אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בגיל 60, שרהל'ה שרון עסוקה מאי פעם! בית אבות? אפילו לא באופק


בגיל 60, שרהל'ה שרון עסוקה מאי פעם ולא הולכת לבית אבות!

בגיל 60, שרהל'ה שרון עסוקה מאי פעם! בית אבות? אפילו לא באופק באופק!

בגיל הזהב היא ממשיכה להלהיב את הקהל, כולל הדור הצעיר, בערבי זמר ברחבי הארץ, משמשת כסבתא גאה לשלושת נכדיה, חובקת ספר ילדים ראשון וחולמת לצאת לפנסיה. לא כדי לנוח, חלילה, אלא כדי להגשים עוד חלום: "אקים בתי שירה, בהם יתקיימו מפגשים פרטיים, אחד על אחד. האדם יספר לי על עצמו ועל הקשר המיוחד שלו לשיר שיבחר, ואחר- כך נשיר ביחד". וממה היא חוששת? שבקיבוץ לא ייתנו לה לצאת לגמלאות. "אני אתעקש, כי אני רוצה לפרוש בשיא"

 

"למה אני צריך לקרוא לך בשם כל כך ארוך- סבתא'לה שרלה'לה שרון?", שאל עדן בן השש את סבתו, ושרה'לה שרון נכבשה. זה קרה לפני כשנה, ומאז אימצה שרון, הכוהנת הבלתי מוכתרת של עולם השירה בציבור בארץ, את הכינוי הזה בגאווה.

 עד כדי כך היא גאה בו, שהיא חתומה כסבתאל'ה שרון על ספר הילדים החדש והראשון שלה, עדן הוא בנה של מיכל, בתה הבכורה של שרון. יש לה עוד שתי נכדות תאומות, בנותיה של מיכל: מאיה ואלה, בנות ארבע וחצי, המתגוררות לא הרחק ממנה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ("כי האיחוד כבר לא היו בתים להשכרה").

"אני סבתא כבר מגיל 52", מעידה שרון.

"כשהפכתי לסבתא בראשונה, בתי מיכל ובבן- זוגה איציק גלילי התגוררו בהולנד. ניצלתי כל הזדמנות שנקרתה בדרכי כדי לנסוע ולבקר שם. אני זוכרת עד היום את הארוחה הישראלית שעשינו במסיבת הברית של עדן בהולנד".

מה עשתה לך הסבתאות נכנסת לגיל הזהב??

"עד שהפכתי לסבתא עבדתי כמו מטורפת, והילדים גדלו בינתיים. כסבתא הרגשתי שאני רוצה לגדל את הנכדים, וויתרתי בשמחה על עוד ועוד עבודה. פשוט רציתי לעבוד פחות ואמרתי זאת לבעלי, יענק'לה, אבל הוא אמר: להיפך, עכשיו נעבוד יותר, כי צריך לקנות מתנות לנכדים... כבת קיבוץ יש גם פן נוסף. הילדים שלי גדלו בלינה משותפת, הם לא ישנו בבית. כיום בקיבוץ יש לינה משפחתית וזה עולם אחר לגמרי, עולם הרבה יותר נכון שהופך את גידול הילדים לחוויה אחרת לחלוטין, הרבה יותר בריאה".

"יענק'לה עושה הכל"

 

שרה'לה שרון נולדה ב- 4 בפברואר 1948 בקיבוץ אשדות יעקב, עוד בטרם אירע הפילוג (בשנת 1951, ומאז הוא נקרא אשדות יעקב איחוד).

הוריה, צילה וישראל אלתר, עלו בשנת 1936 מפולין והשאירו מאחוריהם קרובים רבים, שנספו מאוחר יותר בשואה. כשהיתה ילדה כינו אותה "שרה מרץ" בגלל התזזיתיות שאפיינה אותה, אולם כל המרץ זה תועל לכיוון המוזיקה כאשר בגיל עשר גילתה את הפסנתר. "למדתי פסנתר קלאסי עד שהתגייסתי לחיל החימוש, שם שירתתי כפקידה אצל קצין חימוש ראש", היא מספרת. "במקביל, למדתי ניצוח והוראת המוזיקה. במשך 30 שנה הייתי מורה למוזיקה, ופרשתי מההוראה בגיל 50".

ומתי התחלת לשיר?

" בגיל שבע. אבא שלי, שהיה רכז המשק ואחראי על קליטת עולים מפרגס, ביקש ממני ללמד שירי שבת את הילדים שהגיעו לא מכבר. אבא גם לימד שירה עברית במחנות העקורים בקפריסין. ממנו ירשתי את האהבה לשירה ולמלה העברית. מאמא שלי, שהיתה גם רפתינית, גם אופה וגם קוסמטיקאית, ירשתי את האהבה לחיים ואת שמחת החיים. ממותה של אחותי דרורה, שנפטרה מסרטן לפני 19 שנה והותירה חמישה יתומים קיבלתי את המבט המפוכח יותר על החיים".

כשהיתה בת 15, הגיע לקיבוץ צעיר מתל- אביב, יענק'לה שרון שמו, "וכשהיתה בצבא הם נישאו. לשניים ארבעה ילדים: מיכל, זמר, עוזי ושירי. מיכל היא רקדנית ומורה למחול מודרני שעובדת כיום גם עם להק המחול הקיבוצית בקיבוץ געתון; עוזי הוא שף בתל- אביב ואילו שירי, שחקנית כדורסל מחוננת, משחקת בקבוצת מכבי רמת- חן בליגה הלאומית.

"יענק'לה, המבוגר ממני בתשע שנים, היה חקלאי, נהג ועד גם במפעל הפלסטיק של הקיבוץ", מספרת שרון. "עכשיו הוא עובד איתי. לאמנים אחרים יש מנהל אישי, מנהל הפקה, מחסנאי, מנהל חשבונות, איש יחסי ציבור, נהג- אז יענקל'ה עושה את כל זה בשבילי".

חשבתם פעם לעזוב את הקיבוץ? אולי לעבור לתל- אביב?

"לא, טוב לנו במקום שלנו, הרחק מן ההמון הסואן".

"קחי אותי, שרון..."

אם תשאלו את שרון, שנולדה בשנת הולדתה של המדינה, מה עושה לה גיל 60, היא בעיקר תנענע את כתפי הקיבוצבניקית שלה בלי לתת תשובה מוחצת. "הכל תלוי באיך מסתכלים על זה", היא מסבירה, "לפעמים אני נראית פחות טוב, ולפעמים יותר טוב, כמו המדינה שלנו.

אבל בסך הכל שתינו נראות די בסדר, לא?"

לפעמים המדינה לא נראית הכי טוב.

"טוב, תמיד יש מה לשפר. ככה זה כשמגיעים לגיל 60".

יום ההולדת הפך לעניין רגיש אצל שרה'לה שרון גלל סיבה אחרת לגמרי. "כל חיי, עד לפני 1 שנה, חגגתי את יום הולדתי בתאריך הלועזי", היא מספרת , "אבל מאז אסון המסוקים, שהתרחש ב- 4 בפברואר 1997, שבו נהרג בן אחי, אבנר אלתר, זהו תאריך רע מאוד. 11 שנים תמימות אני עורכת מדי שנה ביום הזה ערב שירה לזכרו, וזה בוודאי לא יום לחגיגות. את יום הולדתי אני חוגגת בתאריך העברי, כ"ד בשבט".

למרות זאת, שרון לא מאבדת לרגע את האופטימיות שלה. "מאז ומעולם הייתי טיפוס אופטימי", היא מעידה, "אחרת אי- אפשר לחיות פה. אבי, ישראל אלתר ז", היה אומר על כל אלה שהיו נאנחים כל כך ש'שנה כל כך קשה עוד לא היתה...'- שהיה קשה, וגם יהיה קשה. יש משהו בציונות, בצבריות ובישראליות שלנו שלא נותן לנו ליפול. מה, יציאת מצריים הייתה קלה? והשואה? ומלחמת השחרור? וזה שאת הילדים הגדולים שלי גידלתי במקלט בצל ההפגזות מן הירדנים? והנה, עכשיו פתאום יש שלום עם ירדן, אני עוברת ליד הגבול ומנופפת לשלום לחקלאים הירדניים. מי היה מאמין? אז למה לא להיות אופטימיים?"

גם העיסוק האינטנסיבי בשירה בציבור ממלא את מצבורי האופטימיות של שרון. "מועדון הזמר לשי בעמק הירדן חגג 30 שנה בפסטיבל עין- גב האחרון", היא מספרת. "שמעון פרס, הנשיא שלנו, הגיע לברך והצדיע לי.

את יודעת מה הוא אמר לי?"

מה?

"קחי אותי, שרון... בכלל, הנשיא הזה נדיר בתבונתו, בשפתו, בדיבור. הוא הגיע לנו בזמן, וחבל שלא הגיע קודם".

נוסף למועדון הזמר המיתולוגי בעמק הירדן יש לשרון מועדוני זמר קבועים, אחת לחודש, גם במועצות האזוריות גלבוע, מנשה ויזרעאל. "ואני כמובן מגיעה לכל מקום שמזמינים אותי, בתוך תחומי הקו הירוק וגם מחוצה לו, אני אהיה בכל מקום שבו אוהבים לשיר שירי ארץ ישראל".

"מי כבר יבוא לשיר במטע אבוקדו?"

שרון מגיעה לעתים קרובות להופיע גם בתל- אביב, שם היא מקפידה לשמור על קשר הדוק עם הדור הצעיר. "התחלתי עם זה לפני כשש שנים, כאשר בני זמר חזר מחו"ל ואמר שהוא והחברים שלו רוצים לשיר איתי, אבל לא בעמק אלא בתל- אביב. מצאנו מקום במועדון ה'גנקי', והפעם הראשונה היתה בדצמבר של שנת 2001 בקור גדול. למרות מזג האוויר הגרוע הגיעו 120 איש, ששמעו על זה מפה לאוזן. העניין עורר סערה תקשורתית בארץ, ובשבועות הבאים כבר עמדו מאות בחוץ ולא היה מקום לכולם. עברנו למועדון 'טנגו' ואחר- כך ל'סיטייג'. אפילו הפיגוע הנורא שקרה מועדון לא כיבה את לפיד השירה. לא תאמיני, אבל חיתנתי 28 זוגות שבאו לשיר איתי. הקראתי הצעות נישואים מעל הבמה, שרנו שירי חתונה. אחר- כך הזמינו אותי להופיע בחתונות של אותם הזוגות, בתור התוכנית האמנותית. כולם רו איתי שירים עבריים. אחר כך קיבלתי גם הזמנות לבריתות".

ואת הולכת לכל האירועים האלה?

"אם אני יכולה, אז בוודאי. אני מאמינה שצער בא מעצמו, אבל את השמחה צריך להביא".

השירה בציבור עדיין כל כך פופולרית בקרב הדור הצעיר?

"לי עצמי היה קשה להאמין, אבל כן. הנה, בחג פסח האחרון נקבע לי הופעה במטע אבוקדו בגן שורק, והייתי סקפטית. שאלתי את המארגנים- מי כבר יבוא לשיר במטע אבוקדו? אבל הם עודדו אותי. נחשי כמה הגיעו להופעה בסופו של דבר".

300 איש?

"זה גם מה שאני אמרתי בהתחלה, שאם יבואו 300, אהיה מרוצה. תעלי".

500?

"טוב, הגיעו 1,700 שהצליחו להיכנס למטע, ובערך אלף איש שלחנו הביתה תוך הבטחה שבקרוב נקיים עוד ערב כזה. מרוב התרגשות עמדתי ובכיתי. הרבה חיילים מתקשרים אליי ומבקשים להגיע, פשוט אי אפשר לתאר".

"יש לנו דור מצוין"

תרומתה של שרון לדור הצעיר של המדינה מכוונת גם לדור הצעיר מאוד. בשנה האחרונה היא עוסקת, בין היתר, במפגשי הורים וילדים בבתי ספר ברחבי הארץ, לעידוד האהבה למוזיקה ולשירה. "כל כיתות א' בעמק מקיימות פגישות שירה של ילדים והורים יחד איתי, וזה מרגש בכל פעם מחדש", היא מעידה. "לכל מי שמודאג מהדור הצעיר שלנו, אני יכולה להרגיע אותו: יש לנו דור מצוין".

וזה עוד לא הכל: לאחרונה הוציאה שרון לאור את ספר הילדים הראשון שלה, שמאז שבוע הספר האחרון כבר נמצא על מדפי חנויות הספרים. זהו הראשון מתו חמישה שעתידים לראות אור בשנה הקרובה, "עד שלמדינה וגם לי ימלאו 61". מדובר בראשון מתוך סדרת ספרי הילדים, "חמישה חומשי חברה", בהוצאת "אופיר" המתמחה בקידום סופרים ישראליים בתחילת דרכם. על הספרים היא חתומה, כאמרו, כ"סבתא'לה שרון".. הסדרה מיועדת לבני שלוש עד שמונה ואל הספר מצורף דיסק שבו מספרת שרון את הסיפור בליווי שירים קצרים שכתבה ושרה. במסגרת אירועי שבוע הספר בכיכר רבין, סיפרה שרון את סיפורי הילדים שלה באוהל מספרי הסיפורים, "ואני עדיין נושאת עימי את זיכרון רגעי הקסם האלה", היא אומרת בהתרגשות.

הספר הראשון בסדרה נקרא "חברותא של אהבה". "השני ייקרא 'חברותא בין פרחים', השלישי- 'חברותא בין חיות' וככה אני ממשיכה להמשיל יחסי חברות בין חיות ופרחים, כשאני בעצם מאנישה את הדמויות ומתכוונת אלינו", אומרת שרון.

מהיכן ההשראה?

"את ההשראה לכתיבת סיפורי הילדים קיבלתי משעות איכות משעשעות ומהנות במיוחד שעברתי עם נכדיי. כל נכד עורר בי סיפורים ושירים נוספים. כשראיתי שלא רק הם נהנים מהסיפורים והשירים שלי, אלא גם כל ילדי השכנים, החלטתי לא לשמור את הטקסטים האלה במסגרת המשפחה, כי הרי קר וחשוך במגירה, ולאפשר לכל עם ישראל להשתעשע בהם וליהנות מהם. כתבתי במשך שנים עשרות סיפורים, למדתי גם להיות קופירייטרית- כי אני אוהבת מאוד להתעסק עם השפה העברית- אבל הייתי עסוקה כאם וכפרפורמרית ולא מצאתי את הפנאי להוציא את הסיפורים הללו לאור. כיום, כשאני סבתא ומותרי לי לקחת את החיים קצת יותר ברוגע, הגיע הזמן גם לזה".

גם כשתהיי גדולה את רוצה להיות סופרת?

"לא, אני רוצה להמשיך ולעשות גיחות, כמו עכשיו. פעם אני אמר, פעם סבתא, פעם שרה, פעם סופרת, פעם מספרת, ופעם נחה. אני כמו עץ שכל פעם מנביט עלה אחר. אז עכשיו הונבט העלה של הסופרת, ומחר יכול לנבוט גם עלה אחר. הרי צריך שלא יהיה לנו משעמם בחיים".

מדוע החלטת לעסור בספרי הילדים שלך דווקא בעניין החברתי?

 "אני מביעה את חוסר שביעות רצוני ממה שקורה כאן בתחום היחסים בין בני האדם. לא לחינם קראתי לסדרה 'חמישה חומשי חברה'. תחושתי היא כי יכום העם שלנו יושב 'עם הפנים למסך, אך העם הגב לאנושות'. לכם הספרים שלי יספרו על חברויות שונות, מתוך רצון לעודד את הצורך ליצור חברות בריאה בקרב הדור הצעיר. חשוב לי מאוד שגם בדור האינטרנט שלנו אנשים ימשיכו לתקשר ביניהם גם פנים מול פנים".

אפרופו אינטרנט, איך את מסתדרת עם המחשב.

"אני מסתדרת, אבל לא אוהבת. באופן כללי אני יכולה לומר על עצמי שאני לא אוהבת טכנולוגיה מתקדמת. נכון, הטכנולוגיה הזאת מקלה על החיים, אבל לא מאוד קשה לי חיים, אז למה אני צריכה הקלות? אומרים שזה מזרז תהליכים ועניינים, וזה נכון; אבל למה בוער לי? למה אני צריכה אינטרנט מהיר? לאן אני בדיוק צריכה עכשיו למהר? אי לא חושבת שצריך כל הזמן להאיץ באנשים. צריך לתת להם לנשום מדי פעם. כשאני נוסעת בכבישים, ואני נוסעת הרבה, אני רואה את האנשים שעוקפים כל הזמן ולא מבינה: מה בוער לה? למה לסכן את החיים בעבור כמה דקות בחיים? לי יש עכשיו את כל הסבלנות שבעולם ולדעתי זה חלק מסוד ההצלחה שלי לאורך זמן. הרי כשאני עומדת מול קהל ומזמינה אנשים לבמה- חייבים להיות סבלניים מאוד. צריך לתת לאדם למצוא את הצליל הנכון לשיר בו, לשמוע את הסיפורים של האנשים. צריך לדעת להקשיב, והקשבה היא עניין של סבלנות".

אז הסוד של ערב שירה בציבור מוצלח הוא לדעת להקשיב?

"בהחלט. כשאצא לפנסיה, ובקיבוץ מאפשרים את בגיל 65, אני רוצה לייסד מפגשים של שירה אחד על אחד. אפגש עם אדם למשך שעה, שבמהלכה הוא יספר לי על עצמו ועל הקשר המיוחד שלו לשיר שיבחר לדבר עליו. אחר- כך נשיר ביחד את השיר".

וזו כבר תהיה שירה פרטית..

"נכון, האנשים יגיעו אליי לקיבוץ, או לבתי שירה שאקים בארץ- בתל- אביב, בירושלים ובעיקר בשדרות- ושם נקיים מפגש שיהיה נינוח ונעים מאוד. הכיבוד שאביא יהיה צימוקים ושקדים, משום שזה גם מר וגם מתוק. חשוב לי שלאנשים תהיה האבחנה בין השניים בכל מה שקשור לחייהם".

את בטוחה שייתנו לך לצאת לפנסיה?

"אני מקווה. זה גם מה שהבן של אומר, שאפילו אם ארצה לצאת לפנסיה, לא יתנו לי. אבל אני אתעקש, כי אני רוצה לפרוש בשיא".

תגיות נושא: 
מאמר מקצועי\פרסומי

תגובות

גיל 60

גיל 60, בית אבות???????

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ערן כהן