רוני קליין

אני חושש שמלחמת מוחות קלאסית (לא טכנולוגיה) היא לא הצד החזק שלנו. כשצה"ל יתחיל יום אחד את המבצע בעזה ותראו שנפגעים לנו טנקים חשופים בשטח מטילי נ"ט או מטעני גחון תבינו למה אני מתכוון. וכשהטנקים כבר לא יהיו חשופים אלא בתוך שטח בנוי מצבם עוד יוחמר

לאחרונה אנו עדים לכמות גדולה מהרגיל של סוגיות משפטיות העוסקות בפשעים, שחיתות ומחדלים. אך התסכול מהיקף הריקבון המתגלה הוא רק המנה הראשונה בארוחת הבאושים המוגשת לנו.

מול ירי מכוון כלפי אזרחים תחת קורת הגג האידיאולוגית של "התנגדות לכיבוש" אנו צריכים להציב כללי משחק חדשים למאבק בטרור, שבינתיים הספיק להפוך לאיום אסטרטגי. עמדה מוסרית שבראשה עומד עקרון קדושת החיים, ובמיוחד קדושת חיי אזרחים, אינה יכולה להתקיים זמן רב אם בשטח ביצועה מביא לתוצאה הפוכה של הגברת הטרור וריבוי קורבנותיו

היוםכבר ברור לכולם שאיראן היא האיום האסטרטגי החמור מכולם. מרוב חששות הולכותוגוברות אנו מתקשים לחשוב ושוכחים מה בעצם קרה לנו. המסתכל מהצד מתקשהלהבין מדוע בעצם איראן רואה בישראל אוייב.

הבה נהיה ישרים עם עצמנו. היו לנו הרבה תקלות ומחדלים בשבועות האחרונים ואני לא רוצה להוסיף על מה שכבר דובר וידובר.

בתקופה האחרונה אני צופה בדאגה במעלליו של הנשיא האיראני, מחמוד אחמדינאג'אד. במבט ראשון הנשיא האיראני נראה לי כמו איזה בבון, שאבא שלו התקמצן לממן לו לימודי היסטוריה.