואחריותי הבלעדית. איני אחראי לדבריהם של אחרים, ולכן אין טעם להגיב: "אבל פלוני אמר אחרת", מהסיבה שאני כותב את דעותי האישיות (כמובן עם מקורות תורניים), וממילא כל התייחסות היא אישית אלי. היהודי, או העברי, הראשון בעולם, היה אברהם בן תרח מאור כשדים, שבא לארץ הנקראת "כנען", שהובטחה לו על ידי הבורא, ששלח אותו לשם.

ראיתי לנכון לכתוב מאמר זה, לאחר מאמרים קודמים שכתבתי בנושא, ותגובות שקיבלתי עליהן. אני אישית חש ומאמין שכל אדם הוא טוב מיסודו. שנאה לדעתי נוצרת עקב דעות קדומות ופחד. אדם באמת אינו שונא לחברו, וכן ציבור אינו שונא ציבור אחר. אך כאשר ציבור אחד אינו מבין את הציבור השני, או שדמותו של הציבור השני מעוותת בעיניו, הרי נוצרות אצלו תגובות של כעס או פחד, המלוות בשנאה. קראתי פעם על ניצול שואה שהתחזה לפולני, וגר אצל משפחה פולנית. בלילה, כאשר הילדים לא רצו ללכת לישון, ביקשה אם המשפחה ממנו: "תעשה לילדים יהודי".

אחד הספרים היסודיים ביותר, ועם זאת השנויים ביותר במחלוקת, הוא ספרו הפוליטי של ניקולא מקייאוולי, "הנסיך". ספר זה הינו ספר הדרכה למושל כיצד למשול בצורה הטובה ביותר. הוא אינו אוטופיה, אינו מטיף לרעיונות חדשים, אלא מנתח בצורה קרה, שקולה ויסודית, כיצד אמור מושל ממשפחת מלוכה למשול בנתיניו, וכיצד יעשה זאת מושל חדש.

במאמר זה אנסה לתמצת את הקשר שבין מדינת הלאום לבין הווצרותן של מלחמות. זהו כמובן מאמר כללי מאד מנושא רחב, אך חושבני שישנן בו נקודות מעוררות מחשבה השופכות אור על הרבה תופעות היסטוריות. מהי מטרת המלחמה התוקפנית, ומה ההצדקה לה? מטרה אחת של המלחמה התוקפנית היא: כיבוש שטח על ידי מדינה אחת מידי מדינה אחרת, במטרה להחזיק בו או גם בתושביו, ולספחם למדינה הכובשת. או להגדיל את שטח המדינה התוקפנית; או להשיג אוצרות טבע בשטח הכבוש; או לשעבד את תושבי השטח הכבוש לכובשים, במטרה לנצלם לצורך הכובשים בצורה זו או אחרת.

מילות הספד אחר מיטתו של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בעוד ההלוויה מתנהלת, חשתי צורך עמוק, למרות שבדרך כלל איני נוהג לכתוב על אישים ספציפיים, ובפרט בציבוריות הישראלית, לכתוב מספר מילים על הרב עובדיה יוסף. חושבני שבסקטורים מסויימים בציבור הישראלי, שלא הכיר את האיש מקרוב, הוא מוכר רק כמנהיגה של תנועה פוליטית, וממילא ההתייחסות אליו היא אמביוולנטית. אני רוצה להתייחס לאיש הפרטי, ולא הפוליטי, למרות שגם בתחום זה יש הרבה מה ללמוד ממנו.

המשחק של: "מה היה אילו" הוא משחק מסוכן, שכן לעולם אי אפשר לדעת מה באמת היה קורא. אנו יכולים רק לנסות לשער, וייתכן שיש צדק מסויים בדברינו. בכל זאת מותר לנו לשחק במשחק הזה, לנסות להשליך מההיסטוריה להווה. ועתה נעבור לנושא עצמו: המערכה בפולין. לצבא הפולני, הן בגלל כוחו הממשי, והן בגלל צורת ההיערכות שלו, לא היה סיכוי לעמוד מול ה"ווהרמאכט" בכל מקרה. חוסר בכח אדם, היעדר מכשולים טבעיים, חוסר בציוד, ציוד מיושן, ומעל לכל: אסטרטגיה וטקטיקה מיושנים – היו גורמים שהבטיחו את נצחונם של הגרמנים

והנה, ביום האחרון של הועידה, בליל בין ה-24 ל-25 בפברואר, נשא חרושצ'וב נאום, המכונה מאז "הנאום הסודי". כל הצירים של הארצות האחרות, מלבד בריה"מ, הוצאו מהאולם, כך שנשארו בו רק 1500 הצירים הסובייטיים. ואז הטיל חרושצ'וב פצצה שהדהדה אז ומאז בכל העולם: הוא נאם נאום בן ארבע שעות, ובו תיאר את סטאלין כרוצח אכזרי, שחיסל קומוניסטים נאמנים למפלגה על לא עוול בכפם, שהגלה עמים שלמים מאיזור הקווקז ועקר אותם ממולדתם, שגרם לשפך דם מיותר במלחמת העולם השניה, על ידי החלטות שגויות, שטיפח סביב עצמו פולחן אישיות הנוגד את התורה המרכסיסטית.

מלחמת העולם לכאורה לא תוכננה ככזאת, לפחות לא בתאריך שבה פרצה. היטלר שאף להגיע להשתלטות על המרחב הסלאבי, אך לא באופן שבו קרו הדברים. אין זאת אומרת שהיטלר לא רצה מלחמה. הוא רצה כיבושים, קלים ככל שיהיו, עם האפשרות להימנע ככל האפשר ממלחמה, ומאידך מלחמה קלה, בשיטת הסאלאמי, בה הוא כובש מדינה אחר מדינה, בלי להיכנס למלחמה גלובאלית. הצבא הגרמני היה הצבא היחידי באירופה שהתכונן למלחמה. מולו עמדה רק צרפת, עם צבא גדול, אך מיושן, חושב במונחים של המלחמה הקודמת, ומעל לכל חסר בטחון עצמי.

אחד הנושאים המרכזיים העומד על סדר היום במדינת ישראל כיום היא שאלת גיוסם של ציבורים שעד עתה לא גויסו לצה"ל. היות והנושא הפך להיות פוליטי, וטבעו של נושא פוליטי שמעורבות בו אמוציות, ניפוח תקשורתי, חוסר גישה מקצועית, וכדומה – אנסה להציג את הדברים מזוית ראייה שונה, ואקווה לגרום פקיחת עיניים לפחות לסקטור מסויים המעוניין באמת בטובתה של מדינת ישראל, ולא רק בפופוליזם תקשורתי. ראשית, אפתח במטבע לשון קטסטרופאלי: השירות בצבא הוא נטל.

במלחמת העולם הראשונה שלטה בצבא הגרמני הקיסרי דעתו של הגנרל אלפרד פון שליפן. אף שמת כשנה לפני פרוץ המלחמה, הרי תוכניותיו היוו את הבסיס לצורת הלחימה ולמבנה הצבא בעת המלחמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה נאסר על גרמניה להחזיק צבא הגדול יותר ממאה אלף חייל. הצבא המצומצם הזה, היה בפיקודו של הגנרל הנס פון זקט. פון זקט היה קצין מטה ומפקד שדה מעולה. כבר במלחמת העולם הוא נחשב כמתחרה הינדנבורג ולודנדורף, מפקדיו האגדיים של הצבא הקיסרי. הוא אכן, כראש מטהו של גנרל מקנזן, תיכנן את מתקפת טרנוב-גורליצה, שהיכתה את הצבא הרוסי, ולמעשה הביסה אותו.

באופן כללי, מוסברת הסיבה לפריצת מלחמת העולם השניה, בתוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה. הסכמי השלום שהכבידו על גרמניה, אי הצלחתה של רפובליקת ויימאר, וכדומה. דברים אלו נכונים בפרספקטיבה צרה, כגורמים ישירים לפריצתה של המלחמה. אך בפרספקטיבה יותר רחבה, ניתן לכאורה למצוא את שורשיה של מלחמת העולם עוד במהפכה הצרפתית, במהפכה התעשייתית, ובהתעוררות הלאומיות. לאחר שנים ארוכות של מונרכיה אבסולוטית, פרצה בצרפת מהפכה. בתחילה הייתה זו הפיכה ליברלית, שאף חפצה בהישארותו של המלך על כנו, והפיכתה של צרפת למונרכיה קונסטיטוציונית.

ההוגה הצבאי הדגול באזיל לידל-הארט, מביא בספרו "אסטרטגיה של גישה עקיפה" חלוקה לרמות של תכנית המלחמה. ננסה להציג במאמר זה סידרה של משגים בכל שלושת הרמות, שיצרו את מלחמת העולם השניה. הפותח במלחמת העולם השניה באירופה היה אדולף היטלר. הוא השתמש עד למלחמה בפולין בנשק האיום בכח. עמי אירופה שלא רצו להלחם, העדיפו לוותר. כך נכנעה אוסטריה בלא קרב. צ'כוסלובקיה נמסרה להיטלר על מגש של כסף בידי המעצמות. כאשר פולין התעקשה שלא לוותר, בגיבויין של אנגליה וצרפת, פתח היטלר לראשונה במלחמה.

אחת הנקודות השנויות במחלוקת בהסטוריה הצבאית של מלחמת העולם השניה, היא התשובה לשאלה האם הצבא הגרמני, ה"וורמאכט", היה מסוגל טכנית לפלוש לבריטניה במלחמת העולם השניה. במאמר זה ננסה לבדוק נושא זה עד היכן שידינו מגעת, בפרט שהדברים הינם בגדר של "מה היה אילו". צרפת נכנעה בתאריך ה-25 ביוני 1940 (אז נחתם הסכם שביתת הנשק). אם ננתח בקצרה את המערכה על צרפת (הראויה למאמר בפני עצמו), הרי שלוורמאכט היו מספר יתרונות התחלתיים.

במדינת ישראל חיות שתי חברות אחת בצידה של השנייה: החילונית והחרדית. לכל אחת מהחברות ישנן את המיתוסים שלה על השניה, וניתן לומר שכאן חלות שתי הדוגמאות ליצירת מיתוס. אחת הבעיות המרכזיות ביצירת המיתוס הזה, הוא המצב הפוליטי הקיים במדינת ישראל, היוצר אי בהירות רבה בשני המחנות, וגורם לקיטוב אגרסיבי. דינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית-דמוקרטית. בטוחני שהרבה אנשים במחנה החילוני מתיימרים לדעת מהי דמוקרטיה (מסופקני אם ידיעותיהם אכן עולות בקנה אחד עם האמת); מסופקני כמה מהם יודעים באמת מהי יהדות.

במלחמת העולם השניה ישנן שלשה דוגמאות מוצלחות של טקטיקת ה"בליצקריג": מבצע "אבחת מגל" בצרפת; מתקפותיו של רומל באפריקה עד אל עלמיין; ומתקפתו של פאטון בתחילתה של הפלישה לנורמנדיה. (איני מציין את פולין, שכן היא לא הייתה כלל יריב שווה ערך לגרמניה). הכישלון הקולוסאלי של ה"בליצקריג" הוכח ברוסיה פעם אחר פעם. גם בקרב אל עלמיין הראשון והשני, הוכח שה"בליצקריג" אינו בלתי מנוצח. הבה ונבחן את השיטה, ומדוע הצליחה במקומות מסויימים, ונכשלה במקומות אחרים.

מימי לויד ג'ורג', ראש המשלה במלחמת העולם השניה, התנהלה מדיניות של איפה ואיפה כלפי צרפת. אנגליה בפירוש לא רצתה צרפת חזקה מדי, ומאידך לא גרמניה חלשה מדי. האיזון המקודש של המדיניות הבריטית היה אמור להישמר. סידרה של ראשי ממשלה כמו בולדווין, מקדונלד, וצ'מברליין, שאפו להשאיר מצב זה על כנו, לרווחתה של בריטניה. על כן כאשר הכניס היטלר צבא לחבל הריין המפורז, אמר אנתוני אידן, מי שנחשב כנץ: "זו בסך הכל החצר האחורית של גרמניה". למעשה קירב צעד זה את צבא גרמניה לגבולותיה של צרפת.

במשך מאות שנים שלטה באירופה סוגה מסויימת של מוזיקה, שאף שהיו לה ואריאציות רבות, הרי בעיקרה היא הייתה בעלת אפיונים מאד ספציפיים. כללי המוזיקה באירופה נקבעו על ידי הדרישה של הכנסייה למוזיקה. הכנסייה, מהיותה מוסד של תפילה בציבור, דרשה מוזיקה מסודרת, מדוייקת, דרמטית, שתרומם את נפש הציבור המתפלל. לא היה מקום להצטעצעות יתירה, הבעה של האינדיבידואל, יכולת גיוון. כך נוצרו המוטטים (שירי המקהלה) הפוליפוניים (מספר קולות). המקהלות פוזרו במספר מקומות בקתדרלות האקוסטיות הענקיות שנבנו בימי הביניים ובתחילת העת החדשה, ויצרו מעין תחושה של שירת מלאכי מרום על ידי ההשתלבות של כל הקולות ביחד.

הטרילוגיה "שר הטבעות" כמשל למלחמת העולם השניה. פרופסור ג'ון טולקין, מחברה של הטרילוגיה "שר הטבעות", הלביש את הדמויות ואת החברות שיצר בלבוש הספרותי של סוגת הפנטזיה. אך למעשה נראה שמסתתר מתחת לדברים מסר עמוק, פסיכולוגי, חברתי, ומדיני. טולקין רואה את בני עמו יוצאים להגן על חרותה של אירופה מידי האורקים, ומנהיגם הנורא סאורון. הדימוי להיטלר זועק. גם סרומן הוא משתף פעולה ואף מסייע בפועל. זה משל לכל הקוויזלינגים למיניהם באירופה, שנכנעו לרשע.

אחת התעלומות הגדולות של מלחמת העולם השניה היא מבצע "ברברוסה". כביכול מתחת לאפם של הרוסים כונס הצבא הגדול ביותר מאז ומעולם, תקף את ברית המועצות בהפתעה גמורה, התקדם בשלשה צירים, וכבש את אוקראינה בדרום, הגיע עד לנינגרד בצפון ושם אותה במצור, והגיע עד שערי מוסקבה. שם חל המהפך. המתקפה נעצרה, הצבא הרוסי עבר למתקפת נגד, הדף את הצבא הנאצי, ומוסקווה לא נכבשה. עד כאן העובדות. מכאן ואילך ניתן פתח להשערות שונות, כיצד התאפשרה הפתעה כה מושלמת, מדוע הצבא הרוסי בלם את הוורמאכט רק בשערי מוסקבה, וכמובן מה היה אילו לא היה נבלם הוורמאכט, ומוסקבה הייתה נכבשת.

קשה לכאורה לקבוע מסמרות בהגדרתה של מוזיקה יהודית, ועוד יותר קשה לכאורה לקבוע מהי מוזיקה ישראלית. המוטיבים של המוזיקה היהודית בחו"ל הייתה בדרך כלל לפי הארץ שבה הייתה הקהילה היהודית שהשתמשה במוזיקה. באירופה אנו יכולים להצביע על מספר מוטיבים עיקריים: ישנה המוזיקה ה"יקית" (גרמניה וצרפת), שהמוטיבים שלה הינם בסגנון הגרמני: מדוד, מתון, מלודי, מתאים לחזן או למקהלה. המוזיקה ה"חסידית" הינה מוזיקה עממית, המושפעת לפי הארצות שבהם גרו הקהילות החסידיות.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה ההולכת וגוברת של רכבים חשמליים מסוגים שונים ברחובות וכבישי הערים. אלו בעיקר כלים קלים, המיועדים לרוכב אחד או שניים, כגון אופניים חשמליות, קורקינטים חשמליים, וקלנועיות מסוגים שונים. הכלים שקטים, קלים לתפעול, אינם זקוקים לרישיון (בחלק מהסוגים), אינם תופסים מקום בכביש או בחנייה, ונושאים משא בכמות סבירה עבור הנוסע. גם המחיר של התפעול הינו זול, הרבה יותר מאשר דלק.

רבים הם האנשים שכלל לא מכירים מילה זו. מאידך, לא באותו יחס, אבל רבים הם האנשים שמילה זו שינתה את כל חייהם. פיברומיאלגיה, או דאבת השרירים, המופיעה בדרך כלל עם תסמונת התשישות הכרונית, הינה תסמונת שלפי ההערכה בארץ סובלים ממנה כמאתיים אלף איש, ובארה"ב כששה מליון. לכאורה, זו אינה מחלה. אין תופעות חיצוניות, כמו חום, וכדומה. לא ניתן לגלותה בבדיקות דם, או כל בדיקה רפואית קונוונציונלית אחרת.

כל מסיים בית ספר תיכון בארץ מקבל מושגים מסויימים במדעים מדוייקים. הוא מגיע להיכרות עם הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, וכדומה. אף מסיים בית ספר תיכון בארץ לא מקבל מושגי חשיבה פילוסופית מינימליים. כך שתמונת העולם הכללית של החברה המודרנית, זו שאינה עוסקת במישרין בפילוסופיה, הינה שישנה לכאורה מערכת של מדע מדוייק ועובדתי, ולידה מערכת נוספת של חשיבה שאינה בהכרח נכונה. העובדה: במדע אין מחלוקות. בפילוסופיה (כפי שזו הגיעה אליו בשיעורי ההסטוריה) ישנן מחלוקות אין ספור. זו גישה שטחית הנובעת מחוסר הכרת שני הנושאים.

מה בעצם היה כה לקוי בהגנתה של צרפת, שהיא נפלה כטרף כה קל? ישנן הרבה תשובות לשאלה זו, ולכאורה כולן נכונות. -10 במאי החלה המתקפה הגרמנית על צרפת. מתקפה זו החלה לאחר חדשים ארוכים של הפוגה וכוננות משני הצדדים, למעשה מאז כיבושה של פולין. תקופה זו כונתה בשם "המלחמה המדומה", "מלחמת בין השמשות", או "זיצקריג". גרמניה תקפה לפי התכנית המכונה "תכנית מנשטיין", על שם הגנרל אריך פון מנשטיין, ראש מטהו של הגנרל גרד פון רונדשטט, מפקד אחת מקבוצות הארמיות שעמדו לתקוף את צרפת.

הנאצים רצחו יהודים, כי ראו בהם אויב לעם הגרמני ולאנושות כולה. האם הרעיון הומצא על ידי היטלר או סטאלין? או שמא נהגה במקביל על ידי הוגי דעות כמרקס ואנגלס מחד, והאוסהופר, ניטשה, טרייצ'קה וצ'מברליין מאידך? האם לא ניתנה על ידי הוגי דעות אלו ואחרים הצדקה לאלימות כדי להשיג מטרות? גזענות כשיטה מדעית? מרחב מחיה על חשבון עמים אחרים כחובה? חלוקת העולם למעמדות צודקים ומעמדות מנצלים, וחובת מלחמה בהם?

במשך אלפי שנים, למעשה מאז ימיהם של סוקרטס, אפלטון, ואריסטו, שימשה הפילוסופיה כאבן בוחן לגבי כל דבר מהותי. סוקרטס העביר תחת שבט ביקורתו הלוגית את היחיד, החברה, היחס שביניהם, ההתנהגות הנכונה, וכן הלאה. קירקגור בעבודת ההסמכה שלו תיאר את סוקרטס כ"אירוניקן". אין הוא מחפש דווקא תשובות לשאלות, כפי שאנו רואים בהרבה משיחותיו. מטרתו היא לעורר את השאלות. גם פילוסופים נוספים, כניקולאוס קוזאנוס, או הרמן כהן שנים רבות אחריו, טענו שאין תפקידה של הפילוסופיה המציאה, אלא החיפוש.

הדילמה על מקומו של היחיד לעומת החברה מופיעה כבר אצל סוקרטס, אפלטון ואריסטו. הפילוסופים היוונים רואים באדם יצור חברתי, שבלעדי החברה אין לו קיום עצמי, לא רק מבחינה פיזית-נפשית, אלא גם מבחינה מוראלית. לדעתם אין לאדם קיום עצמי כאינדיווידום, אלא כחלק מהחברה המאורגנת, שבונה אותו ועושה אותו למה שהוא. אפלטון אף טוען בספרו "פוליטיאה", שראשי המדינה צריכים להיות פילוסופים, שינהלו את המדינה בתבונה, ושיש למיין את הילדים לפי כישוריהם השכליים, ולקבוע מראש לאיזה שכבת אוכלוסיה הם שייכים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם החברתי בצורה הטובה ביותר.

במדינת ישראל קיימות זו בצד זו שלשה סוגי חברות מבחינת הסיווג הדתי: החילונית, הדתית-לאומית, והחרדית. בין שלושת הציבורים קיים הרבה אנטגוניזם, הנובע בחלקו הגדול מחוסר ההכרה של ציבור אחד את השני. ניתן לומר שהציבור החרדי הוא בחינת תעלומה לחלק גדול מהציבור החילוני, וזאת מהסיבה שהציבור החרדי, למרות שהוא חשוף כיום הרבה יותר מבעבר, הוא עדיין ציבור די מסוגר, שחי לו במערכת כללים משלו, בריתמוס משלו, ובתרבות שונה לחלוטין מהתרבות הקיימת בציבור החילוני.

האם היו אלו שיחות? או שמא נכפה על גרמניה, האויב הגדול והעיקרי, חוזה משפיל ומנצל? גרמניה אולצה לכאורה לחתום על הסכם שלום משפיל בניגוד לרצונה. חלקים רבים נקרעו מגרמניה לטובת צרפת, פולין, בלגיה, ודנמרק (כשבעה מליון גרמנים של הרייך). שילומים עצומים הוטלו על גרמניה כדי לשלם את נזקי המלחמה שגרמה לשכנותיה ויריבותיה. צבאה של גרמניה פורק לכדי מאה אלף חייל, ללא מטה כללי, ללא חיל אויר, ועם צי להגנת חופים בלבד. האם נעשה הדבר בצדק? דעות ההסטוריונים, כמו דעות המדינאים שישבו על המדוכה באותה עת, חלוקות.

כאשר מתבוננים בהיסטוריה של גרמניה, נתקלים בהסטוריה הדומה באופן כללי להסטוריה של אומות אחרות באירופה. היא לא הייתה מעורבת במלחמות יותר משאר ארצות, להיפך; לאנגליה וצרפת למשל, יש רקע מלחמתי רב בהרבה, מלחמות ביבשת עצמה ומלחמות קולוניאליות רבות. על כן, קשה מאד להאשים את הגרמנים על עברם כסיבה להיותם גורם מרכזי במלחמת העולם השניה. למעשה, גם במלחמת העולם הראשונה נכנסה גרמניה למלחמה לא כצד יוזם, אלא מכורח הסכם שהיה לה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית.