הספר מביא גם את סיפורה של דליה שץ, "אם הפצועים", שמזה שלושים שנה מקדישה עצמה לרווחת הפצועים ובני משפחותיהם, במסע המפרך של שיקומם. דליה מלווה אותם גם שנים רבות אחרי השיקום, חלקם כבר בעלי משפחות בעצמם. "דליה היא אימא" "דליה מביאה אתה את העוצמה." "דליה מביאה את האור", אלה מקצת מן התיאורים שחיילים אלה בוחרים לתארה. במלחמת שלום הגליל השנייה, נסעה מבית-חולים אחד למשנהו, כשהטילים מתעופפים סביבם, נופלים לא הרחק ממקום נסיעתם. עד השעות הקטנות של הלילה עשתה בין בתי החולים, ללא ליאות, ללא מורא, כשמטרה אחת לנגד עיניה, להביא סעד ומזור לפצועים, ולו בליטוף, ולו במילה, ולו בתשורה קטנה.
קיבוץ געגועים, שונה לחלוטין מן הספרים שהוזכרו. הן מבחינת תוכנם והן מבחינת הרקע לכתיבתם, ערב פרסום חוקי היסוד בנירנברג, שעיגנו את חוקי הגזע, לפיהם : רק גרמנים, או בעלי "דם גרמני", יכולים להיות אזרחי הרייך. החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שאסר נישואין וקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין בין יהודים לגרמנים, העסקת נשים אריות צעירות בבתי היהודים, והנפת הדגל הגרמני בידי היהודים. חוקים אלה היוו בסיס להמשך סילוקם של היהודים מבתי הספר וממוסדות הלימוד הגבוהים. נאסרה על היהודים הכניסה למסעדות, בתי קולנוע, בריכות שחייה ואתרי נופש, וחברותם באגודות הספורט בוטלה.
"מוסיקה" הוא ספר פרוזה ראשון למבוגרים לפרופסור חמוטל בר-יוסף, משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות, שפרסמה עד כה ספר לילדים ותשעה קבצי שירים, שזיכוה בשמונה פרסים: פרס הנשיא, פרס קרן תל-אביב, פרס קרן ירושלים, פרס ויצ"ו לאישה היוצרת, פרס אקו"ם, פרס ברנר, פרס עמיחי, ופרס רמת-גן. אם הגדרת "מוסיקה" היא מלאכת מחשבת של הצבת הצליל והדמם במקטע הזמן, הכוללת את מקצבו, עוצמתו, גווניו ומשקלו - הרי ספרה של בר-יוסף היא אמנות דיבוב הצליל הפנימי של גיבורי הסיפורים, שהם בעלי עולם רגשי סבוך ומורכב, על כל הניואנסים.
קובץ שיריו של המשורר ארז ביטון , תימביסרת ציפור מרוקאית (שעל פי האמונה באה ממרחקים לבשר בשורה טובה), היא אכן מבשרת הבשורה לאוהבי שירתו של ארז ביטון ולאוהבי שירה בכלל. קובץ מרשים ומרגש זה מאגד בתוכו שירים חדשים לצד שירים שנכתבו בשלושים השנים האחרונות, שלא כולם נכללים כאן. אינני יודעת מה היה הקריטריון לבחירתם, שכן שירים יפים מאוד נפקדים וחבל.
התבוננות קולאז'ית ביצירות ספרות. לכל סופר תפיסה המייחדת אותו. הלבירינת שבנה דדלוס לכליאת המינוטאורוס והמחיר הכבד ששולם כדי לרצותו הוא בעצם המחיר שכולנו נאלצים לשלם למפלצות הרוחשות בתוכנו ומחוצה לנו. כל אחד מאיתנו חוֹוֶה את הלבירינת במהלך חייו באופן זה או אחר, אלא שלנו אין אריאדנה שתעניק לנו את פקעת החוטים לחילוץ ואף לא תושיית דדלוס. המעין בדבריה המרתקים ומרחיבי הדעת של המחברת, חש כמי שמהלך ב"סוד הגן הנעלם" (פרנסס ברנט). יש בהם כדי לקרב את הקורא אל היצירה ולהפוך אותה ידידותית וכמעט בלתי אמצעית עבורו.
אינטר טקסטואליות ברומנים של עמוס עוז. ספר חכם, מרתק, מעמיק, ומרחיב דעת הוא ספר מחקרה זה של אזולאי, הדן בתופעת האינטרטקסטואליות בכלל, ובאינטרטקסטואליות ברומנים של עמוס עוז בפרט ("מיכאל שלי", "לגעת במים לגעת ברוח", "קופסה שחורה", ו-"לדעת אישה") ,המקיימים דיאלוגים פוריים ויחסי גומלין, בין בגלוי ובין בנסתר, (על דרך החיבור וההעמקה או על דרך ההנגדה), בינם לבין טקסטים אחרים מתחום הספרות, השירה, ההגות, הפילוסופי, הפסיכולוגיה, המתמטיקה, מקורות מקראיים וחז"ל, ואפילו אמנות הציור.
קובץ שיריה החדש והרביעי של המשוררת ברכה רוזנפלד, האישי והחושפני ביותר, הוא מסמך מטלטל המכניס את הקורא לתוך העולם הכאוטי של מחלה. "שחוששים להגות את שמה", כדברי המשוררת, בשירה "לא, זה לא שלי"( עמ' 21) , שכל אחד מן הקוראים, בסתר ליבו, שותף לה. הקורא עושה עם הדוברת צעד אחר צעד, אל תוך מה שניתן להגדיר "מסע אל תוך הגיהינום וחזרה", שבו אבדן רחמה, המסרס אותה מנשיותה, ומטיל בה מום, כדבריה, בעטיים כבר לא תרד לגן (ארמז לשולמית המקראית שירדה לחפש את אהובה), ומשול לחורבן בית ראשון וחרבן בית שני.