עדי צור

עקב בעיות בקליטה-זרימה, לא מזמן נחתה עלי ההכרה שאנחנו חיים בליבה של תרבות הנבוט: תרבות אגרסיבית, חודרנית ומעמיקה כמו נייר טואלט בעל (מקסימום) שתי שכבות.

שיעורי ספרות עבשים? מונחים מקצועיים? מקצועיים מדי? מאמר זה חותר להסביר מהי מטונימיה ספרותית, ולהציע כיוונים להמשך מחקר אודות מטונימיה בקרב אומנויות אחרות.

המאמר מנסה לענות על השאלה האם המכוער יכול להיות יפה, באמצעות התבוננות בתמונתה של הדוכסית המכוערת מתוך הפריזמה של אריסטו.

ארכימבולדו, יליד 1527, היה אחד מ-16 ילדיו של ביאג'יו ארכימבולדו (Biagio Archimboldo), שהועסק כצייר בקתדראלה של מילאנו. משפחתו המורחבת הייתה משפחה מבוססת ומכובדת שעליה נמנו ארכיבישופים, שופטים ואומנים.[2]

נהוג לקבוע כי "אלטנוילנד" של הרצל היא אוטופיה, בעיקר על סמך הפירוש הפופולארי למושג "אוטופיה". בחלקים 1-2 של מאמר זה אסביר מהי אוטופיה, במה היא שונה מאידיאולוגיה וכיצד ניתן לזהותה, ובחלק 3 אוכיח כי "אלטנוילנד" היא אומנם אוטופיה, אך אינה אוטופיה 'קלאסית', אלא כתיבה (אוטופית) מחדש של חיבורו האידיאולוגי של הרצל "מדינת היהודים".

האם אתם זוכרים משיעורי הספרות בבית הספר או באוניברסיטה את המונח "לשון פיגורטיבית"? בכל פעם שמזדמן לי לשמוע את המונח הזה, אני מתחלחלת מחדש. אזכורו של המונח מייצג עבורי גישה מחקרית מיושנת, המתעלמת כליל מממצאים קוגניטיביים העולים מחקר השיח.

מילון אבן שושן מאכלס בתוכו מונחים המשמשים את דוברי השפה העברית. כרכיו של המילון שוכנים על מדפי ספריות ציבוריות, ספריות פרטיות ובחנויות הספרים. מאמר זה נותן פירוש והבנייה על המילון המקורי

המשך מחלק א: גיא פינס: הביצה, הכוכב והשטיח האדום חלק א. התבוננות ב"ערב טוב עם גיא פינס" מבעד למושג הקרנבל עפ"י פיסק, מאפשרת להבנות את משמעותה במונחים סטרוקטוראליים,דרך ניתוח מיקומה הסינטגמטי של התכנית בלוח השידורים, ודרך ניתוח תכני התכנית ההופכים את המערך הבינארי המקובל של סדר יום חדשותי. מבחינה סינטגמטית, תכניתו של פינס היא "אי" הניצב בים של תכניות אקטואליה: סדר הצגת הנושאים השונים בתוך מהדורת החדשות ותכניות האקטואליה, כמו גם הזמן המוקצב לכל נושא, הם פרי תפיסת החשיבות היחסית של הנושאים השונים, הנגזרת בעיקר מתוך האקלים החברתי, המצע האידאולוגי וציפיות הצופה.

ניתוח הקרנבל בביצה האולימפית של גיא פינס. מטרת המאמר הנוכחי היא לבצע קריאה מיתית של התוכנית "ערב טוב עם גיא פינס". בפרפרזה ישראלית, מאמר זה מבקש להציע פרשנות העוברת ממלאכת הסיפור הרומנטי לאור הנר, דרך הנראטיב הקולקטיוויסטי והמגוייס לאור המדורה ועד לאור הטלוויזיה והלפטופ הזעיר בורגנים. בחלק הראשון אתאר את המישור הדנוטטיבי של "ערב טוב עם גיא פינס" ומיד לאחר מכן בחלק השני אצביע על רכיבי המיתוס: אראה כיצד האמפריה האמריקאית היא הדופק של פורמט התכנית. חלק א.

האסטרטג במשרד יחסי ציבור עוסק בבניית נרטיבים המספרים את הארגון לעובדיו ולקהלי היעד דרך אמצעי התקשורת. על האסטרטג להרכיב נרטיב ארגוני קולקטיבי, הכולל את מסרי הארגון לרבות מסריו של העומד בראשו.

א. מותרה של תרבות הגישור בבתי משפט בארה"ב מותרם של ה-adr והגישור

הצייר רנה מגריט, או כפי שנהג לכנות את עצמו "פילוסוף חזותי", צייר את הציור "מחוז ארנהיים" על סמך סיפורו של אדגר אלן פו. כשקוראים את סיפורו של א.א. פו ניכר שאין קשר חזותי בין הסיפור לבין רכיבי התמונה. מאמר זה מתכוון להציע היפותזה לגבי החוליה החסרה שבין הסיפור לציור.

מטרת המאמר הנוכחי היא לבחון את פועלו של דה וינצ'י במדיום המוזיקה מתוך שלושה היבטים: הגות, מחקר ויצירה. בחלק הראשון, על סמך עדויותיהם של בני זמנו, אדון בדה וינצ'י המוזיקאי. בחלק השני, על סמך עיון במחברותיו, אסקור את כלי הנגינה שהמציא דה וינצ'י ואתייחס בקצרה למחקריו המדעיים הרלוונטיים להמצאות הללו. בחלק השלישי אתייחס להגותו המרתקת אודות מערכת היחסים בין מדיום הציור, מדיום המוזיקה ומדיום השירה.

מטרתו של המאמר הנוכחי הוא לבחון כיצד מתבטאת השקפת העולם האבסורדית ברומן הזר ל-קאמי. בפרק הראשון, אדון בקצרה על אלבר קאמי ויצירתו.

ארכימבולדו נולד בווינה ב- 1527. ב- 1562 מלך על בוהמיה, וב-1563 על הונגריה. כתוצאה מההסכם בין אביו לבין אחיו ב-1553, ב-1564 מקסימילאן השני הפך למלך הקיסרות כולה עד מותו ב-1576. מבחינה רשמית מקסימליאן השני נותר קתולי, אך למורת רוחו של אביו, חיבתו הייתה נתונה דווקא לזרם הלותראני. עמדתו הסובלנית ביחס לזרמים הדתיים, אפשרה לתושבי האימפריה הקתוליים והפרוטסטנטיים לחיות בשלום זה לצד זה.

המאמר מנסה לענות על השאלה האם המכוער יכול להיות יפה, באמצעות התבוננות בתמונתה של הדוכסית המכוערת מתוך הפריזמה של אריסטו.

מאמר זה חותר להציע סקירה קצרה אודות שורשיה של תנועת הפופ-ארט בלונדון

קאמפ הוא עמדה אסטטית ופוליטית - האסתטיקה של הקאמפ חותרת תחת הסטנדרטים של המוסריות הבורגנית הפוריטאנית באמצעות האומנות: תומכי/ יצרני הקאמפ משתמשים בפאר, קישוט, ייפוי והגזמה ליצירת עולם אוטופי, חושני, שנון ואקזוטי המהווה תגובה למגמות המשעממות, לדעתם, של החברה הטכנולוגית. שאיפת הקאמפ היא להפוך את האובייקט הרגיל והשכיח לגרנדיוזי, מרהיב ומהודר, ועוד יותר מכך, הקאמפ נוטה "לעבור" ממה לאיך: ממה שנעשה לאיך שנעשה. למשל, האר-נובו נתפס כסגנון הקאמפי הטיפוסי והמפותח במלואו, מכיוון שחפצי האר-נובו מטשטשים, מן הצד האחד, את ההקשרים הפונקציונאליים והזולים של החפץ, ומן הצד השני מבליטים את סגנונו הכמו-מהודר: אהילים שצורתם צורת צמחים פורחים, הכניסות למטרו בפריז, שעיצב הקטור גווימאר בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, המורכבות מענפי סחלבים העשויים ברזל יצוק.

אתם מוזמנים לצאת למסע אל אומן שחלם שהוא צייר וצייר שהוא חלם. סיפור מערכת יחסיו עם שלושת פטרוניו יכול ללמדנו על הזיקה ההדדית הקיימת בין האומנות להיסטוריה.