שימרית רון

באופרה של פאריס, מבנה שכולו מסתורין, שוכן הפאנטום, שבוקע מדי פעם ממרתפיו האפלים כדי להביע את דעתו על זמרת הסופרן הראשית או להטיל ורד עטוף בסרט שחור על הבמה. הפאנטום, שכל חברי האופרה החל מההנהלה וכלה ברקדניות ובתזמורת מקבלים את עובדת קיומו ומפחדים ממנו, ניזון ממוסיקה שמגיעה אליו דרך פתחי האוורור התת קרקעיים.

הספר הקצר מסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד, יעיל, קומפקטי ולא רק מבחינה חיצונית. תוך 161 עמודים בלבד נפרשת בפנינו כל העלילה, וההיקף הקצר יחסית מעניק לרומן איכות מהודקת. אפשר לקרוא במהירות, בדרך, בין התחנות באוטובוס, בנשימה אחת קצרה.

בכל מקום שבו אנו נמצאים, אנו מוקפים בשכפולים. היום לא מסתפקים בשכפול מפתחות או שיבוט כבשים. מייצרים שירים, בגדים, חלונות ראווה, רשתות מזון מהיר ואפילו דעות של אנשים על תרבות ועל החיים – בשיטת "גזור והדבק".

בעוד שלושים שנה מהיום, רוב מאכלסי המחלקה האורולוגית באיכילוב יהיו מה שנהוג לכנות בימנו "תותחי מכירות". עבדי טלמרקטינג, חיילי המיקרופון עם האוזנייה, יושבי ה"אופן ספייסים" שמנסים לעמוד בטייפון של שיחות ושוכחים ללכת לשרותים. באמת, זה בדוק.

לאחר שהוצאת אופוס הביאה לנו את האנתולוגיה המשובחת "חזיונות מסוכנים" בעריכת הארלן אליסון, החליטו בהוצאת מעריב שז'אנר סיפורי האימה טרם נספג במחזור הדם הישראלי. לא כל הסיפורים מעולים. אבל יש כאן כמה פנינים שמתגלגלות בין הדפים.

בהצגה "עקר בית" של תיאטרון הקאמרי הגיבור, זאביק (יוסי פולק) הוא טייס לשעבר – סמל הגבריות וההצלחה במושגים שלנו. אלא שבהעדרו, בעוד שהוא עסק בגיחות, תמרונים ופיקוד, יצרו בני המשפחה שלו הרגלי חיים ומערכות שגרה שאינן כוללות אותו בהכרח. בתחילת ההצגה, זאביק זוכה לחמש דקות של תהילה בבית שלו כאשר משפחתו מקרינה לו שקופיות נוסח "חיים שכאלה" לרגל פרישתו. אולם מיד לאחר מכן חוזרים כולם לעיסוקיהם ואילו גיבור המלחמה המובטל מתחיל להתרגל למציאות חדשה: לריקנות, לחוסר המעש, לעובדה שאין לו שום מילוי לזמן שחולף.

כל הצגה של תיאטרון גשר מעוררת ציפיות.

אהבה פרוזאק סקרנות וספקנות, תרגמה מספרדית: יערית טאובר בן-יעקב, עם עובד