יום שישי, מרץ 29, 2024
ספרות

בית לרחל המשוררת

פורסם במקומון ‘כל הזמן’, אוגוסט 2007

על פי כל העדויות ההיסטוריות, לרחל בלובשטיין סלע (1890-1931), המוכרת יותר כ”רחל המשוררת”, הייתה השפעה בלתי ניתנת לעירעור על החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופת העלייה השנייה, על התפתחות המפעל הציוני, וכך למעשה גם על החברה הישראלית כולה, מראשיתה ועד ימינו. ולא, לא מדובר רק בהשפעתם של השירים שכתבה, השירים שכל ישראלי מכירם מאז שהוא זוכר עצמו, נכסי צאן-ברזל של התרבות הישראלית. ההיסטוריה מלמדת כי לרחל הייתה השפעה ישירה רבה על מנהיגי תנועת העבודה – א.ד. גורדון, ברל כצנלסון וזלמן שז”ר, איתם היו לה קשרים רומנטיים – עד כדי-כך שאפשר לראות בה אחת ממייסדות ומעצבות תנועה זו.

אם כך – אם אכן מכירים אנו בגדולת שירתה ובגדולת אופייה והשפעתה, אך טבעי שתישאל השאלה: כיצד קרה שעד היום כל שעשינו למען הנצחתה הוא קריאת רחובות על שמה? לביאליק שימרנו בית, וכך גם להזז, טשרניחובסקי ואצ”ג. היכן ביתה של רחל המשוררת? מדוע עד עתה – שבעים ושש שנים לאחר מותה – לא קם בית שינציח את זכרה ואת מורשתה? שושנה ויג, משוררת וכותבת, שאלה את עצמה שאלה זו ברצינות לפני קצת יותר משנה, אז נולדה היוזמה להקמת הבית. לא עבר זמן רב עד שהצטרפו אליה יו”ר אגודת הסופרים, המשורר בלפור חקק, וההיסטוריון הצבאי השנוי במחלוקת – מנפץ המיתוסים הסדרתי – אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, שקיבל את שמו משירה “עקרה” (“בן לו היה לי! … אורי אקרא לו, אורי שלי!”). ראוי לציין שהיוזמה התפתחה במהרה ובספטמבר האחרון אירגנה ויג אירוע לציון יום הולדתה ה-116 בחצר סרגיי. אירוע מוצלח אליו הגיעו מעל למאה איש. “הרעיון להקים בית לרחל נולד בשנה שעברה, כשכתבתי לאתר אינטרנט מאמר לכבוד שבוע הספר”, היא מסבירה, “אז עלתה בי לפתע המחשבה שיש בתים למשוררים שונים, יש מסורת של שימור בתים למשוררים שונים, גם אם הם לא הבתים בהם כתבו. יש את בית ביאליק, את בית הסופר על שם טשרניחובסקי ואת בית גרינברג. אבל אם בודקים מה נעשה למען הנשים, המשוררות, מתברר שלא נעשה כמעט דבר – אין להן בתים, חוץ לחנה סנש בשדות-ים. להקמת בית לאסתר ראב בפתח-תקווה יש התגייסות רק בשנים האחרונות, בראשות אהוד בן-עזר. באופן פרדוסקלי, לרחל המשוררת לא נעשה איזשהו מקום מלבד הקבר כמובן, אליו עולים אנשים רבים”. איפה לדעתך ראוי להקים את הבית?”בשנה האחרונה ביקרנו בכמה מקומות בהם היא יצרה: בכנרת, בבית ברחוב הנביאים 64 בירושלים ובבית ברחוב בוגרשוב 5 בתל-אביב. מאוד רצינו שהבית יוקם ברחוב בוגרשוב. הבניין עצמו עדיין קיים. אך כשפנינו לעיריית תל-אביב קיבלנו תשובה רגילה, עניינית ולא ממש מחדשת, שמספיק שנקרא רחוב על שמה ומספיק שיש איזה שלט שמתנוסס על הבית. ישנה האפשרות להקים את הבית ברחוב הנביאים בירושלים. בבית הזה גר היום אדם בן 92, בשם וולפגנג בראון. הוא חי שם יותר משישים שנה (מאז שנת 1939; י”א) בדמי מפתח לכנסייה הרוסית ולא שוכח את ההיסטוריה של הבית. כשאנחנו ביקרנו אותו בשנה האחרונה בחיפושינו, כאב לנו הלב. מדובר באדם זקן, כאמור, ולא יכולנו לדבר איתו על הנושא. העניין הזה מאוד הפריע לנו. אנחנו לא רוצים להוציא אף אחד מהבית שלו או לתת לו הרגשה שמחכים למוות שלו. מול בית רחל ישנו בית נוסף, שם גר בעבר הצייר וויליאם הולמן האנט. כרגע אנחנו חושבים על האפשרות להקים את בית רחל שם. אולי נקים בית משותף לה ולהאנט. בסופו של דבר המטרה שלנו היא להקים לה יד וזה לא משנה איפה”.

וולפגנג בראון, בלפור חקק

ומה אתם עושים בכדי ליישם את הרעיון?”כרגע אנחנו נמצאים בשלבים של הקמת עמותה ומחפשים אנשים שיתרמו כספים. יש לנו תמיכה של המועצה לשימור אתרים אבל הם לא מוכנים לעשות דבר מעבר למה שהם עשו עד עכשיו. הם נותנים לנו לערוך אירועים במקום אבל תמיכה כספית לא מגיעה מהם”.למעשה, סיפורו של וולפגנג בראון מעניין כשלעצמו. כפי שאמרה ויג, בראון הוא קשיש בן 92 שמתגורר בבית בו גרה רחל המשוררת, בדמי מפתח לכנסייה הרוסית. דמי מפתח מצחיקים, כך מסתבר. המחיר לא היה צמוד למדד, וכך קרה שהיום הוא משלם עבורו רק כמה עשרות שקלים לשנה. מתברר כי בראון עצמו הוא איש ספר בעל ערך למילה הכתובה, ואף כתב ספרים בעצמו. כשהגעתי לדירה, מיד לאחר שפתח לי בנו את הדלת, הבחנתי בדף שיר קטן, ממוסגר. על הדף נתגלו לעיני מילותיו של השיר המרגש “עץ אגס” אותו כתבה רחל בהשראת עץ האגס שניבט מחלון חדרה:יד אביב בקשר הזה… אדם מקיץ משנהורואה: מול חלונועץ אגס מלבלב. ובן-רגע: ההר זה רבץ על הלבהתפורר ואינו.הן תבין: לא יוכל אדם באבלו התעקשעל פרחו האחד שכמשבנשיבת הסתו האכזר –אם אביב מפייסו ומגיש לו, חייך והגשזר פרחים ענקי למו חלונו ממש! הצד הרומנטי והיפה של הסיפור הוא, שלפני כשלוש-עשרה שנים, שנים ספורות לאחר שהעץ גווע, החליטו וולפגנג ובנו, עלי בראון, לשתול עץ חדש. היום עץ זה אמנם עוד צעיר מאוד והעצים שבסביבתו מעפילים עליו, אך זה לא מנע מוולפגנג הקשיש להצהיר בפני יו”ר אגודת הסופרים, המשורר בלפור חקק, שביום מן הימים יכין לנו מפירותיו את ריבת רחל. ההצהרה כנראה נגעה לליבו של חקק והולידה שיר בשם “ריבת רחל”:בחדר רחל המשוררתברחוב הנביאים בירושליםחי וולפגנג בראוןמעל ראשו אור צחוהוא בן תשעים ושתים.הוא קורא כל יוםאת השיר “עץ האגס”נשען על מקלו הזוהרשלא יקרוס העץועליו חופף אור עליון.וריח האגס מסחררנעלם מכל רעיון.כשקרס עץ האגסשל רחל המשוררתהוא נטע שםאגס חדש לתפארת.בחיוך כבד שניםופנים מוארות להללהוא לוחש לי:יום אחד ארקח עבורכםמן האגסים האלהאת רבת רחל.

הבית הראשון במתחם של רחוב הנביאים 64 נבנה בשנת 1869 ע”י הצייר הבריטי הנודע, ממייסדי אחוות הפרה-רפאליסטים, ויליאם הולמן האנט (1827-1910. על השלט בכניסה נכתב בטעות שהוא נפטר ב-1901). הבית שימשו למגורים ולעבודה. האנט הוא סיפור בפני עצמו וראוי להקדיש לו כתבה שלמה. כאן נציין רק שבדומה לאמנים אחרים, גם הוא האמין שעל מנת לצייר נושאים מהברית החדשה עליו לשהות בארץ הקודש ולראות במו עיניו את המקומות והאנשים. באמצעות ציוריו הוא הטיף לחיי צניעות ומוסר ולשינוי מנהגים, שיכין את הנוצרי המאמין לחורבן, ולאחר מכן לגאולה. “השעיר לעזאזל” הוא הציור המונומנטלי היחיד שצייר בזמן שהותו הראשונה בירושלים. העז המתוארת בציור מבוססת על העז “השעירה לעזאזל” שמתוארת בספר ויקרא. האנט האמין ש”השעירה לעזאזל” היא אבטיפוס של ישו. הוא בחר בנושא מהתורה כחלק מפרויקט שמטרתו לגרום ליהודים להמיר את דתם לנצרות.

חלוצת רופאות הילדים, ד”ר הלנה כגן (1889-1978) התגוררה במקום כשישים שנה. בשנות העשרים התגוררה רחל בחדר בביתו של בראון תקופה קצרה, כשמחלת השחפת בה לקתה החמירה. ד”ר כגן טיפלה בה. אז גם כתבה רחל את שיריה הראשונים, שמאוחר יותר התפרסמו בקובץ שיריה הראשון, “ספיח”. הבית ששימש את ויליאם האנט הוא הבית ששוכן מטרים ספורים מול הבית של בראון. שם, כאמור, מקווה שושנה ויג להקים את הבית לרחל המשוררת.”לפי דעתי היה לזה כבר מקום מזמן. רחל המשוררת היא המשוררת המרכזית של החלוציות, של העלייה השנייה ושל בניין הארץ.” מצהיר אורי מילשטיין. “אני בהחלט סבור שהחברה הישראלית ומדינת ישראל היו יכולים להשקיע סכום קטן, יחסית, בשביל לקיים את בית רחל. כמו שאני רואה את זה, צריך לעשות את זה או בירושלים ברחוב הנביאים, או בתל-אביב ברחוב בוגרשוב. הדבר המעניין הוא – אבל זה סימפטום בכלל לחברה הישראלית וליחסה לנושאים רוחניים ואינטלקטואליים – שלרכוש את הבית ברחוב בוגרשוב או ברחוב הנביאים נראה לאנשי הממשל כהרבה כסף. כמה מליונים. ואז הם מוכנים שבמבנה שיש להם בעמק הירדן יהיה גם איזה משהו שקשור לרחל המשוררת. אני חושב שזה פחות או יותר תעודת עניות לממשל ולחברה הישראלית. אני בהחלט חושב, כאמור, שראוי לעשות את זה, אבל צריך לעשות את זה או בבירת ישראל, או במקום שבו היא כתבה את רוב השירים – ברחוב בוגרשוב 5 בתל-אביב”.איך קרה שעד היום לא עשית מהלכים בשביל להקים לה בית?”בארבעים השנים האחרונות עשיתי הרבה דברים. אם מישהו עשה משהו בקשר לרחל המשוררת זה הייתי אני. הוצאתי לאור שלושה ספרים שקשורים לרחל, חיברתי את תולדות חייה וערכתי כארבעה מופעים גדולים שעלו בארץ מאות פעמים, שקשורים לרחל המשוררת. אז תשמע, אני בסך הכל אדם אחד, מחוץ לממסד. אילו היה לי כסף, אם הייתי אדם אמיד, הייתי עושה את זה בלי חכמות. הייתי קונה את הבית ברחוב בוגרשוב ומקים את בית רחל. אבל אני לא עסקן ולא מחובר לממסד ובמידה רבה הממסד עויין אותי, בגלל הפרסומים שלי ושבירת המיתוסים על מלחמות ישראל. מה שעשיתי זה באופן יחסי הרבה מאוד, במובן של עיסוק תרבותי ברחל. כל מה שנוגע לעיסוק החומרי הוא מעל לכוחותיי. אבל כששושנה ויג באה עם היוזמה אני כמובן הצטרפתי. מלבד זאת, פניות שלי לגורמים שונים בממסד, במשרד הממשלה או העירייה לפעמים אפילו מזיקים, בגלל היחס העויין אליי כאיש ביקורת. גם בעיתונות זה אותו דבר.”לסיום, ראוי להעלות נקודה נוספת, שרק מאשררת ומחזקת את טענתם של ויג ומילשטיין שלרחל נעשה עוול, ומתברר שלא נעשה לה עוול רק על-ידי ממשלת ישראל והממסד הישראלי, אלא גם, ואולי בעיקר – על ידי משפחתה ואהוביה, מייסדי תנועת העבודה, כשעוד הייתה בין החיים. לאחר גירושה מקבוצת דגניה א’, מפאת מחלתה שהחמירה, התגוררה רחל זמן-מה בבית אביה בתל-אביב. אביה, איסר לייב, כבר היה זקן ומנותק מהמציאות. אימה החורגת, מאשה נאומובנה, שלטה בו ושנאה את ילדיו ובמיוחד את רחל. בזמן שהותה בביתם, הזניחה אותה האם החורגת, בשלב שאולי עוד היה ניתן לעזור לה באמצעות דאגה ועידוד. אביה אף הוא עשה לה עוול, גם אם לא מכוון ומודע, כשהוריש את כל רכושו הרב לבניו ולה הקציב 5 לירות לחודש בלבד, עד שתתחתן. זאת ועוד, מרבית רכושו של איסר לייב התגלגל בסופו של דבר למוסדות דתיים בתל-אביב, לרבות בית-הכנסת הגדול שברחוב אלנבי ובית היתומים שברחוב מזא”ה, ואלה לא סייעו לרחל בכסף. מאוחר יותר, יעקב בלובשטיין, אחיה של רחל, ד”ר לפילוסופיה ששמו הלך לפניו בתל-אביב ובכל ארץ-ישראל, ואותו רחל העריצה (לפחות מרבית חייה), גירשה אף הוא מביתו, בלחצה של אישתו, לוטה. נראה שאף חבריה/אהוביה של רחל – שז”ר, כצנלסון וברל – לא עזרו לה עזרה של ממש ובסוף חייה שיכנו אותה בסנטוריום בגדרה ונטשוה. את המחסור, הייאוש והבדידות שחשה ביטאה בשיר שכתבה שלוש שנים לפני מותה:פשטתי יד לבקש רחמים,פת-רחמים זעומה;יומי העריב ולבי משמים,דרכי עגומה.אטומות הן מאז לקול הרעבאזני נגיד ונדיב.אך למה אביון לא ראה ללבשל אביון אחיו!…

שושנה ויג, בלפור חקק, אורי מילשטיין

כל שנותר כעת הוא לקוות שרחל ומורשתה יפוצו במהרה על העוול שנעשה להם. לקוות שמאמציהם של ויג, חקק ומילשטיין להקים לה יד, בית מבקרים מוזיאוני – ינשאו פרי בעתיד הקרוב. אך לשם כך צריכה להיות גם התעוררות ותמיכה של גורמים נוספים המבינים את חשיבות האתוס של רחל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *