יצחק שפי

היא היתה משוררת לגמרי לא רעה, ומלחינה לגמרי לא רעה, ובעיקר היה לה את הסִינרְגִיָה, את השלם הגדול מסכום חלקיו, פזמונאות היא אמנות התפר, בכך היתה גדולתה.

טעם סיפוריה של הסופרת הצרפתיה פרנסואז סאגאן תמיד יהיה שמוּר בפי – למרות שכבר עברו מאז למעלה משנות-דור עדיין הוא (הפה שלי) מתעקש על חיוכו המסוים, כאילו מסרב לומר שלום לעצבוּתו. מעל הכיור שבכניסה לעליית הגג ההזייתית והמגוּבבת שלי, ניצב בקבוקון דֶקוֹלוֹנִי עם אֶטִיקֶט הנושא את שמה, ומתחתיו, ככותרת מישנה, צרוּבה לה המילה "לַה-ליבֶּרְטֶה", שהיא בתרגום חופשי חֵרוּת, בּוֹשׂם החֵרוּת.

פרנץ קפקא (1924-1883) אמר שהכתיבה היא כמו תפילה. מי שאוהב לצטט את האמירה הזאת חייב להוסיף שקפקא רצה להאמין שהוא כותב קודם-כל ובעיקר על עצמו. כי הסיוט של חייו היה לחטוא בהשלכות אישיות לא מדויקות. לכן הוא לא היה נלהב – בלשון המעטה – לפרסם את כתביו, כמו שנאמר בשירהּ של רחל (1931-1890): "צר עולמי כעולם נמלה... כל אורחותי הליז והדמיע, פחד טמיר, מיד ענקים...".

הבסטיליה כבר בידיו – הרי המימסד משוּפּע לחלוטין בתקנים ובתקציבים ובפרנסה קביעוּתית ביותר לחברי הכת שהוא יסד, וכדי שה"תעסוקה" הזאת תהיה קביעוּתית באופן סופי – מה שנקרא הפתרון הסופי – כל שנשאר לכּת הזאת לעשות הוא רק להתמיד, להתמיד בלהצמיד את השפתיים הזבות האלה לעטיניה של אותה אוכלוסיה שעדיין, רק עדיין קורנת.

הסימפוניה השלישית של מאהלר, בביצועה של תזמורת רדיו פרנקפורט בניצוחו של יו וולף. את הביצוע הזה הקלטתי מתחנת "קול המוזיקה" בעת שידורו הראשון בה, לפני כשנה וחצי, והוא הטוב ביותר שהכרתי עד היום. מאז אני נוטה "לחרוש" את הקלטת הביתית הזאת הלוך ושוב ולהזניח את ההקלטות האחרות היותר מפורסמות שברשותי, למרות הנקיון המוחלט של סאונד הדיסקים והחזוּת שובת העין של קופסאותיהם.

הקלדתי היום – להנאתי, אין צורך להודות לי – את המונולוג הידוע בכינוּיוֹ "להיות או לא להיות", שזה משהו מתוך מחזה בשם "המלט", שכתב פעם איש אחד, עתיק ו-ותיק במידה מביכה.

אני ממש מתמוגגת, היא מתמוגגת, זאת היתה חוויה... ועכשיו אני כל-כך חמה על להכות בברזל, לרוץ לספר לחבר'ה, בייחוד לאותם בנים שלא שׂמו עלי אז, בגילגולי הקודם, בחטיבת הביניים, אלה שאמרו שאמנם אני תלמידה טובה, וגם ילדה טובה, אבל אי אפשר לדבר איתי כי אני מדמיינת שהם סלבריטיז. והבנות... הבנות שאמרו שאפשר לספר לי סודות, כי בין כה וכה אני שומעת רק את עצמי.