נחום שטיינברג

מיסטיקה היא השאיפה של האדם לחוות את האושר המוחלט. על כל חוויה אפשר לדווח במידה רבה או מועטה של דיוק.

למעשה, שני הדיאלוגים האחרונים בטרילוגיה זו, טרילוגיה שמתחילה בדיאלוג תאיטיטוס העוסק בחוכמה – ולא בשואפים אליה –, מספיקים למחברם כדי להציג את הפילוסוף במלוא הדרו.

מלאכה, כזכור, היא כל פעולה שיטתית – או אומנות – שהמבצע אותה מקבל תמורת תוצאת ביצועה שכר. רועה הפרות מקבל תמורת רעיית הפרה שכר, ואם הוא בעל הפרה, אז הוא מקבל את שכרו תמורת החלב או הבשר שלה. המדינאי האמיתי לא מקבל שכר תמורת פעולתו

אפשר לראות בדיאלוג קראטילוס – המשמש הקדמה לא רק לטרילוגיה שבאה מיד בעקבותיו, אלא גם לכל שלושים ואחד הדיאלוגים הבאים אחריו – מעין הליכה במישור. העליה מתחילה בדיאלוג תאיטיטוס ובנושא שלו: מהי ידיעה

הסופיסט הוא מחנך, אם-כן, והחינוך מתחלק מצידו לשניים: החינוך המקצועי וטיהור הנשמה מהידיעה העצמית הלא נכונה. במיעוט מהמקרים החינוך המקצועי מתקבל ברצון; ברוב המקרים החינוך המקצועי ניתן בכפיה סמויה.

בהתאם להבטחתם מהיום הקודם, נפגשים שוב סוקרטס, תאיטיטוס ותאודורוס. בינתיים, סוקרטס למד על האישום שהוגש נגדו והספיק לשוחח עם אותיפרון. אבל הוא לא מזכיר שום דבר מאלה בזמן השיחה השניה עם תאיטיטוס. למעשה, זהו הדיאלוג הראשון שרובו – ובהחלט החלק העיקרי שלו – עובר בשתיקה של סוקרטס.

הנושא הבא העולה לדיון הוא שאלת תכונתו המהותית של היש: האם היא תנועה, כטענתם של חסידי הרקליטוס, או האם היא מנוחה, כטענתם של חסידי פרמנידס? סוקרטס מתחיל לדון בטענתו של הרקליטוס

הנאום של סוקרטס על מלאכת המיילדות נועד להרגיע את תאיטיטוס ולשכנע אותו לבטוח בו. סוקרטס מצליח ותאיטיטוס ממשיך לנסות להגדיר ידיעה. הוא מזהה אותה עם התחושה

אפל

הרמוגנס לא ביקש סתם כך מסוקרטס לדון בתחום המטאפיסי. הוא נדחף לכך בידי סוקרטס, שדיבר על המילה שנה במשמעות של בחינה עצמית. כזכור, האדם הוא החיה היחידה שלא מסתפקת סתם כך בבהייה בטבע ובעולם הסובב אותו.

חלק שני של המאמר העוסק בקראטילוס

תחילת הדיון על הדיאלוג החמישי נראית מקום מתאים מאוד לעיון כללי ברביעייה הראשונה של הדיאלוגים. רביעייה זו, שנקבעה בידי מי שקבע אותה, אכן מרכיבה מעין יחידה בפני עצמה.

סוקרטס ניצח את הראש החלש של צבא תבי, שיצא מולו. הוא פונה עכשיו להתעמת עם הראש החזק, שמונהג בידי קביס.

המשך המאמר שעוסק בפידון

סימיאס, הקשוב מאוד לדעותיהם של אזרחי תבאי, מקבל את האפולוגיה של סוקרטס, בניגוד לאזרחי אתונה, שלא קיבלו את האפולוגיה שסוקרטס השמיע באוזניהם. דווקא קביס לא מרוצה עם עניין קטן, שלדעתו הכרחי להוסיף לאפולוגיה הזאת.

הדיאלוג פידון מסיים את הרביעיה הראשונה ברצף שקבע תראסילוס האלכסנדרוני לקריאת הדיאלוגים של אפלטון. הרביעיה הזאת יוצרת יחידה אחידה מבחינה דרמטית שעוסקת במותו של סוקרטס.

בפתיחת הדיאלוג קריטון מתפלא על השקט שבו סוקרטס מקבל עליו לא רק את עונש המוות שנגזר עליו, אלא אף את הציפיה מורטת העצבים לביצועו. סוקרטס מסביר לקריטון שאין זה יאה לזקנים להתמרמר על כך שהם קרובים למות. למעשה ההתנהגות של סוקרטס היא ההתנהגות הטבעית: זה באמת נראה מוזר לכל מי שחושב על כך, שדווקא האנשים שנמצאים קרוב אל המוות

שלושה נאומים מובאים בדיאלוג זה: הראשון, והארוך שבהם, הוא הנאום שסוקרטס נושא מיד לאחר נאומי התובעים. זהו הנאום שבו סוקרטס צריך לשכנע את השופטים שאין הוא אשם באותן האשמות שהפנו כלפיו התובעים. הנאום השני ניתן לאחר שנקבע שסוקרטס נמצא אשם ובו הוא אמור מציע את העונש הראוי לו לפי דעתו. את הנאום השלישי סוקרטס נושא לאחר שנגזר עליו עונש מוות: החלק הראשון הוא נבואה שסוקרטס משמיע באוזני מאשימיו והחלק השני נאמר רק לחלק המתון של אזרחי העיר, לא לכולם.

אותיפרון, בזמן שיחתו עם סוקרטס, הוא גבר לא צעיר, אך גם לא זקן, בן לבעל אדמות וחוות. הוא שייך לסיעת האריסטוקראטים, מטבע הדברים, ולעדותו שלו הוא נביא. הוא מעורב בענייניה הפוליטיים של העיר, אך לא זוכה בהצלחה מרובה אצל האנשים, או, אם להבין את תלונתו נכון, הוא לא מצליח לשכנע את הרוב הדרוש בכל החלטה לקבל את דעתו.