אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חייהם של הליצנים


התמונה של אביגיל אגלרוב
ליצן

האיש בקדמת הבמה, הלבוש בסרבן לבן, כובע לבן, משקפי טייסים לבנים ומנפנף בדגל לבן, עם כדור אדום באמצעו, אשר, במבט מקרוב, מתגלה כאפו של ליצן, משדר תדמית אודות עולם שלוקח את עצמו מאוד ברצינות. האף האדום הוא הדגל של הליצנים הבינלאומיים. עובדת הליצן מייצגת את החתירה להרמוניה גלובלית דרך השפה האוניברסאלית של הצחוק.

ליצנות היא דרך לעצור הזדקנות, וליצנים הם אנשים שמעולם לא חשבו להיות עורכי דין. הם תמיד ידעו שיהיו קומיקאים, כאשר המטרה המנחה אותם בחיים היא להעניק שמחה ואהבה, ולבדר אנשים. בעוד שקומיקאים צוחקים על כולם, ליצנים לועגים לעצמם.

קיים גם הבדל בין ליצנים, וליצנים אשר מבצעים קסמים במסיבות ילדים, בקניונים או בקרקס. ליצני קרקס עונדים אפים אדומים ולובשים מכנסיים רחבות. הם בדרנים, אך אינם ליצנים במובן האמיתי. יש משהו קסום בקרקס הליצן הישן, אך אין מדובר בקסם של שליפת ארנבות מכובעים. הקסם האמיתי הוא באמירת המופע אודות החיים.

היום מוטבע בתרבות המערבית מקצוע הליצנות. בימי הביניים היה העולם עד לליצנים השוטים של שייקספיר, ובמאה הנוכחית היו צ'פלין ובאסטר קיטון, אשר חשפו את האיוולת. הליצן השוויצרי גרוק, אשר זכה להצלחה עצומה באירופה ובארה"ב במחצית הראשונה של המאה העשרים, תאר פעם את מהות מקצוע הליצנות כהפיכת המטרדים הקטנים היומיומיים, למשהו מוזר ונפלא.

ליצנים מפרקים את מה שאנשים לוקחים כמובן מאליו והופכים אותו לאומנות. הליצן הספרדי צ'רלי ריוול הקים קריירה משמעותית מנסיון לשבת על כיסא ולנגן בגיטרה.

איגוד הליצנים הבינלאומיים הוקם בשנת 1946, ובתחילה שימש כסוג של איגוד מקצועי עבור ליצני קרקס. אך עד מהרה נעקרו ליצני קרקס באמצעות צוותי בידור טלוויזיוניים עבור עולם הילדים. שנות השמונים והתשעים היו מאופיינות בסחר של מסיבות ילדים.

עסקי אירועים לילדים נמצאים היום בירידה, הודות למיתון ולתחושה הגוברת שליצנים הם טיפוסים מאיימים במקצת. ליצנים רבים חוזרים היום למקצועות הישנים שלהם, כגון אינסטלציה ונגרות על מנת לגמור את החודש. הטריק הטוב ביותר שלהם היום הוא פרנסה.

באופן מסורתי, ליצנים גדולים נולדו למשפחות הקרקס. ברוסיה, ליצנים השקיעו שנים רבות בלימוד מיומנויות הקרקס ורק אז פנו לליצנות. הרעיון הוא שליצן חייב להיות מסוגל לעשות הכול בצורה מבריקה. גם היום, הקרקס עדיין שובה לב.

ליצנים רבים נראים כמו דמויות שוליות, אנשים שהיו להם חיים קשים או שבחרו במקצוע הליצנות כדחייה של ערכים מקובלים מרכזיים. הליצן הטיפש, נוסח צ'פלין, תמיד היה אאוט סיידר, וזה מה שהופך את מבטם לחודר כל כך. זה גם מה שעושה אותם כל כך חיוניים לחברה, ועשוי לסייע להסביר מדוע לליצנים מסוימים קיים מבט מרושע בעיניים, תופעה שגדלה מאוד מאז שנת 1986, בה פורסם "זה" הרומן רב המכר של סטיבן קינג, אודות הליצן Pennywise אשר היווה את אחד מביטוייו של הרוע. אם מוסיפים לכך את מעשה השטן של הג'וקר בקומיקס ובסרטי באטמן, והציניות של קראב הליצן במשפחת סימפסון, הליצן של המאה ה-21 מתחיל להיראות מאוד מאיים.

קיים מצב רפואי המוגדר כפד מוות מליצנים. זהו מצב נדיר מאוד. ליצנים ותיקים פוגשים אדם אחד כזה בקריירה ממוצעת בת שלושים שנה. אנשים תמיד פחדו מליצנים, הם אף פעם לא היו בטוחים אם ליצן הוא בדיחה או הילה. אם הם רוחות רפאים נחמדים או איומים?

אלוהים או השטן אינם חושבים שיש לפחד מליצנים. החלילן מהמלין יכול להיתפס כשווה ערך ל-Pennywise של ימי הביניים, דמות ליצנית לבושה בבגדים בהירים, בעלת כוחות קסם אשר מפתה את הילדים אל מותם. ליצנים אוהבים מנהיגים דתיים שלוקחים את עצמם הרבה יותר ידי ברצינות ותמיד מקבלים כגמולם.

חלק מהליצנים נראים כדמויות עצובות בעלות חיים קשים. מארגני קרקסים מבקשים מהציבור לא להאמין ל"דמעות של ליצן", היות ומדובר בקלישאה. אבל קשה שלא להאמין להם. אפילו גרימלדי הגדול, זכה לכינוי "עגום כל היום", כי הוא התעורר לחיים רק על הבמה.

ליצנים הם אנשי קומדיה וטרגדיה, מוות וחיים, והיבטים אלו חייבים להיות משולבים בעבודתם. כך מתקבל העומק שלהם. הם מהווים את המראות של האנושות.

תגיות נושא: 
מאמר מקצועי\פרסומי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגיל אגלרוב