גבריאל רעם

האדם ברא מפלצת שעכשיו יצאה משליטה. היא חונקת את פוטנציאל חייו. הדרך היחידה היא מרד של היחיד ביחידותו, לא התארגנות כלשהי, כי החברה מיד תעבד זאת לצרכיה, אלא רק בחשאי, כסוכני חרש, כפי שמציע חכים ביי, מרד טרוריסטי, קטן וצנוע. בפריפריה, בשוליים.

מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק, מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? על פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, והקרנת העוצמה בגבר שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) על המין האחר?

עד הגיע הילד לגיל מסוים, הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה טיפולית) מצידו של ההורה לילד ואהבה (וצורך רגשי ופיסי) מצידו של הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הופכת הדו כיווניות לחד כיווניות; רק מן ההורה אל הילד. הילד המתבגר, שכבר אינו זקוק לתמיכתו וטיפולו של ההורה, מחפש כעת אובייקטים חדשים להפנות כלפיהם את אהבתו.

אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי - יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.

לכולנו רגשות ותחושות בתוכנו. ולעתים אנו מנסים לדבר עליהם, לדבר אותם, לכתוב אותם. לשון אחר: לשים אותם במלים.

אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.

מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה. אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו. וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב

מסה זו טוענת כי לא ניתן לעסוק בפילוסופיה ללא נקודת מוצא תודעתית שרק היא מאפשרת אותה באמת.

אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.

במסה זו אעסוק במושג האצילות ובאדם האציל. ולא כסקירה אובייקטיבית, או מדעית. אלא מתוך כוונה שתהיה כאן אמירה. מסר לגבי המושג (אצילות). והאדם (אציל).

המשותף לכל הדברים שמציע הבוגר לילד, הפסיכולוג למטופל, המחנך למתחנך, הבשל והמנוסה לצעיר – הוא להשתלט על התת תודעה דרך התודעה, על הלא נודע, דרך הנודע. לתכנת אותה דרך ובאמצעות תוכנות נכוחות.

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון.

חסרים אנו אנשים שכותבים כתיבה הגותית, דהיינו כתיבה שלא מייצרת סיפורים מצד אחד, או פואטיקה מצד שני. הגות פשוטה ישירה, מקורית, מפתיעה, יצירתית ומלאת השראה. הגות שפוגשת את הקורא ב'כאן ובעכשיו' הקיומי שלו. כזו שבאה מן הבטן של הכותב לבטן של הקורא.

די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת עולם

אני זוכר מנעורי את השיחות (בעיקר בתנועה ובכיתה) אודות גורל לעומת בחירה חופשית; האם יש גורל או אין. האם בסופו של דבר אדם חי את הגורל שהוכתב לו, או הוא עושה חייו במו ידיו, והיות וכך הוא עשה עם חייו את שעשה לפי בחירה חופשית.

דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו.

היכן שמוצאים חריגות וסטייה מן הנורמה החברתית – מוצאים גם ובעיקר: מיוחדות וראיה חריפה ועמוקה של המציאות. השילוב הזה בין חריגה חברתית לגאונות אישית מאפיין אישיות שניתן להגדירה כאישיות של יוצר דגול, גאון וכו'. והוא נעדר באישיות הנורמטיבית. ואכן גאונות, אמת או חוכמה - לא יכולים לשכון בקצה הנורמאלי, שם קיימים בעיקר בינוניות, וחשיבה שטחית. גאונות שוכנת יותר בקרב החריגים מאשר בקרב שוחרי הקונצנזוס והנורמה.

לכאורה, אין דבר מנוגד יותר למנטליות ולתרבות הישראלית מזו היפנית. ויחד עם זאת, ישראלים רבים מוקסמים מתרבות זו. להודו ותאילנד נוסעים עבור החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין, יש כאן חידה, סוד, מסתורין. הם נראים קצת כמו הספינכס. מאחורי התרבויות השקטה שלהם מסתתר משהו, אולי הרבה פחות נעים. אחת מן החידות הללו שהצליחה לצלוח את הפער התרבותי מזה מאות רבות בשנים היא חידת הסמוראי.

ספר זה מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאי החיים של כולנו דרך שבילי גישה של תודעה, מודעות והגות. לאורך הספר עובר כחוט השני המאמץ להיות מודע לחלקים שנמצאים בשולי התודעה שלנו, לא בגלל שהם שוליים, אלא בעיקר בגלל שהתודעה שלנו עלולה להצטמצם בהגיעה לנושאים שמסבים לנו מורת רוח רגשית, אלא אם אנו עושים מאמצים מודעים להרחיבה.

קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות. הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד. אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך...). רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת - הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein.

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: ''החיים, רשימות מן הגלות''. וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר: האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'. למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר. אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר.

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי כנראה, רק כ- 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה. מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. סיברט עצמו אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום. כשהיה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים.

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית. שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'. איך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו? צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן.

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן - יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל עבודתה של הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏ שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון? ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם.

יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי. וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני: התדהמה, ההלם: ''לא יכול להיות'', ''איך זה''. ''אנו שכולים''. ''איבדנו אדם יקר ביותר'' וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

אין דבר אחר מלבד הזמן. החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן. האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות... אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה. ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות. כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

כולם נעים בין מצב רוח טוב למצב רוח רע. איך נוצר בכלל מצב רוח רע או מצב רוח טוב? בדרך כלל מצב רוח רע הוא תוצר של פגיעה רגשית. ולאחריה צניחה בדימוי העצמי וכו' .מצב רוח טוב נוצר כתוצאה מהצלחה, מחמאה וכו'. עד כאן אין חידוש. מה שקשה לתפוס הוא, ששניהם מצויים ביחסי גומלין והאחד משפיע על השני. וכדי להבין את שניהם ביחד, נתחיל במצב הרוח הרע. האם באמת מספיקה פגיעה רגשית כדי ליצור מצב רוח רע? ובכן יש צורך שלושה תנאים כדי ליצור מצב רוח רע: האחד רגשות פרועים, השני טראומה שנגרמת כתוצאה מפגיעה רגשית חזקה. והשלישי רגישות ופגיעות כתכונת אופי. וזה השילוב של שלושת אלה שיכול לזרוק אדם למצב רוח רע.

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו. אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו ושכב עם אימו. כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אזי לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו. חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד.

אנו חיים, פועלים ו... הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין - מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח. מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח. וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..) כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת.

הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפסיכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא. כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה 'פחות נכון'.

אחת הבעיות המרכזיות בהבנה של החיים הפנימיים היא שאנו מחילים עליהם את החוקים של החיים החיצוניים. רוב המחקר והלימוד, רוב המיפוי של הלימוד המודרני הוא אודות תופעות חיצוניות, החיים הפנימיים בדרך כלל מקבלים התייחסות דרך תיאוריה, ובמקרים רבים, כאל דמיון, שכנוע עצמי וכו'. הסיבה האמיתית לכך נעוצה בכך שהחיים הפנימיים, חיי הנפש, חיי התודעה, הם יקום זר לרובנו. איננו מבינים ואיננו דוברים את שפת החיים הפנימיים. או יותר נכון, אנו מדברים איתה ועליה בשפה זרה עבורה, שפה של החוקים שעובדים ביקום המכאני המדיד, ולא ביקום הדינמי הלא מדיד.

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך. ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם). ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית. למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז. למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הארכיאולוגיה שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר). וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

גישות מיסטיות ואזוטריות שונות שמות דגש על עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי כלשהו. ההגעה למצב זה היא המהות והפסגה שלהן, (גם אם מורים ותלמידים לא מעטים לא יודו בכך). עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי זה נפוצה בקרב זרמים כגון: סופיזם, (סופיות), הינדואיזם, זן בודהיזם, בודהיזם, קונדאליני יוגה ועוד ועוד. מצב זה יכול להיקרא בשמות שונים: הארה, התעוררות התודעה, סאטורי, סאמדהי, מוקשה, פריצת קונדליני Aparka Marg Kensho ועוד.

בסקירה של ספרות ומחקרים אודות תודעה - ישנה ספרות וישנם מחקרים על התודעה. אך מעבר לגישה האורתודוכסית לתודעה. ישנן גישות פחות חומריות שעוסקות באפשרות של מעבר ממצב תודעה נמוך, או חומרי, למצב תודעה 'גבוה', או רוחני. כבר בספר "עקרונות הפסיכולוגיה" שפרסם ויליאם ג'יימס ב-1890 הוא הרחיב את מצבי התודעה מערות למצבים שבהם אין ערות מלאה, כמו מצב היפנוטי, חלום, או מצב תודעה שאחרי נטילת תרופות או סמים וכן מצב עוררות למחצה היכול להיות קיים במדיטציה או תפילה.

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים. בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית. ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך.

החיים בטבע, ביקום ובחיי אדם - משתרעים להם בין שני קטבים: יום ולילה, חורף וקיץ, חום וקור, בריאות וחולי, כיווץ והרפיה, נשימה ונשיפה, עירות ושינה, עייפות ורעננות, נעורים וזיקנה. אך בכל הנוגע לחיינו - שם איננו חיים בשלום עם הקטבים. בטבע הם תנאי לחיים, אצלנו כמו קיימת תחרות בין הקטבים; מי ישלוט עלינו. ובדרך כלל אנו בוחרים בקוטב אחד, על חשבון השני. וברגע שאנו עושים זאת, חיינו תקועים. קשה לרובנו לחיות במתח דו קוטבי. אין אנו מסוגלים להכיל את הפרדוקס והתינגודת של שני קטבים מנוגדים בעת ובעונה אחת.

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו. ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח - יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה.

אין ספק שבני אדם מוגבלים ביכולת התפקודית שלהם, למשל, ברמה הפיסית איננו יכולים לעוף, או בהליכה או ריצה, אי אפשר לנוע מעבר למהירות מסוימת. אך האדם המציא טכנולוגיות שמאפשרת לו לעקוף מגבלות אלו;. עבור תעופה המציאו מטוסים ועבור ריצה או הליכה המציאו מכוניות. ואילו את האוקיינוסים אפשר לחצות בעזרת ספינה. הטכנולוגיה גם מאיצה מהירויות כל הזמן; (מהירויות שיא באינטרנט) ובכך להגיע כמעט לכל מקום בלי לקום מן הכורסא. אנו מאוד גאים ביכולת הטכנולוגית שלנו ולא זו בלבד אלא שאיננו יכולים לדמיין חיינו בלעדיהן. וזה מרחיק לכת עד כדי התמכרות להם.

הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו'. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה.

היחסיות בין גוף גיאומטרי (משולש, קונוס, ריבוע, עיגול, מלבן וכו') ולבין הצללית שהוא מטיל – תהיה תמיד היחס שבין גוף דו ממדי (הגוף הגיאומטרי עצמו) ובין גוף חד ממדי. (הצל שאותו גוף מטיל). והתייחס לכך כבר אפלטון, במשל המערה שלו; מצבם התודעתי של בני האדם משול לאנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות של אנשים חולפים צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה הם העולם האמיתי והמקורי.

ישנה אי פרופורציונאליות, בין היחס שלנו להרגשה טובה/מצב טוב ויחסנו להרגשה רעה/מצב רע. כשאנו מרגישים רע, אנו מתקוממים, כאילו להרגיש טוב, או להיות במצב טוב, (מכל בחינה שהיא) הוא משהו שהיה צריך להיות לחם חוקנו והתקלקל - ועתה צריך למצוא את המומחה הקרוב ולחזור, (כמה שיותר מהר) בעזרתו, ל - 'מצב הנורמטיבי'. אך לאחר שאנו חוזרים למצב הטוב, לאחר שאנו מרגישים רע, (בכל רמה, מכל סיבה) - אין את אותה התרוממות הרוח המתבקשת כתוצאה מכך שחזרנו לטוב,

אנו רגילים להתייחס לזמן רק באופן אחד, אך ישנם שלושה דרכים להתייחס לזמן. הגישה הסובייקטיבית, התפיסה האובייקטיבית, התפיסה הדינמית, או הנייטרלית. במצב המודעות הרגיל רוב בני האדם לא ממש מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם. עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן (האובייקטיבי) , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן.

יש אנשים שמאמינים במזל ואחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה (ולדעתם) אלה שנראים בעלי מזל, הם כנראה אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל. אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו... (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים'). ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב. ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם. זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.

"לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה"ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטיםלכולנו יש חיים וכל אחד מאיתנו חי את חייו, לפי הבנתו. השאלה שאני נוהג להעלות- ומצליח תמיד גם לקומם עלי אדם או שניים היא: האם אנו רק חיים את חיינו, או שגם יודעים אותם (ויודעים במובן התנ"כי של חדירה למהות. של הפריה כדי שמשהו ייוולד).

פרק מספר חדש של גבריאל רעם

אדם נתקל במערכתהפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימויהעצמי שלו. למשל, ספקעצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה,ייאוש וכו' וכו'.

זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.

בראשית היה קיים הצורך התקשורתי, להעביר ולקבל מסרים של תחושות, רגשות ומידע אל ומן הזולת. הצורך התקשורתי מגיע עם טכנולוגיה מולדת לקלוט ולשדר מסרים. הטכנולוגיה נקראת שפה. והשפה המקורית הייתה: תקשורת לא וורבלית. עם השנים הומצאה שפה חורגת, שפת המלים. השפה הבלתי מילולית נועדה בעיקר להעביר מידע תחושתי ורגשי, בעוד שהשפה המילולית מעבירה מידע מנטאלי, עובדתי, רעיוני, קוגניטיבי. המידע המילולי שייך לתחום המודע, בעוד שהמידע הלא מילולי בא מ- ומגיע אל- התחום הלא מודע. היחס ביניהם הוא כמו בקרחון,

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) - פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין, מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר.

כולם יודעים, העולם מתחלק לבני אדם השייכים לשני אבות טיפוסים, שני ארכיטיפים: מפסידנים ומצליחנים. בדרך כלל לא מדברים על זה כמטבע לשוני שכיח. ולא ברור לאנשים רבים עד כמה החלוקה הזו באמת עובדת.

אנשים נתקלים בחייהם בקשים. אנשים שעובדים על עצמם נתקלים בקשיים. אנשים רואים את הקשיים כמשהו שמתנגד וסותר איכות חיים טובה במקרה הראשון, ואיכות חיים גבוהה או תודעתית במקרה השני. התחושה הרווחת שאם יפסקו הקשיים, או אם אפשר יהיה להתגבר עליהם -החיים יהיו קלים יותר, טובים יותר, מאושרים יותר – במקרה הראשון. וגבוהים, תודעתיים, רוחניים ומשמעותיים יותר במקרה השני. צריך להבין, חיים טובים, במקרה הראשון, וחיים של עבודה פנימית במקרה השני – אינם עומדים בניגוד לקשיים, וקשיים אינם עומדים בניגוד לחיים או להתקדמות במישור רוחני או אחר. הקשיים הינם הפן השני של אותו מטבע.

"כולם מדברים, אבל לא כולם מתקשרים. ואלה שמתקשרים לא תמיד משוחחים".*"to be" is to be related”. krishnamurti “a dialogue is a dance with the unknown.” david bohm

כל לידה של צאצא חדש היא כמו תשדיר פרסומת; מביא עימו שימחה, תיקווה, ושעשועים. אך הם מחזיקים מעמד עד גיל העשרה לערך, ואז הוא (המתבגר) מביא לתא המשפחתי – לחצים, אכזבות, בלבול ואף ייאוש. בגיל העשרה הצעיר מתחיל לקבל יחס כאל מבוגר, ללא המעטה המגונן של הילדות וההורים

לעיתים ניתן לשמוע את המשפט: מדוע איתך אני כל הזמן רב, איתו לא היו לי כמעט ריבים? ובכן קשיי התקשורת והריבים הרבים ביותר הם דווקא אם אלה הקרובים לנו ביותר.

חלק א': שינוי ממעלה שנייה

מאד ומתמיד ניסה האדם להבין את קיומו דרך מושגים, ערכים ומונחים הלקוחים מן החיים ומן העולם. אך קשה להבין משהו מתוך משהו, להבין דבר מתוך חלקים ופרטים שבאותו הדבר. אין דרך להבין שולחן דרך הברגים ורכיבי העץ שבו. רק כשרואים את השולחן מבחוץ, כיחידה בפני עצמה, ניתן לקבל עליה מושג. ואין דרך לתפוס את קיום השולחן אם לא רואים היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, לשון אחר: גבולות השולחן, קיום נתפס בשלמותו רק דרך הגבולות שלו; רק המגבלות של משהו מאפיינות אותו, מגדירות אותו, תופסות את קיומו. אין יחידה אוטונומית ללא גבולות. הגבולות הן שמעניקות את המשמעות לאוטונומיה. ובלי אוטונומיה – שום דבר לא יכול להתקיים ולצמוח. הגבולות מגדירים את הישות ורק בתוכם היא קיימת. כשאין גבול בין תחום לתחום – קיים טשטוש, הכול אותו הדבר. רק בדלנות מביאה לגיבוש זהות. הגבולות מקבילים לקווי המתאר וקווי המתאר המשרטטים את דמותו יוצרים סימבול ורק דרך הסימבול ניתן לתפוס את המהות שלו. ומדוע

משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם מכובס, או מגוהץ, לדינאמיקה של יריבות מנומסת; זה מתחיל בכך שלכל צד יש משהו שהצד השני רוצה, בתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת

מראיינת: ...הוא עושה בה כבשלו, הוא מנגן עליה כמו על מנדולינה. מחליט אם הוא יעלה אליה הביתה או לא והיא כנועה.

צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'. אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

שפת המילים היא השפה העיקרית המשמשת בתקשורת בין בני אדם, אם תילקחנה המילים מאתנו - יתפורר עולמנו. כל החיבורים בין אדם לאדם ובין אדם למערכת שסביבו מבוססים על רשת צפופה של חוטי מילים. מילים מדוברות, מילים כתובות, מילים משודרות.

מאמר זה הנו החלק השני של המאמר הקודם בסידרה: 'רוחניות מזוית אחרת'. המאמר הקודם מהווה פרק מסיפרי החדש

הקדמה קצרה: בתאריך 2.4.2006 פורסם כאן באימגו, הפרק הראשון מסיפרי החדש: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד".

אאוטסיידרים ומורדים הם בני אדם שאינם רוצים, או אינם יכולים, להיות שייכים לרוב, לקונצנזוס, לסדר הקיים. בקרב כלל האנושות הם מיעוט, אך בקרב יוצרים והוגים שהותירו חותם, הם רוב לא מבוטל

ספרו החדש של גבריאל רעם: "אאוטסיידרים ומורדים", בהוצאת 'ידיעות אחרונות', יצא לאור בתחילת חודש אפריל, שנה זו. 2006. לרגל יציאת הספר לאור, הנה הפרק הראשון מתוך הספר, בעיבוד קל.

מאמר זה הנו המשך ופיתוח של החלק הראשון. החלק השני של המאמר מפורסם לקראת צאתו לאור של סיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד".

הכל הופך ליותר ויותר שטוח. למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלוויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי.

גורדייף וניטשה, שני הוגים. האחד מחוץ לקונצנזוס, (גורדייף) השני, עמוק בתוכו, (אך לא ברור איך ניטשה הצליח להכנס פנימה, עם כל רעיונותיו הרדיקליים. לא לחינם אומרים עליו כי הוא נביא הפוסטמודרניות).

ספר משלי הוא אחד מספרי החוכמה של התנ"ך. מופיעים בו כמה סוגים של בני אדם, כמה טיפוסים. למשל הצדיק. הרשע. המלך. החכם והנבון. איש התבונה. כסיל. בער. חכם לב. חסר הלב. עיקש לב. הערום, הלץ האוויל (משלי כ"ז). והפתי.

(על רעיון הישות ביצירתו) לחלק א: מרטין היידגר: תחנות בזמן

וראשית כמה מילים על האיש. מרטין היידיגר היה הוגה דעות חשוב, שהגותו קראה תגר על החשיבה הפילוסופית טרם זמנו. הוא גם היווה את הבסיס וההשראה לדקונסטרוקציה של דרידה, ולפוסט מודרניזם – שתי גישות מרדניות ונונקונפורמיסטיות, (שבגלל חולשת הערכים וחוסר בגלעין הגותי בסיסי בתרבות של היום – נקלטו כמו כל מוצר שנכנס לסופרמרקט גדול שהאלוהים שלו היא הצריכה והפופולאריות אך אם בודקים בשלוש גישות אלו היטב, הן קורעות את תרבות החשיבה הקיימת לגזרים).

במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי פחות.

זה קורה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים.

הקדמה:

ניתן לבוא ללימוד הזוהר והקבלה בדרכים שונות. אחת מן הדרכים היא להבין ששתיהן מדברות על חשיפה של מציאות נסתרת.

ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו (דברים ל"ד 9) מציורי התנ"ך של אבל פן. יהושע בן נון. פסטל. 1950 בקירוב.