חנה בית הלחמי

ישראל היא היום מעצמה באיזור וככזו אין לה צורך במלחמה כדי להוכיח עוצמה. אבל היא מורכבת מדינמיקה פטריאכלית, גברית מאוד, שמחפשת כח ולא עוצמה. הכח הזה עולה לראשה מעבר למידותיה והוא שעלול להוריד את כולנו שאולה

על תערוכה המתעדת את הפן האישי והאנושי של הכיבוש בשטחים, הגלריה לאומנות אום אל פאחם:

מסע משותף של ערבים ויהודים למחנות ההשמדה בפולין – סיקור ממבט שאינו עיתונאי. קצת רגש, קצת אהבה, קצת אור – גיליתי שם, שלא זה מה שימית אותנו. שווה לנסות, המלצה חמה.

לאחר שוך ההמולה סביב עלייתו לאוויר של אתר "מעריב" החדש, NRG– פניתי לבדוק את המוצר. אני, הלקוחה, יצאתי מהבדיקה הזו סקפטית מאוד באשר למידת התאמתו לי ולשכמותי.

לפני כשבועיים הביא הבן הקטן שלי מכתב מבית ספר, שמבקש מהילדים להכין חבילות לחיילים האמריקאים שהגיעו לארץ. להזכירכן/ם – אלו שיש להם מגורים, מטבחים וסידורי שהייה משלהם ולא מהגרועים דווקא. אלו שכנראה אינם עומדים בתור לארוחה בבית התמחוי במערב רח' אחוזה ברעננה עירי.

כמו בכל שנה, גם הפעם סיפקו לנו 12 החודשים האחרונים אי אילו דוגמאות מייצגות לתופעות, שלא נשמח לקחת איתנו לשנה הבאה עלינו לטובה. אל הברכה "תחול שנה וברכותיה" אנחנו יכולות ויכולים להתייחס כ"מילה ריקה", או כמילה סמלית שמשאירה שביב של תקווה לעולם טוב יותר. אבל עימה או בלעדיה אני יודעת, שגם בשנה הבאה אוכל לפרט כאן "קללות" מייצגות, שהעבודה למיגורן סיזיפית לחלוטין.

ידיעות אחרונות סיקרו במוסף סוף השבוע האחרון (22/10/04) את חייהם של יושבי גוש קטיף התומכים בהתנתקות. הקללות, ההדרה, המכות, הנסיונות (שמצליחים בחלקם) לסגור להם את העסקים ולמנוע מהם פרנסה, ההתנכלות לילדים. המתנחלים, שלשונם קלה בשימוש בדימויי שואה, שנאה והסתה כלפי כל מי שאינו הם, מפנים את הדימויים ואת המעשים כאחת, גם למתנגדים האידיאולוגיים שלהם מבית.

התרבות הקולוניאליסטית, הדוניסטית ומושחתת שהמציאה את מטווח הברווזים, היא תרבות אנושיות, אוניברסלית ובסיסית ביותר.

תנוח דעתך, אדוני היועץ, אני וחברותי לא ניתן לזה לקרות. בתקופת כהונתו של שנדר וחבריו הם יימצאו תחת זכוכית מגדלת גדולה במיוחד. לא יהיה להם רגע דל בנושאי ייצוג, שוויון ומה שביניהם. כי מכל גל חוזר נולד עוד גל. גדול מקודמו. גם אתה וגם עמיתיך, דעו: אנחנו צופות בכם וננצל כל במה אפשרית כדי להשפיע על מעשיכם. אנו נדאג לראות נשים שבות למרכז הבמה, למרות השחיתות המוסרית-אנושית שהופגנה נגדן.

את הטקסטים המקוריים למחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן", כמו כ- 30 יצירות אלמותיות אחרות של ברטולד ברכט שזיכו אותו בכבוד עולמים וחיי רווחה הדוניסטיים, מופקרים אפילו, כתבה מרגרטה שטפין, אחת משלוש מאהבות מוכשרות של היוצר הידוע, שכתבו עבורו את רובה המכריע של יצירתו, כולל מחזות ושירים המהדהדים עד היום על בימות העולם, כמו "אופרה בגרוש".

כשהייתי ילדה, זה היה נורא הרואי למות במלחמה. גדלנו על המיתוס של אם הבנים, של סיפורי הורינו על קרבות המחתרות ומלחמת השחרור, על טוב למות בעד ארצינו ועל הדמות הנישאה מעם של החייל הגיבור. לעולם גבר, אף פעם לא ילד בן 18.

נושא משמורת וחזקת הגיל הרך נוגע להרבה מאוד משפחות בישראל. חלקן עוסקות בנושא מכורח גירושין ופרידות בין זוגות הורים, אצל חלקן מהווה הנושא "איום סמוי" במסגרת "המלחמה הקרה" בין המינים וגורמת דווקא להימנעות מפרידה.

הספר שליווה את חיי בשבוע האחרון, היה "קישורים – המדע החדש של רשתות" של אלברט לסלו ברבאשי, בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. ברבאשי פרץ אל חיי בסערה של מי שמביא ביסוסים מחקריים ותיאוריות בדוקות, למפגש מרגש עם האינטואיציה הנשית שלי: הכל קשור להכל.

על פי ידיעה בווינט מיום 1.12.04, "בצה"ל דואגים למוטיבציה של בני הנוער, והחליטו "לפשוט" על בתי הספר התיכוניים בתוכנית חדשה, "הדור הבא". 74 בתי ספר יקבלו "קצין צמוד", שייפגש עם התלמידים ועם הוריהם. המטרה בעתיד: להגיע לכל התיכונים בישראל".

יום האשה הבינלאומי 2005 עומד בסימן הידרדרות ערכית ומוסרית והתבזות אינטלקטואלית מוחלטת של הגברים בישראל כמגזר וקבוצה הגמונית. יותר דיכוי, הדרה, אפליה וחוסר הגינות בסיסית כלפי נשים לא מוצאים אותם טוב. זה הזמן שייקחו את עצמם בידיים ויעשו מעשה, למען כבודם האישי והקיבוצי. ואין לי כוונה להפסיק להזכיר להם את זה, גם אם המראה לא מחמיאה להם במיוחד.

קצת שינוי נהלים, אולי חקיקה קטנה ואי אילו שינויים פרסונליים, והעניין פתור. אבל זה לא שחור ולבן. כי יש הורים "חזקים" שראוי להוציא מרשותם את ילדיהם ויש הורים "חלשים" שראוי ורצוי לחזקם על מנת שיוכלו להכיל את ילדיהם

מבין שלושים ושניים חברי ועד האקדמיה ללשון עברית, יש 27 פרופסורים, גברים, ד"ר אחת, סופר ידוע ושני עורכים. ונעמי שמר. כי אם כבר עלה תאנה יחצ"ני לממסד שובניסטי, חסר מעש, חסר דמיון ומיותר, אז שיהיה עלה תאנה חינני שיודע/ת לנגן על פסנתר. אני במקומה, הייתי מסרבת להיות שם. זו לא מחמאה להיות חברה במועדון הזה, זה נראה יותר כמו עלבון צורב.

חשוב לי להקדים ולומר כי בדברי אני מתייחסת להיבט החזותי-ייצוגי-מגדרי ולהבדלים בדרישות בין המינים בלבד. ייצוגים ספציפיים נרשמו לצורך הדגמה. חו"ח אין בדברי התייחסות לסוגיות משקל לכשעצמן או לבעלי/ות משקל יתר בכלל.

אי אפשר לדעת מי יפתיע לטובה ומי יתגלה כאכזבה מרה. גם בעמיר פרץ נתלו תקוות (גם שלי, למיצער).

מה עושה אונס של ילד לעיר שלמה? מה מעיר את ילדיה בפחד ומחזיר את הורי בני ובנות הנוער ל"נוהל הורות לפעוטות", למלווים ומובילים ומחזירים ושומרים בכל יציאה קטנה מהבית? ומי אשמים בזה – האנס? העירייה?

פרופ' דניאל פרידמן הוא משפטן ראוי. לו לווה מינויו בשיקול דעת אחר של ראש ממשלה אחר, הייתי גם רואה בו מן הסתם גם מינוי ראוי.

המאבק המלוכלך והרחב נגד ההרשעה, שכולל א/נשי ציבור, תקשורת, אקדמיה, ואפילו – למצער – פמיניסטיות-לכאורה ואייקונים תרבותיים כמו הסופר יורם קניוק – מראה שפסק הדין נגע בלב ליבו של המכניזם החברתי הכוחני, זה שמשתמש תדירות במין כמטבע של כוח. לכולם "הזיזו את הגבינה" כאן. להלן טבלת השקרים מול האמת;

אירועי השבועות והחודשים האחרונים גרמו לסלוגן השחוק ביותר בשמאל הישראלי לקבל חזות מרועננת: "הכיבוש משחית".

קוראי וקוראות מדור דעות מעריב נתקלו ביום ג' ה- 5.12.06, במניפסט גזעני, הכולל הסתה קשה נגד נשים, פרי עטו ד"ר גבי אביטל.

הקמפיין של קואליציית ארגוני הנשים, תחת הכותרת "נשיאה לישראל", לוקה בתחלואיה העצובים ביותר של הפעילות הפמיניסטית בישראל: חוסר פרגמטיות והיעדר חשיבה פוליטית. לו היה עלי לייעץ יעוץ חיצוני לקמפיין הזה, הוא היה נפתח במילים: "גול עצמי וכשלון ידוע מראש". אלא שאני לא יועצת לקמפיין, וגם לא חיצונית. נותר לי רק לבכות ולמחות. אולי גם לנסות ניסיון נוסף לנער את האדישות והעיוורון הסקטוריאלי של חלק ממובילות הקמפיין, שאני בעצם חלק ממנו.

בכל שנה, עונת החגים היא זמן נפלא להשלים פערי קריאה. מראש השנה ועד סוכות, קראתי 6 ספרים נפלאים ואני ממליצה כאן על שלושה מהם, שאהבתי במיוחד ושעובר ביניהם חוט מקשר: שלושתם מדברים על אהבה, מנקודות מבט שונות ובהשפעות רב דוריות שונות. שלושת הספרים דנים בחיים המוכתבים מראש של בני האדם, שמוטבעות בהם חוויות של הוריהם והורי-הוריהם עוד בטרם היוולדם.

ב - 12 ליולי 2006, יום פרוץ הקרבות, פרסמתי במספר אתרי אינטרנט את מאמרי "תודה להומוגנרלוס על המלחמה הבאה". הייתי אז מראשוני המתנגדים למלחמה, ביחד עם קבוצת נשים (בעיקר) וא/נשי שלום שתויגו ע"י הקונצנזוס הלאומי המתלהב כ"בוגדים" וכ"הזויים". התנגדותנו למלחמה הייתה כמובן מנומקת, מבוססת היסטורית, אסטרטגית ועניינית ובעיקר ברורה מאוד. אותו ’קונצנזוס’ זעם עלי ועל שכמותי, אולי בשל המראה הלא מחמיאה שהועמדה בפניהם: היה די ברור שבתוך 4-5 שבועות רובם יחשבו כמונו.

הבעיה עם ההסלמה הביטחוניות היא, שניתן להסביר אותה בעיקר במונחים של אגו נפוח. מקבלי ההחלטות בישראל לא התבגרו מאז ימי חסמבה ומהימים החשוכים שבהם זה היה עניין מאוד רומנטי למות במלחמה.

בחשיבה האינטואיטיבית והנאיבית שלנו, מלחמות פורצות בישראל כי אין ברירה, בבחינת "הקם להרגך השכם להרגו". כשבוחנים את התמונה לאשורה, מסתבר שבארץ, כמו בהיסטוריית המלחמות העולמית מאז ראשית ימי העולם – מלחמות פורצות בגלל אינטרסים. בדרך כלל - אינטרסים צרים, אישיים פוליטיים וציניים של המנהיגים. המנהיגים שלנו. שכבת ההגמוניה הישראלית.

בעת שחברות הכנסת של העבודה נראות על פניו כמי שאולי אין לתלות בהן ציפיות, שכן כנראה שרובן לא ממש תעבודנה עבורנו, אנחנו - הלוחמות הותיקות על זכויות נשים – מפשילות שרוולים וחוזרות לעבודה. איתן ובלעדיהן, והיכן שצריך – גם במקומן. בקרב הורדת הידיים הפוליטי-לוביסטי-חקיקתי, יש אולי ללובי הגברי-שוביניסטי יותר שרירים, אבל לנו יש את מה שלהם לא יהיה: יכולת לחשיבה וביצוע מקבילים, ראייה אסטרטגית מחודדת וסיבולת אינסופית

ארבע עבדויות קטנות כדוגמא ומשל לכבלים הקטנים והמעצבנים, ששחרור מעוּלם הטרחני ו/או המקומם - יכולה להפוך את הייאוש ליותר נוח...

אחד הנעלמים הגדולים שיש בעולם ה- pr, היא אותה הודעה לעיתונות, שצריכה לקלוע היטב הן לצורך של המפרסמ/ת והן לצרכי העיתונאי/ת, צריכה להעביר הרבה מסר במעט מילים, להיות מדויקת ולהיכתב באופן, שחלקים רבים ככל האפשר מתוכה יכנסו לעיתון. והכי חשוב – שהיא תעניין את העורכ/ת, כך שתגיע בכלל לשלב מיון התוכן.

חזון קשור קשר הדוק ובלתי אמצעי למנהיגות. שמעון פרס אמר פעם לרובין שארמה (הנזיר שמכר את הפרארי), שמנהיגות, פירושה "לחיות עבור משהו גדול מעצמך". חזון הוא משהו גדול מעצמך, ומנהיג/ה נמדד/ת לכן בחזונו/ה, בהצהרת המשימה שלו/ה, ביישומה וביצירת הצהרות משימה נוספות ומתקדמות יותר לאורך הדרך

אם יש מדד כואב ומציאותי למצבן האמיתי של נשים בישראל, הרי שזו המערכת הפוליטית. זו, מציבה בפנינו מראה מצוחצחת ובוהקת, שכל ניואנס נראה בה במימדיו האמיתיים. כל מי שסוברות שכבר השגנו הישגים וניתן לנוח על זרי הדפנה, שתפעלנה את המחשבון: כמה מושבים יש בכנסת? כמה מתוכם מאוישים על ידי נשים? כן, אני מכירה את כל התירוצים השחוקים של "נשים לא מגישות מועמדות" ו"נשים לא רוצות". מוכרים לי גם המשפטים שנשמעים לכאורה נאורים, של "אני בוחר/ת על בסיס כישורים ולא על בסיס מגדר". האמת העגומה היא, שכולנו בוגדות בגידה מלוכלכת במיוחד ב...עצמנו. המשת"פיות של נשות ישראל עם הרוח הפטריארכאלית הנושבת במקומותינו, המשת"פיות עם נציגיה ועם התרבות שהיא מנציחה כאן, נראית בלתי נסבלת בעליל כשמנתחים את הנתונים.

דברים שנישאו בפרלמנט נשים לרגל יום האשה הבינלאומי, גבעתיים, 6/3/06 ■ מספר מילים על רקע, רציונל ומהות המאבק נגד ביטול סעיף 25 לחוק האחריות המשפטית והאפוטרופסות

חוק חזקת גיל הרך - טקסט לדיון בועדת שניט

אחרי שנים שחונות - שלטונית, מוסרית וכלכלית - לא נותר אלא לקוות שהדם החדש שזורם בעורקיה של הפוליטיקה הישראלית יביא לשינוי מבורך. לא נדע, עד אחרי הבחירות, אם הדיבורים על אג'נדה חברתית הם אמת או מס שפתיים. עד שתתברר המציאות, כל שנבקש - לו יהי...

הזיכרון שלנו קצר, הנאמנות שלנו לקויה, ואם יש בוגדים בסיפור הזה – הבוגד אינו מופז, שפסע פסיעה לגיטימית ושגורה בדמוקרטיה הישראלית, ממפלגה למפלגה. הבוגדים הם אנחנו, ששכחנו לו חסד נעורים, שבגדנו בגידה צורבת במופז ובכל מה שעשה וסימל עבורנו עד כה.

שורת בכירי מפלגת העבודה השועטים לכיוונה של מפלגת "קדימה" בראשותו של אריאל שרון, אינה מביישת אף מפלגה באף מדינת עולם שלישי. החיבור הבלתי נמנע בין הסקרים, המראים לשרון ניצחון בבחירות, לבין תשוקת השועים למגע בין גופם לבין הריפוד המפנק של מושבי הכנסת, מביא אותם למסקנה אחת, אף היא בלתי נמנעת: שרון זה כסא, שרון זה מעמד, שרון זה כסף, שרון זה ניצחון. שרון הוא גם הון וגם שלטון, והרי הוא ובניו הוכיחו לנו כבר, באופן אישי, מושחת ופלילי, את הקשר הזה.

בימים האחרונים נשמעים קולות חדשים בציבוריות הישראלית, ובעקבותיהם קולות חדשים בעם.

החברה הישראלית, הפוסט טראומטית, עושה את מיטב מאמציה על מנת לזייף לקחים מרצח רבין וכדי שלא נצטרך להביט לעצמנו בעיניים ולומר לעצמנו את האמת.

ביני לביני אני קוראת לשנה הזו – שנת הקורבן. לא שלא היו ניצחונות, שמחות והישגים. היו גם היו, ובשפע. השנה הזו, היתה טובה מהשתיים שקדמו לה. הכלכלה קצת השתפרה, חבל עזה פונה והוחזר לבעליו החוקיים, השיח הציבורי נהיה קצת יותר מעניין

יש שביל זהב בין האשה המודרת לגבר המודר. אם מישהי או מישהו מכם/ן מזהה את עצמו/ה בסיפורים הללו, או את בן/בת זוגו, דעו: זה לא האידיאל. צאו מזה. להשאר עם הילד/ה בבית שנים, ע"ח המימוש העצמי, זה משהו שלא הייתם מאחלים לחבר/ה הכי טוב/ה שלכם, נכון? אז למה לאפשר את זה לבן או בת זוגכם? כי זה נוח? מי זה הגבר החדש?

הבוקר בכתה אחת ממתנחלות גוש קטיף בשידור חי, בתכנית הבוקר של ערוץ 10. אתמול, בכתה בפני ראש הממשלה.

בזמן האחרון נהיה לנו כתום בעיניים, כזה שמעורר אסוציאציות על דמויות ספרותיות גרוטסקיות במיוחד.

(מכתב שנשלח לחברי ועדת החינוך, העוסקים בנושא הריטלין ) חברות וחברי כנסת נכבדים,

כמו בכל שנה, קראתי השנה הרבה מילים. ספרים, סיפורים, מאמרים, כתבות, שירה, חומר מקצועי לסוגיו. הנה כמה המלצות.

גם הציניקנים שבינינו נכנעים לגחמות התפיסה ההוליסטית, המסייעת להשאיל גישות ושיטות מעולם אחד לעולם הפוך ממנו, כשמדו