יוסי ברנע

את רציונל ספרה מסבירה ד"ר נעמה כרמי בשאיפה לשלב "בין ההיסטורי לרעיוני" בנקטה גישה עיונית "לנסות להבין מהי משמעות המושג "זכויות אדם", מהו הקשרו ההיסטורי והפילוסופי, כיצד הזכויות מאופיינות, במה מהן מאובחנות מזכויות אחרות וכן הלאה"

תפיסת הסינתזה אותה מנסח ברק מבוססת על חומרי גלם תודעתיים שאינם נורמטיביים. אין ישראל בגדר מדינה דמוקרטית ליברלית כמקובל במערב, אין היא מדינת לאום של לאום אינקלוסיבי היכול לחפון בתוכו אזרחים בעלי מוצא או דת שונים

בהקדמת הספר כותב בועז ארד (מנהל מרכז איין ראנד ישראל) שבו מציגה איין ראנד, הסופרת והפילוסופית האמריקנית הידועה, יחד עם שלושה כותבים נוספים, תפיסה הפוכה לגישות הרווחות ביחס לקפיטליזם, תפיסה המנתצת רבים מן המיתוסים הקשורים בו.

הליכוד נקרא תנועה לאומית ליברלית. כיום זה נשמע כפרודיה עצמית הן על תפיסת הלאום שלו (שאינו אזרחי), וללא ספק על תפיסותיו הליברליות. ליברליזם מושתת על חופש והתנהלות הליכוד בחקיקה באחרונה נוגדת ממש את החופש.

התהליכים שאנו עדים להם בשנים האחרונות מעידים על חומרת המציאות הפוליטית בישראל. במאמר זה אתייחס אך ורק לתרבות הפוליטית ולדמוקרטיה.

אפשר לסלוד מתפיסת העולם של שקד וחבריה, אבל זה עדין לא הופך את ישראל מאז הקמתה למדינת לאום אזרחי בעלת תרבות פוליטית ליברלית דמוקרטית.

ביקורת על מאמרו של פרופסור שלמה אבינרי "הרצל וחוק הלאום", הארץ מיום 20.9.17

בספר יש טענות ולא מעט דוגמאות, וגם כתיבה בלשון מעניינת לעיתים מתחכמת ולעיתים גם נוקבת אבל בשורה האחרונה מדובר בספר קטן וגם במידת תרומתו לדיון הציבורי בסוגיות הנדונות

ספרו של ההיסטוריון (ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים) הינו ספר ממוסמך ומפורט על הנכבה ושורדיה שנשארו במדינה, המשלב מחקר היסטורי פרטני עם סיפורים משפחתיים ו"זיכרונות מהבית ומהכפר שגדלתי בו" (עמ' 15), מג'ד אל כרום.

ספרו של אורנן הינו ספר חשוב, הגם שהמאמרים חוזרים על עצמם ורצוי היה לאחדם. הוא חשוב פוליטית לאומית באשר הוא לא רק מבקר את המציאות הפוליטית המעוותת בה אנו חיים, אלא גם מציע חלופה. קריאה לא משוחדת בו מעלה שלמעשה בפועל אין ישראל מדינה דמוקרטית כמו גם מדינת לאום

דומה שההיסטוריון אורי מילשטיין הינו ההיסטוריון הפורה ביותר החי כיום בישראל. רק על מלחמת העצמאות הוא הוציא כבר בשנת 1989 ארבעה כרכים, שיצאו שוב כעבור עשור, גם בעברית וגם באנגלית.

בעקבות מאמרו של יואב פלד "אזרחותם של מיעוטים בדמוקרטיה אתנית: אזרחים יהודים ברפובליקה הפולניה השנייה (1918-1939), אזרחים קתולים בצפון – אירלנד (1921- 1972) ואזרחים פלסטינים בישראל", מתוך (עורכים: ראיף זריק ואילן סבן): משפט, מיעט וסכסוך לאומי,2017, משפט, חברה ותרבות, סדרת ספרים של הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת ת"א.

רשימה זו היא סקירה ספרותית וסקירת אירועים והמאמר הראשון מוקדש לספרה של אביה אלף, עורכת דין ומרצה בתחום עברות הצווארון הלבן והלבנת הון באוניברסיטאות, מי שניהלה את המחלקה הכלכלית לטיפול בעברות צווארון לבן בפרקליטות המדינה, שבמסגרתה טיפלה גם בתיקו של אביגדור ליברמן.

הגם חשיבות הספר מעצם שרטוטו מפה היסטוריוגרפית מחד, וחינוך להיסטוריה מאידך, אין הוא עדין עומד על מלוא בעיותיה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית כביכול, מה שיקשה ליישם את החינוך הדמוקרטי

אם הייתה זהות ישראלית מכלילה אזי היה בית המשפט העליון מקבל את תביעת עותרים להכיר בלאומם הישראלי, אחת מוצאם האתני או הדתי, אולם אך ורק מדברי דחית תביעתם, ניתן ללמוד עד כמה ישראל רחוקה מלהיות מדינת לאום מכליל, כמו גם מדינה דמוקרטית ליברלית.

הפרשה החלה בשנת 2009 עת תבע נורי אל עוקבי בעלות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על חלקות קרקע שבהן שכן כפרו, שבשנת 1951 התבקשו תושביו לפנותו מטעמי ביטחון (למספר חודשים) ולאחר מכן יוכלו לחזור אליו. הבטחת החזרתם מעולם לא קוימה ולכן כעבור עשרות שנים חזר נורי אל עוקבי מביתו בלוד לחורבות כפר ילדותו והקים אוהל על אדמותיו במסגרת מאבק מחאה, שהפך למאבק משפטי.

לשאלת מיהו יהודי, שהיא שאלה תיאולוגית ופילוסופית ניתן להשיב תשובה דתית, שהיא כשלעצמה יכולה להיות תשובה אתנית בשל מוצא, שהרי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה. התשובה החילונית למרבה האבסורד בשמטה את הבסיס הדתי, יכולה להישאר אך ורק עם הבסיס האתני.

מעבר לזירות השונות, מתיימר תדמור להציג את שורשיו האינטלקטואלים של העימות הרעיוני בן הימין לשמאל , אך עושה זאת בקווי ניתוח עבים מדי, באשר אין מדובר בשני אשכולות רעיוניים מונוליטיים, מה גם שהוא טועה בזיהוי אידיאולוגי של המחשבה המדינית.

מקראה חובקת 15 מאמרים המחולקים ל: פתח דבר, רב שיח בעקבות ספריו האחרונים של חיים גנז: ציונות שוויונית ותיאוריה פוליטית לעם היהודי ומאמרים נוספים, בהם על האפרטהיד, דמוקרטיה אתנית, צדק וגם "העלמות המשפט וההיסטוריה בקביעת הבעלות על אדמות הנגב", שחשיבותו נעוצה באקטואלית חיינו המפריכה את היות ישראל דמוקרטיה-ליברלית, מה גם, שמעולם לא הייתה למרות חביבות המושג על השמאל הציוני בביקורתו את הימין על ההדרה והגזענות שלו.

מאמרו של שלמה אבינרי, מהבולטים של מדעני המדינה בישראל, הינו ביטוי לטיח הקונצנזסואלי המצפה את הלאומיות והדמוקרטיה האנומלית בישראל, הגם היומרה להיותה מדינת לאום והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

מיכאל רז הנו חוקר פרטי, מי שהיה קצין חקירות במשטרה, שכבר הוציא שישה ספרים העוסקים בעוולות ובחפים מפשע המרצים או ריצו מאסר, ובראש ובראשונה בעמוס ברנס ז"ל, שלמענו לחם רבות. ואחד מספריו עוסק בהשפעתה ההרסנית של הקרינה האלקטרומגנטית

ספרו זה מוקדש בעיקרו לדוד בן גוריון ולהכנת הצבא למלחמה נגד מדינות ערב והפלסטינים בארץ, כמו גם לתפיסת הציונות האסטרטגית של דוד בן גוריון שמילשטיין סובר שהושפעה מזו של ז'בוטינסקי, עליו כתב את ספרו הקודם.

עם כל החשיבות לנאום הנשיא, חשיבות הספר מעוגנת במאמרו של הברמס. הוגה דעות שהמושגים "מרחב ציבורי" ו"פטריוטיזם חוקתי" מזוהים עמו, הינו הוגה מאתגר פוליטית כל מי שעוסק במחשבה מדינית ומשטרית של לישראל, באשר ישראל הינה אנומלית הן כמדינת לאום והן כדמוקרטיה ליברלית.

לאחרונה מתנהלים ב"הארץ" ויכוחים על עקרונות תרבותה הפוליטית של ישראל. ביום שישי האחרון (23.12.16) הגיב קרלו שטרנגר על מאמרו של מני מאוטנר (9.12.16) המצדד בליברליזם רפובליקאי (קהילתי) בשל הצורך האנושי למשמעויות שמספקת המדינה כקהילה לחבריה.

"האפרטהייד" מהלקסיקון הדרום האפריקאי חדר משיח השמאל הרדיקלי אל שיח השמאל הציוני המתאר באמצעותו את מערכות החוקים וההתנהלות השונה של המדינה למתנחלים לעומת הפלסטינים תושבי הרשות. המקראה אותה סוקרת עפרה ישועה ליית בבהירות ובתמציתיות תוך הבאת עקרי הדברים מעלה שיח מעניין, אליו גם מתחברת ישועה ליית, שהיא עצמה פעילה במסגרת פוליטית המצדדת ב"מדינה חילונית ודמוקרטית אחת".

תיאורטיזציה של המדינה הכושלת במישוג להבנת המזרח התיכון ותרומה לשיח ההסדר עם הפלסטינים: ביקורת על ספרם של קובי מיכאל ויואל גוז'נסקי: המרחב הערבי בנתיב הכישלון המדינתי: ספרם של החוקרים במכון למחקרי בטחון לאומי, קובי מיכאל ויואל גוז'ינסקי הוא ספר דק כרס אבל ענייני, בהיר, המסתמך על מקורות תאורטיים לא מועטים. הספר אולי נועד לקובעי מדיניות אבל הוא גם ספר אקדמאי לקהל הרחב היכול להיעזר גם בטבלאות המבהירות שבו.

ישראל מוגדרת כמדינה "יהודית ודמוקרטית". ברצוני לעמוד על עקרונות ומאפייני ה"יהודיות" שלה אותם אני מוצא מכשול להיותה מדינה של כל אזרחיה, כלומר רפובליקה, כמו רוב המדינות המתוקנות שבעולם (גם מדינות מלוכניות כאנגליה, שבדיה או הולנד הן ביסודו של דבר במהותן בגדר רפובליקות).

עורכי הספר מקדימים ומציינים שמסוף שנת 2012 ולאורך שנת 2013 פעלה במכון ון ליר בירושלים קבוצת דיון ומחקר בין תחומית בשיתוף פעולה עם המרכז היהודי ערבי באוניברסיטת חיפה ועם דיראסאת, מרכז ערבי למשפט ולמדיניות, ששמה לעצמה למטרה לבחון את ההשלכות והתהליכים של הצעות החוק וחקיקה ביחס למערכת המשפט ולארגוני החברה האזרחית, שנתפסו כפוגעת במיוחד בציבור האזרחי הערבי בישראל.

באופן כללי עומד הספר על יחסי הגומלין בין המחשבה המדינית הכללית למחשבה המדינית היהודית תוך עיסוק בסוגיות מגוונות כמו: יחסי יחיד קבוצה, צדק, חירות שלטון וחוק וזאת מתוך כוונה לבדוק "כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש?".

ספק הקיום הציוני עומד במרכז הספר, כשכבר בתחילתו מוצבות שתי שאלות: "האם יש לנו עתיד- האם תשרוד ישראל כמדינה עצמאית, כמדינת היהודים? ומה בדבר העבר- האם היהודים בישראל היו ועודם חלק מהעם היהודי עתיק יומין?"

אורי מילשטיין, חוקר פורה שכתב כבר עשרות ספרים, מגדיר עצמו פילוסוף בטחוני והיסטוריון צבאי והיסטוריון צבאי. אין ספק שהוא מהבקיאים במלחמות ישראל ובמלחמת העצמאות בפרט. בספר זה הוא משלב תובנות היסטוריות פוליטיות עם תובנות היסטוריות צבאיות, כשהוא נע על צירי הזמן מאברהם אבינו ועד ז'בוטינסקי וחזרה. כתיבתו מפורטת מאוד ולעיתים כוללת פרקים שכלל אינם קשורים ישירות לנושא.

תשובה למאמרו של פרופ' מאיר עמור "על מזרחיות, אשכנזיות וישראליות שתמיד מוטלת בספק", שיחה מקומית מיום 30.7.16

בנימין נויברגר, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה המלמד במרכז הבין תחומי להרצליה, התמחה בעיקר בפוליטיקה אפריקאית, אבל גם עסק בתאוריות דמוקרטיות, יחסי דת ומדינה ובאתניות ולאומיות. בספר זה הוא פיתח את תפיסתו הרואה בישראל דמוקרטיה ליברלית בעלת ארבעה כתמים, תוך שהוא מבקר את תפיסת האתנוקרטיה, הדמוקרטיה האתנית והדמוקרטיה הליברלית ביחס אליה. לזכותו יאמר שכתיבתו בהירה, עניינית ומתומצתת וספרו הדק יחסית מכיל סוגיות לא מעטות, החל מהתרבות הפוליטית בתקופת הישוב, כמו גם שלבים בהתפתחות הדמוקרטיה בישראל, גישות בחקר הדמוקרטיה הישראלית ,פרק על יציבות הדמוקרטיה בישראל, וגם רשימה ביבליוגרפית סבירה בעברית ובאנגלית.

חשיבות ספר זה נעוצה במבט שונה וחורג על תהליכי החילון מהשיח האידיאולוגי והמעשה הפוליטי המוכר. "השיח האידיאולוגי" ממצב את החילון כתהליך הכולל בתוכו מודעות וזהות...ואולם, מאבק אידיאולוגי זה הוא רק חלק מתהליך החילון המתרחש גם כתוצאה מהתפתחויות הקשורות במה שיכונה כאן "הפרקטיקה של חיי היומיום", אותן בחירות אישיות, לעיתים נטולות אידיאולוגיה המעצבות את המרחב הציבורי...התקת הדיון לזירה של חיי היומיום ממקמת את תהליך החילון בתוך מסגרת רחבה יותר של שינויים חברתיים המתבטאים בבחירות אישיות ויוזמות הקשורות לעתים באופן רופף בלבד למשנה אידיאולוגית סדורה או לתכנית שינוי מקיפה"(עמ' 12-13).

תשובה למאמרו של שאול אריאלי-"חותרים תחת המדינה היהודית", הארץ מיום 29.7.16

ספרו של יניב מגל מכיל מידע רב על ההשתלבות של בני ובנות הציונות הדתית בצה"ל תוך התייחסות לארגונים, מוסדות ואישים רלבנטים. המבט הינו מבט כרונולוגי היסטורי. כקוריוז מעניין לציין שיעקב דרורי, מזכ"ל בני עקיבא וממייסדי ישיבת "כרם ביבנה" הביע בתחילת שנת 1948 חשש מהמיליטריזם הפושה בישוב היהודי בטענו שתפקיד החייל הינו זמני והקנאות הלאומית צריכה להתבטא ב"כיבוש שמות, בהגנת הישוב"(עמ' 21).