צבי גיל

אחד ההישגים שכול ממשלות ישראל יכולות להתברך בהם, הממשלה שהמציאה אותו ואלה אחריה שלא מערערות אותו( הישג לא מבוטל)- הוא העמימות הגרעינית.

אני נמנה עם המיעוט הקטן שצופה ב"מבט" של ערוץ 1 אני עדיין מוצא בו עניין ויש בו גם כישרונות לא מבוטלים.

דברים של צבי גיל בחנוכת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"  ב-8 בדצמבר 2009 במתחם בית הפלמ"ח.

Impressions from a short visit. By: Zvi Gill

לא ברור לי מדוע תעשיית הנסיעות האדירה לא מביאה בחשבון כי מיליוני נוסעים הם יהודים או מוסלמים, ומן הראוי היה ליתן לכך תשומת לב שיש בה מן המעשה ומן הסמליות כאחת

מדינת ישראל אחראית לביטחון תושביה, אשר נמצאים בגבולותיה, למעט ב"שטחים" שבה הוא לוקה בשסעת ( schizophrenia ), ללא הבדל אזרח תושב או תייר.

יד המקרה או טלפתיה,שבה אני מאמין.בראשית השבוע אני מוצא בחלון התגובות אצלי באתר תגובה לפוסט שכתבתי לפני יותר משלוש שנים- במרץ 2007- תחת הכותרת "קולת נשים" ובה הזכרתי עורכות

בעת מגוריי בירושלים, השטח הריק שהיה מול הבית שנבנה ברחוב בוסטנאי 9 בקטמון הישנה, אמור היה להיות במקור גן ציבורי. כרגיל במקרים כאלה כאשר העירייה מאפשרת הקמת בניין של עוד 2 קומות, היא דורשת "מחיר", במיטב המסורת העותומאנית, מן הקבלן, וכאמור מדובר היה בשטח ממול לבית. אלא שבמקום גינה ציבורית הוקם בי"ס חורב, בית ספר דתי לאומי. בדיעבד ,לדיירים לא הייתה שום ברירה אלא להשלים עם הרעש מבית הספר בשעות הלימוד, שכן אם היינו יודעים זאת מלכתחילה, לא היינו רוכשים שם דירה.

בימים שבהם ניטש ויכוח על אופיים של לימודי אזרחות, תולדות הארץ, ציונות וכיו"ב- ראוי היה לבחון שיטה, להביא את התלמידים אל הציונות. לפחות כהשלמה לספסל, ובכך לשלב ידיעת הארץ והעם וחוויית מסע ולמידה. צה"ל ומערכת החינוך עושים זאת במסגרת לימודי ארץ ישראל, כמסעות נקודתיים. אני מתכוון למוקד מסוים מאוד, שבו מקופל כמעט הכול- מעין מוזיאון חי לתולדות ארץ ישראל בעת החדשה. עיר דוד בירושלים שבאמצעות הביקורים בה מקווה שר החינוך להגביר את הזהות הלאומית- כול הכבוד והיקר לה. היא היסטוריה. היא מוזיאון עתיקות. הדוגמה הטובה להכיר מקרוב את העבר הציוני, את ההווה ואולי גם את עתידנו בארץ הזאת- היא ראשון לציון. זה חשוב יותר מאשר הכרה של הפלשתינאים במדינת ישראל כמדינה יהודית.

בתל אביב העשירה, התוססת, המשופעת עשייה והזדמנויות, מתהווים כיסים וקצוות של ניוון אטי בקרב אוכלוסייה של אנשים צעירים, רובם בעלי השכלה, שחיים בעיר הזאת על תנאי ועל חבל קצרי מועד ואורך. "חוק האברכים" לא חל עליהם. תורתם אינה אומנותם. אומנותם היא תורתם. הם לא יודעים מה יילד יום ויש מהם ש"מחכים לגודו". מקומון "העיר תל אביב" מביא סיפורם.

התקשורת המקוונת בישראל, על פניה השונים והרבגוניים, היא יחסית גדולה במרחב הגלובאלי המקוון. אולם היא עדיין לא הגיע לא למיצוי הפוטנציאל שלה וכפועל יוצא נעדרת הכרה רשמית באלה שמצטיינים ומחדשים בה. ישראל אף שהיא כאמור מדינה קטנה, היא חלק בלתי נפרד מאותה רשת בינלאומית ענקית אף שבתודעה הציבורית זה עדיין לא נצרב. בפתח - המהפכה של גוגל שבמסגרתה רשתות התקשורת הגדולות יעבירו דרכה בין היתר - מאות ערוצי טלוויזיה מכול העולם. באירופה ובאמריקה קיימת מודעות רבה לתחום הזה, מודעוּת שבאה לידי ביטוי בפרסים שונים בתחומי הקיברנטיקה ובכך אלה נותנים דחף לתקשורת המונים האולטימטיבית, שהשפעתה על העולם הולכת וגדלה.לישראל בשורה זאת טרם הגיעה אלינו.

שקיעתו של העידן האמריקני ומשמעותה לגבי הסכסוך ישראלי פלשתינאיהשוני בין "האימפריות", הקלאסיות, שלא לדבר על העתיקות, לבין האימפריות החדשות, הוא בין היתר במשכי הזמן.

אין סליחה ואין מחילה גם לא ביום הכיפורים. *

תעלת בלאומילך הירושלמית

בהתפתחויות המהירות בכול התחומים בחיינו החל באטום וכלה בשיווק וביחסי ציבור- שני קצוות להם, החיובי והשלילי. תלוי בגורמים שמשתמשים בכלי הזה, בממשל או בציבור הרחב ובמטרה.

כשם שהתשובה לכוח היא לא תמיד יותר כוח, ככה התשובה לצהוב היא לא בהכרח יותר צהוב. המערכה על התואר "עיתון המדינה" בין "ידיעות אחרונות" לבין "ישראל היום" לא מתנהלת על מכנה ציבורי משותף גבוה יותר. העיתונות הכתובה, במקום להסתכל במשקפת החוצה ראוי שתעמיד את המראה מולה. למדיום הכתוב יש עדיין סיכוי אם הוא ישכיל להביא קהל שיטעם מתכנים מעניינים ומשופרים יותר. אחרת יטבעו כולם בביצה באושה.

ישראל מעוניינת ומצווה לקיים יחסים תקינים וטובים, אם אפשר, עם כול המדינות בעולם שמעוניינות בכך. אולם יש מדינות שלישראל עניין מיוחד בהן, אסטרטגית, מדינית, כלכלית ועוד. כמו ב"חוות החיות" של אורוול. כולם שווים אך יש שווים יותר- מדיניות, לאומית או גלובאלית. האסטרטגיה היא הפכפכה. מה שפעם נחשב כנכס אסטרטגי פסק להיות כזה. הדוגמה האחרונה היא תורכיה.

באין סיכוי ממשי לשבירת הקיפאון בנושא הבנייה בהתנחלויות בספטמבר, הפיתרון בטווח הקצר הוא ניתוק חד צדדי מן השטחים שישראל חושבת להעביר לפלשתינאים, שמירה על הביטחון וכניסה למו"מ תוך הכרזה חד צדדית על הפסקת אש. ישראל מנוסה בהסדרים כאלה, שהביאו לשלום.

בעידן הפוסט-היסטורי, שיכתוב ההיסטוריה היא אחת התופעות היותר נפוצות. לעתים המחקרים מביאים פן אחר שלא היה ידוע. לעתים הדמות ההיסטורית מצטיירת בצורה שונה מפכי שהיא תוארה בעבר, לחיוב או לשלילה. לעתים היא מעוותת לחלוטין ומגמתית למהדרין. דוגמה אחרונה הוא הגילוי שרודן ספרד, פרנציסקו פרנקו, העביר בשלב מסוים את רשימת יהודי ספרד לנאצים. זה אמור בכול סוגיה ותחום, כולל בכול הקשור למלחמת העולם השנייה לרבות השואה.

אצל הקנאים הדתיים במדינת ישראל, סובלנות, כללי דמוקרטיה ושלטון החוק אלה ערכים שלא מצויים במילון שלהם, ואילו אלה שמעלים את הערכים בראש מערכת הנורמות לא נותנים ביטוי ראוי לכך.

בתוניס, כמו בג'קרטה, או בטשקנט המבקר הישראלי לומד שיש אסלם מסוג אחר, ואף שהממשלות בשתים מתוך אלה באינדונזיה ובתוניסיה, לא מקיימות יחסים עם ישראל, בניגוד לאוזבקיסטאן, שמקיימת קשרים הדוקים- האוכלוסייה המוסלמית אינה בהכרח אנטי ישראלית. לעתים אפילו פרו ישראלית, אף שיש הפרדה בין היחס לממשלה לבין היחס לעם בישראל, כפי שלמדתי בביקור קצר בתוניס. בפוסט שלי "אנחנו והביצה" כתבתי שאני מתכון לבקר בגנואה , מקום הולדתו של קולומבוס ולבדוק בין היתר את הסיפור על "קולומבוס והביצה".

במזרח הפרוע אין חדש. המשט הסוער לעזה ואריאל השלווה הם תאומי סיאם של איוולת ישראלית אחת.

הזמן ,אם הוא עושה משהו, מוליד תהפוכות גם בחי וגם בצומח. מי שהיה גיבור אתמול, יכול להפוך למתחזה, ולהיפך מי שנחשב חדל אישים בשעתו מתגלה כאיש של מעשים. זה אמור גם לגבי נושאים שונים, לרבות מאכלים וביניהם הביצה שהפכה לא רק לחידה מה קודם למה- הביצה או התרנגולת- אלא היא בכבודה ובעצמה הוכתרה כמלכת הכולסטרול ואילו אימָה התרנגולת – סמל הדיאטה.

נושא הצנזורה הוא בדרך כלל עניין בין עיתונאים,לעתים גם סופרים, בנושאים ביטחוניים עדינים, לבין מוסד הצנזורה.

שיווק עצמי באמצעות שווק הון, פוליטיקה שחיתות, ורכילות הוא כיום חלק בלתי נפרד מן העיתונות. מבחינה זאת אין כול הבדל בין צהובונים לבין מגזין יוקרתי כמו ד' מקרקר שהוא המקדש הפופולארי ביותר לסגידה לממון. הפרסום הוא גם המוליך וגם המסר. שני שערים לכוהנים הגדולים של שועי ממון ועוצמה אלה. החלק העסקי שבו חוגג פולחן העושר ואלה שעומדים במרכזו, שהם קומץ קטן והחלק האישי, כלומר החשיפתי, הצד האינטימי כביכול של אותם עתירי ממון והפוליטיקאים שאוהבים לגעת בכנף בגדיהם.הזרקור הזה לא מאיר את ה"פוּאֶבלות" של ישראל. מה שזה נותן למדיה ולאח"מים אלה –זה ברור, אבל מה זה אומר לנו הקוראים.

אנחנו עם ומדינה שלא רק זוכרת את המתים, אלא לעתים היא סוגדת להם, למשל אם אלה חללים שנפלו למען המדינה. אלא שאזכור המתים הופך לעתים מקאברי כאשר משתרבבים ביטויים שלא הולמים את הנסיבות.

הנשיא פרס הוא אדם עם צרור של קבלות הן של עשייה רבה והן של חזון. בטור החוב, הוא גם אחראי להקמת סבסטיה, (קדום) שהייתה למעשה אבן פינה להתנחלות בשטחים- בכייה לדורות. שותף למחדל הוא גם ראש הממשלה דאז יצחק רבין-שנכנע. גם בפרשת קו 300 האומללה, פרס כראש הממשלה לא יצא זוהר. אבל ככלל, מדובר באדם עטור ועתיר הישגים. אחד מהם,ולא הפחות החשוב מאלה, כבר רשום על שמו- "מרכז פרס לשלום". המרכז נוסד בשנת 1996 על שמו של חתן פרס נובל לשלום וראש ממשלת ישראל, שמעון פרס בעזרת תומכים רבים.

בהרכב הממשלתי הקיים אין סיכוי לפריצת דרך לשלום עם הפלשתינאים. החלופות הן: פרוק וצרוף קדימה או הליכה לבחירות בהערכות פוליטית שונה.

יום השואה והגבורה הוא יום שלא זו בלבד שצריך לציין אותו במועד שבו הוא חל, אלא צריך לתת את הדעת כיצד לשָמֵר אותו לדורות הבאים כאשר לא יימצא עוד ניצול שואה בחיים. דומני שאין הגדרה הולמת יותר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מאשר "עתיד הזיכרון" שאותו טבע, אם אני זוכר נכון, פרופסור מנחם בן ששון, כיום נשיא האוניברסיטה העברית, באחת ההרצאות שלו ב"יד ושם" . בכול מסכת החיים, שלנו ושל עמי העולם, העבר הוא חלק מכונן לא רק של המציאות אלא של העתיד לבוא. ככה, כאמור, בכול נושא היסטורי טעון, ולא מכול שכן כאשר מדובר בשואה. המונח מקפל בתוכו לא רק את עצם הזיכרון לשואה, אלא ההמשכיות שלו, וההמשכיות היא הצריבה בתודעה שלא תימחק לעולם. הראיון שהעניקה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה לעיתון "הארץ" ושבו טבעה מונח חדש: "הפורנו גרפיה של הרוע", הוא עילה מצוינת לרענן את הדיון.

נעימות פרדריק שופן מלוות אותי מאז ילדותי. תיבות נגינה השמיעו את הוואלסים, הפולונזים ואת המָזוּרקות של מלחין זה יליד פולין שבילה את רוב חייו בצרפת, אבל היה סמל לגאווה לאומית כמו המדענית הדגולה מארי קירי( שנולדה בשם מריה סקלודקובסקה), שחיה רוב חייה בפריז, כמו הסופר אדם מיצקייֶביץ. האות של תחנת הרדיו של קרקוב, בירתה העתיקה של פולין, היה מתוך פולונז של שופן. בבואי ארצה כמתבגר, הקסימה אותי נערה צעירה בפריטת הוואלס בסי מינור של שופן. על פסנתרה.

עם הכישלון המביך והמביש של ביקור ראש המשלה בוושינגטון, ישנה דרך אחת לצאת מן המבוך אליו ביבי הוביל את הממשלה ואת העם, לגרור את שר הביטחון ואיתו את מפלגת העבודה מן הממשלה. זה שקול כנגד הלחץ מבחוץ.

אבירי "הממלכה הרביעית" - "האיגוד ארצי של עיתונאי ישראל"- בר מינן שקם לתחייה רגעית במשבר רשות השידור.

במציאות הקיימת, בירת ישראל- חופרת את עברה וקוברת את עתידה. לפני עשרה ימים לערך, ירושלים ותושביה רוו קצת נחת לאחר שהקרון הראשון של הרכבת הקלה הופיע בנסיעת בכורה איטית, חגיגית, כיאה לחלוץ מלכותי אשר מבשר את בואה של המלכה בעוד כשנה וחצי. אין סמל הולם יותר לסבל ולהתשה שעיר זאת ותושביה סוחבים על גבם- סבל רגיל ו"סבל ירושה"- מאשר הרכבת הקלה הזאת אם היא תיוולד ללא פגם זה יהיה נס, ומכיוון שמדובר בירושלים- נס משמים.אבל גם נס לא יוציא את ירושלים מן המלכוד שבה היא נתונה.

נזכרתי בסרט כאשר צפיתי בטלוויזיה ביום הולדת ה- 74 של פואד- בנימין בן אליעזר. פואד הוא החלום הרטוב של כול צייר קריקטורות. יפה. אבל חיפשתי מה המיוחד לגיל 74 ומצאתי - הגימטרייה עָד כמו במגילת אסתר "עד שלא ידע...." ומכאן עדליידע. והמסיבה אכן הייתה כזאת, משהו ישראלי של קרנבל ריו , סמוך לפורים שלנו, בהשתתפות אלף מוזמנים אך בלי ריקודי סמבה על כול המנענע בהם..

נאום בדיוני של הנשיא אובמה עם החזרה (דמיונית) של פרס נובל לשלום כהפקדה לעתיד.

אז מה היה לנו. הכינרת לאחר עיצומים של חודשים מגלה שעלתה מתחילת העונה במטר, כמעט ללא תקדים. והנחלים מוסיפים לזרום בעוצמה שאינה רשומה זה שש שנים. המשקָעים בארץ בחודש פברואר מתקרבים לממוצע השנתי כולו. גשמים עזים ירדו בערבה ועד אילת. החרמון מושלג. הקואליציה החורפית שמורכבת מן החזאים,עיתונאי השטח, אנשי המפלסות, ספקי המלח, מוקדי החרום, האלפיניסטים וכל כוחות העזר, התעוררו בתרועה והפציצו אותנו בסיפורים לקראת הצפוי – ההכנות נמשכות- כאשר הפתיתים הדלוחים עשויים להתארח בירושלים לשעתיים. ושרון ווקסלר המאמי החננית קורנת מנחת ומזמינה אותנו בהינף היד האופייני לה, למטבח המטאורולוגי שלה. חג שמח. בירושלים היה פחות שמח. השלג המיוחל לא ירד. גם באירופה ובאמריקה החג היה פחות שמח. הוא ירד יותר מדי.

סכלותה של ממשלה. המו"מ הממושך על שחרור גלעד שליט כפה עלינו את החמאס כפרטנר.

רשות השידור שסובלת מתחלואים כרוניים שייחודיים לה וכאלה ששייכים לתחום השידור הציבורי, אינה היחידה שעומדת בפני קשיים. המצב הכספי של הרדיו והטלוויזיה הציבוריים במדינות אירופה נעשה קשה יותר ויותר כאשר היחס בין השידור הפרטי לציבורי הולך וגדל לטובת השידורים המסחריים הפרטיים. גם אלה מאבדים גובה מול האינטרנט. יחד עם זאת הוועדה המייעצת לענייני שידורים של מועצת אירופה קבעה לה למטרה להמשיך ולהדגיש את החשיבות העליונה בשידור הציבורי כנדבך חיוני לחברה פתוחה ודמוקרטית.

כאשר החזאי מבשר על גשמים בצפון, ואתה מגיע לראש פינה ויורדים עליך ממטרים מתונים, אל תסיק מסקנה שזה מה שקורה במרחק 11 קילומטרים מערבה בכביש המתפתל בואך לצפת, או מחצית המרחק במעוף הציפור או העננים. זה בדיוק מה שקרה לנו, בעלותנו בגב ההר לצפת ומשם לבירייה, במקום שבו הזמנו צימרים. לא ברור היה לנו אם אנו בתוך העננים או שהם בתוכנו. הייתה שעת בין ערביים והערפל היה סמיך כמו מרק אפור וכאשר נדלקה תאורת הדרכים (בבירייה קשה לדבר על רחובות) המרק הפך לצהוב. דומני שבהרי סקוטלנד נתנסיתי בערפל סמיך כזה.אבל שם ישנה תאורת ערפל מיוחדת. אך בכך טמון היה היופי, המסתורין, ההצצה הפנימית בקרביים של ההרים מתוך הערפילים הללו ומהם אל העָבָר. כמו הצצה מעבר למסך אל במת ההיסטוריה.

באחרונה קיימת תופעה מעניינת והיא שישראלים בעלי בלוגים לא מסתפקים בכתיבה בנושאי פנים אלא הם חשים צורך ודחף בהסברה כלפי חוץ. לא מדובר באתרים וותיקים שעוסקים אך ורק בנושא כמו הבאת קטעים רובם מלאי ארס ואנטישמיות מתוך העיתונות הערבית ואחרים אלא באנשים סתם שאיכפת להם (בארץ ובחוץ) , כיצד ישראל משתקפת במראה בעולם. תופעה זאת ראויה גם לשבח וגם להתייחסות, בין היתר מה הביא את האנשים האלה למלא תפקיד שבדרך כלל מופקד בידי השלטון.

מערכת החינוך שלנו נמצאת "על הפנים" אין ביטוי אחר להגדרה לאחר שקוראים ושומעים מה קורה בין כותלי בית הספר. גם אם נרצה להיות אופטימיים לגבי הפן התחומי ומן המסגרת ייצאו אנשי טכנולוגיה, מדע, כלכלה מינהל עסקים, אדריכלים, מהנדסים מעצבים,משווקים, וכיו"ב, יהיו לנו מומחים אבל ספק אם יהיו לנו בני אדם במשמעות הנעלה של המונח.

ישראל לא לבדד תשכון חרף היותה מוקפת אויבים בכמה גזרות בצפון ובמרכז, כולל רצועת עזה. הפעם זאת לא רק אמריקה אשר עומדת ועמדה לצידנו, מאז זכינו בעצמאות. הפעם חלקים באירופה המערבית, המרכזית והמזרחית הם ידידינו. העובדה שהן בהזדמנויות שונות לא מסכימות עם דרכי הפעולה או המדיניות של ישראל, בעיקר בנושא הסכס

כאשר רעמו תותחי הבלוגוספרה - המוזות בכנס אילת לעיתונות דיברו הרבה - בעיקר על, ואל, עצמם. בשעה שאפילו מכאן, מישראל, רואים את העצמים בחלל בעין בלתי מזוינת, באותה עת בכנס העיתונות באילת המשתתפים שיזפו לא רק את עצמם אלא גם נושאים שבמשך השנים דהו והחווירו. בחשו בקדרה של עיתונאות, יחצנות, רכילות ופרסומת, לשו ודשו, ובצד תכנים ענייניים סיפרו בדיחות תפלות, העלו גרה ולקקו שפתיים. על המדיה המקוונת פסחו. יום אחד זה יקרה. בדיוק כמו בסיפור הסֶגֶן היפני שאחרי 27 שנים לאחר המלחמה הוא "נכנע" ויצא מן המערה

ממשלת ישראל היא הממשלה היחידה בעולם שלא זו בלבד ששריה מצהירים הצהרות מדיניות עם השלכות בינלאומיות, אלא שמספר ניכר מקרבם משמשים שרי חוץ בפועל.

עצרת הזיכרון האחרונה בכיכר רבין במלאת 14 שנים להירצחו, הייתה מרשימה, ממלכתית, חרף הכרזות, שהזכירו את הרקע לרצח. זאת הפעם הראשונה שנציג הממשלה, מראשי הליכוד, שר החינוך גדעון סער, נאם בעצרת, נאום יפה, ממלכתי מאוד, כיאה לשר חינוך. אולם, כמי שהיה באותה כיכר לפני 14 שנה, יצאתי בתחושה לא של "כבר ראינו זאת", אלא שברבות השנים, דווקא הממלכתיות הופכת את האירוע לריטואל שהוא חלופה להפקת לקחים.

בני אדם אמורים להיות אחראים על מעשיהם, אולם עם כול יכולתם, תושיותיהם, ומאמציהם, תנאי החיים שלהם מוכתבים בעיקר על ידי נסיבות. יכול אדם להיות נהג זהיר ביותר, נוהג ע"פ התקנות וההיגיון הצרוף, די אם מולו, לצידו, או מאחריו נהג או נהגת שנוהגים בצורה מסוכנת כדי שהוא יימנה עם הנפגעים. חֶברה אשר מערכת הנורמות שלה מרושתת עם חורים גדולים, וממסד אשר משאיר חללים רבי היקף באורח החיים- התוצאה היא שאלה מתמלאים רפש, רעל והתנהלות בשולי האנרכיה.

השאלה אם בני אדם משתנים מטבעם או מכורח הנסיבות, היא נושא בעל חשיבות עליונה לחוקרים במדעי החברה והרוח כמו סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים. אם מנהיגים כמו ביבי נתניהו ואהוד ברק משתנים או לא, זה גם עניין שאנשים רבים בעולם עוסקים בו, אך בראש וראשונה עניין מן המעלה הראשונה לאזרחי ישראל. ומה שחשוב עוד יותר הוא האם הם משָנים.

מי שחוזר מבירה אירופית, לאחר ביקור חטוף של כמה ימים, ובמיוחד כאשר מדובר בפריז, לא יכול שלא לקנא. אולם מכול מה שפריז מציעה בשפע כה גדול, ישראלי כמוני שביקר בה פעמים רבות, מקנא בה דווקא בעת הזאת בשל אמצעי ההולכה שלה והכתר של מערכת זאת ה"מטרו" של פריז. שערו בנפשכם מטרו בתל אביב, על כול ההשלכות והמשמעות. אך העם הזה שידע כה רבות לעשות לדורות הבאים, שהצמיח מקרבו את החוזים הגדולים, את חוני המעגל, לא השכיל בעיר העברית הראשונה לאפשר לעתיד לבוא- כלומר כיום- תנועת המונים מהירה וקלה כמו ה- metro de paris , עם סימניי ה- m( metropolitain) אשר מרשתים את העיר הזאת ואת פרבריה ומאפשרים תוך כדי כך להגיע במהירות לכול מקום ובזול.

אינני מכיר את רוב ההמנונים בעולם, אבל ההמנון שלנו שמו "התקווה". אסוציאטיבית ניתן לומר כי ההמנון הפולני "פולין עוד לא אבדה כול עוד אנו חיים" יש בו הגורם של תקווה. כילד בבית הספר שרנו אותו בלהט רב. את התקווה טרם הכרנו. אשר להמנון שלנו.הוא עבר גלגולים עד שהגיע למלל והלחן שאותו אנו מכירים. מחברו נפתלי הרץ אימבר חיבר את הנוסח כמעט סופי בשנת 1878, אשר כולל שני בתים משירו של אימבר. את הלחן חיבר שמואל כהן על בסיס מנגינה רומנית עממית, אשר ככול הנראה שימשה השראה גם ליצירה- "מולדתי" של המלחין הצ'כי סמטאנה. התיקונים כללו שינוי הגרסה המקורית, "התקווה הנושנה - לשוב לארץ אבותינו - עיר בה דוד חנה" לנוסח הקיים: "התקווה שנות אלפים - להיות עם חפשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים".

הנשיא אובמה, מנהיג כריזמאטי, אדם שמקדיש הרבה מחשבה לפני שהוא פועל במעשים, הוא המיזוג האידיאלי של מדינאי שיש בו מעוף וסובלנות אמריקאיים וסבלנות קרובה יותר למזרח, או לאפריקה מכורת מחצית מאבותיו .הוא מחכה להבשלה, אך תוך מאמצים בלתי נלאים להאצתה. ככה הוא נוהג באיראן וככה הוא ינהג במזרח התיכון. הוא לא מזנק, לא מתרגש יתר על המידה ולא לוחץ על דוושת הדלק בניוטראל. הוא מה שקרוי בסלנג coolבמובן החיובי ביותר. הוא לא "באגס באני".

במדיניות ובזירה הבינלאומית ההסברה הטובה ביותר, היא מציאות שבה לא יתעורר הצורך להסביר. ואם כן, הכלל הוא כמו בדרכים: אל תהיה צודק- הייה נבון. או אם אתה צודק הווה גם נבון. בנושא דו"ח גולדסטון "על פשעי ישראל בעזה" ישראל נהגה בסכלות, ודברי נשיא המדינה שהדו"ח עושה צחוק מן היסטוריה, גם אם הם נכונים, הוא מעמיד את ישראל היהירה באור שלילי. עם זאת יש תופעות חיוביות, מאזנות, מסוג אחר בפרוס השנה החדשה.

אוכלוסיית הקשישים היא אוכלוסייה בעייתית מאוד לעצמה ולחברה, בכול המובנים.

אמצעי הקשר שעומדים לרשותו של האזרח בתקשורת ההמונים - באלחוט , בכבלים באינטרנט ובמדיה האלקטרוניים בכלל, אמורים ליעל את השרות שלו הוא נזקק. לעתים האמצעי הזה הוא לרועץ לו, בהעדר גורם אנושי שיפתור לו את הבעיה במישרין או יָפנה אותו לגוף שיטפל בה.

השנאה היא אחת האויבים הגדולים של האנושות, בין אם מקורה בחוץ או היא צומחת בפנים, וקרבנותיה רבים. כנגד אויב בחוץ יש מטרה, יש נחישות ויש נשק. מה אנו – הציבור- עושים כדי להתגונן מפני שנאה ובתה החוקית-האלימות, בעיקר תוצרת בית. אם בכלל, מעט מאוד. סיסמאות מסוג "צו פיוס", לא שווים את הנייר שעליו מודפסים. דרושה פעולה בראש וראשונה של הציבור

אם נכונה ההנחה שפוליטיקאים קטנים עושים שטויות גדולות, השר אלי ישי, חיזק הנחה זאת, בבקשו חנינה מנשיא המדינה לשלמה בניזרי שהואשם ונדון על קבלת שוחד, ובטענת העוועים שהוא משקף את "רחשי הציבור".

סוגיית תוחלת החיים מול תועלת החיים מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בניצוליי שואה, ("אודים מוצלים") אנשים שלעת זקנה נשכחים וככלות כוחם משוועים לעזרה כדי למות בכבוד.

הצדעה homage - - לקרייני קול-ישראל

שוחרי הסביבה וזכויות אדם חייבים לכבד גם זכויות וחובות של השלטון, שלא לדבר על חציית גבול החוק. התנועות לאיכות הסיבה, לשמירה על הטבע, לזכויות האזרח, וכיוצא באלה גופים וארגונים וולונטריים שתכליתם להגן על הפרט, על כבודו, על זכויותיו, סביבתו ומפני שרירות הלב של השלטון, ראויים להערכה, לכבוד ולתמיכה מרבית.

אין כול ספק שמייסד איקיאה, אינגבר קמפרד, אשר שֵם הרשת שיסד הם ראשי תיבות של שמו, שם משפחתו, שם החווה והעיירה שבה גדל, ייכנס להיסטוריה של השיווק, ואולי לא רק. אולי גם לספרי סוציולוגיה או פסיכולוגיה חברתית.

כעיתונאי וכמשקיף (ולא מומחה ופרשן לעניינים חזויים והזויים) עקבתי אחר הזיגזגים ביחסים שבינינו לבין הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט. המסקנה שאליה הגעתי היא שיחס הגומלין בינינו הוא שכל צד יוצא נשכר כאשר הוא סמוך אל שולחן האיוולת של הצד השני. רוצה לומר כי ההישגים, אם יש לנו כאלה, לא נובעים מאיזו יוזמה שלנו אלא מכישלון או מעידה של הצד השני. ולהיפך. ראיתי זאת מקרוב במוסדות הבינלאומיים כמו עצרת האו"ם ומועצת הביטחון ובזירה הבינלאומית הרחבה.

בעידן של תקשורת אלקטרונית מקוונת או אחרת,עידן שבו הקשר האינטראקטיבי הוא א-פרסונאלי, כלומר יש בו כמעט הכול שנוגע לקשר בין הבריות מלבד הבריות עצמם - life size, אנשים בשר ודם, יש חשיבות עליונה למפגשי אנוש. אני מעלה היבט זה בהזדמנויות שונות, כאשר הקשר הוא בלתי אמצעי והוא יעיל. הוא חיובי, חשוב ופורה בכול מפגש, בייחוד כאשר התכלית היא החלפת מידע, רעיונות,תהודה לתהיות והמענה להם, שלא לדבר על הבנה בין אנשים מארצות שונות.

הרדיו הוא המדיום ההמוני הידידותי ביותר. צריך רק להאזין ולהבין את המושמע. הוא מהיר בהבאת חדשות וענייני היום, הוא מגוון בהבעת דעות, הוא מביא מוסיקת פופ ומוסיקה קלאסית- חג לאוזן, והוא נייד ונגיש בכול מקום ולכול מקום. עם הקמת הטלוויזיה הוא נסוג. האינטרנט פגע בו עוד יותר. אבל הוא החזיק מעמד ועכשיו הוא מתחיל להתאושש. יש שנהנים מחידושים, ויש שמתגעגעים לימים ההם.

האחוריים של "עיר לבנה" - רשמים של חוזר לכרך ללא הפסקה.

המונח "הסברה" לא זו בלבד שהוא ייחודי לישראל, אלא גם אופייני במישור התקשורתי עם העולם, שכן בהגדרה עצמה טמון גרעין הבעיה. בעוד שמונחים כמו "מידע", או "תעמולה", מטבעם תוקפים- הסברה- תכונתה ומשמעותה היא מגננה. זה ועוד. הבעיה שישראל נתקלת בה בהסברה, נעוצה לא רק במציאות אלא גם בעבר, מייד עם הקמתה. ומי שרוצה לנצל פרצה זאת לא זקוק ל"נכבה" מבית היוצר של הקהילה הערבית הוא יכול למצוא אותה גם ממקורות ישראליים מהימנים ביותר, כאלה שבאיחור של ששים שנה, חושפים עבר לא מחמיא. מכאן גשר רחב מאוד שמלמד שמה שקרה בעזה יש לו, אליבא דמבקרים, בפנים ובחוץ, מסורת של עשרות שנים.

ידיד ורע, עמית לשידור ולכתיבה, בין היתר באתר זה כמו באתרים אחרים, עיתונאי משכמו ומעלה, שהיה עורך העיתון "דבר", בור סוד, מעיין של ידע, מוסיקולוג- הלך לעולמו בדיוק לפני השידור השבועי

נשיא ארה"ב הנוכחי הוא ללא ספק אחד הנואמים המעולים של תקופתנו. נאום טוב נמדד בכמה אלמנטים שיש בו: תוכן חכם ומובן, סגנון וצורה, והגשה נכונה. אבל יש בו עוד אלמנט חשוב.

שלום לך עיר יפהפייה, קסומה, עיר של קולאז'ים מרוסקים שלא חוברו להם יחד. שלום לך עיר מרהיבה, דוויה וחצויה, עיר ללא מנוח, עיר שבה תושביה הם ניצבים במחזה ללא הפסקה שהמערכות שבו מתחלפות מן הרקיע השמיני למעלה ועד לביבים במזרח העיר למטה , שאמות הספים נעות -מהיכלי הדת המשולשת ואמונה באל אחד, ועד לערוצי התככים של ריב ומדון, בין הדתות ובקִרבן, תוך העלאת האלוהות והשפלת האדם, מן האוניברסאלי והנשגב עד ללאומני וחשוך

הרהורים על הנרטיב ביום הזיכרון לשואה - נושא ראוי לדיון מעמיק- ציבורי ואקדמי.

סוגיה למחשבה - לבלוגרים בכלל, ולאלה שכותבים ב"רשימות" בפרט, לקראת המפגש שלהם לאחר החג.

מה שקרה הוא שבמדינת ישראל, החלום של הפזורה ושל הישוב היהודי בא"י, הנינים של אותם חלוצים, חזרו למסחר, ובגדול. משווקים הכול מוצריי היגיינה, פוליטיקאים, ערכים, מוסר ירוד, אמינות של גונבי סוסים, מילים נבובות, שקריות, נורמות פסולות בריש גלי ובחוצות, תחת כול קורה ועץ רענן. ההגדרה של הח"כ הטרי נחמן שי (קדימה) בפנייתו למבקר המדינה על "קניית שותפות קואליציונית" אינה מדויקת. ב"שווה כסף" היה יותר מדויק. מבחינה זאת ההלכה היהודית קובעת כי "בשלושה דברים האישה נקנית: בכסף, בשטר, ובביאה". ובנדוניה מעניקים גם חפצים שוויי כסף, כולל זהב טהור. ואם אישה ככה, ע"פ ההלכה, מדוע מפלגה –לא. העיקר שנכנסים למיטה.

לכו אל בית תקשורתנו הקטן

אחד מן הנימוקים כבדיי המשקל להיפרד מן הפלשתינאים כדי שיהיו שכנים ריבוניים של שלום, או מה שמכונה "שכנים מעבר לגדר", הוא הגורם הדמוגרפי, גורם שחלקים רבים בקרב הציבור הרחב וגם מומחים בתחום הסטטיסטיקה והדמוגרפיה רואים שחורות אם לא נעשה כן. מי שקורא את הבלוג שלי מוצא בו הד חזק לחששות אלה. אולם יש גורמים כמו מכון צמ"ד (צוות אמריקאני ישראלי למחקרים דמוגרפיים) אשר חולק על הנתונים, וכתוצאה גם על ההשלכות. מבחינתי, בכל מקרה, אם לא ניפרד מן הפלשתינאים, במוקדם או במאוחר המדינה היהודית תימוג.

מה שאצל רבים מאיתנו נחשבות לאמונות תפלות, אצל אחרים אלה אמונות, והם אף מביאים ראיות היסטוריות, וגם עכשוויות. אירוע מסוים, יכול להיחשב מקרי או חיזוק לאמונה.

הצד השווה שבין רוב הציבור בישראל לבין המיעוטים שבקרבו הוא שחברי הכנסת היהודים מייצגים, בצורה כלשהי, את ציבור הבוחרים אך לא בהכרח את האינטרסים שלהם. זה אמור במידה לא פחותה, ואף יתרה, לגבי הציבור הערבי. חברי הכנסת הערביים מייצגים את הציבור שלהם אך לא בהכרח את האינטרסים של "שולחיהם". ואילו הציבור הערבי עצמו לא נותן את דעתו לקיים מערכת של "יחסי ציבור" נרחבת עם הרוב כדי לשכנעו שגם לערביי ישראל "ישראל היא ביתנו".

פרסום חדש ברמה אינטלקטואלית גבוהה, לא יכול להסתפק, בייחוד בעידן שלנו, בנושאים מדעיים צרופים, או באלה שרק ציבור משכיל ברמה אקדמית מוצא בהם עניין, ונדרשות גומחות במדעי החברה כמו מדע ההתנהגות שהן צרוף של מדע ומידע, תחומים שנוגעים או נושקים לחיינו היומיומיים.

במסגרת החיים הטובים בעידן "עגל הזהב" במקדש הוול סטריט, לא כולם באו מעולם ההון והעסקים. היו כאלה, כמו בתקופה של הבהלה לזהב, שחגגו את ה"אלדוראדו" בשולי המכרות והתעשרו. מן הפרסומים האחרונים מסתבר שעם אלה נמנו עורכי הדין, רואיי חשבון, יחצנים ומשווקים לסוגיהם- כמובן. אבל גם היו גורמים באזור הדמדומים, כמו שרותי מין ברמה כזאת או אחרת, ששולמו מראש כחלק מן העמלה, נערות טלפון בהזמנה, מועדוני פורנו, וכיוצא באלה אלמנטים שצפו ועלו יחד עם זוהמה אחרת מן ה"אגם המוזהב" שהתגלתה מתחת לעושר המושחת והמשחית.

לא יעזור שום דבר- אנחנו , אנו והפלשתינאים, אנחנו בני דודים, קורצנו מאותו חומר ושנינו מבינים כמה וכמה דברים ובראשם: שפת הכוח. שכן כוח הוא לא רק פיזי. הוא יכול להיות מדיני, כלכלי, ביטחוני, כל אותם דברים שישראל זקוקה להם, בהיותה "אי". גם בריטניה היא אי אך לאחר שגברה בעזרת בעלות בריתה על האויב, במלחמת העולם השנייה, היא חָברָה וחזרה לאירופה ולעולם. זאת תוך כריתת שלום אמיתי בינה לבין ראשי הציר- גרמניה ויפן. לנו אין אירופה מסביבנו. אם נביס את האויב בלא הסכם איתו ובלא תמיכה בינלאומית, אנו נישאר אי, על כול המשתמע מזה. ננצח במערכה אף נפסיד את המאבק ההיסטורי על קיום מדינה יהודית לנצח.

דימויָים של מנהיגים מתקבל באורח אמצעי ובלתי אמצעי. כיום מדובר בעיקר על המדיה שהיא, כשמָה, אמצעי.

לקחים מן המלחמה הם לא בלבדיים לחאמאס, שגרם להרס והרג באוכלוסייה הפלשתינאית, בכך שהפר את ההפוגה, ולא השאיר לישראל ברירה. הם מיועדים גם לנו המנצחים, עם או בלי מירכאות כפולות.

מערכת השידורים בכבלים בארץ שימשה מקלט לצופים שרצו לברוח מן הערוצים המסחריים, גדושי הפרסומת, וביקשו גוון לצד הערוצים הציבוריים כמו ערוץ 1, ערוץ הטלוויזיה הלימודית, או ערוץ 33. אולם ברבות הימים ערוצים אלה מלאו באוויר או נסתמו בחומרים סמיכים של נשורת מנוקזת. והצופים, כדרכם של אזרחי ישראל- משלמים הרבה, על שרות שהוא תת גרוע. ועם ישראל כבול גם בתחום של תקשורת המונים זאת.

יכולתי לתמצת את המסר שלי לכותרת בלבד: הליכוד כמות שהוא, אם יעלה לשלטון, לא מבשר טובות למדינת ישראל. בסוף השבוע הליכוד בחר סיסמת מערכת הבחירות שלו: הליכוד - כי צריך לנהל מדינה"

התנועות החרדיות, כמו "אגודת ישראל", חסידי בלז וכד', אשר הקו הבולט שלהם היה אוניברסאלי, לעתים קרובות על חשבון הזיקה הלאומית, נוטים יותר ויותר ללאומיות ואף ללאומנות. בשלב מסוים, עוד בחייו של הרבי מלובאביץ', הרועה הרוחני והמנהיג של תנועת חב"ד, תנועה זאת אף היא נכנסה לזירה הפוליטית הלאומית. אולם חב"ד בכל זאת נשארה תנועה אוניברסאלית. ביטוי לכך, לדאבון לב, מצאנו באירועים במומביי.

מנהג קבוע בארצנו, שאותם מפקדים צבאיים, אשר יש להם מה לומר בתחום שבו הם עוסקים, אומרים זאת, ככה אני מניח, למפקדיהם ולא מסתפקים בכך. הם אומרים זאת גם לציבור הרחב. לא בשמם או בתוארם, אלא בהגדרה רחבה של מפקדים בכירים, וגם זאת באמצעות שליחי מצווה- עיתונאים ופרשנים צבאיים. זאת תופעה שיש לבער אותה. מכיוון שיש בה יותר משמץ של הכנסת יד גסה לבית הבליעה המדיני.

המשדר "רואים עולם", בערוץ 1, הוא אחת התוכניות החזותיות הטובות במסגרת הטלוויזיונית, תוכנית שמאפשרת לנו הצצה אל עולם שהוא כה קרוב לנו תקשורתית וכה רחוק מאיתנו פיסית ונפשית.

בעשורים האחרונים מדינות ערב השקיעו סכומים אדירים כדי לחדור לעולם האקדמי האמריקני ודרכם להשפיע על ציבור האינטלקטואלים והמשכילים בארה"ב בסכסוך הישראלי ערבי.

גם אלמלא האינדיקאטורים היו מצביעים על יתרון לברק אובמה, הייתי כותב את המאמר. זאת מכיוון שהסנטור הצעיר והמבריק, הוא קרן אור לאמריקה, ונשיא אמריקני שחי בהרמוניה עם עמו ועם העולם, יש לכך חשיבות רבה גם בכול הקשור באזורנו. במילים אחרות אני מאמין במנטרה: אובמה טוב ליהודים, כלומר לישראל .

בעידן שבו התקשורת, בעיקר הקלאסית הכתובה, נמצאת בשפל, כמותית ואיכותית, "מוסף" הארץ כפרסום תקשורתי עכשווי על כול הכרוך בכך, הצליח לשמור על עיתונות ועיתונאות במיטבה.

סוד גלוי הוא שרבים מאזרחינו, ובראש וראשונה ילדינו, יודעים מעט על תולדות הארץ שלנו ועל אישים שעשו למענה בכול התחומים. אינני יודע אם זה רעיון מקורי, אבל מכיוון שלא שמעתי עליו, אני מעלה אותו. ללמד את תלמידי בתי הספר מגיל 10 את ההיסטוריה של המדינה ושל ארץ ישראל באמצעות זיהוי מקומות שדרכם הם באים לבית הספר.

לאפה של עז. במקום לנצל הזדמנות חד פעמית לשיפור פני הרחוב הזה, כאשר מניחים את המסילה לרכבת הקלה, מבטיח ראש העיר ואדריכלי "תעלת בלאומילך" הירושלמית לסוחרים הנרגנים, נסיעת חינם מן התחנה המרכזית.

שפת הירקון הייתה קשורה באחרונה עם אחד האירועים המזוויעים, אם לא המזוויע ביותר, בארץ הזאת. אבל, רצועה ירוקה זאת בלבה של תל אביב שוקקת חיים

הסברה במערכה למניעת תאונות דרכים נכשלה לפי כול פרמטר. עליה להגביל עצמה ללימוד בבתי הספר החל בגן. את רוב התקציבים יש להעביר לאכיפה מקיפה ומחמירה. עמותת "אור ירוק" אם יש לה ממון פרטי מן הראוי "לעשות חושבים" בכול הקשור לשיטות תעמולה אשר כשלו ברובן. ממשלת ישראל הקיימת, ובעיקר זאת שתבוא אחריה, חייבת לאכוף את חוקיה ביתר נחרצות בדרכים שבתחומי הקו הירוק כמו גם בשבילים במזרח הפרוע, שמעבר לו

בתקופה שבה מתרחשים אירועים הרי גורל, בעולם, ובאזור שלנו, מן הראוי היה שיצמחו בה מנהיגים גדולים, כאלה שיהיה בהם המיזוג של היותם ראשונים בין שווים בשלטון דמוקרטי, ואשר ישכילו להוליך את העם למרחב. לצערנו, אלה לא נמצאים בזירה הפוליטית שמשופעת באנשים קטנים, ועניינים קטנוניים. הסופר והעיתונאי בגטו לודז', יוסף זליקוביץ', כתב כי בגטו אין יהודים צעירים ויהודים זקנים. יש "יהודים קטנים ויש יהודים גדולים" .בכך ביקש לומר שגם ילדים הגיעו לזקנה בקפיצה נחשונית , בניסיון ובחוויות המרות שעברו עליהם תוך פרק זמן קצר. מבחינה זאת "יהודים קטנים" היא מחמאה. אולם המונח הזה בשפת המקור שלו ביידיש "די קליינע מענטשעלעך" אינו מחמיא כלל ועיקר.

האם בעידן הכלכלה הגלובאלית יש להון השפעה על מלחמה ושלום. נושא זה התעורר, בין היתר, בעת האירועים בקווקאז בסכסוך שבין רוסיה לגיאורגיה על החבלים הבדלניים.

הוא לא היה רק סרט של אווירה ים תיכונית כמו סרטיו של ויטוריו דה סיקה האיטלקי, קוסטאריצה היוגוסלבי או ילמאז גונאיי התורכי, להזכיר רק כמה. סרטו של עבדלטיף קשיש "הגרגר והדג"- la grain et le mullet - , הוא בראש וראשונה סרט אווירה שאמור לשקף מציאות. אבל לא רק. הסרט.

לפני כשבועיים, הייתה ב"מבט" כתבה (במסגרת החדשות הטובות) על שהחרדים סוף , סוף הכירו ב"סביבה". כלומר הם הולכים לאמץ את הירוק. בכתבה הופיעו, בין היתר, מי שהיה הרב הראשי לישראל וכיום רבה של תל אביב, הרב ישראל לאו, שאין כמוהו דובר רהוט בכול עניין, ואם אפשר לדבר על ירוק- מדוע לא. את העצים ראינו מרחוק, רחוק, לא בקרבת מקום הנאומים. כאן אני חייב לומר "אשריי המאמין". בשכונות וברבעים החרדיים בישראל הצבע הוא אפור. שם אין ירוקים לא בהשקפת עולם ולא בצבע הסביבה. זאת למרות שבמסורת היהודית שיונקת שורשיה בתנ"ך - הצמח, עץ השדה, הם משאת נפש. אצל החרדים גם במדינת ישראל רשות הרבים היא רשות נוכרית, לפחות מבחינה זאת.

הזעקות זאב, זאב, שבוקעות מבית רשות השידור ומחוצה לו עלולים יום אפור אחד לאמת עצמם. אז, אם יבולע לשידור הציבורי, זאת תהיה מכה קשה מאוד לדמוקרטיה הרופפת שלנו, שחלקים גדולים בה סוגדים לשיטה סימביוטית של הצלחה כלכלית ומנהיג סמכותי אולטימטיבי שיעשה "סדר" בכול- במדינה ובשידור הציבורי. אם הרפורמה המוצעת תסתכם בהכנעת העובדים, זה יפעל כבומרנג. מדי ערב, לפני שידור "מבט" נפתח מונטאז' שבו מצוינים שני מועדים חשובים: 60 שנה למדינה ו-40 שנה לטלוויזיה הישראלית- הערוץ הראשון. אני מכיר את שניהם מאז שנוסדו, הייתי בהם מאז כינונם, ואני עוקב אחריהם מאז. עם כול המדווים, המכשולים, הכשלים, המהמורות, המשגים, העיוותים והמעידות, הגדולות והקטנות- אני יודע מה הם הישגי המדינה.

צוק העתים, הוא מצב כרוני אצלנו ו"בין המצרים" היא שוחה שאנו עוברים דרכה ברוב ימות השנה, ובייחוד בימים קשים אלה ממש . איננו יכולים, ואיננו רוצים לברוח.